לכתוב בזמן הווה או עבר?

 באנגלית, כתיבה בהווה או בעבר לא משנה יותר מדי מבחינה שפתית. כלומר, חוץ מזה שכתיבה בעבר מאלצת אותך להסתבך עם כל מיני העבר למיניהם (ויש הרבה כאלה). 

כך למשל:

בהווה: I don't eat.

בעבר: I didn't eat.

מבנה המשפט לא שונה כל כך.

אבל עברית? פה הסיפור שונה.

בהווה: אני אוכלת תפוח.

בעבר: אני אכלתי תפוח או אכלתי תפוח.

במילים, כתיבה בעבר לעומת הווה משנה את ספירת המילים כאשר מדובר במספר מגוף ראשון. במספר מגוף שלישי, ההבדל הזה נעלם. 

בהווה: הוא אוכל.

בעבר: הוא אכל.

אז אם קהל היעד שלך הוא קוראי וואטפד, זה לא ממש שיקול, כי אין צורך במספר מסויים של מילים. אפשר לכתוב סיפור בכל אורך.

אבל אם שואפים הלאה... כל עוד כותבים בגוף ראשון, מומלץ לכתוב בעבר  על מנת לחסוך במילים (או בעתיד אם אתם צריכים עוד מילים, אם כי כנראה יעלו עליכם).

אבל אם מספר המילים ממש לא מעניין אותך, יש עוד מספר דברים לשקול. אחד מהם, הוא הקרבה לקורא. כתיבה בהווה הופכת את הספר להרבה יותר ממשי. הוא מתרחש עכשיו. זו כנראה הסיבה שהרבה סיפורי נוער כתובים בהווה. אם כי סופרים טובים יודעים לגרום לך להיכנס לעלילה גם כשהיא מתרחשת בעבר. אם כי בגוף ראשון, שימוש חוזר במילה "אני" יכולה להלעות את הקורא ולהאט אותו. 

עוד עניין שיש להעלות על הדעת: האם אנחנו רוצים שלמספר יהיו תובנות בדיעבד? כאשר הסיפור מסופר בהווה, ברור שאין שום תובנות כאלה. אבל כאשר הוא מספר על העבר, לעיתים עלולות להיות תובנות שבראייה לאחור, "ירד האסימון". ייתכן שאם ברצונך לכתוב מספר לא מהימן, יהיה הרבה יותר אמין אם הוא משקר על מה שקרה בעבר לעומת ההווה. (אגב, אם תהיה בקשה, אפשר לכתוב גם על כותב בלתי מהימן).

הרי תחשבו לעצמכם, מה יותר סביר: שאדם יחיה בשקר מוחלט או שאדם יספר שקט מוחלט מתוך בחירה? ברור שהשני. כמובן, יש מקרים של פגיעה בתפיסת המציאות, אבל לפעמים רוצים לרמות את הקורא ולא את הדמות שדרכה הסיפור מסופר. 

עוד עניין, כתיבה בזמן עבר נחשבת יותר "קלאסית" לעומת כתיבה בזמן הווה שנחשבת יותר חובבנית. אין חובה להסכים, אבל ספרי מבוגרים נוטים להיכתב בעבר.

באשר לעדיפות של גוף ראשון או שלישי בזמן הווה, הייתי אומרת שגוף ראשון. בעוד שעבר מסתדר יופי עם שניהם, הווה לא מסתדר כל כך טוב עם גוף שלישי.

"הוא דוחף את הדלת שנפתחת בחריקה, הוא נכנס פנימה, הוא צועד בשקט..."

תקנו אותי, אבל זה נשמע כמו תסריט. לא הכי טבעי כי אנחנו לא מדברים ככה.

וזהו. יש להוסיף? יש תגובות למטה :)

דמויות מוצלחות של נשים

יש גברים ששואלים את עצמם: אבל איך אני כותב אישה?! (כמו שאני בטוחה שיש נשים ששואלות איך הן אמורות לכתוב דבר) אז אילו מאפיינים צריכים להיות לדמות נשית מוצלחת?

אישה חזקה

יכול להיות שמי מכם שמע על הביטוי "נשים חזקות". הכוונה היא לא בהכרח לנשים שחזקות פיזית (אם כי בהחלט אפשרי), אלא לנשים שחזקות נפשית. נשים שבהחלט יכולות להישבר, אבל הן ישות בפני עצמן, לא מצייתת לרצון הגבר או החברה בלי לחשוב פעמיים.

ברב הספרים הישנים, מלפני כמה מאות טובות, דמויות הנשים נהגו להיות פסיביות. הן פשוט עושת מה שהאבא או הבעל אומר להן, לא חושבות בשביל עצמן ויותר מדי פעמים מהזמן עלמות במצוקה. אבל מה שהיה נכון לפני 200 שנה... פחות נכון היום.

קחו את רב אגדות הילדים הקלאסיות: היפהפייה הנרדמת, שלגייה, סינדרלה, רפונזל. מה הבחורה עושה? הרבה כלום ושום דבר. התפקיד המרכזי של שתיים מהנשים הוא להיות חלק לא מבוטל מהסיפור "האישה הקטנה" או אפילו המשרתת של הבית. שלגיה מתנהגת עם כניסתה לבית הגמדים בחוצפה ואז כפשרה היא הופכת לעקרת הבית. והנסיך שמתאהב בה? חלילה לא בגלל אישיותה. כי מה הוא יודע עליה, בדומה לנסיך מהיפהפייה הנרדמת?

נכון, הסיפורים האלה ממשיכים לככב אצל ילדים, אבל יש כמה אנשים שעברו את הגיל.

אבל למה ללכת לספרי ילדים?

כבר הזכרנו פה פעם או פעמיים את הספר שהפך לכוכב ומאז נפל מגדולתו: דמדומים. והנה, שוב, גיבורה ראשית שלא עושה כלום כל הספר, שבא למות. הדבר היחיד שהיא מצליחה זה... לחזר אחרי בחור. הישג מרשים. 

אז, לא, אין צורך שהיא תהיה לוחמת. באמת שלא. אבל מספיק שתביע את דעתה ואשכרה תעשה משהו בספר חוץ מלהיות שם (וכן, אין לי ציפייה מדמויות של נשים שמופיעות לחצי שנייה לכל התכונות האלה, זה בסדר). 

ולמקרה שמישהו תהה, ההפך הגבור מזה הוא "העלמה במצוקה" (ולא, מישהי אכן יכולה להיות כלואה ובכל זאת לפחות לנסות להציל את עצמה או להראות שיש לה איזו אישיות. ותיאורטית, זה גם יכול להיות עלם במצוקה).

חלאס עם נשים סטראוטיפיות

מיליידי משלושת המוסקטרים היא בהחלט לא אחת הדמויות האהובות ביותר, אבל דבר אחד אפשר לומר עליה. היא מפילה גברים כמו זבובים. אז מה שאולי נראה שונה במאה ה-19, היום כבר הפך לטרנד. הבחורה המסתורית והסקסית. נשמע מוכר? בטוח נתקלתם.

אז בהמשך לקודם כמובן יש את "האישה הקטנה" אבל בנוסף אליה יש גם את "האישה הנודניקית", "הבלונדינית המטומטמת" ויש את "מלכת הכיתה" ויש את... אני באמת צריכה להשלים לכם את הפערים?

ולא, אין בעיה עם מישהי פופולארית או מישהו שהיא נודניקית, אבל לא שזה פחות או יותר כל האישיות. כי ברור שמלכת הכיתה חייבת להיות מגעילה וברור שהבחורה הנודניקית לא תתן לבעלה/חבר שלה מנוח לרגע והוא יהיה מושלם. הרי במציאות זה עובד בדיוק ככה. או שלא.

"אישה זה לא גבר. הו, כמה חבל!" (גבירתי הנאווה)

אם מישהו מכם מכיר את גבירתי הגאווה, יש שיר שנקרא "המנון לגבר". כל המשמעות של השיר היא לומר למה נשים הן למעשה נחותות, בעוד, איך הוא אומר "לרב, אנחנו (הגברים) כליל השלמות".

השיר הזה משעשע מכיוון שהוא כל כך דבילי שקשה לקחת אותו ברצינות. הבעיה מתחילה כשאנשים באמת חושבים ככה. אז בסדר, יש לך שוביניסט כדמות ראשית. בסדר, אפשרי. אבל זו לא סיבה באמת להוציא את כל הנשים כסוג ב'. אני בטוחה שהספרים האלה מסתובבים איפשהו. אני מקווה שלא אצלכם. כי אם כן, זה הזמן לשינוי גישה.

נשים שונות זו מזו

כמו שאצל גברים צריך להיות גיוון, גם אצל נשים. אלא אם כן קרה נס ויש לך אישה אחת בכל הספר. נכון שיש "מאפיינים גבריים" ו"מאפיינים נשיים", אבל בואו נודה, כל אחד משני המינים יכול להיות בעל כל מאפיין. אז מותר לכם לערבב קצת. זה נכון גם לגבי המראה.

נשים עם תסביך

תסביך זו לא מילה גסה. תסביך לגיטימי עבור גברים ונשים ואחד. אין אפליות בקטע הזה. אבל... למה לכל הרבה נשים בסיפורים יש תסביכים שרובם, איך לא, קשורים לגבר כלשהו? תסביך אח, תסביך אבא (לא, הכוונה היא לתסביך אלקטרה), תסביך בן זוג. לא יכולה להיות אישה בלי תסביך עם איזה גבר בחיים?

טוב, ברור שיש הרבה דמויות של נשים שלא. אבל... יש הרבה דמויות של נשים שכן. וכן, נכון, בעיות עם ההורים זו בעיה נפוצה בהרבה סיפורים. אבא לא אומר שהיא רק מחפשת אבא אחר בבני הזוג. ברור לי שאישה סטרייטית מחפשת גבר, אבל יהיה נחמד אם זה לא נובע מאילו בעיות כלשהן שגורמות לה להיות סתם תלותית.

אל תכאיבו לה (וגם לו) סתם

יהיה נחמד אם לדמות שלכם יהיה עוד תפקיד עלילתי חוץ מלגרום כאב לדמות הראשית, הגבר כמובן. מענים אותה בשביל למשוך אותו, הורגים אותו ומוציאים אותו למסע נקמה, עושים בה מעשי סדות כדי... טוב, נו, מה, חוץ מלעורר רגשות אצר גברים לנשים אין עוד תפקידים? במקרה שהראש שלכם שם, צאו משם מהר.

מבחן בקדל (Bechdel) ומבחן מקו מורי (Mako Mori): מבחנים לברטים (מבחן מורי גם לסדרות).

לפי מבחן בקדל, ביצירה (ספר/סדרה/סרט) שבהן נשים מיוצגות בהלכה:

1. יש לפחות שתי דמויות של נשים
2. הן משוחחות ביניהן
3. נושא השיחה אינו גברים

(יש שמוסיפים שעל הדמויות להיות בעלת משמעות ולא דמויות של סצנה אחת. כך למשל, אם יש שיחה רנדומלית בין שתי בנות שלא יוזכרו יותר על החופשה שלהן ביחד, זה לא ממש יחשב).

אני טוענת: תלוי מי הגבר ובסיטואציה.

אם למשל, שתי בנות מדברות על רק כמה גבר מסויים לוהט, טוב, זה בהחלט לא משהו.

אבל אני אתן דוגמה אצלי: שתי חברות מדברות ביניהן, האחת שואלת את השנייה למה סיפרה שקרים על אחיה. אז נכון, יש פה גבר בסיפור, אבל באותה מידה, השיחה הזו הייתה יכולה להיות על אישה או בין שני גברים. ולצורך העניין, שתיהן דמויות משניות (כי אל תשאלו אותי למה יש לי נטייה לרשום סיפורים עם גברים כדמות ראשית).

עוד מבחן, הוא מבחן מקו מורי, ובו הקריטריונים הם:

1. לפחות אישה/נערה אחת
2. הדמות שלה עוברת שינוי משמעותי (מה שנקרא קשת נרטיבית או באנגלית Story arc z)
3. הסיפור שלה (והשינוי שלה) לא קשור לתמיכה בגבר.

אם זה גורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם, גם בפח הזה נפלתי. טוב, לפחות במספר 3. אם כי הם היו במצב של תמיכה הדדית, ובואו נודה, הוא היה זקוק לקצת יותר תמיכה ממנה. מבחורה עצבנית שנראה ששונאת את כל העולם היא הופכת לבחורה שמתאהבת לראשונה, עם כל הבלבול שבדבר, במיוחד שבן הזוג שלה... יוצא דופן ביותר מדי דרכים. ולא כי הוא מושלם, חלילה. השינוי שלה התחיל לא כי היא רצתה לתמוך בו, אלא כי הייתה מסיבת ריקודים והיא לא רצתה להיות לבד. מניע אנוכי לחלוטין. וזה לא שהאנוכיות שלה נעלמה אחרי ערב אחד. היא הייתה צריכה ללמוד בדרך הקשה שבטנגו יש שניים.

מוזמנים לראות שיש לא מעט קלאסיקות "גבריות" שלא ממש עומדות במבחן הזה. קחו של שרלוק הולמס. דמויות של נשים הן דבר נדיר, ואפילו שווטסון מתחתן (עם אישה, למקרה שהיו תהיות), הדמות שלה לא מקבלת עומק אף פעם. שמישהו יתקן אותי אם אני טועה, אבל לא נראה לי שההוביט או שר הטבעות עונים לאחד המבחנים (ההוביט קראתי לפני משהו כמו 15 שנה ושר הטבעות לא שרדתי הרבה). זאב הים (ג'ק לונדון) אולי עובר את המבחן השני, אבל האישה היחידה בכל הספר לא מופיעה ברובו בכלל. ב"שלושת המוסקטרים", השיחות של המלכה אן עם המשרתות שלה (ובכלל אגב) תמיד קשורות... למלך. (שמישהו יתקן אותי אם אני טועה, כמובן). 

זה לא שאני מכריחה אתכם להיות נאמנים לשני המבחנים או בחיים בשום פנים ואופן לבחור מאפיין סטראוטיפי, כי גם כשזה מגיע לגברים, זה בלתי נמנע. תמיד יהיו קלישאות. רק תשתדלו שלא כל הדמויות שלכן יראו ככה.

אני עדיין מחכה למדריך לגברים. כי אפילו שהדמויות הראשיות שלי הן גברים, עדיין זה יותר מעניין נשים ועדיין יש המון מקומות לשיפור.

מתכנן מול זורם

אז דנו ודנו ושוב דנו על מתכננים ועל זורמים. אז למה אנחנו שוב פה? כי... אפשר? כי נגמר לי על מה לכתוב?

אבל מה יש לכתוב עוד?

אנחנו נחשוב על זה, ביחד. 0:) יותר נכון... אני אחשוב על זה עם עצמי. אולי נעשה סיכום בצורת שאלות ותשובות בנושא :)

מה זה זורם?

למקרה שיש מישהו שפספס (וקורא בכלל), בזורם הכוונה למישהו שזורם בכתיבה שלו. כך שזה בעצם ההפך ממתכנן.

הרב מתכננים או זורמים?

אם היה מדובר בשתי קטגורית נפרדות ולא ברצף, התשובה הייתה מתכננים. רק תנסו לראות כמה סופרים באינטרנט ממליצים בחום על תכנון ואומרים שזה בלתי אפשרי בלי תכנון וכמה יגידו לכם "יודעים מה? אני לא מתכנן/ת."

מה זאת אומרת רצף?

יש אנשים שיודעים כל פרט שהולך לקרות מההתחלה ועד הסוף ואין להם שום הפתעות. לפחות עד שהם לא מחליטים שבא להם לשנות משהו. מצד שני, יש אנשים שיש להתחלה, אמצע, סוף וכל השאר בגדר תעלומה. יש אנשים אפילו יותר גרועים שיש להם התחלה, אין באמת סוף, ושלא נתחיל אפילו לדבר על אמצע. אני מניחה שרבים מאלה שמפרסמים באינטרנט הם כאלה. כי אחרת, איך הייתם מסבירים את זה שסיפור מוקפא אם הכל גמור וכל מה שהם צריכים זה לעשות קליק ולפרסם? הם לא עד כדי כך עמוסים בחיים.

עכשיו, לא כולם מתכננים הכל עד הפרט האחרון או לא מתכננים כלום. יש כאלה שהתכנון שלהם יחסית רופף. ככל שהתכנון יותר רופף, הם מתקרבים לזורמים. ככל שהם מתכננים יותר... טוב, נחשו לבד.

אז מה אני?

הסבירות היא שאתם לא באף קצה קיצוני של הרצף. אבל זה לא באמת משנה.

האם יש הבדל בין מישהו שתכנן את הספר שלו לבין זה שלא?

תאורטית, לא. ספר טוב יכול להיות לא מתכונן וספר גרוע יכול להיות מתוכנן בקפידה. זה לא אינטואיטיבי, אבל הרשו לי להסביר.

נתחיל מהחלק הקל יותר: ספר טוב על אף שלא תוכנן. אם לסופר יש מספיק יכולת לעקוב אחרי מה שהוא עושה והוא מצליח לשים לב לדברים בעריכה, הספר הזה יכול להיות טוב. לא מסכימים? תשאלו את סטיבן קינג, נראה מה הוא יגיד לכם על זה.

אבל, אתם שואלים את עצמכם, איך ספר שתוכנן בקפידה יכול להיות לא טוב? לכך, קיימות שתי אפשרויות. האפשרות שהיא כנראה פחות סבירה היא שלכותב אין שום היגיון פנימי שהוא יכול ליישם בסיפור שלו. הוא מתכנן דמויות לא ריאליות ומצבים לא ריאלים. ולא, אני לא מדברת על אלפים או ערפדים. אני מדברת על דמויות או מצבים שאתם קוראים ולא יכולים לדמיין שיכול להיות מישהו כזה במציאות, גם אם נוריד לו את כל התפאורה העל טבעית במידה וקיימת.

דמיינו למשל, שעושים ספר על אלף מושלם, שאפילו פגם אחד אין לו. בסדר, אלפים לא קיימים אבל האם בני אדם מושלמים כן קיימים? לא.

אופציה שנייה היא... שהם לא נועדו לתכנן או שלפחות יש להם קושי ניכר לתכנן. יכול להיות שהם תכננו, וזה נראה להם טוב, וברגע שהם גילו שזה לא משהו... היה להם הפחד לשנות. או שאולי זה בכל זאת נראה להם טוב.

אז מה עדיף לי?

אם הייתי צריכה לבחור, אני הייתי בוחרת לתכנן. אבל כיוון שאני לא כל כך יכולה לבחור כי המוח שלי לא עוקב אחרי התכנונים של עצמו אז... אני לא. אני אישית חושבת שהחיים שלי היו קלים יותר אם היה לי מושג מה יהיה בסצנה הבאה.

יכול להיות שיש מי שיאמרו דווקא את ההפך, יותר מרשים לכתוב ספר כאשר אין תכנון. מי אני שאתווכח איתם?

אז לכל אחד עדיף משהו אחר. אם אתם מרגישים שאתם לא יכולים לכתוב שורה בלי לתכנן את הכל מא' ועד ת'. תכננו. אם אתם מרגישים שתכנון מגביל אתכם, לכו על האופציה השנייה. ואם אתם הולכים על תכנון חלקי, זה גם בסדר. אבל תזכרו, איזו אופציה שלא בחרתם, אתם תמיד יכולים לשנות. וקחו בחשבון שיש ז'אנרים שפחות קשה להיות זורמים לגמרי (למשל, מתח). עדיין לא הומצא הז'אנר שבעייתי בו להיות מתכנן דקדקן.

כיצד משפיע עליי להיות לא מתכנן?

איך משפיע להיות מתכנן זה קל. אתה עובד כמו חמור, אבל בסוף העולם פרוש לפניך על מגש של כסף. אבל מה עם ההפך?

אחת הבעיות הכרוכות בכך הוא קושי לעקוב אחרי חורי עלילה. על מנת לפתור בעיה זו, במקום לרשום את הסיפור בראשי פרקים לפני הכתיבה, עשו זאת לאחריה. כך, יהיה לכם קל יותר לעקוב אחרי אי אילו דברים שעשיתם ודורשים התייחסות.

נפשית, זה גם עלול לתסכל. אני מניחה שמצב של מחסום כתיבה הרבה יותר תדיר. יכול להיות שאתם לא יודעים מתי ואם בכלל תגידו לסוף המיוחל ש... אני מקווה בשבילכם שהצלחתם לתכנן אותו, כי מניסיון, לא כיף ללכת לסוף שמשתנה כל כמה פרקים.

כמובן, שכאשר משנים סוף כל פעם, אז צריך לפעמים לשנות את מה שהיה מראש בהתאם. לפעמים פחות ולפעמים יותר. הרבה יותר.

מה לגבי תכנון דמויות?

תכנון מדוקדק של דמויות הולך לרב יד ביד עם ספר מתוכנן. תכנון פחות מדוקדק יותר הולך טוב עם חוסר תכנון. האם בלתי אפשרי לתכנן ספר בלי דמויות מפורטות פלאים או שלא לתכנן ספר עם דמויות מפורטות? כשתנסו, תגידו לי.

מספיק ארוך לכל הדעות. אם יהיו שאלות נוספות, תשאלו :)