רומנטיקה

נופח לכל אחד מבני הזוג נפרד/בני הזוג שונים ביחד מאשר בנפרד.

עם כמה שאנחנו רוצים לראות את בני הזוג ביחד, בכל זאת, הם לא באמת ישות אחת. הם שניים. ייתכן בהחלט, שבן הזוג הוא... טוב, נו, בן זוג, של דמות ראשית יותר. אז כיוון שהדמות הראשית יותר (מעתה תקרא "הדמות") היא בעלת החשיבות ולא בן הזוג, אנחנו נראה רק את המאפיינים שלה בנפרד מבן הזוג, בעוד לא נראה מאפיינים של בן הזוג בנפרד מהדמות.

דוגמה למקרה כזה: כאשר חוקר חוזר הביתה מהעבודה, הוא פוגש את אשתו. אשתו לא חלק מהחקירה, ולכן, התפקיד היחיד שלה הוא להיות משענת לבעלה (כמובן, ניתן להוסיף תפקידים נוספים). אז אולי אנחנו לא צריכים לדעת במה היא עובדת ומה התחביבים שלה ומה הפחדים שלה, מה שחשוב כאן היא האינטרקציה בין בני הזוג. האם הוא חוזר לאישה שכועסת עליו כי הוא אף לא בבית? האם הוא פוגש באישה שרק שמחה שהוא חזר בחיים (באילו חקירות גרמת לו להיות מעורב?!) כמובן, שבמקרה הזה, לבן הזוג יכול להיות מקום מאוד שולי בעלילה. כמה שולי? שולי עד כדי כך שלא בהכרח נחוץ שהוא יהיה שם. במקרה כזה, לרב גם הדמות אינה ראשית במיוחד. אבל... לא תמיד כך הדבר. (עד כאן התייחסות נפרדת ל"בן זוג" ו"דמות" בצורה נפרדת).

כאשר לשני בני הזוג יש תפקיד ממשי בעלילה, וגרוע מזה, כאשר שתי הדמויות הן הדמויות הראשיות, הדבר הזה פחות עובד. קחו כל ספר/סדרה/סרט רומנטי/ת שקראת/ראית אי פעם. הכוונה היא שזה הז'אנר הראשי. אם נולדת בשנות ה-2000, ואולי אפילו קצת לפני, יש סיכוי לא רע שלא שמעת על הסרט גריז. באופן חד פעמי אני אסלח לך מי שמכיר/ה, כי את/ה יכול/ה לדלג לפסקה הבאה, מי שלא, נא לקרוא. הסיפור מספר על שני בני נוער שהכירו בקיץ בין י"א לי"ב, סנדי ודני. דני, הוא "זכר אלפא" של בית הספר, הוא הבחור המגניב, עם כל המשתמע מכך, נכון לתקופת שנות ה-50 (הסרט משנות ה-70, אבל מספר על שנות ה-50). וסנדי? היא ההפך ממגניבה. היא מתוקה ועדינה, בפער כה גדול משאר הבנות. ביחד, בין דני לסנדי יש הרמוניה. הוא מוכן להתרכך בשביל להתאים את עצמו אליה. והיא... טוב, לא הכי ברור אילו צעדים היא עצמה נוקטת בשביל להתאים את עצמה אליו. כלומר, לדני זוקו היו שתי זהויות נפרדות לחלוטין: דני המגניב עם החברה ודני הרגיש עם סנדי. ואפילו במקרה של סנדי, היה הבדל. אז נכון, היא לא נהייתה אדם שונה בתכלית, אבל עם דני היה לה הרבה יותר בטחון מאשר עם הבנות או בכללי עם קבוצת השווים. נראה לי הבנו.

המפתח לזוגיות מוצלחת: תקשורת

רוצה שהרומן יעבוד: תדאגו שיתקשרו.

רוצה שהוא ייכשל: תגרמו לקצר בתקשורת

בשביל שמערכת יחסים תעבוד, יש צורך שתהיה תקשורת בסיסית. היא לא קיימת? אז על סמך מה השניים אמורים לאהוב אחד את השני?

כמובן, בעיות בתקשורת יכולות להיות מה שיגרום לעלילה שלכם להיות יותר מעניינת באמצעות יצירת משברים. לחלופין, יהיו אלה שיחפשו את הצרות שלהם בסביבה (פער מעמדות, מדינות שונות, חברות שונות וכו'). כך למשל, רומיאו ויוליה (שאגב, הז'אנר הוא טרגדיה, לא רומנטיקה). השניים היו בהבנה מוחלטת אחד עם השני והתקשורת הייתה נהדרת. רק הסביבה פשוט הייתה חייבת להפריע להם.

הספר "נעלמת" (מאת גיליאן פלין) מציג מה קורה כאשר בני זוג בכלל לא מתקשרים. היא רוצה דבר אחד, אבל הוא לא מצליח לנחש מהו וגם לא בהכרח שואל (כמה שזכור לי). התוצאה? כישלון מוחץ.

מנגד, בספר "יום אחד בדצמבר", הם דווקא יודעים לתקשר טוב לרב (למיטב זכרוני). הבעיה? טוב, יש כמה דברים אחרים בדרך, מה שדי מונע מהם להיות ביחד במהלך הסיפור.

מסקנה: זה לא שאסור שיהיו אי הבנות וכולי, אבל בהחלט כדאי לשים לב למינונים וכמובן... למה משמעותית אי ההבנה הזו. אי הבנה גדולה מדי יכולה ליצור פליאה אצל הקורא כשמגיע הסוף הטוב.

התעללות≠ רומנטיקה

הוא חתיך, הוא מנכ"ל, הוא עשיר! זה אבל לא הופך אותו למאהב מוצלח. במיוחד אם הוא בחור מתעלל (מישהו אמר "חמישים גוונים של אפור"?).

ואני יודעת, הדברים האלה "עובדים". אבל רק בספרים. במציאות? מספיק לראות/לקרוא חדשות לפעמים בשביל לדעת איך זה יכול להיגמר במקרים האלה. רמז: ממש לא סוף טוב.

אז בסדר, שהבחור (או הבחורה, לשם שינוי) יהיה עשיר וחתיך, אנשים כאלה קיימים. אבל אני בטוחה שאפשר למצוא לו עוד תסביכים מלבד זה שהוא מתעלל. כך למשל, קארל יונג דיבר על הפרסונה (הצד שלנו שמתאים את עצמו לחברה) והצל (אותם חלקים שפחות מקובלים חברתית אותם אנחנו מעדיפים להסתיר). מה אם, למשל, המנכ"ל המצליח שלכם מייצר פרסונה של גבר גבר, אבל במציאות, רואה סרטים קיטשיים להחריד? מה אם הוא מעמיד פני נחמד, אבל בעצם, הוא דווקא לא ממש? (שוב, אני לא מדברת על התעללות, אבל משהו יותר בסגנון נוכל או חסר ביטחון).

די והותר D: