יום ראשון, 15 בנובמבר 2020

אחרית דבר (אפילוג)

אחרי שבפרק הקודם כיסינו את הנושא של פתח דבר, הגיע הזמן לדבר על ההמשך המתבקש: אחרית דבר.

אחרית דבר (נקראת גם "אפילוג") היא למעשה פרק בתר עלילתי. המטרה של אחרית הדבר היא לתקצר את המאורעות עם תום העלילה או לחילופין, לשלוח אותנו קצת קדימה, תוך שינוי אווירה, על מנת להעניק לנו תחושה של סגירת מעגל.

מתי נשתמש באחרית דבר?

מטרתה של אחרית של דבר היא לסגור את הקצוות שנותרו פתוחים עם סיום העלילה. אז בפשטות הכי רבה, אם יש לכם קצוות כאלה... זה הזמן בו יש לשקול אחרית דבר. אלא אם כן אתם סופרים משועממים שחייבים לדחוף אחרית דבר גם כשהכל ממוצה (מישהו אמר יונה ונער ולא קיבל...?)

מתי הכרחי לשים אחרית דבר?
אמנם השאלה הראשונית של "מתי נשתמש באחרית דבר" הרבה יותר אינטואיטיבית מ"מתי הכרחי להשתמש בפתח דבר", באשר לכורח...  כאן יותר קשה לענות לשאלה כיוון שזה כאמור כל כך אינטואיטיבי, אבל ננסה לחשוב ביחד. יותר לכיוון, אני אחשוב ואתם תעזרו בידע המוכן... חה חה חה... תאמינו לי, אני חושבת על זה בזמן שאני כותבת. לא שזה לא קרה בפעם שעברה... או בכלל... חזרה לנושא.

אז בדיוק כמו בפעם שעברה, בואו ננסה קודם כל להביא את שאלת מיליון הדולר. למה אנחנו לא כותבים עוד ספר? (כנראה שהשאלה היא מה הערך הנוסף של השארת קצוות פתוחים שיאלצו אותנו לכתוב אחרית דבר)

למה לדבר על דברים כמו בדיה... בואו נדבר על מציאות. דמיינו לרגע שניקח את סיפורו של לוחם מחתרת כלשהו. העלילה עצמה תספר על מלחמתו למען הקמת המדינה. אבל אולי אנשים ישאלו את עצמם.. כן, אבל האם זה היה שווה את זה? האם החזון תואם למציאות? רק אחרית הדבר תוכל לתת לנו מענה לשאלות אלה.

מצד שני, בואו ניקח דוגמה נוספת: בספר יום אחד בדצמבר (ניתן לראות סיקור בקישור). כל הסיפור למעשה מתאר רומן שהיה אמור להתממש, אבל החיים עמדו בדרך ולכן נדרשו משהו כמו עשר שנים בשביל שהרומן הזה יבוא על הצד הטוב ביותר (כי הז'אנר המרכזי הוא רומנטיקה, איך זה עוד יכול להיגמר חוץ מסוף טוב?). ספר זה אינו נגמר באחרית דבר.

שמישהו יתקן אותי אם אני טועה (או אם מישהו יגיב אי פעם, זה גם יהיה נחמד), מבין השניים, כנראה הייתם רוצים לראות אחרית דבר בספר הראשון. אז כן, זה שאנחנו חיים פה קצת מוריד מהערך של אחרית דבר, אבל בכל זאת, אילו הייתם זרים לחלוטין, בלי להכיר את המדינה. לא הייתם רוצים לדעת שהכל הלך טוב? הרי סיפורים עם רומנטיקה כז'אנר מרכזי, מעצם הגדרתם מרמזים על סוף שמח. בסיפור השני יש יותר מחשבה לדמיין של מה קורה בהמשך מאשר בראשון, שיותר רוצים לדעת בפועל מה קרה.

בשני המקרים, אפשר לוותר על אחרית דבר לחלוטין. לפעמים סיום המלחמה הוא בהחלט סוף מספיק.

הנה דוגמה לספר שלא זכה לאחרית דבר: נעלמת (אני אוהבת להביא דברים שאני מסקרת, הא?). בשל ספוילרים כבדים ביותר (בכל זאת... סוף הספר...) יהיה כתוב בצהוב. על אחריותכם בלבד!

ניק מפחד לחלוטין מאשתו מצד אחד אבל נשאר איתה כי הבין שעם כמה שמערכת היחסים שלהם מעוותת, היא האישה בשבילו, ואם זה לא מספיק, היא בהיריון ממנו. קשה מאוד שלא לתהות: כיצד ייראו החיים העתידיים של גבר שמפחד מאשתו, אישה שניסתה להרוג את בעלה, וילד שתקוע באמצע? 

במילים אחרות, סיום הסיפור מותיר חומר מספק לספר המשך, אבל מצד שני, הוא יאבד את הז'אנרים של הספר הראשון, ולכן... לאחרית דבר היה מקום הגיוני יותר להגיע לכאן. אבל הסופרת כנראה החליטה שעדיף לקוראים לבחור איזה עתיד צפוי להם. כי בטוח יהיה מי שלא יהיה מרוצה, לא משנה מה היא תכתוב בסוף. שזה אגב, אחת הסכנות של אחרית דבר.

אני יודעת, לא יצא מעמיק ומספק מספיק. אבל זה בהחלט משהו.

יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

פתח דבר (פרולוג)

פתח דבר (נקרא גם "הקדמה" או "פרולוג") הינו פרק שקודם לעלילה, לרב מצידו של מספר יודע כל. זהו פרק 0 המקדים את העלילה בזמן ניכר למדי. לרב מדובר בשנים, לפעמים יותר, לפעמים פחות (יוצא דופן: הסיפור שאינו נגמר - יפורט בהמשך).

אני מבינה שהרב יודעים מהו פתח דבר ולא באמת זקוקים להסבר. אני לא מתיימרת להיות האקדמיה ללשון העברית. אבל זה שיודעים על קיומו של דבר, לא אומר שיודעים להשתמש בו. ככלות הכל, סופרים רבים מתחבטים בשאלה האם לכתוב פתח דבר.

מתי נשתמש בפתח דבר?
בקצרה: מטרת פתח דבר היא להעניק מידע לקורא ששימושי לו בעת הקריאה שלא היה ניתן לדעת אותו אילולא הוא. אנחנו חושבים שיש לנו ידע מקדים שמשפיע על העלילה. אך לא בהכרח כל פעם שיש מידע מקדים באמת דרושה הקדמה.

כמובן, כל סיפור באשר הוא מזכיר את העבר בצורה זו או אחרת. פתח דבר אמור לכלול בתוכו מאורע שמסביר דבר מה חשוב בעלילה או לחלופין בעל השפעה עליה.

כך למשל, הספר "הסיפור שאינו נגמר" מגולל תחילה סיפורו של בסטיאן ושל מציאת הספר. לספר אין משמעות ללא ההקדמה, בעקבות העתיד לקרות לקראת סוף הספר.

למי שלא מכיר ולא אכפת לו לקרוא ספויילר:
בסטיאן, ילד רדוף בעיות, גונב ספר ועולה לעליית הגג בבית ספרו על מנת לקרוא אותו. בהמשך הספר, יהיה זה בסטיאן, מעצם אמונתו בעולם הנפרש בפניו בספר,, הוא לא נהרס.

אז אולי כל סיפור חייו של בסטיאן אינו ממוצה כל כך לאורך הספר בהתחשב במידע המתגלה עליו בהקדמה, ולמעשה, בסטיאן הוא דמות משנית בספר. הסיפור רובו עוקב אחרי אטריו, גיבור שנשלח על ידי שליטת ממלכת פנטזיה להציל את הממלכה. אך מדי פעם, אנחנו יוצאים מהספר וחוזרים לבסטיאן. כל הגיחות לבסטיאן הקורא את הספר לא היו מתאפשרות אילולא הפתיח. וכאמור, כיוון שסוף הספר נשען על בסטיאן, הרי שיש הכרח להזכירו.

מתי הכרחי לשים פרולוג?
השאלה המרכזית שיש לשאול בבחירה האם לשים פרולוג: האם ניתן להכניס את המאורע המדובר כחלק מהסיפור עצמו? עם זאת, ישנן שאלות משניות:

האם יש ערך מוסף להכנסת המאורע בתחילת הסיפור (חוץ מעצם היותו כרונולוגי)?
מן הסתם שהפרולוג שברצונכם לכתוב מכיל מידע חשוב לעלילה. עם זאת, לרב מידע חשוב לא נגלה לקורא כבר מההתחלה אלא בהמשך. עליכם לשאול את עצמכם למה המצב שלכם שונה.

1) ללא ההקדמה לא תהיה שום אפשרות להבין את הסיפור: הסיפור שאינו נגמר הוא דוגמה לכך, אם כי הוא יוצא דופן מעצם סגנון הסיפור שלו. אבל בואו נחזור לסיפור שבו אין שני עולמות שתלויים זה בזה. האם למשל, יש בעולם שלכם משהו ששונה מהותית משלנו, אך אולי אפילו יושבי העולם הזה יודעים להסביר את השינוי או שלחילופין, מי שיצלול לעולם הזה ילך לאיבוד. דוגמה נוספת, היא סיפורו של המלך ארתור - דמיינו סיפור על נער ששולף חרב מן האבן... אבל הקורא בכלל לא יודע מה מיוחד בחרב הזו. איך הסיפור יראה אז?
2) ויתור על ההקדמה יאלץ אתכם לדחות את הגילוי לשלב מאוחר מדי: כאשר אתם דוחים את ההקדמה למהלך הספר עצמו, אתם יכולים להשתמש בו כגורם הפתעה או אפילו כגורם מתח. שימוש בפרולוג, יבטל את האפקט הזה. חשבו מה היה קורה אילו מלכתחילה היינו יודעים שהברווזון המכוער הוא ברבור - הרסנו את הסיפור. אם תתחילו את הסיפור שאינו נגמר בלי הקדמה... מתי תספרו עליו בדיוק? ואולי פשוט... עדיף לכם לחכות עם הגילוי.
3) גילוי מוקדם ימנע הסבר "שלוף מהמותן": גם אני הייתי פעם ילדה, אז נלך על הסרט של דיסני "היפה והחיה". הסיפור מתחיל עם הקדמה. בשורה תחתונה: היה פעם נסיך, הגיעה פיה והעמידה פני מכוערת, הוא התייחס אליה לא יפה, והיא כישפה אותו להיות חיה עד שימצא אהבת אמת. עכשיו  המעשייה המקורית אינה פותחת באקספוזיציה (ניתן לקרוא לזה גרסת הסיפור הקצר/הסרט לפתח דבר), ולמעשה סיבת הפיכתו לנסיך שונה. למי שמכם ראה את הסרט (וכרגע לא רלוונטי אם החדש או הישן), נסו לשוות בדעתכם את הסיפור בלעדיה. כי במקור, הוא פשוט מגלה את זה בסוף. עבור סיפור ילדים, זה אולי אחלה... אבל לסיפורים מבוגרים... זהו פתרון שלוף מהמותן.
4) קטיעת רצף הסיפור: הסכנה בהצבת המאורע באמצע הסיפור מפסיק את הרצף ולמעשה גורם לקטיעתו לצורך בניית העולם או השלמת חוסרים מכל סוג שהוא. עם זאת, במקרה זה, אנחנו צריכים לעבור לשאלה הבאה.

האם יש משמעות לפירוט מרובה של המאורע עד כדי כתיבת פרק שלם עבורו?
עברו יותר מעשר שנים מאז שקראתי את הספר "ההוביט", אז לא מפתיע שלא זכרתי הרבה כשצפיתי בסרט הראשון. הסרט התחיל בהקדמה ש... לא הזיתי, לא הופיעה בספר. מהזיכרון המועט שיש לי על הספר, לא ברור לי אפילו מה הייתה הרלוונטיות של האקספויזציה הזו. דרקון? זוכרת  מסע של בילבו? זוכרת. טעויות של מלך זקן...? פחות. לכן אתם יכולים לדמיין לעצמכם שלא שרדתי אחרי זה.

מה שכנראה קרה בספר הוא שסיפורו של אותו המלך סופר כחלק מהסיפור במקום כפתח דבר (או שכל המאורע עלה לראשונה ב"שר הטבעות", שזו גם אופציה).

במקרה זה, התשובה לשאלה בכותרת היא לא. אפילו הסופר חשב ככה... אבל נחשו מה, יוצרי הסרט חשבו אחרת. בחירת הוספת סצנה זו כאקספוזיציה כנראה נובעת מהיותו של הסרט מדיה ויזואלית. לא בדקתי כמה פלאשבקים עשו או לא עשו (כי... לא ראיתי, לא את זה ולא את שר הטבעות), כך כנראה התחושה הייתה שפלאשבק של משהו כמו 10 דקות באמצע החיים יהיה יותר  מדי. בספר, כנראה הצליחו להימנע. אם כי ממה שאני זוכרת מהסבל האישי שלי שנקרא "שר הטבעות", הסופר ידע להרחיב יופי על... כלום ושום דבר.

איך חזרנו שוב לסיפור שאינו נגמר...? יש שישאלו את עצמם האם נדרשה כזו רמה של תיאור לצורך הסבר העלילה. מדוע לא יכלו לסכם זאת בילד שמוצא ספר בעליית הגג? ההקדמה היא אמנם הכרחית, אך נשאלת השאלה האם היה באמת צורך במידת פירוט שכזו. לו היינו הולכים על הגרסה שהוא מצא את הספר בעליית הגג, אילולא היה מדובר בפרט שבלעדיו לא ניתן היה לספר את הספר, הרי שניתן היה לספרו בקצרה במהלך הסיפור.

סופית, נגמרו לי דוגמאות להקדמות... בספר "נשמת אחיות" מסדרת רומח הדרקון (שלא גמרתי... לא, גם לא את הספר). הספר התחיל בנסיבות לידתו של תניס, חצי אלף, שאיך נאמר בנעימים... לא היו משהו. במהלך הספר, אנחנו חוזרים מדי פעם להקדמה (מה שהופך את הסיפור לפחות רציף), אבל בואו נתמקד רגע בהקדמה מספר 1. שורה תחתונה שהבנתי מההקדמה... אם אני זוכרת נכון, זה שהוא היה חצי אלף, זה לא היה ההיריון הכי רצוי ושדוד שלו לקח אותו תחת חסותו. ואם לומר את האמת, את כל זה אפשר היה לומר בלעדי ההקדמה. אם מישהו זוכר/יודע אחרת, מוזמנת לתקן אותי.

במידה ולא כל הספר מסופר במספר יודע כל: מדוע קריטי לדעת על המאורע ממקור ראשון/מנקודת מבט של מספר יודע כל?
נכון, לא רלוונטי לכל הקדמה באשר היא, אבל לא פעם, פתח דבר מסופר כמספר יודע כל או לפחות לא על ידי הדמות שמספרת את שאר הסיפור. מטרת הקדמות מסוג זה היא להעניק צוהר למקרה שהיה שאינו נחווה בידי הדמות הראשית. כנראה שאחת הסיבות היא שזה מובא בצורה זו היא כי מציאת כתב עתיק או כתיבת סיפור באורך פרק שלם באמצע הספר, או אפילו פלאשבק, יכול להרגיש מאולץ.

שימוש בכל אחד מהפתרונות האלה היה יכול למעשה להוות תחליף להקדמה. אך לצורך העניין, זה אפילו לא משנה אם בחרת במונולוג באורך הגלות, פלאשבק, הצבת הקטע באמצע הסיפור או מציאת כתב עתיק, התוצאה היא אותה תוצאה: במקום לתת פירוט ממצה של הסיפור, עם אופציה ממצה לשאלות מצד הדמות הראשית, אנחנו מקבלים את הסיפור במלואו. כמובן שהשאלה הנשאלת היא למה אנחנו צריכים את הסיפור במלואו. להלן מספר אפשרויות.

1) המאורע ידוע לדמות הראשית: כיוון שאנחנו מגלים את הסיפור עם הדמות, ברגע שהדמות יודעת משהו, גם אנחנו צריכים לדעת אותו. לכן, אנחנו צריכים לגלות על המאורע באופן אחר, לרב באמצעות מספר יודע כל.
2) סתירה בין הידוע לדמות הראשית לאמת: במקרה זה, עלולים לקרות שני דברים. האחד הוא יצירת מתח בין הסתירה לידע של הדמות לבין המציאות. כך נוצר מצב שהקורא יודע מה שהדמות אינה יודעת. זהו בהחלט תכסיס ספרותי שבא לידי ביטוי כשיש מספר יודע כל או לחילופין, שתי דמויות ראשיות שלאחת יש מידע שאין לשנייה. לחילופין, אתם יכולים להביא את הסיפור דווקא מנקודת המבט של הדמות הראשית, או לחילופין, המאורע כפי שהוא נתפס בעיני הסביבה רק בשביל לגלות שהמאורע כפי שהדמות מכירה אותו, בעל משמעות שונה לחלוטין משניתנה לו, שכן הפרטים לא היו נכונים מלכתחילה.

אני אתן דוגמאות כי אולי לא היה הכי ברור. בשני המקרים הסיפור סובב סביב ארכיאולוג שמוציא פריט מקולל.
א) ההקדמה תספר לקורא שמדובר בפריט מקולל. אבל הארכאולוג אינו יודע זאת, ולכן לא מבין את חוסר המזל שתוקף אותו.
ב) ההקדמה תספר לקורא שמדובר בפריט מביא מזל. כך, יתחוור לנו, ביחד עם הדמות, בסופו של יום, שלא כך הדבר.


רק לי זה מרגיש באורך הגלות...? מסכימים? לא מסכימים? רוצים להוסיף? בשביל זה יש תגובות!

לכתוב עלילה לפי דמויות או דמויות לפי עלילה?

זה לא משנה אם אתם מתכננים ספר או לא, אתם מתחילים עם כיוון כללי כלשהו, אפילו אם זו רק ההתחלה. הרי ללא רעיון ראשוני, על מה נעבוד?

לאנשים שונים יש העדפות שונות באשר בהתמקדות במה להתחיל. יש שלא יתחילו לכתוב מילימטר של עלילה בלי כל הדמויות מתוכננות כהלכה, בעוד יש אלה שיבנו את הדמויות עם התקדמות העלילה. מודה שאני נמנית עם הסוג השני.

אני מניחה שהדעה הרווחת היא קודם דמויות ואחר כך עלילה (כי אף אחד עוד לא הוכיח לי אחרת). אז לפני שתחליטו מה מתאים לכם, אולי הגיע הזמן לדבר על יתרונות וחסרונות.

עלילה לפי דמויות
יתרונות
  • כיוון שברור לכם איך הדמות שלכם מתנהגת, תוכלו להכניס אותה למצבים בתוך ידיעה גמורה איך היא תצא מהם.
  • עבור מי שמתקשים גם ככה ביצירת דמויות, צריכים קודם להכיר את הדמות שלהם בשביל לכתוב אותה על מנת לשמור על אחידות.
  • מקל על התכנון.
  • יורד הסיכוי לשינוי התכנון בשל אי עקביות בין הדמות לעלילה.
חסרונות
  • העלילה צריכה להתאים לדמויות, מה שיצמצם לכם את אפשרויות הפעולה.
  • השקעת מאמץ רב מדי בדמויות עלול לגמור את הכוחות לעסוק בעלילה עצמה או שלחילופין, כל כך תנסו לשפר את הדמויות שלכם עד שתשכחו לפתח את העלילה בכלל.
  • הדמויות חקוקות באבן, ולכן, נרצה להשתמש בהן. הרי אנחנו לא השקענו כל כך הרבה מאמצים בשביל דמות שתופיע בסוף לשתי סצנות, נכון?
  • "נפחד" להכניס דמויות חדשות שאותן לא תכננו.
דמויות לפי עלילה
יתרונות
  • הדמויות נבנות במהלך העלילה, אתם לומדים להכיר את הדמויות שלכם לצד הסיפור, מה שמאפשר לכם להכיר אותן מצד אחד ולכוונן את הסיפור לכיוונן מצד שני.
  • הרבה יותר קל להוסיף דמויות.
חסרונות
  • ייתכן שלדמויות שלכם אין מספיק עומק ובעקבות כך גם העלילה לא תהיה עם מספיק עומק.
  • גדל הסיכוי לשינוי עלילות בשל אי עקביות בין הדמות לעלילה.
אז מה כדאי לי?
כמו כל מה שקשור לכתיבה יצירתית... זה משתנה. כמו שחלק מתכננים וחלק לא, חלק כותבים בגוף ראשון וחלק בגוף שלישי או חלק בעבר וחלק בהווה, כך גם כאן. אין דרך נכונה. יש דרך נכונה בשבילכם.

כמובן שהשאלה המתבקשת היא... מה הדרך הנכונה בשבילכם.

אז הנה כמה שאלות לשאול את עצמכם:

כמה אתם מתקשים בכתיבת דמויות ללא עלילה?
זו כנראה השאלה הראשונה שאתם צריכים לשאול ויש שיאמרו היחידה. קיימים שני צדדים לרצף. בקצה האחד, אדם לא מסוגל לבנות דמות בלי לדעת שום דבר על ההתנהלות שלה. הוא צריך לכתוב אותה בפועל על מנת להכירה. לרב, תהיה לדמות איזו תכונת מפתח ואולי אפילו תיאור חיצוני, אבל בסופו של דבר, התכונות האחרות נתונות לשינוי. בצד השני של הרצף יש את אלה שלא מסוגלים לזוז מילימטר בלי שהם יודעים הכל על הדמויות ו/או הרקע לעולם/מדינה.

אם אתם קרובים לצד הראשון של הרצף, הדמויות יתגבשו בהתאם לעלילה. אני למשל מהסוג הזה. אני לא מתכננת שום דבר (מה שלא הופך את החיים שלי לקלים יותר), ולמרות זאת, הדמויות שלי  יכולות להתפתח במהלך העלילה. כלומר, אין לי מושג לאן העלילה הולכת ואין לי מושג איך מתנהגות הדמויות. כמובן שזו אופציה מאוד (לא) אופטימית, אבל לפעמים, זה מה שיש. 

כאשר ניסיתי לכתוב סיפור בסגנון שרלוק הולמס (כלומר, הדמויות הראשיות היו כבר די בנויות), במיוחד כיוון שהיה מדובר בסיפור בלשי, היה לי חשוב יותר לבנות את העלילה ואחר כך לחשוב בדיוק איך הדמויות מתנהלות. כלומר, תכננתי עלילה וככל שהיא נכתבה בפועל נכתבו הדמויות. וזה בסדר, גם אני לא יודעת איך אני מצליחה לגמור משהו.

לא סגורים על התשובה? אל דאגה, יש לי עוד שאלות שאפשר לשאול.

האם הדמויות בונות את העלילה או העלילה את הדמויות?
אף שזה עלול להזכיר סיפור מונע עלילה מול סיפור מונע דמויות, לא לזה הכוונה. כמובן, שאם הסיפור מונע עלילה, כנראה שכדאי לכם להתחיל מהעלילה. אחר כך בטח תמצאו איזו דמות תוכלו לשלב בה. אבל כאשר הסיפור מונע דמויות, זה לא חד משמעי. כי בכל זאת, לא מעט סיפורים מונעי דמויות אינם מתרחשים במנותק לחלוטין ממה שקורה לדמויות.

לכן נשאלת השאלה: בהיכרות מסגנון הכתיבה שלכם או לחילופין מתוך מה שאתם הולכים לכתוב, כמה העלילה תשפיע על הדמויות? ככל שההשפעה גדולה יותר, ייתכן שכדאי שתפנו לכיוון של דמויות לפי עלילה.

כמה מקום ההתרחשות שלכם שונה מהסביבה המוכרת?
אני מודה מראש, אני לא הבן אדם הנכון להקשיב לו בקטע הזה, כי אני עושה את ההפך (כי אני מיוחדת, או אם נדייק, לפעמים גם אני לא בדיוק יודעת מה אני עושה), אבל לפחות זה כיוון המחשבה שכדאי לכם אולי לגבש.

סיפור שמתרחש במקום אחר, בין אם עולם אחר, העתיד הרחוק או אפילו מדינה אחרת, יאלץ אתכם להחליט או לבדוק כיצד נראית הסביבה בה מתרחש הסיפור. 

אני אתן לכם את הדוגמה שלי. אין מקום יותר נדוש מארה"ב לסיפור, אבל חטאתי בזה, אבל לפחות החלטתי להמתיק את הגלולה ולכתוב על מערב וירג'יניה, שהיא בקצרה המדינה (State) הכי ענייה בארה"ב, 75% לבנים, בחלק מהמקומות אפילו יותר מ-90%, נחשבה מדינה שמרנית (לפי תוצאות הבחירות). העיר הכי גדולה שם אפילו לא מתחילה להתקרב לירושלים, העיר הכי גדולה בישראל, זאת על אף ששטחה פי שלוש..

אז, האמריקאים שמאוד אוהבים לדבר על מגוון אתני יאלצו להתאכזב, כי מערב וירג'יניה היא בהחלט לא המצג האולטימטיבי למגוון אתני. לצערי, לא הצלחתי למצוא איזה סוג של לבנים בהכרח נמצא במערב וירג'יניה (כי... גם יהודים יכולים להיות לבנים וגם יוונים יכולים להיות לבנים וגם עוד כמה עמים שאולי לא היינו מחשיבים לבנים בכל זאת נחשבים במפקד האוכלוסין האמריקאי כלבנים...) אבל בעיר שמתרחשת בה רב העלילה יש 92% אחוז לבנים ו-15,000 אנשים סך הכל. אז בכל העיר הלא כל כך גדולה הזו (כן, אני גם התפלאתי שעם גודל כזה היא עיר)  יש משהו כמו... 1000 לא לבנים שזה מעורבים, שחורים, אסייתים, (אולי גם היספנים?) ואינדיאנים. מה שמותיר אותנו עם... 14,000 לבנים. דמיינו מקום עבודה סטנדרטי: לאיזה יחס בין לבנים לשאר תצפו? כנראה 1-14. זאת בניגוד, לניו יורק למשל, שם זה אחר 3-2 (40% לבנים). אז אם יש לנו 100 אנשים בחברה, מתוכם יהיו... 8 לא לבנים. אז אתם יכולים לדמיין לעצמכם שאכן רב הדמויות עומדות להיות "לבנות".

כמובן, אתניות אינה מהותית לבניית העלילה, אבל האופי השמרני והדי כפרי של האזור, דווקא כן.

בואו ניקח דוגמה לא אתנית: קראתי למשל ספר על צעירים שבגיל 28 נמצאים כבר חמש שנים בתחום העבודה שלהם. הספר, באופן מאוד לא מפתיע, הוא לא ישראלי, בארץ, הסיכוי לזה הרבה יותר קטן כי צבא/שירות לאומי שדוחה את כל העסק. בנוסף, כל הדמויות עסקו במקצועות שאינם דורשים תואר או לפחות תואר שני. כך שאם מישהו מבריטניה היה רוצה לכתוב סיפור על ישראל, הוא היה צריך לקחת בחשבון שבגיל 28 יש אנשים רבים שעדיין לא הספיקו להשתקע במקצוע שלהם.

אז מה המסקנה מכל החפירות? ככל שאתם כותבים סיפור על ארץ זרה יותר (אמיתית או לא), אולי כדאי שתכירו אותה קודם. מה שאומר ש... לפחות חלקית, עלילה קודם. אבל שוב, אני בהחלט לא האדם המתאים לתת את העצה הזו, כיוון שאני מהאנשים שמכוונים את עצמם תוך כדי הליכה. אז אם אני רוצה לעשות משהו, בהתאם לדמויות, אני מנסה לחפש באיזה מידע אני יכולה להשתמש לסיפור.

למשל, תחילה הדמות בסיפור החדש שלי, אדם, היה אמור להיות עורך דין. עד שהבנתי שלא מספיק שקשה למצוא חוקים, גם כשאני מוצאת אותם... הם די מסורבלים. על מי עבדתי, בעברית אני מסתבכת XD מזל שיש מקצועות שגם אנשים פשוטים כמוני יכולים להבין בהם.

כמה דמויות ראשיות אתם צריכים?
הפעם אני אתקצר לכם - ככל שיש להם יותר דמויות ראשיות, כך כדאי יותר שתתעסקו בהם לפני שתתעסקו בכל העלילה. לרב, 

ואם אתם מתעקשים - בכל סיפור יש דמות או שתיים באמת מרכזיות, וכל השאר, פחות. בשלושת המוסקטרים, למשל, בעוד ד'ארטניאן הוא הדמות המרכזית ביותר, גם אתוס, פורטוס ואראמיס הם דמויות ראשיות. בסיפור הספציפי הזה אפשר לומר שקל יותר, כיוון שבכל זאת, מעצם תפקידם, יש להם מאפיינים בולטים שהם דומים. משחקי הכס למשל, שמסופרת מ-18 נקודות מבט, מכילה כנראה 18 דמויות ראשיות... או לפחות יותר מ-5. האם ניתן לבנות עלילה שלמה סביב כל כך הרבה דמויות בלי לדעת עליהן דבר? נכון, הסיפור מבוסס, באופן מסויים, על מלחמה אמיתית, אז כך שגם אם היה ברור מי יהיה גורלן של הדמויות לפני התכנון שלהן, הרי לא כל כך סביר שכל העלילה תיבנה כשהדמויות בכלל לא בנויות. באופן כללי, ייתכן שריבוי נקודות מבט מעבר ל-2, יאלץ אתכם לבנות את הדמויות לפי העלילה ולא להפך.

סיפורים מוכרים עם טוויסט

  מכירים את זה שיש כל מיני רעיונות שחוזרים על עצמם מיליארד פעם, בדרך כלל בז'אנר הרומנטי? זה מרגיש שזו אותה גברת קיטשית באותה אדרת קיטשית...