כולם רוצים שיאהבו את הדמויות שלהם. טוב, נו, לפחות את הדמויות שאנחנו רוצים שנאהב. אולי לא את זה שממרר לדמות הראשית שלנו את החיים. אבל... כדאי לרב שהדמויות הראשיות ואלה בסביבה הקרובה שלהן יהיו מעניינים. כי... חבל ליצור סיפור יפה עם דמויות לא משהו. כן, ברור לכולם שרוב האנשים אוהבים דמויות טובות בטבעם. אבל... אילו תכונות יכולות לעזור, או חשוב מכך... לחפות כאשר הדמות לא בהכרח טובה? וכן, אף אחד לא מצפה שיהיו את כל התכונות, אבל בהחלט מומלץ לקחת בחשבון.
מורכבות
טוב, נו, זה א' ב' בדמויות. אבל אני לא מדברת רק על אנשים עם תכונה אחת. אני גם מדברים על אנשים שכל התכונות שלהן חיוביות: נחמד, חכם, חרוץ, חבר טוב, פופולרי...
איפה הפגמים?!
ברגע שהאופי מורכב מתכונות חיוביות ושליליות, לפעמים הוא עושה דברים אולי פחות מצליחים ומכניס את עצמו לצרות. ובוא נודה, אנשים מושלמים לא קיימים.
אבל יש עוד סוג: דמויות חסרות תוכן. הדמויות המשעממות שבא למות. הן לא טובות, הן לא רעות, הן פשוט... שם.
הדמות המושלמת (מה לא): טרזן (נחשו מאיפה)
הוא חזק, הוא חתיך, הוא מוסרי מאוד יחסית למישהו שגדל עם גורילות וזה עוד בלי לדבר על למידת שפות יש מאין (אגב, אפשרי עבור אנשים כאלה ללמוד שפה, אבל קל זה לא).
הדמות המשעממת (מה לא) - בלה סוון (דמדומים)
הדמות המשעממת: מסיבה לא ברורה, על אף שהיא די מנוכרת, אנשים מתגודדים סביבה. היא גם לא מתוארת ככזו יפה. מה היא יודעת לעשות? לא ידוע. וכמובן... יותר ממחזר אחד. ואיך אלה דווקא המחזרים העל טבעיים...?
פיקנטיות (מצחיק, שנון)
אני פחות מדברת על הדמויות שחוץ מלהצחיק הן לא עושות כלום. אני מדברת על דמויות שמדי פעם זורקים משפט שנון או משעשע (ולפעמים אפילו שניהם!)
דמות שכזו היא דמות צבעונית ומלאת חיים. כמובן, זה לא מתאים בכל מקום, ואי אפשר שכולן יהיו כאלה, אבל בהרבה ספרים יש מקום לדמות פיקנטית אחת לפחות.
כך תוכלו לקחת דמות משנית יחסית ועדיין לחבב אותה על הקוראים. אמנם גם דמויות ראשיות יכולות להיות כאלה, אבל לפעמים אנחנו רוצים להעביר את הזרקור גם על דמויות אחרות.
דוגמה:
אני משוחדת, אבל קנמר ("זר בממלכה חדשה/שלי"). מצד אחד, התפקיד שלו בארמון כשלעצמו לא כזה מעניין. ללכת לפה, ללכת לשם... משעמם. מצד שני, עדיין יש לו תפקיד של מעין מנטור לקילגן, אבל בכל זאת, זה מנטור במשרה חלקית. ומה נעשה איתו שאר הזמן? נכניס לו קצת הערות שנונות או אפילו לא שנונות, כדי להראות שהוא לא סתם זקן משעמם. ובכללי, לצעירים הרבה פעמים קשה להתחבר לדמויות של מבוגרים מאוד (בן 50, בערך) אלא אם נותנים להם סיבה טובה לאהוב אותם. אז... אולי בתור המנטור, אבל... בתור הדמות שאוהבת להציק לקילגן יומם וליל D:
טוב, לא באמת צריך להסביר מה זו יוזמה, נכון? אבל נכון, לפעמים אדם לא יוזם, אבל למרות זאת אקטיבי. למשל, ייתכן שמישהו לא ייזום מלחמה, אבל ייקח בה חלק פעיל.
במקרים מסוימים, האקטיביות אפילו לא חייכת לבוא לידי ביטוי במעשים. אני יודעת, נשמע מוזר, אבל תנו לי להסביר. לפעמים אדם מקבל את מצבו ודי. אבל לא פעם, לבן אדם יש שיח פנימי בינו לבין עצמו על המצב: מוצא חן בעיניו, לא מוצא חן בעיניו, מה הוא היה עושה אחרת?
כך למשל, בסיפור שאני כותבת עכשיו הדמות נאלצת להיות פסיבית, כי... בואו נודה באמת, לנאשמים ברצח אין תפקיד פעיל ממש בחקירה או במשפט, מעבר ללענות לשאלות. אבל הדמות שלי ממש, אבל ממש, לא מקבלת את המצב כמו שהוא. בחקירות הוא אומר בקול את דעתו וגם כשהוא שותק במשפט, המחשבות שלו רצות. ולפעמים הוא מביע אותן בקול, בניגוד למקובל, אבל בואו ניתן דוגמה לפעמים שהוא שותק:
"שוטרת אחת אמרה לי שאקדח יכול להרגיע אותך. אקדח לרקה ימין או לצדע שמאל?"
השוטר הלא נחמד שתמיד היה מלווה אותי ידע מה צדע… כפיים.
"מר יכין! ההתנהגות שלך אינה הולמת!"
טוב, נו, בכל זאת, הוא שלף אקדח.
המספר לא עושה שום דבר בקטע חוץ מלחשוב ולמרות זאת... הוא "מדבר" עם הקוראים. וכן, אני יודעת שהתגובה שלו יוצאת דופן.
דוגמה (מה לא): קוזט עלובי החיים)
בסיפור "עלובי החיים" שמתרחש על רקע המהפכה הצרפתית אין הרבה דמויות נשיות., כיאה לספר מהמאה ה-19. בעלובי החיים יש בסך הכל 4 דמויות של נשים: אפונין, האם ששולחת את ביתה למקום בו היא חושבת שהיא מקבלת יחס טוב, ולשם כך עובדת בעבודות מפוקפקות מהצד. גברת טנרגייה, אליה נשלחת הבת, אישה תאוות בצע, אולי קצת פחות מבעלה, אבל לא בהרבה. לגברת (ולמר) טרנגרייט יש בת שבילדותה היא בעיקר בריונית, אבל אחר כך היא מאוהבת בבחור שלעולם לא תשיג, ובוחרת להקריב את חייה למענו.
ויש את קוזט, הבת שלו אותה אפונין... שלא עושה כלום. אלא אם כן להתאהב נחשב לעשות משהו.
כשאביה המאמץ, ז'אן ולז'אן, עושה הכל כדי שלא תפגוש את אהובה - כלום
כשאביה רוצה להימלט איתה (מחשש לעצמו) - כלום.
אה, היא באה להיות עם הגוסס לפני מותו. מעשה של ממש.
ואז פלא שיש לה המון שונאים אותה (אפילו שבתכלס היא גם לא עשתה מעשה כזה נורא).
נאמנות (בדר"כ, לצד הנכון)
עוד משהו שאנשים לא אוהבים הם דמויות עם נאמנות מתחלפת. כדי שהחלפת הנאמנות תתקבל בברכה צריך להיוות להיות לצידה סיבה ממש טובה. האם הושפל קודם? האם האם אויים קודם?
למשל, הרבה מצליחים לסלוח לבגידה של זוקו/צוקו בסדרה אווטאר. למה? בתור התחלה, כי הוא עבר לצד של הטובים. לחבורה קשה לסלוח לו בהתחלה, אבל לצופים הרבה יותר. למה? כי הם מודעים לרקע, שאולי הדמויות לא ממש מודעות אליו: הוא לא פעל מתוך רצון אמיתי וכן להרוס את האווטאר, בניגוד לאביו ואחותו שזו הייתה מטרת העל שלהם. המטרה שלו הייתה שונה - השבת הכבוד, וחשוב מכך, האהבה האבודה של אביו.
שמישהו יתקן אותי אם אני טועה (כי אני באמת לא מבינה בזה) כאשר דראקו מעוניין להצטרף ל... אנשים של וולדמורט מתוך גזענות (אני מניחה שאפשר לקרוא לזה כך?), קשה לחבב אותו במיוחד. כאשר פתאום הוא נמצא שם מתוך פחד, אנחנו מגלים כלפיו סימפתיה. האם פתאום הוא הופך לדמות אהובה? לא יודעת, שמישהו יספר לי.
אולי השאלה הנשאלת כאן זה לא איך לעשות דמות אהובה, אלא איך להפוך אותה לשנואה. כולם שונאים את האחד שתוקע סכין בגב, במיוחד כשאין לזה סיבה מספיק מוצדקת.
לא דו-פרצופי
אם יש משהו שאנשים לא אוהבים, זה דו פרצופיות. עכשיו, נכון, אנשים לא מתנהגים בצורה זהה 24/7 ולא משנה עם מי הם נמצאים. אבל בדרך כלל יש מהות משותפת לכל המצבים.. אדם לא יכול להיות נחמד במצב אחד וחלאת המין האנושי במקרה אחר. אנחנו כמובן, לא מדברים על פיצול אישיות.
אבל תגידו לי, היו מצבים בהיסטוריה שבבית הם היו בסדר ובחוץ קטסטרופה (מלחעמת העולם השנייה סיפקה כמה וכמה דוגמאות לכך). נכון, הדבר אפשרי ובכל זאת... זה לא הופך את האנשים האלה לאהובים במיוחד בראייה היסטורית.
מודה, הדמויות האלה לא נפוצות לאין שיעור, אבל... הן קיימות. ובדיוק כפי שאתם לא אוהבים את הימלר יותר כי הוא היה אחלה עם הילדים שלו... ככה עם דמויות בדיוניות כאלה.
דוגמה 1: עוץ לי גוץ לי (עד עצם היה היום הזה/היה היה פעם)
למי שראה את הסדרה, יודע שלמעשה היה את עוץ לי גוץ לי (או בשמו הארוך והמייגע באנגלית: רמפלסטלסקין) והיה את "האפל" (The Dark One) שהיו אלטר אגו של אותו אחד. השניים החלו כשניים נפרדים, אבל הגורל הוביל לחיבורם לאחד תחת דמות אחת.
מר גולד (עוץ לי גוץ לי, כפי שהוא מוצג בעולם שלנו) לא מתחיל את דרכו כדמות אהובה במיוחד. אבל בהמשך, אנחנו מגלים שיש לו עוד צד - צד יותר רך. ואז אנחנו מגלים... שהצצדים האלה כל פעם מתחלפים. פעם הוא ככה ופעם הוא ככה. אנחנו מוצאים את עצמנו מאכזבים כל פעם מחדש שהוא פועל בהתאם לאלטר אגו הרע שלו. אז נכון, הוא לא הדמות הכי שנואה בסדרה, אבל זה קצת מקשה על האהבה אליו.
דוגמה 2: ד"ר ג'קיל ומר הייד
כיום כשאנחנו מדברים על ד"ר ג'קיל ומר הייד, אולי לא כולנו יודעים בדיוק במה מדובר, אז.. תנו לי להסביר.
מר הייד הוא למעשה תוצר של הניסיון של ג'קיל להפריד בין הטוב לרע. הייד הוא האלטר אגו של ג'קיל שנוצר בתגובה לתרופה שרקח. בספר המקורי, ג'קיל/הייד אינו הדמות המרכזית, אלא דמות משנה. גרסאות מאוחרות יותר, הפכו אותו לדמות הראשית. אני לא בטוחה כמה אנשים מתחברים למכלול של ג'קיל והייד כאחד. אם הם מתחברים, זה כנראה לג'קיל. למה? לבני אדם מאוד קשה לסבול את הסתירה הזו. הרבה יותר קל להם להסביר את זה באמצעות שתי ישויות שונות לגמרי.
לא דוגמה: ספיידרמן
כן, כן, קומיקס, אני יודעת. תחיו.
גם לפיטר פרקר/ספיידרמן, יש כאמור, שני אלטר אגו. אבל על אף שהם נבחנים בדברים שונים כמו הביטחון העצמי, בסופו של דבר... האיש מתחת למסכה... זה עדיין פיטר פרקר. עם החששות שלו, הפחדים שלו ואפילו רגשי הנקמה שלו.
כנות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה