הדמות החשובה (או כמעט הכי חשובה) שלכם היא... הדמות הראשית. העלילה סובבת סביבה וייתכן שרק לנבל/ליריב יש מקום משמעותי יותר, כי בלעדיו... באמת לא הייתה עלילה.
כפי שציינו כבר, לרב הדמות הראשית ומקדם העלילה הם אותו אחד, אך לא תמיד (בשרלוק הולמס למשל, ווטסון הוא הדמות הראשית מעצם היותו המספר אבל שרלוק הולמס הוא מקדם העלילה, אולי חוץ מבספר "כלבם של בני בסקרוויל").
לצורך הנוחות, נתייחס אליהם במקרים שהם ביחד. בסוף ניתן אזכור למה שקורה כשהם בנפרד.
הדמות הראשית צריכה להיות הכי עגולה. אנחנו צריכים לתת להם הכי הרבה "זמן מסך" וצריכה להיות להם מטרה ברורה בסיפור. אם יש שתי דמויות, לעיתים יכול להיות שהמטרות שלהם יהיו שונות ואפילו סותרות.
אחת הדרכים לזהות דמות ראשית היא שהסיפור מתרחש מנקודת מבטה (במקרים בהם אין מספר יודע כל כמובן). לכן, אנחנו צריכים להשקיע לא רק בסיפור הרקע והמניעים שלה , אלא גם בהתנהלותה בהווה, כולל מחשבות ורגשות. האמת, היא, שחוץ ממניע, יש כאן דברים שמתאימים לכל דמות מאשר היא, אבל דברים אלה מקבלים הרבה יותר פוקוס בדמות הראשית.
אז מה צריך?!
מניע/מטרה
משהו צריך להניע את הדמות. היא צריכה לחתור למטרה כלשהי. ייתכן שהדמות בחרה את המטרה (ניסיון להתחיל רומן) וייתכן שהיא נכפתה עליה (להציל את הילד החטוף שלהם). כאשר זוהי בחירה מרצון, מאפייניה האישיים של הדמות צריכים לבוא לידי ביטוי. צריך שתהיה התאמה בין הרצון לבין האופי. כמובן, שמקרה זה אינו תקף לפעמים בהם המטרה נכפית עליו.
לפעמים לדמות יש יותר ממניע אחד, מה שיוצר עלילת משנה. אבל כיוון שיש עלילה מרכזית אחת, צריך לחשוב מהו המניע האחד שבלעדיו, אין ספר (או במקרה של שתי דמויות ומעלה, הדמות הזו מאבדת את משמעותה כדמות ראשית).
אופי (מחשבות/רגשות)
כמו בני אדם, גם דמויות בספרים צריכות להיות בעלי אופי מסויים. ותדאגו שיהיה האופי של הדמות אשר יהיה, היא תכיל פגם. וכדאי שיותר מאחד. ולא, לחשוב שאת מכוערת, זה לא פגם. ודמות כל כך משעממת שאפשר למות זה לא מסוג הפגמים שאתם רוצים להעניק לדמות הראשית שלכם. אז מה כן, אתם שואלים? הולך להיות פוסט בדיוק לפגמים שלא רואים אותם הרבה בספרות.
כמובן, האופי לא הולך להירשם בצורה מובנת מאליה במהלך הסיפור והוא יבוא לידי ביטוי במחשבות, ברגשות וגם בפעולות השונות. אבל בניגוד למחשבות ורגשות שתמיד נובעים מהצורך הפנימי, פעולות לא תמיד, לכן לא הכנסתי אותם כאן. כך למשל, הליכה בעיוורון אחרי האהבה הוא עניין של אופי אבל לברוח ממישהו שרודף אחריך... פחות.
הרגשות והמחשבות יכולים לבוא באופן ישיר (הרגשתי, חשבתי) או באופן עקיף (הוא הרגיש, היא חשבה).
כדאי שתחשבו על דפוס התנהגות שגם יתאים לדמות שלכם בסיפור. כנראה שלבוס החדש כדאי שתהיה סמכותיות, ואם לא, צריך לחשוב על דרך טובה לפצות על זה.
סיפור רקע
סיפור רקע לא חייב להשפיע באופן ישיר על העלילה. סיפור רקע יכול לפעמים להוות הסבר להתנהגויות שונות.
סיפור הרקע לא חייב להיות דרמטי לאין שיעור. הוא גם לא צריך להיות מפורט על כל פרטיו הקטנים מראש מגיל 0 ועד יום לפני תחילת הסיפור, הן במהלך התכנון ובוודאי שבמהלך הכתיבה. הוא יכול לכלול מאפיינים תרבותיים/משפחתיים, ולא חייב לכלול דווקא מאפיינים אישיים בלבד.
תיאור
נו, טוב, גם את זה צריך. אם כי את זה לא צריך לעשות מראש.
ומה קורה כשאנחנו מתחילים לכתוב סיפור בלי כל אלה?!
אז, ידידיי, אתם בבעיה. אבל, עוד לא אבדה תקוותנו. כדאי שלדמות שלכם לפחות תהיה מטרה/מניע, אחרת באמת תהיו תקועים. דברים כמו אופי או סיפור רקע, אפשר לבנות בהמשך. האם זו ההמלצה? לא. האם יש אנשים שיכולות הכתיבה שלהם לא מאפשרות להם להמציא דמות מראש? כן. ואני מודה באשמה הזו. כיוון שעדיין לא מצאתי את דרך המלך ליצירת עלילה מסודרת עוד טרם הכתיבה המעשית, אני הולכת עם עצמי במעגלים. ואני יודעת, אני סוג הסופרים הגרוע ביותר (לא מתכננת והולכת נטו לפי אינטואיציה). יש שטוענים שזה הסוג הנכסף ביותר, אבל הרשו לי להתווכח עם כולם. החיים שלי גיהינום מתמשך כשזה מגיע לכתיבה. אבל אולי כיוון שאצלי באמת אין רעיון מסודר, בניגוד לאנשים אחרים... אין לי מושג...
בונוס: כאשר מקדם העלילה והדמות הראשית הם לא אותו אחד
כפי שדנו קודם, גם מקרה כזה אפשרי. במקרה כזה, הריכוז של התנהלות הסיפור במהלך הסיפור צריכה להיות לטובת הדמות הראשית, שכן בכל זאת, מרכז העלילה בה. עם זאת, דווקא המניע של מקדם העלילה צריך להיות חזק יותר. לגבי העבר. ובכן... תלוי בסוג העלילה.
