דמות ראשית משעממת

 הקדמה (ארוכה): הארי פוטר

חפשו באינטרנט (בעברית, אנגלית או כל שפה שתבחרו) סקרים או אפילו סתם דיון פתוח לגבי הדמות האהובה ביותר בהארי פוטר.

עברתי על ארבעה, שניים ישראלים ושניים באנגלית. באף אחד מהסקרים/דיונים, הארי פוטר לא זכה במקום הראשון. האם לא קיים סקר/דיון שכן? אני לא אומרת, אבל המגמה ברורה: הארי פוטר, הדמות הראשית ומקדם העלילה של סדרה בת שבעה ספרים הוא לא הדמות הכי האהובה באופן סטטיסטי (מבחינת מספרים בסך הכל).

וזה בסדר, מוזמנים להתווכח עם התוצאות ולומר שהארי פוטר הוא בהחלט הדמות הטובה ביותר, אבל בלי להעליב, אנחנו כרגע לא מסתכלים על הדעה האישית של כל אחד בנפרד.

את הספרים לא קראתי והסרט הראשון שראיתי היה הסרט "גביע האש" (הסרט הרביעי בסדרה). למה? ככה, כי זה מה שגררו אותי לראות. הגעתי לסרט עם אפס ציפיות ולא יותר מדי ידע על מי מה ומו. טוב, ראיתי את הסרט ונחרדתי לגלות... אני חלק מהסטטיסטיקה (כמובן, אז לא הייתי מודעת לכמה אנשים אוהבים או לא אוהבים אותו באופן ספציפי).

לצערי, לא שאלתי את כל אנשי העולם שראו או קראו הארי פוטר למה הם אוהבים או לא אוהבים את הארי פוטר עצמו, אבל ממה שהצצתי קצת באינטרנט, התשובה הייתה זו: הוא משעמם. הוא רגיל מדי. בעולם נטול קסם הוא כנראה היה אפילו מאוס עוד יותר. אני אשקר אם אני אגיד שאני זוכרת יותר מדי מהסרט (או מכל הסרטים, בואו נודה). בואו נגיד שהסוף עצבן אותי. ומאוד תסכלה אותי המחשבה שהדמות שהכי אהבתי בכל הסרט (סדריק) מופיע סרט אחד. כלומר... לא היה לי מה לחפש אותו גם לפני ואחרי. בסרטים אחרים שראיתי חיבבתי את הרמיוני וקצת את רון. בקשר להרמיוני, יכול להיות שזה נובע מזה שלפעמים קל להעדיף דווקא דמויות של בנות, אבל אני חייבת לציין שהיו די והותר מקרים שהעדפתי גברים/בנים.

אבל לא התכנסנו לדבר על ההעדפות האישיות שלי שלא מעניינות אף אחד.

מתי הדמות הראשית יכולה להיות משעממת?

אם יש אנשים שכל הדמויות נהדרות ונפלאות, גם הראשיות וגם המשניות ברמת השורה וחצי, באמת אין לי ממש מילה רעה להגיד. אבל אני מאמינה שמקרים כאלה הם נדירים עם קיימים בכלל. אפילו קושי במתן עומק לדמויות באופן כללי לא מסביר את זה בצורה טובה מספיק (זה משהו שאפשר ללמוד, מקווה שהמדריך שלי יעזור לכם אם אתם מתקשים בזה). למה לא? כי אז כנראה לא אוהבים אף אחד.

אז מתי זה כן?

כפי שדיברנו על כך בקצרה בפרק "לכתוב עלילה לפי דמויות או דמויות לפי עלילה?" נשאלת השאלה האם הסיפור נקבע סביב העלילה והדמויות הן רק תוצר לוואי או הפוך. ככל הנראה שהבעיות האלה קורות בעיקר בסיפורים מונעי עלילה.

למה הכוונה?

זוכרים שדיברנו על הארי פוטר? הארי פוטר סובב סביב עולם של קסם ובנוסף יש איזו מטרת על שאינה אישית: חיסול הרע המוחלט. אז נכון, הוסיפו לזה פאן אישי, אבל בסוף, המטרה היא מטרת על שאינה מטרה אישית דווקא של אחד או אחר.

כלומר, ספר שההתעסקות בו היא פחות בדמויות ויותר בעולם מסביב נמצא בסכנה ברורה להיכנס למצב הביש הזה. כמובן, בכל סיפור (כמעט) יש התעסקות גם בדמויות, לא משנה כמה מקום תופס העולם החיצוני. עוד ספר שכלפיו יש טענה דומה הוא דמדומים. טענות שונות נאמרו על שתי הדמויות הראשיות (בלה ואדוארד), אבל בעוד הטענות כלפי אדוארד היו שהוא היה בן זוג רעיל, אצל בלה הטענות היו שהיא פשוט משעממת ולמה לעזאזל כל בית הספר מוצא בה עניין. במקרה של "דמדומים", אף שהיה בעולם הרגיל, הוא עירב מרכיבים על טבעיים (ערפדים, אנשי זאב).

איך יודעים שזה המקרה?

דמיינו שהדמות שלכם נמצאת בסביבה רגילה. אתם יודעים, בית ספר רגיל, סטודנט, עבודה רגילה (לא סוכן מוסד או משהו). האם הדמות שלכם עדיין תהיה מעניינת? האם עדיין יהיה בה אותו פיקנטיות או שהדמות שלכם תהפוך להיות משעממת להחריד?

למשל, ניסיתי לקחת את הדמויות של "זר בממלכה חדשה/שלי" ולדמיין אותן בתוך בית ספר (כן, טוב, הורדתי לחלקם את הגיל קצת). כמובן, הסביבה הייתה משעממת. בבית הספר נעלמים כל האלמנטים החיצוניים כגון קסם ותחושת סכנה אופפת, או אפילו הרצון הבסיסי של קילגן (אחת הדמויות הראשיות) לחזור הביתה, נעלמים. אני חושבת שזה היה יכול לצאת מעניין. עדיין היה מספיק פלפל לדמויות. כמובן, זה לא אומר שמספיק משעמם לי לכתוב גם את זה.

אז... קחו את הדמות הראשית שלכם (או אפילו כל דמות אחרת שאתם לא בטוחים לגביה) והעבירו אותה את המבחן הזה. כמובן, עדיף לשים אותה בסביבה עם שאר הדמויות שלכם (כמובן, כל סביבה שתמצאו לנכון בסדר, לא חייב מסגרת רשמית, אלא אפילו איזו קבוצת חברים).

מה אפשר לעשות כדי לטפל בזה?

מה אפשר לעשות אחרי שגמרתם את הספר ולו בצורה חלקית? שבו עם עצמכם ותרשמו את התכונות של הדמות שלכם. נסו למצוא אילו תכונות הופכות אותה למשעממת (האם היא פסיבית? האם הדמות שלכם לא מביעה מספיק רגש?) אחרי שהבנתם מה הופך אותה לפחות מעניינת, נסו לחשוב איך לשנות את זה (איך נהפוך אותה ליותר אקטיבית? אילו רגשות היא יכולה להביע במצבים שונים?). לזה קוראים עריכה, על זה יפורט בהמשך.

אם הסיפור שלכם לא כתוב, החיים שלכם יותר קלים. אם אתם מרגישים שזה יעזור לכם, נסו לבנות את הדמויות שלכם מראש. תנו להן תכונות. תעשו רשימת מכולת, אם זה מה שעושה לכם טוב.

אבל לא כולם פועלים ככה, ואני ביניהם. אצלי יש דמות מאוד מעורפלת בראש לפני הכתיבה (או שאני ממציאה דמויות יש מאין באמצע הכתיבה, מה שגם קורה).

אז איך אני בכל זאת מצליחה? (אלא אם כן מישהו רוצה להגיד לי שלא). הבעיה שלי שהדמויות אצלי נבנות בהדרגה, אבל בדרך כלל כשאני מוסיפה לדמויות שלי משהו חדש, אני תמיד עושה את זה כי זה נשמע לי ממש מעניין ומגניב. אז... בשורה התחתונה, כל פעם צצים לי רעיונות ל"יו, זה יהיה מגניב!". מזעזע, מזעזע, אני יודעת...

דוגמה אישית: זר בממלכה חדשה/שלי.

אגב, כפי שבטח יצא לכם לקרוא, סייבק היה במקור דמות משנית בלי יותר מדי עומק (גם לקילגן, שהיה במקור הדמות הראשית היחידה עוד לא היה עם יותר מדי עומק בשלב הזה, בואו נודה...) ואז.... פשוט חשבתי על איך יהיה לו הכי מתאים להתנהג בהתחשב בתכונה בערך היחידה שניתנה לו: שחצנות. אבל אז החלטתי שקילגן יפגוש קבוצת ילדים במצוקה וכבר בפרק הראשון סייבק קיבל אחיין בלי תכנון קודם.

טוב, המשכתי את הסיפור, ואז הענקתי שילוב עדין בין האכפתיות כלפי אחיין שלו (מה שגורם עוינות כלפי הזר שהעז להתקרב אליו) לבין זה שקילגן זר, אז הוא מסוכן לממלכה. בשלב הזה, נכנס הצורך לקשר אותו באיזו מידה עם המלוכה (מלכה, במקרה זה). סייבק הפך מדמות מאוד חד ממדית לדמות קצת יותר עגולה. כמובן, שבהמשך נוספו לו מאפיינים נוספים (שחצנות כמנגנון הגנה, עבר בעייתי, דחייה חברתית ועוד). אם לומר את האמת, באופן מעורר שאלה, סייבק קיבל עומק הרבה יותר מהר מקילגן. כנראה כי ממש אהבתי אותו פתאום. אני מוזרה, ידוע. ומפלה בין הדמויות שלי. 

מה קרה עם קילגן...? כאמור, אצלו ההתפתחות הייתה איטית יותר. 

האם יש פתרון נוסף למקרה שאיני אינטואיטיבי/ת או מתכנן/ת דמויות מראש?

שאלה טובה... אבל זו בהחלט לא פעם ראשונה שהתשובות לא נמצאות אצלי בשלוף, אז  נשתמש באינטואיטיביות המאוסה שלי כדי לחשוב מה עושים הלאה. ככה יותר מדי דברים עובדים פה. כן, המדריך הזה הוא אינטואיטיבי. מאוכזבים לדעת?

אז, העלינו את שיטת הכתיבה מראש ואת שיטת תפתרו את הבעיה על הדרך עם רעיונות מגניבים שצצים באמצע. מה שנותר לנו לחשוב הוא איך מגיעים לרעיונות מגניבים באמצע גם בלי גחמות רגעיות.

אגב, אחרי ה"פתרון" שלי, אם יש לכם רעיון מוצלח יותר... שתפו אותנו. למה להסתיר את המידע החיוני הזה מהעולם? אולי אני גם אלמד משהו.

אז אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתם יודעים מה אתם הולכים לכתוב, אבל, כאמור, הדמות לא מתכוננת מראש (לא צריך כמובן שכל העלילה תהיה מתוכננת מראש. וכן, אני רושמת ככה כי זה עוזר לי לחשוב).

נסו ללכת עם הסצנה הבאה שאתם הולכים לכתוב וחשבו: בהתחשב במה שידוע לי על הדמות שלי (בהנחה שידוע, כמובן), איזה מאפיין חדש אוכל להוסיף כדי להפוך את העלילה ואת הדמות למעניינים?

דוגמה אישית: סיפורה של המלכה הרעה (הנסיך קארל - דמות משנית)

בואו ניקח רגע סצנה מהסיפור "סיפורה של המלכה הרעה". לא מבטיחה שככה בדיוק עשיתי (אני יותר מדי אינטואיטיבית בשביל לחשוב למה אני עושה הרבה מהדברים שאני עושה), אבל בואו נעמיד פנים שכן.

למי שלא קרא, אני אקצר לכם: הסיפור הזה הוא מעין גרסה לשלגיה, אבל מנקודת המבט של המלכה הרעה. בסיפור הזה המלכה היא לא רעה מוחלטת כמו בסיפור המקורי, ונתתי לה סיפור רקע. גרמניה (מדינת המוצא של הסיפור המקורי) הייתה בעבר מחלוקת לנסיכויות (ממלכות קטנות). בסיפור הזה, הנסיכות של המלכה נכבשה על ידי מלך זר והמלכה (שהייתה אז נסיכה) ניתנה במתנה למלך אחר, אביה של שלגיה. 

מעבר לסצנה (ל"הווה" הסיפורי): המלך שכבש את הממלכה בא ביחד עם הבן שלו במטרה לחתן אותו עם המלכה הרעה (שלגיה אינה בנמצא בשלב זה). היה נורא קל להחליט שהמלך יהיה מעצבן. אבל מה לגבי הנסיך? לאיזו התנהגות אני הייתי מצפה ממנו? תזכרו, הדמות של הנסיך הייתה אמורה להיות במקור, אבל לא בהכרח חשבתי לאן זה יתפתח (כי בואו נגיד שהיה לי רעיון ראשוני שלא נשאר... אז אני לא יודעת כמה חשבתי כמו שצריך אחר כך).

מה האופציות? אופציה אחת היא שהמלך יהיה כמו אביו. אבל האופציה הזו לא מסתדרת יפה עם זה שהוא נישק נסיכה מתה, נכון? וכן, סליחה למי שהרסתי לו את הילדות הרגע. אלא אם כן, כמובן, אנחנו הולכים על זה שהוא נקרופיל (אדם שנמשך גופות) שכל רצונו הוא לנשק את היפה מכל, אז מה אם היא מתה? מצד שני... זה החלק שדווקא העדפתי להוריד.

אז... עשיתי אותו בערך ההפך הגמור מאבא שלו. נחמד, ביישן, חסר ביטחון, מנומס...

וכך, השתמשתי בהיגיון כדי שזה יעבוד.

כמובן, שמצאתי דרך לסבך את העניינים מעבר P:

ועכשיו תורך!!!

כן, תורך!

אחרי שעשיתי חשיבה עצמאית למה הופך דמות למשעממת ואיך פותרים את זה (גם אם חצי מזה היה חפירה), זה הזמן שלך לגבש לנו מהי דמות האהובה!

בדיוק לצורך זה, נפתח העמוד "הדמויות האהובות והשנואות עליכם" שבינתיים, לא זכה ליותר מדי מענה. אז... אני מוסיפה לך קישור (כרגיל, ניתן למצוא בכפתור מעל התגובות מצד שמאל) כדי למלא את הדף הזה.

חשבת שברחת... טוב, עוד לא. 

כתיבת תיאור מפורט

פעם הייתי מסתפקת בצבע עיניים ביחד עם צבע ואורך שיער. וזהו. לא היו תיאורים יותר. אולי גיל. אולי לפעמים גובה. זהו. לקח לי המון זמן לכתוב תיאורים "ראויים". מוזמנים לשים לב שבסיפור "המין החזק" שנכתב מזמן, אין תיאורים כמעט. אתם מגיעים לסיפור, פוגשים שתי דמויות ואתם יודעים רק שני דברים: אחד - שמדובר בגבר ואישה. שתיים - שהגבר בן 28. וזה כמה לא היה לי אכפת מתיאורים פה

בסיפור "זר בממלכה חדשה/שלי", שנכתב אחרי שהתחלתי לראות כל מיני סרטונים לכתיבה, החל שיפור ראשוני. שני הקטעים לקוחים מהחלק השני מנקודת מבטו של קילגן.

שיערו השחור שהגיע עד קצת אחרי כתפיו היה אסוף בצורה מרושלת, שערות אפורות מבצבצות ממנו, עיניו האפורות הראו סימני עייפות, זיפיו היו לא מסודרים במיוחד. גוון עורו, שנטה להיות בהיר, הראה סימנים ראשוניים של שיזוף (קילגן)

שיערו החלק בצבע חום שקד היה קצר יותר משל קילגן והיה אסוף לאחור באדיקות. גם ממרומי העץ היה ברור שהוא גבוה ממנו לפחות בחצי ראש. הוא היה רזה מרב הגברים שראה, אך עדיין נראה בריא. נראה שהיה צעיר ממנו בכמעט עשור. הוא לבש טוניקה בצבע שחור ומכנס חום עד הברך... קילגן ראה את עיניו בצבע ירוק כהה. על פניו השחומות כשאר עורו הייתה הבעה חשדנית ואף כועסת. (סייבק)

היו עוד תיאורים, אבל אלה הדמויות הראשיות ולא היה לי כוח לחפש את הכל XD העצלנות, הא?

שימו לב שהתיאור של סייבק מפורט יותר של קילגן, על אף ששניהם דמויות ראשיות. הסיבה? הקטע הנ"ל מסופר (גם אם בגוף שלישי) מנקודת מבטו של קילגן. הגיוני שפחות ייתן תשומת לב לעצמו, אך כיוון שעבר שינויים רבים (זיפים שגדלו, עיניים עייפות, עור שתפס שמש), הם מוזכרים. במקרה של סייבק לעומת זאת, מדובר בדמות חדשה עבורו, אותה הוא פוגש לראשונה. מן הראוי שהסתכלות מהצד על מישהו תניב תיאור מדויק יותר. בקטע של סייבק (הכתוב לפני כן), הוא בקושי זוכר לתיאור, אלא באזכורים פה ושם.

הפירוט של התיאור, נבע מההבנה הבאה (חוץ מההבנה שכדאי שיהיו תיאורים), אפשר לבחור מספר מסוים של מאפיינים שכדאי להזכיר, אבל יש מספר גדול יותר של פריטים אפשריים (צבע וטקסטורת העור, עיניים, שיער, שיער פנים, איפור לבנות, מבנה גוף, בגדים, גומה/צלקת/כתם לידה). בתיאור של קילגן עברנו על 4 מאפיינים (שיער, עיניים, צבע עור, זיפים), אצל סייבק היו 6 מאפיינים (שיער, גיל, מבנה גוף, בגדים, צבע עיניים, צבע עור). בדרך כלל, במהלך הסיפור, מספר הבסיס שלי היה 5 (או אחד יותר או אחד פחות). המספר הזה, המשיך לדמויות הבאות (לא לכולן, אבל עדיין)

על הכיסא המהודר מכולם ישב מישהו שנראה מעט יותר צעיר מהמלווה בעל הצמחים המטפסים. מבעד לכתר הזהב על ראשו בצבץ שיערו בצבע בלונד פלטינה, עורו היה חיוור באותה המידה, עיניו ירוקות אפרפרות וצרות מעט, ועל סנטרו כמה קצוות שיער שניתן היה לכנותן זקן (טרקלם: 5 - גיל, צבע שיער, צבע עור, עיניים, שיער פנים)

מאוחר יותר, כתבתי ספר נוסף, להלן תיאור הדמות הראשית ממנו לצד דמות נוספת. (הקטע מתורגם. יש דברים שבאנגלית נשמעים יותר טוב XD. הסיפור מסופר במספר גוף שלישי קרוב (שם הדמות הראשית: אדם). למעוניינים, בסוף הטקסט באנגלית.

הוא בהחלט לא ציפה לראות גבר באמצע שנות ה-20 שלו, ללא שערה לבנה אחת על ראשו. שיערו השחור והמבריק (באנגלית: raven) היה משוך לאחור בחוזקה, עיניו החומות הבוהקות היו בעל גוון אדמדם, מה שנתן להן מראה מיוחד. חליפתו השחורה כיסתה את גופו הרזה אך החטוב.

הוא לא ידע לומר מה גילו המדויק, אך על אף שאדם כנראה היה מבוגר יותר, הפנים הילדותיות שלו (baby face) יחד עם שערות זקנו הדקות והבלונדיניות, בצבע שערות ראשו, גידול זקן או שפם היה מגוחך. עיני הכחולות והגדולות גם לא התאימו לגילו. אף שהיה גבוה מן הממוצע, בהתחשב בגילו, הרזון של אדם נתן את האפקט ההפוך.

אבל מה קורה כשאין מושג איך הדמות צריכה להיראות בכלל?

ברוך בורא האינטרנט. אבל עכשיו ברצינות, אתם לא חייבים אפילו אינטרנט. קחו אדם קיים (או דמות מהטלוויזיה/סרטים). ואם לא, אז כפי שנאמר, יש אינטרנט. תחפשו בכל אתר לבחירתם מה שתרצו החל מאנשים, בתים, יצורים בדיוניים ומה לא. רק... נסו לא לא לתאר באופן מדויק מדי שלא משתמע לשתי פנים, במיוחד אם אתם מתארים אדם מפורסם. מוזמנים לנחש על מי קילגן מבוסס (רמז: מבוסס של שחקן מתוכנית טלוויזיה מוכרת). בואו נגיד שבצע העיניים פספסתי (אבל הן בכל מקרה בהירות) ולא יותר מדי  והחלטתי גם להוסיף לו שיער ארוך. כי בא לי.  כלומר... חמודה שכמותי, היה לי רעיון בראש, אבל בתכלס... לא הכי ניצמדתי למקור (גם מודה שיש לי דמיון ויזואלי לא משהו). היו מקרים שישבתי עם דמות מול העיניים ותיארתי אותה, אבל כיוון שהאנשים לא מוכרים, בהצלחה למצוא על מה זה מבוסס.

נראה לי מיצינו, לא?

 he surely didn’t expect to see a man in his mid 20’s, not one gray hair on his head. His full raven hair was pulled back tightly, his brilliant brown eyes had a reddish tone, which made them appealing. His black suit covered his slim body.

He couldn't tell his age, but despite probably Adam being older, with his baby face whose hair was so thin and blonde, the same of his head, growing any moustache or beard was ridiculous. His big blue eyes also didn’t add much to his age. Though usually being taller from average, added to one’s age, Adam thinness had the opposite effect.

יצירה מובנית מול נבנית

 ???????????????????????????????????????????????????????????

כן, אני יודעת, נשמע מוזר. תקשיבו לי עד הסוף. באנגלית, ההתייחסות היא ל-hard (נוקשה) מול soft (רכה), לרב בהקשר של קסם, אך יש המדברים על כך בהקשר של בניית עולם

השאלה נותרה...

מכירים את טולקין? זה בסדר, לא ציפיתי שלמדתם יחד בתיכון או הייתם יחד בפלמ"ח, אבל פחות או יותר שתדעו איזה סוג של ספר פנטזיה הוא כתב. הוא כתב סיפור שמתוכנן מההתחלה עד הסוף: היצורים על כל מאפייניהם, המדינות, ההיסטוריה, שפות וכו'. טולקין ישב במשך שנים ליצור עולם שלא היה ולא נברא. הדבר הזה מכונה בניית עולם מובנית (או באנגלית hard world-building). באופן דומה, ניתן להתייחס גם לקסם שלו. אל תשאלו אותי על הפרטים המדויקים, אבל גם הקסם שלו מתוכנן בקפידה. במילים אחרות, יש לו מערכת קסם מובנית (ובאנגלית hard magic system).

מנגד, יש את הארי פוטר (ואני מניחה שגם החיות הקסומות ואיפה אפשר למצוא אותן גם נכנס לקטגוריה הזו) שם נראה שהיא פשוט... בונה את העולם במהלך הכתיבה, וגם את הקסם. ועל כן, מדובר בבניית עולם נבנית (soft world-building) ומערכת קסם נבנית (soft magic system).

אבל זה לא קצת בעייתי להמציא את הכל באמצע/לא לדעת בכלל מה החוקים?

יצירה (=בניית עולם + מערכת קסם) מובנית היא שידוע בדיוק לאן נכנס כל חלק. החיסרון שלה הוא... שאתם צריכים להיות מתכנני על בשביל זה.

אז הכל עניין של תכנון מול חוסר תכנון?

אולי לא במאה אחוז מהמקרים, אבל כנראה שלרב יצירה מובנית הולכת עם כתיבה מובנית (תכנון) בעוד יצירה נבנית עובד טובה עם כתיבה נבנית (זרימה). אבל יכול להיות שיהיו אלה שיתכננו את הכל העולם שמסביב ולא את העלילה. קשה לי להאמין שיהיו סיפורים חקוקים בסלע בלי מערכת קסם חקוקה בסלע. תקנו אותי אם אני טועה. אבל זוכרים את הכותבת של הארי פוטר? על אף חוסר המובנות של הקסם/העולם, היא דווקא תכננה את ספריה.

הסוף? זה היה נורא קצר!

אתם רואים שרשום עוד? כן? אז כנראה שלא.

בעיקרון יש עוד שאלה שניתן להעלות על הדעת: אם אתם כותבים משהו בסגנון טולקין, כלומר, מלא יצורים ומלא מדינות חדשות... כנראה שהייתי ממליצה לכם בחום ללכת על כתיבה מובנית. למה? כי... בהצלחה לתמרן עם המון סוגים שונים של יצורים בלי זה...

עם זאת, כיום, בפנטזיה ואפילו במד"ב, הכתיבה מתבססת על בני אדם או דמויי בני אדם (לפעמים יש חייזרים, אבל כמה שידוע לי, מקרה של מיליון יצורים על מיליון כוכבים הוא נורא נדיר. מצד שני... מד"ב הוא נדיר).

איך אני יודע/ת מה מתאים לי?

אלא אם בא לך להאמין לאדם מסוים שיש דרך נכונה (לרוב, ידברו על הכתיבה המובנית), אז... הפתרון הוא מה שנכון לגבי כל טיפ או עצה שתקבלו כאן או בכל מקום אחר: צריך לבדוק מה מתאים לך.

אני יודעת שאצלי כל מה שקשור לתכנון של כל דבר בסיפור הוא על גדר בלתי אפשרי... אז תהיו בטוחים שאת כל מה שקשור לסיפור "זר בממלכה חדשה/שלי" (והמעט מאוד שהיה בסיפורים "סיפורה של המלכה הרעה" ו"סינדרלה? כן, בטח!" המצאתי  במקום. למה? כי זו שיטת העבודה שלי. יש שיאמרו עקומה, יש שיאמרו מלאת יצירתיות. 

אבל כפי שנוכחתם לדעת, שתי הדרכים אפשריות. אבל תהיו בטוחים שיש כאלה שיש להם עולם שכולל בני אדם עם קצת קסם (או הרבה) ועדיין בחרו ביצירה מובנית.

יתרונות וחסרונות

היתרון של יצירה מובנית: כל כך הרבה יותר קל להתאים את כל החתיכות בתוך הפאזל. 

החיסרון של יצירה מובנית: דורש ה-מ-ו-ן עבודה.

היתרון של יצירה נבנית: השמיים הם הגבול!

החיסרון של יצירה נבנית: זה עלול להיראות מאולץ או תמוה.

ועכשיו סיימתי D: 

היה קצר, אבל אותי אישית ממש שימח לשמוע על כתיבה נבנית, ושזה לא משהו שהמצאתי.

איך הופכים דמות לאהובה?

כולם רוצים שיאהבו את הדמויות שלהם. טוב, נו, לפחות את הדמויות שאנחנו רוצים שנאהב. אולי לא את זה שממרר לדמות הראשית שלנו את החיים. אבל... כדאי לרב שהדמויות הראשיות ואלה בסביבה הקרובה שלהן יהיו מעניינים. כי... חבל ליצור סיפור יפה עם דמויות לא משהו. כן, ברור לכולם שרוב האנשים אוהבים דמויות טובות בטבעם. אבל... אילו תכונות יכולות לעזור, או חשוב מכך... לחפות כאשר הדמות לא בהכרח טובה? וכן, אף אחד לא מצפה שיהיו את כל התכונות, אבל בהחלט מומלץ לקחת בחשבון.

מורכבות

טוב, נו, זה א' ב' בדמויות. אבל אני לא מדברת רק על אנשים עם תכונה אחת. אני גם מדברים על אנשים שכל התכונות שלהן חיוביות: נחמד, חכם, חרוץ, חבר טוב, פופולרי...

איפה הפגמים?!

ברגע שהאופי מורכב מתכונות חיוביות ושליליות, לפעמים הוא עושה דברים אולי פחות מצליחים ומכניס את עצמו לצרות. ובוא נודה, אנשים מושלמים לא קיימים.

אבל יש עוד סוג: דמויות חסרות תוכן. הדמויות המשעממות שבא למות. הן לא טובות, הן לא רעות, הן פשוט... שם.

הדמות המושלמת (מה לא): טרזן (נחשו מאיפה)

הוא חזק, הוא חתיך, הוא מוסרי מאוד יחסית למישהו שגדל עם גורילות וזה עוד בלי לדבר על למידת שפות יש מאין (אגב, אפשרי עבור אנשים כאלה ללמוד שפה, אבל קל זה לא).

הדמות המשעממת (מה לא) - בלה סוון (דמדומים)

הדמות המשעממת: מסיבה לא ברורה, על אף שהיא די מנוכרת, אנשים מתגודדים סביבה. היא גם לא מתוארת ככזו יפה. מה היא יודעת לעשות? לא ידוע. וכמובן... יותר ממחזר אחד. ואיך אלה דווקא המחזרים העל טבעיים...? 

פיקנטיות (מצחיק, שנון)

אני פחות מדברת על הדמויות שחוץ מלהצחיק הן לא עושות כלום. אני מדברת על דמויות שמדי פעם זורקים משפט שנון או משעשע (ולפעמים אפילו שניהם!)

דמות שכזו היא דמות צבעונית ומלאת חיים. כמובן, זה לא מתאים בכל מקום, ואי אפשר שכולן יהיו כאלה, אבל בהרבה ספרים יש מקום לדמות פיקנטית אחת לפחות.

כך תוכלו לקחת דמות משנית יחסית ועדיין לחבב אותה על הקוראים. אמנם גם דמויות ראשיות יכולות להיות כאלה, אבל לפעמים אנחנו רוצים להעביר את הזרקור גם על דמויות אחרות. 

דוגמה:

אני משוחדת, אבל קנמר ("זר בממלכה חדשה/שלי"). מצד אחד, התפקיד שלו בארמון כשלעצמו לא כזה מעניין. ללכת לפה, ללכת לשם... משעמם. מצד שני, עדיין יש לו תפקיד של מעין מנטור לקילגן, אבל בכל זאת, זה מנטור במשרה חלקית. ומה נעשה איתו שאר הזמן? נכניס לו קצת הערות שנונות או אפילו לא שנונות, כדי להראות שהוא לא סתם זקן משעמם. ובכללי, לצעירים הרבה פעמים קשה להתחבר לדמויות של מבוגרים מאוד (בן 50, בערך) אלא אם נותנים להם סיבה טובה לאהוב אותם. אז... אולי בתור המנטור, אבל... בתור הדמות שאוהבת להציק לקילגן יומם וליל D: 

אקטיביות/יוזמה

טוב, לא באמת צריך להסביר מה זו יוזמה, נכון? אבל נכון, לפעמים אדם לא יוזם, אבל למרות זאת אקטיבי. למשל, ייתכן שמישהו לא ייזום מלחמה, אבל ייקח בה חלק פעיל. 

במקרים מסוימים, האקטיביות אפילו לא חייכת לבוא לידי ביטוי במעשים. אני יודעת, נשמע מוזר, אבל תנו לי להסביר. לפעמים אדם מקבל את מצבו ודי. אבל לא פעם, לבן אדם יש שיח פנימי בינו לבין עצמו על המצב: מוצא חן בעיניו, לא מוצא חן בעיניו, מה הוא היה עושה אחרת?

כך למשל, בסיפור שאני כותבת עכשיו הדמות נאלצת להיות פסיבית, כי... בואו נודה באמת, לנאשמים ברצח אין תפקיד פעיל ממש בחקירה או במשפט, מעבר ללענות לשאלות. אבל הדמות שלי ממש, אבל ממש, לא מקבלת את המצב כמו שהוא. בחקירות הוא אומר בקול את דעתו וגם כשהוא שותק במשפט, המחשבות שלו רצות. ולפעמים הוא מביע אותן בקול, בניגוד למקובל, אבל בואו ניתן דוגמה לפעמים שהוא שותק:

"שוטרת אחת אמרה לי שאקדח יכול להרגיע אותך. אקדח לרקה ימין או לצדע שמאל?"

השוטר הלא נחמד שתמיד היה מלווה אותי ידע מה צדע… כפיים.

"מר יכין! ההתנהגות שלך אינה הולמת!"

טוב, נו, בכל זאת, הוא שלף אקדח.

המספר לא עושה שום דבר בקטע חוץ מלחשוב ולמרות זאת... הוא "מדבר" עם הקוראים. וכן, אני יודעת שהתגובה שלו יוצאת דופן.

דוגמה (מה לא): קוזט עלובי החיים)

בסיפור "עלובי החיים" שמתרחש על רקע המהפכה הצרפתית אין הרבה דמויות נשיות., כיאה לספר מהמאה ה-19. בעלובי החיים יש בסך הכל 4 דמויות של נשים: אפונין, האם ששולחת את ביתה למקום בו היא חושבת שהיא מקבלת יחס טוב, ולשם כך עובדת בעבודות מפוקפקות מהצד. גברת טנרגייה, אליה נשלחת הבת, אישה תאוות בצע, אולי קצת פחות מבעלה, אבל לא בהרבה. לגברת (ולמר) טרנגרייט יש בת שבילדותה היא בעיקר בריונית, אבל אחר כך היא מאוהבת בבחור שלעולם לא תשיג, ובוחרת להקריב את חייה למענו.

ויש את קוזט, הבת שלו אותה אפונין... שלא עושה כלום. אלא אם כן להתאהב נחשב לעשות משהו.

כשאביה המאמץ, ז'אן ולז'אן, עושה הכל כדי שלא תפגוש את אהובה - כלום

כשאביה רוצה להימלט איתה (מחשש לעצמו) - כלום.

אה, היא באה להיות עם הגוסס לפני מותו. מעשה של ממש.

ואז פלא שיש לה המון שונאים אותה (אפילו שבתכלס היא גם לא עשתה מעשה כזה נורא).

נאמנות (בדר"כ, לצד הנכון)

עוד משהו שאנשים לא אוהבים הם דמויות עם נאמנות מתחלפת. כדי שהחלפת הנאמנות תתקבל בברכה צריך להיוות להיות לצידה סיבה ממש טובה. האם הושפל קודם? האם האם אויים קודם?

למשל, הרבה מצליחים לסלוח לבגידה של זוקו/צוקו בסדרה אווטאר. למה? בתור התחלה, כי הוא עבר לצד של הטובים. לחבורה קשה לסלוח לו בהתחלה, אבל לצופים הרבה יותר. למה? כי הם מודעים לרקע, שאולי הדמויות לא ממש מודעות אליו: הוא לא פעל מתוך רצון אמיתי וכן להרוס את האווטאר, בניגוד לאביו ואחותו שזו הייתה מטרת העל שלהם. המטרה שלו הייתה שונה - השבת הכבוד, וחשוב מכך, האהבה האבודה של אביו.

שמישהו יתקן אותי אם אני טועה (כי אני באמת לא מבינה בזה) כאשר דראקו מעוניין להצטרף ל... אנשים של וולדמורט מתוך גזענות (אני מניחה שאפשר לקרוא לזה כך?), קשה לחבב אותו במיוחד. כאשר פתאום הוא נמצא שם מתוך פחד, אנחנו מגלים כלפיו סימפתיה. האם פתאום הוא הופך לדמות אהובה? לא יודעת, שמישהו יספר לי.

אולי השאלה הנשאלת כאן זה לא איך לעשות דמות אהובה, אלא איך להפוך אותה לשנואה. כולם שונאים את האחד שתוקע סכין בגב, במיוחד כשאין לזה סיבה מספיק מוצדקת.

לא דו-פרצופי

אם יש משהו שאנשים לא אוהבים, זה דו פרצופיות. עכשיו, נכון, אנשים לא מתנהגים בצורה זהה 24/7 ולא משנה עם מי הם נמצאים. אבל בדרך כלל יש מהות משותפת לכל המצבים.. אדם לא יכול להיות נחמד במצב אחד וחלאת המין האנושי במקרה אחר. אנחנו כמובן, לא מדברים על פיצול אישיות.

אבל תגידו לי, היו מצבים בהיסטוריה שבבית הם היו בסדר ובחוץ קטסטרופה (מלחעמת העולם השנייה סיפקה כמה וכמה דוגמאות לכך). נכון, הדבר אפשרי ובכל זאת... זה לא הופך את האנשים האלה לאהובים במיוחד בראייה היסטורית.

מודה, הדמויות האלה לא נפוצות לאין שיעור, אבל... הן קיימות. ובדיוק כפי שאתם לא אוהבים את הימלר יותר כי הוא היה אחלה עם הילדים שלו... ככה עם דמויות בדיוניות כאלה.

דוגמה 1: עוץ לי גוץ לי (עד עצם היה היום הזה/היה היה פעם)

למי שראה את הסדרה, יודע שלמעשה היה את עוץ לי גוץ לי (או בשמו הארוך והמייגע באנגלית: רמפלסטלסקין) והיה את "האפל" (The Dark One) שהיו אלטר אגו של אותו אחד. השניים החלו כשניים נפרדים, אבל הגורל הוביל לחיבורם לאחד תחת דמות אחת.

מר גולד (עוץ לי גוץ לי, כפי שהוא מוצג בעולם שלנו) לא מתחיל את דרכו כדמות אהובה במיוחד. אבל בהמשך, אנחנו מגלים שיש לו עוד צד - צד יותר רך. ואז אנחנו מגלים... שהצצדים האלה כל פעם מתחלפים. פעם הוא ככה ופעם הוא ככה. אנחנו מוצאים את עצמנו מאכזבים כל פעם מחדש שהוא פועל בהתאם לאלטר אגו הרע שלו. אז נכון, הוא לא הדמות הכי שנואה בסדרה, אבל זה קצת מקשה על האהבה אליו.

דוגמה 2: ד"ר ג'קיל ומר הייד

כיום כשאנחנו מדברים על ד"ר ג'קיל ומר הייד, אולי לא כולנו יודעים בדיוק במה מדובר, אז.. תנו לי להסביר.

מר הייד הוא למעשה תוצר של הניסיון של ג'קיל להפריד בין הטוב לרע. הייד הוא האלטר אגו של ג'קיל שנוצר בתגובה לתרופה שרקח. בספר המקורי, ג'קיל/הייד אינו הדמות המרכזית, אלא דמות משנה. גרסאות מאוחרות יותר, הפכו אותו לדמות הראשית. אני לא בטוחה כמה אנשים מתחברים למכלול של ג'קיל והייד כאחד. אם הם מתחברים, זה כנראה לג'קיל. למה? לבני אדם מאוד קשה לסבול את הסתירה הזו. הרבה יותר קל להם להסביר את זה באמצעות שתי ישויות שונות לגמרי.

לא דוגמה: ספיידרמן

כן, כן, קומיקס, אני יודעת. תחיו.

גם לפיטר פרקר/ספיידרמן, יש כאמור, שני אלטר אגו. אבל על אף שהם נבחנים בדברים שונים כמו הביטחון העצמי, בסופו של דבר... האיש מתחת למסכה... זה עדיין פיטר פרקר. עם החששות שלו, הפחדים שלו ואפילו רגשי הנקמה שלו.

כנות

אף שבהחלט ניתן להתייחס לכך כהמשך של הסעיף הקודם, עדיין קיים הבדל קטן. נכון שלרב דו-פרצופי מדבר על אדם שקרן, עם כי במקרה הקודם התייחסתי לאנשים בעלי שני צדדים נבדלים מדי של אותה אישיות. מבחינת האלטר אגו הם שקרנים ונוכלים, אבל מבחינת עצמם... הם לא שקרנים. נהפוך הוא.

אבל בואו נניח שלדמות אין אלטר אגו, שאלה... רב הדמויות.

שאלתם את עצמכם למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את שלדון מהמפץ הגדול או ד"ר גרגורי האוס מהסדרה האוס? רמז: זה לא הודות לאישיות המרנינה שלהם. רב האנשים יסכימו שהם לא היו רוצים להתקרב לאדם כל כך עסוק בעצמו שלא חוסך בביקורת גם על האנשים לו ביותר, שחושב שהוא חכם יותר מכולם, וכל השאר לא שווים כלום.

אז למה אנחנו אוהבים אותם?

כי נוסף לפיקנטיות, יש להם עוד תכונה, כנות, ואפילו כנות טוטאלית. כנות ללא פשרות. אז נכון, לפעמים הם "חוטאים" בהתחשבות באחרים, אבל זה לא חלק ממי שהם.

אבל כמובן שאלה דמויות מאוד מוקצנות. אנחנו יודעות שהדמויות שלנו לפעמים מעמידות פנים, אבל הכי גרוע זה לרמות לא את הדמויות האחרות, אלא אותו הקוראים. לזה. קשה יותר לסלוח.

בואו ניקח למשל את הספר "נעלמת". הגיבור שלנו, ניק דאן, הוא לא בהכרח אדם שתרצו להתחבר אליו. לא כי הוא רע וביקורתי כל היום, אלא כי הוא אדם אפרורי ומשעמם, עם בעיות עצבים בנוסף לכל. מאוד קשה לנו בהתחלה לחבב אותו. אבל, כשאנחנו נתקלים בכנות שלו, על כל מגרעותיה, היא הופכת אותו לקצת יותר חביב. בגלל זה הגילוי של השקר שלו (ספוילר ספוילר ספוילר) נותן לנו מכה יבשה בצלעות. אבל משם, הוא ממשיך בכנותו, ולאט לאט גם מקבל רובד אנושי יותר.

אבל בצד השני של המתרס יש דמות אחרת שדווקא מאוד קל לנו לחבב... עד שאנחנו מגלים ש... (ספוילר ספוילר ספוילר). אם חשבנו שלא אהבנו את ניק דאן, גילינו שיש גרוע ממנו בספר הזה.

אנדרדוג (Underdog)

אולי יצא לך לשמוע על זה פעם, אבל אולי אתה לא בטוח מה זה אומר... זה מה שקורה כשלא ממציאים תרגום טוב. זה הטיפוס שהסיכוי שלו להצלחה הוא... לא... מזהיר. ולמרות זאת, לפעמים... הם דווקא מצליחים. אבל לא תמיד. רק לפעמים.

מכירים את אלאדין? בין אם בגרסה מהסרט ובין בגרסה המקורית, אלאדין הוא לא... הדמות שהייתם חושבים שיצא ממנו משהו. בגרסה המקורית הוא נחשב לא יוצלח של ממש ובסרט... טוב, החברה תסכים על ההגדרה הזו, גם אם אנחנו הצופים לו. אז אולי לא היה לו איזה כשרון מיוחד, אבל למרות זאת... תראו מה נהיה ממנו. דוגמה למישהו שכן נאלץ להתגבר על קשיים היא המתאבק (הבדיוני) המפורסם רוקי. ובעצם? למה ללכת לבדיות? מישהו שמע על מייק טייסון? זה בסדר, אני גם לא מומחית גדולה באגרוף, אבל גם הוא התחיל בעוני, הסתובב בשכונות פשע ואפילו נעצר עשרות פעמים. אבל זה לא מנע ממנו להפוך לאלוף אגרוף. מצד שני.... יש סיכוי שזה אפילו עזר...

למה אנחנו אוהבים אותם? כי אנחנו אוהבים דמויות שמצליחות נגד כל הסיכויים, אנחנו אוהבים לעודד אותם, לראות אותם בהצלחתם! ואולי, כי גם אנחנו רוצים להיות לגנוב קצת מהתהילה וההצלחה (ולו היחסית) שלהם.