הסוף

"אני תמיד יודעת את הסוף; שם אני מתחילה." (טוני מוריסון)

הגעתם לרגע המיוחל: הסוף! יש שתי דרכים בהם הייתם יכולים להגיע אליו

• הדרך הסבירה: גם אם לא תכננתם את כל שאר העלילה, את הסוף שלכם תכננתם. ידעתם בדיוק לאן אתם נכנסים.
• הדרך המבאסת: הגעתם לשלב בו אתם אומרים "בואו נכתוב סוף רק כדי שיהיה סוף!"

אופן הפעולה הראשון ייטה להפוך לסיומת ראויה בעוד אופן הפעולה השני... לא. אבל, יכול לקרות נס וגם אם מי שיעבוד בדרך השנייה, יגיע לסוף מדהים (ואם לא, תמיד יש עריכה נוספת לשפצר את זה) וגם יש סיכוי שמי שיפעל בדרך הראשונה לא יכתוב סוף כהלכה.

לפני שנבהיר מהו סוף כהלכה, אני רוצה להבהיר משהו: כשאני מדברת על סוף, הכוונה לא לאחרית דבר (אפילוג). הכוונה היא לפרק (או כמה) לפני זה. אחרית הדבר לא אמורה להיות הפתרון האולטימטיבי לסגירת כל הבעיות. צריך להביא לידי סיפוק עד סוף הפרק האחרון ברצף העלילה.

למעוניינים, יש גם פוסט על אחרית דבר.

איך אפשר לתאר סוף טוב במילה אחת? מספק. 

אז נכון, יש את אלה שסוף שמח לא יספק אותם אף פעם ויש את אלה שסוף עצוב לא יספק אותם אף פעם, אבל זו לא הכוונה. הכוונה לכך היא שבהינתן בכך שהסוף מתאים לדעת הקורא (או שלקורא פשוט לא אכפת מהסוף), הקורא יוכל להתחבר ולהבין מה קרה. 

אז מה לא עושים?

סוף פתוח מדי

באיזשהו מקום, עד שמישהו מת, זה לא סוף סגור. וכן, קיימים סיפורים שנגמרים בסוף פתוח. אבל תנו לי לספר לכם חוויה אישית: החלומות שלי, בניגוד לחלומות של אחרים, נוטים להיות בדיוניים לחלוטין, אני לא מכירה שם אנשים או משהו כזה, וזה מרגיש לי כמו סרט. ואז הסרט נקטע באמצע. לא בסוף פתוח, באמצע.

אם יש משהו שמאוד כדאי להימנע ממנו הוא סוף שכזה. אפילו אם בכוונתכם לכתוב סדרת ספרים, כל ספר אמור להגיע לכדי סגירת מעגל, ולו ברמה חלקית. אתם לא יכולים לגמור ספר כשכל הקצוות שלו פתוחים.

דוגמה לסוף פתוח תקין:

סוף פתוח סביר (סוף של סיפור אמיתי, רק קצת יותר מפורט):

כאשר אשתו סיפרה לו שהיא בהיריון, אף שידע שהיא רוצחת ופחד ממנה, הוא החליט לוותר על להסגיר אותה, על מנת שסוף סוף יוכל להגשים את חלומו ולהיות אבא 

העלילה הראשית של הסיפור למעשה נגמרה בעצם זה שהשניים חזרו לחיות יחד. הסופרת סגרה דלת אחת ופתחה דלת אחרת. במידה מסוימת, הסוף סגור - הוא תקוע איתה. מצד שני, הסוף מרגיש פתוח - איך הוא יצליח לחיות איתה? איך הילד שלהם יצליח לחיות איתה?

סוף פתוח לא סביר:

הוא ידע שהוא נלחם על חייו. הוא המשיך לרוץ אל תוך היער.

נו, נכון הסוף הזה קצת יותר מעצבן? אחרי הכל, רודפים אחריו, ואנחנו אפילו לא יודעים אם המרדף הסתיים. פה פתאום מספר האפשרויות עולה: יתפסו אותו, יהרגו אותו, יאיימו עליו, הוא יברח, הוא יילחם, הוא... פתאום הסוף הרבה פחות ברור ומשאיר אתכם עם הרבה יותר תהיות.

סוף חפוז

זה עוד משהו שמאוד בא לכם להימנע ממנו, ותאמינו לי, גם לקוראים שלכם. המטרה היא שהסוף לא ייראה כאילו מישהו בא אליכם עם אקדח ואמר "יש לך פרק אחד לגמור את הספר, אחרת..." אז אם באמת חייכם יעמדו בסכנה, בסדר. אבל אני בטוחה שהעורך שלכם יעריך אם תקחו עוד חודש לחשוב על סוף כהלכה. במידה ולא, כבר ישפרו לכם אותו בעריכה. אבל המטרה שלנו זה לא להוסיף לעורך עוד עבודה.

אם הפרק התקדם במהירות X, אל תעלו את הפרק האחרון לקצב 10X כי זה בהחלט עלול להוביל לטעות הבאה.

סוף לא ברור

הקורא שלכם קרא את הסוף שלכם ו... אין לו מושג איך באמת פתרתם את הסיפור. הוספתם מידע חדש שלא טרחתם להסביר, עדיין לא הבאתם על פתרונו עניין אחר וקריטי לעלילה, הופיעה דמות שלא הייתה אמורה להופיע בכלל. כל דבר שכזה יפגום בהנאת הקורא.

למה חשוב שסוף יהיה מספק? 

סוף גרוע (או אחרית דבר גרוע) יכול להותיר רושם רע על הקוראים. בסוף, זה מה שהם יזכרו. הספר היה יכול להיות טוב, ואז הגיע הסוף. זה נכון כמובן לא רק לספרים, אלא גם לסרטים או סדרות. אני יודעת שקודם אמרתי שאני לא מדברת על אחרית דבר, אבל לצורך העניין, אני כן אתייחס לאחד. בזמנו, קראתי את הספר "יונה ונער" של מאיר שלו. מי שיצא לו לעיין בדברים אחרים שקראתי שם לב שאני לא חסידה את הספר הזה, או אם נדייק, של הסוף של הספר הזה. אחרית הדבר סגרה את הקצוות שהיו יכולים להיות בעלילה בצורה הכי מלאכותית שקיימת. וההורים שלי אמרו לי "כן, אבל זה כתוב יפה". אבל היום, זה לא עובד ככה, במיוחד כשהרבה מהספרים לא רשומים בשפה של מאיר שלו.

כמו שאומרים, קצר ולעניין :)