יום ראשון, 16 בינואר 2022

תסמונת המתחזה

תפסיקי להמציא מושגים לא קיימים

אווץ', מתי פעם אחרונה עשיתי את זה? (טוב, נו, יש מצב המצאתי תרגומים מוזרים לדברים). אבל זו לא המצאה שלי. 

נגיד שלא המצאת את זה. אז מה זה?

אדם בטוח שהוא מתחזה. כלומר, לא במובן אולי המילולי של המילה, אבל הוא לא מצליח לייחס לעצמו את ההצלחות שלו.

כלומר?

אדם מסויים רואה את הקשיים שלו ולא את הקשיים של אחרים ולכן הוא אומר שהוא פחות מוצלח מאחרים, וגם כאשר הוא מצליח,  הוא אומר לעצמו שזה היה מזל או שזה לא באמת.

זה השילוב בין חוסר ביטחון עצמי למרות תוצאות שאמורות להפריך אותו לצד פחד לחשוף את הקשיים והמחשבות שלהם מול אחרים כדי שחס וחלילה, חס ושלום, לא יתנו להם ביקורת שלילית.

מכירים את הכותבים האלה שתמיד חושבים שהם כותבים גרוע? אלה. 

מה ההבדל בין זה לבין פרפקציוניזם?

לפעמים הם דווקא הולכים יופי יחד. אחד מחמשת תתי הסוגים של תסמונת המתחזה מדברת בדיוק על פרפקציוניזם. על מנת לקרוא על הסוגים השונים, חפשו "תסמונת המתחזה סוגים". אצלי זה הופיע בקישור השני בחיפוש. אני מניחה שלכותבים מתאים בעיקר הפרפקציוניסט או "הגאון הטבעי" (או שנולדת עם יכולת כתיבה, או שבחיים לא יהיה לך את זה).

אז אני לא 100% שלם/ה עם עצמי? מה הבעייתיות בזה?

תסמונת המתחזה יכולה למנוע מאדם לפרסם, לגמור או אפילו לכתוב. כי הרי בטוח שהוא גרוע, כך אמר הראש שלו.

כיוון שיש פחד מהצלחה וכישלון, נוצר מצב של תקיעות.

ואתם יודעים מה קורה במצב של תקיעות? חוסר עשייה.

אז נכון, תסמונת המתחזה לא מוגבלת לעולם הספרות או אפילו לאומנות, אבל מטרתי היא לא להיות פסיכולוגית בכל תחומי החיים. אז יכול להיות שבמקומות עבודה זה יגרום לחוסר רצון להתקדם או בזוגיות, יש תמיד תחושה של ביקורת. אבל כשאדם רוצה ליצור, אבל מפחד מכל תוצאה באשר היא, אז הוא פשוט... לא יוצר או שהוא יוצר וזה נתקע בדרך, והיכולת שלו לא פורצת החוצה.

נסו לחשוב רגע, האם זכיתם לביקורות טובות מאנשים שקראו את הספר (בהנחה שקראו, כמובן. ולא, לא הייתי בונה על ביקורות בוואטפד). כיצד אתם מרגישים עם הביקורות האלה? מאמינים להם? אם לא, ברכותיי, כנראה יש לכם תסמונת המתחזה. אם כן, אז אולי עדיין יש לכם אותה, אבל הם בהחלט עוזרים לכם לצאת ממנה.

פרסום

טוב, לפעמים לאנשים גם אין את הכסף להשקיע בזה (בכל זאת, דרושים 40,000 שקל מיותרים, כן, גם בהוצאות מסורתיות, וזאת בניגוד לחוץ לארץ, שם ההוצאה עצמה אינה עולה כסף בהוצאה מסורתית). כמובן שזה כשלעצמו מעלה הרבה מאוד חששות. האם שווה לי להשקיע כזה סכום בלי יכולת לדעת אם תזכה לתגמול? עבור מי שלא מפחד, אין בעיה. גם אם בהוצאות המסורתיות לא מקבלים אותו, יש הוצאות פרטיות, שם סף הקבלה נמוך עד אפסי. ותיאורטית, אפשר גם בלי חברת הוצאה, אלא לקחת אנשים שונים שיעבדו על זה כפרילנסרים, ורק למצוא מי שידפיס.

אז אם הפחד שלכם הוא כסף, אז זה לא מעיד על תסמונת המתחזה כשלעצמו. כי זה לגיטימי, במיוחד אם אתם בשלב בחיים שהעתיד הכלכלי שלכם לא ברור. גם בואו נודה, פרסום ספר בעברית קשה פי מיליון מפרסום ספר באנגלית או כל שפה מדוברת אחרת לצורך העניין. למה? כי אם אנחנו מעריכים ש-1% מהאוכלוסיה יאהב את הספר שלכם (ואני מאוד אופטימית), יש עדיין פער בין 100,000 (ישראל) לבין 3,500,000 ( ארה"ב) או 665,000 (ברטניה). המספרים האלה נשמעים ממש לא רע, אבל... רב הספרים לא נמכרים באחוזים האלה. לצורך הערכה, הספר "יונה ונער" אכן נמכר ב-100,000 עותקים. ואין הרבה סופרים בארץ שמגיעים לכמות הזו. למעשה, יש סיבה שלרב הסופרים יש עבודה נוספת (ואגב, הסופרים המוכרים לא משלמים. למה? כי יודעים שהם רווחיים).

אם הגעתם עד הלום, הסבירות שיש לכם תסמונת מתחזה היא נמוכה. כי מי שיש לו את התסמונת, כנראה גם לא יסיים לכתוב כלום. אז אתם יכולים להירגע, אתם נורמליים. חשש מעתידכם הכלכלי מתקבל על הדעת לחלוטין. אבל אם בכל זאת הביקורת העצמית מנקרת בראשכם... אולי עוד לא ניצלתם.

סיום הסיפור

התחלתם לכתוב. הידד! יכול להיות שאין לכם אפילו רצון אמיתי להגיע לסוף, ואתם מושכים את הסיפור כמו מסטיק. או שאתם פשוט לא מצליחים לחשוב על הסוף המושלם.

בתור מומחית מספר אחת בלא להחליט על סוף, אני מבינה את הקושי. בתור אחת שלא מתכננת את הסיפורים שלה, כבר כתבתי סיפורים שלמים בלי לדעת את הסוף מראש. או אפילו באמצע. או בשלוש ת'רבע. עד כדי כך המצב שלי גרוע.

את האמת? הסוף הראשון לא היה משהו, הסוף השני היה נראה לי לא רע (במיוחד אחרי שפצור) והסוף האחרון (אני בפרק האחרון של הספר ההוא באנגלית).

האם כל זה אומר שאני סובלת מתסמונת המתחזה? אני סובלת מתסמונת חוסר ההחלטיות, תסמונת קשה כשלעצמה (ואת זה, דווקא, כן המצאתי D:). אני מקפצת בין מספר סופים (לפחות בשני המקרים האחרונים, בספר הראשון פשוט לא היה לי שום רעיון לסוף עד... בערך הסוף), כי אני תמיד מוצאת דרך חדשה לפרוץ. כך שזה יותר יצירתיות מתישה מאשר שאני חושבת שאני מתחזה או לא בטוחה בעצמי. פתאום אני מרגישה "רגע! יש לי רעיון אפילו יותר טוב!"

אז מותר להתלבט לגבי הסוף האידאלי, זה בסדר (אם כי לרב האנשים הנורמליים יש סוף כשהם כותבים ולא משנים אותו כל 3 פרקים), אבל אני מדברת על בעיה יותר מהותית.

העניין הוא לא שאתם לא מצליחים לחשוב על סוף, אתם לא מצליחים בעצם גם לחשוב על כל השאר. הבעיה היא שלא משנה את מה אתם רושמים, אתם בסוף תחשבו שזה גרוע. אתם תשכתבו את הסיפור שלכם מאה פעם עד שהוא יהיה לשביעות רצונכם. רק שזה אף פעם לא יקרה. ואז תהיו במצב בלתי אפשרי. יש אנשים שכותבים סיפור 5 או 10 שנים. ולא, אני לא מדברת על תחקיר ארוך או פנטזיה מורכבת כמו שר הטבעות. אחרי שסיימתם את התחקיר או את בניית העולם, הזמן שבו בפועל לוקח לכתוב ספר נובע מזה ש... אתם אף פעם לא מרוצים. הסיפור משוכתב מיליון פעם, לפעמים עם סוף... ולפעמים בלי סוף.

אז על מנת שלא נתראה בעוד עשר שנים והסיפור שלכם יהיה תקוע בטיוטה הראשונה שאף פעם לא מסתיימת, יש צורך להתמודד עם החשש הזה. פתרונות בהמשך.

האם זה אומר שכל סיפור שמתחילים חייבים לסיים? התשובה היא לא. אבל נסו ללא ללוש את אותו בצק מיליון פעם.

התחלת סיפור

יש לכם סיפור, אתם יודעים שהוא טוב, אתם רק... לא יודעים איך להעלות אותו על הדף. אז לא, אין מה להיבהל ברגע הראשון שזה קורה. לפעמים אנחנו צריכים לחשוב עם עצמנו, לתכנן, לחשוב על הדמויות. סיפורים לא תמיד צומחים בשלושה רגעים. אם הסיפורים שלי היו יכולים לדבר, כל סיפור מעל פרק אחד היה אומר לכם שהרעיון לא צץ במוח וכמו שהוא, גם עלה על הנייר. בעולם יפה זה היה קורה לי. במציאות.... זה לא. ולפעמים הפתרון הוא... טוב, להתחיל לכתוב. 

גם לפעמים קורה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, רק בשביל לגלות שעבדנו על עצמנו. אז גם זה, עדיין לא תסמונת המתחזה... אבל טוב, זה בהקשר לכותרת הקודמת.

לפעמים אתם עושים כזה בלאגן עם הרעיונות שלכם שאתם לא מסוגלים להתקדם. צר לי לאכזב, זו עדיין לא תסמונת המתחזה.

מתי זה כן?

כאשר כל רעיון שלכם, לא משנה כמה אתם חושבים שהוא טוב, לא יעלה על הנייר מתוך מחשבה שזה בחיים לא יהיה טוב. למה? כי ככה החלטתם. כאילו אין אפשרות, חס וחלילה, לתקן ולשפר. או שאתם כותבים מעולה על הפעם הראשונה, או שזהו, נכשלתם. אם ככה אתם חושבים, צאו מהסרט שאתם חיים בו, זה לא עובד ככה.

אז איך פותרים את זה?

כמו הרבה דברים בפסיכולוגיה, אין פתרון מוחלט. דיכאונות לא הולכים להיעלם כל כך מהר להרבה אנשים, אבל אולי תדירותם או עוצמתם יירדו. אז... אותו דבר פה. הנה כמה טיפים (מהאינטרנט, כי מודה שאין לי את הבעיה הזו). אז... קבלו אותם!

שלמות היא פיקציה

איך אומרים? גברים/נשים מושלמים יש רק באגדות. אז גם סיפורים מושלמים יש רק באגדות. צאו מנקודת ההנחה שבכל ספר, גם הספר הנמכר בעולם (לא התנ"ך, הכוונה לספר עלילתי), יש פגם. מוזמנים להציץ ברשימת הספרים הנמכרים בעולם: האם אהבתם את כולם (מאלה שקראתם, כמובן). וגם אם אתם מרגישים שאתם קוראים ספר והוא מושלם (ואני מודה שאצלי זו משימה לא קשה לתת לסיפור ציון 10 מתוך 10), אז בשביל מישהו אחר. הוא לא מושלם. הוא אפילו גרוע. ואני לא מדברת על גבר בן 60 שקורא הארי פוטר ולא נהנה כי הוא לא קהל היעד. אני מדברת על מישהו בגיל המתאים שעדיין לא נהנה. כל אחד, אתם בטוח יכולים לחשוב על ספר/סרט/סדרה/שיר/ציור/פסל (עם השניים האחרונים הגזמתי קצת?) שאתם אוהבים ואחרים לא, או בדיוק להפך. 

בקשו עזרה

במשך שנים כתבתי בלי שום הדרכה חיצונית, בתשלום או ללא. כשנפתחתי לעולם הזה של הדרכות על נושאים שונים, זה שיפר מאוד את הכתיבה שלי. אתם יכולים ללכת לקורס כתיבה יוצרת, או למצוא ספר, בלוג או סרטונים ביוטיוב. הכל תופס. זה לא בושה לבקש עזרה. רובנו לא נולדנו סופרים מדופלמים מלידה. כן, גם הסופרים הכי גדולים.

אל תתעלמו ממחמאות

אנשים מחמיאים לכם? זה סימן טוב! אם כי... כדאי לשים לב מי נותן לכם ביקורת. בלי להעליב את כותבי וואטפד (כי אז אאלץ להעליב גם את עצמי), כאשר חלק לא מבוטל של הקוראים הוא בגיל העשרה...  הביקורת בהתאם. קודם כל, הביקורות נוטות להיות לכיוון אחד (בדרך כלל, לכיוון החיובי). ולרב אין כמעט פירוט על מה טוב או רע. וזו הבעיה בארץ.... שאין באמת ממי לבקש לקרוא, אז... פשרה.

תזכרו שעבדתם קשה

אם הייתם גונבים ספר של מישהו אחר ומפרסמים תחת השם שלכם, אז הייתם מתחזים, אין על כך עוררין. אבל כשבן אדם עובד קשה... הוא לא מתחזה. הוא עושה את מיטב מאמציו. תזכרו את זה בפעם הבאה שתגידו לעצמכם דברים כאלה.

מותר להיכשל

תשאלו את ג'יי קיי רולינג. דחו אותה 12 פעמים. אז אין לי מושג אם בין הגשה להגשה להוצאת ספרים משהו התשנה בספר, ואז יכול להיות שלא היה לה ממש מה ללמוד. אבל היא התמידה. היא האמינה בעצמי. והיא הצליחה. בגדול.

לא כל סופר מפרסם את הספר הראשון שלו. לא כל ספר שמתפרסם הופך ללהיט אסטרונומי. לא כל מי שהספר הראשון שלו מצליח יכול לשחזר את ההצלחה.

ואיך אומרים? מטעויות לומדים. היום העירו לכם משהו על הספר שלכם, מחר תשפרו אותו או את הספר הבא שתכתבו בהתאם. ואף אחד לא יעריך את הספר פחות רק כי הוא עבר שפצור.


אז זהו, חפרתי מספיק להיום. רוצים לשתף חוויות? מוזמנים!

יום ראשון, 2 בינואר 2022

שפה מליצית


שפה מליצית היא מה שנקרא בשפה פחות מליצית "שפה גבוהה" או משלב לשוני גבוה.

אז למי שזוכר, היה פוסט (וקורא בכלל) עברית שפה יפה שנגע ממש בקטנה בנושא של מגוון באוצר המילים. אז הבה נרחיב בנושא.

נכון, הדור הצעיר הרבה פחות מתעניין בשפה כזו ועל כן, הספרות המקורית והמתורגמת, נראית בהתאם. לרב איני מחזיקה גרסאות של ספר בשתי גרסאות רק בשביל להשוות ביניהן, אבל כך למשל הספר של שרלוק הולמס The Valley of fear, תורגם לעמק הפחד בתרגום משנת 2011. עכשיו תגידו לי "נו, אבל זה התרגום המדוייק, מה את רוצה?" נכון, אבל בתרגום ישן יותר (אני מאמינה משנות ה-80, אין לי אותו בבית כדי לבדוק, בניגוד לתרגום השני, וגם אין שנה באינטרנט), אותו ביטוי תורגם ל"גיא צלמוות". אם תשאלו אותי, התרגום הזה עדיף. קודם כל, גיא ועמק זה אותו דבר. אבל גיא צלמוות הוא מקום המעורר אימה, גם אם אין לצורך העניין קשר לעמקים כלשהם. כך נשמרה המהות המקורית, אבל בדרך הרבה יותר מעניינת. וחבר'ה, מכירים את הדרדסים, היצורים הכחולים האלה שחיים בתוך פטריות (או משהו דומה)? מישהו אי פעם תהה למקור שמם? מי שתרגם את השם הזה אמנם אמר שמדובר בשילוב של דקדק (ילד, תינוק) לקונדס אבל יש עוד עניין קטנטן. הוא לא המציא את המילה הזו, היא הייתה קיימת עוד קודם. הדרדסים המקוריים (שגם אותם, אגב, ניתן למצוא בתרגום הישן המאוזכר לעיל), הם פשוט מילה לנרדפת לנעלי בית או סנדל.

למה לי שפה מליצית?

קודם כל, כי אין מה לעשות, זה נראה מקצועי יותר. ולפני שתגידו לי שהכתיבה שלי לא כזו... האמת? פעם הכתיבה שלי הייתה יותר יפה. אבל אני גם מאמינה במשלב לשוני במקום המתאים, ולא בהכרח בכל מקום. עוד עניין, זה שהשפה המליצית יכולה לגרום לכם פחות לחזור על ביטויים כמו גם לגרום להבדלים גדולים יותר בצורת ההתבטאות של דמויות (מה שנקרא "קול" באנגלית). כך למשל, נער בגיל העשרה של המאה ה-21 ישתמש בהמון סלנג, איש פשוט מהמאה ה-18 יכול להיות עם משלב לשוני גבוה יחסית כיוון שזו שפה מיושנת ולמלך בכלל תהיה שפה מליצית.

מתי כדאי להשתמש בה?

כמובן, שהשפה המליצית צריכה להיות בהתאם לקהל היעד שלכם. אם מדובר בילדים בני 13, כדאי לחשוב פעמים לפני ששמים כל מיני ביטויים מפוצצים. בסיפורים על אצילים, בני מלוכה או אפילו היסטוריים, כנראה שיש לה יותר מקום מאשר משהו בן זממנו או עתידי.

כיצד משתמשים בשפה מליצית?

קודם כל, צריך שתהיה מודעות לזה. את החלק הזה, כבר כיסינו. אבל בינינו? אתם יכולים לכתוב את הסיפור כולו בשפה רגילה ואחר כך לעשות לו שפצורים. גם אם המשלב הלשוני לא יהיה במיטבו בטיוטה הראשונה, זה לא אבוד.

בואו נעשה תרגיל יחד. הנה המקור (שאותו ניסיתי יחסית לכתוב בשפה מליצית)

אם נתעלם מהשם הבלתי נסבל שלי, החיים שלי היו יפים. היה לי אח שהיה צעיר ממני בשלוש שנים, מרטין, בונבוניירה של ממש. כן, היה. אנחנו עוד נחזור לזה. היו לי ידידים וידידות רבים בינות האצולה. הייתי נהנית לרכב מדי יום ביומו על סוסתי יחד עם אחי, למורת רוחם של הוריי ולשמחתו הרבה של מרטין שזו הייתה הפעם היחידה ביום שבה הרגיש שהוא חופשי כציפור. לא די היה שהשגיחו עליו בלי הרף, אך גם ללא זה, היה לו קשה להתקדם עם רגלו היחידה. כל צעד ושעל היה צריך לדדות עם מקל הליכה.

כך זה היה נראה לו השקעתי קצת יותר

בהתעלם משמי הכעור, חיי היו רווי חדווה. מרטין, אחי הצעיר ממני בשלוש שנים, היה שובה לב. אכן, היה. בהמשך נדון על כך. רעיי ורעותיי בינות האצולה היו רבים. הייתי מנעימה את זמני ברכיבה יום יומית על סוסתי לצידו של אחי, למורת רוחם של הוריי ולשמחתו של מרטין, אשר עבודו הייתה זו הפעם היחידה ביממה בה חש חופשי כמו הרוח. לא היה די בהשגחה הבלתי פוסקת לשלומו, ברם גם בלעדיה, הוא התקשה להתהלך עם רגלו היחידה, כל צעד ושל היה עליו לדוד בעזרת מקל הליכה.

על אף שמילים רבות הושמטו והוחלפו באחרות, השינוי במשמעות בא לידי ביטוי רק בשינוי מ"בלתי נסבל" לבין "כעור" (בעברית פשוטה: מכוער). השתיים לא מהוות מילים נרדפות (או אם נדייק, ביטויים נרדפים), אך ההרגשה הכללית נשארת כשהייתה. 

מוזמנים לעשות מצא את ההבדלים בין שני הקטעים, לפני שתמשיכו הלאה.

להלן, ההבדלים המרכזיים בין שני הקטעים:
1) שימוש בהטיות -השם שלי>שמי, החיים שלי>חיי.
2) המרה במילים נרדפות (ידידים וחברות,>רעים ורעות, אך>ברם).
3) שינוי סדר המשפט: היה לי אח שהיה צעיר ממני בשלוש שנים, מרטין...>מרטין, אחי הצעיר ממני בשלוש שנים...
4) שפה ציורית: חופשי כמו ציפור>חופשי כמו הרוח (אם כי בינינו? שניהם ציוריים).

נו,  אז באילו מהקטעים היא מרגישה יותר כמו מלכה? 

אם יש לכם שאלות או אפילו טיפים נוספים, לכו על זה. ניסיתי באמת להביא משהו על רגל אחת, בלי לתת מאתיים דוגמאות.

סיפורים מוכרים עם טוויסט

  מכירים את זה שיש כל מיני רעיונות שחוזרים על עצמם מיליארד פעם, בדרך כלל בז'אנר הרומנטי? זה מרגיש שזו אותה גברת קיטשית באותה אדרת קיטשית...