מדובר בעצת כתיבה שמטרתה פשוטה: להפוך את הספר לחי יותר. להלן המשפט השני מהסיפור זר בממלכה חדשה/שלי.
רגליו רק ייחלו למנוחה, כאב לו בצידי הגוף והוא התקשה לנשום, אך הוא ידע שאם ייתפס, הם יהרגו אותו.
באותה מידה, יכולתי להגיד הוא היה עייף וכאב לו, אבל.... התיאור כפי שהוא מובא מעלה, מסביר שזה לא סתם מצב של כאב והוא עייף מהכאב או סתם בסוף היום, אלא יש ממש הבנה שמדובר ב.... ניחשת נכון, ריצה. התיאור הנ"ל מאפשר לנו לראות את הסצנה באופן חי יותר לעומת התיאור הסתמי שהובא לאחר מכן.
אם עדיין יש תחושה של סימן שאלה מרחף מעל הראש, זה בסדר. בינינו, הייתי יכולה לגמור פה, אבל אני חמודה, אז נמשיך עוד קצת.
בכל אופן, המטרה היא שהקורא יוכל "לחוש" את הדמות. הוא יודע מה היא חשה. במקום להגיד מה הדמות מרגישה (עייפות) להגיד איך היא מרגישה (קושי לנשום, כאב בצידי הגוף, רגליים מותשות).
בפשטות:
לתאר: איך התחושה הפנימית מתבטאת מבחינה פיזית?
לשיים: לקרוא לתחושה בשמה.
האם מהיום והלאה אסור בשום מצב לא משנה מה פשוט לשיים?
התשובה היא לא. אף אחד לא ירצח אתכם אם לא תעשו את זה, וודאי לא בכל הזדמנות והזדמנות. אבל... עדיף לנסות להתחיל, לפחות מדי פעם. זה בטוח לא יזיק.
כיצד עושים זאת?
הכי קל לחשוב על עצמך. למשל, אמנם לא רדפו אחריי בניסיון להרוג אותי, אבל כן התנסיתי בריצות ארוכות. אני בהחלט זוכרת שכאב לי בצד, וכמובן שהנשימה כבר לא הייתה רציפה וגם הרגליים עייפות. כמובן, שבמקרה שלו, המצב היה אמור להיות קיצוני יותר, לכן התיאורים האלה הוקצנו. אבל הנה משהו שכל ישראלי ממוצע חווה במהלך חייו.
אותו דבר עם רגשות. כעס למשל מתבטא בדפיקות לב, תחושת חום, שינוי בנשימות. פחד מתבטא ברעד, קושי בנשימה, פעימות לב מואצות, "עור ברווז". וכן, מודה, הרבה דברים מתבטאים בשינויים בנשימה ובפעימות לב מואצות, לכן, כדאי למצוא לפחות מאפיין אחד נוסף שיוצא דופן.
כמובן שיש הבדל בין מקרים שבהם הדמות מספרת על התחושות של עצמה, ואז יבואו לידי ביטוי תחושות של הגוף שלרב לא ניתן להבחין בהן בחוץ (יוצא דופן: רעד).. במקרה ומתוארת דמות אחרת, יהיו סימנים חיצוניים (כעס: חריקת שיניים, פנים אדומות. פחד: שינוי בקול, עיניים מורחבות.
במידה ותהיה דרישה להסבר נוסף או דוגמאות נוספות, יעשה פוסט נוסף. אבל... נראה לי מספיק לבינתיים.
