הקדמה
במשך אלפי שנים, סיפורים מועברים הלאה. בהתחלה, זה היה בעיקר בעל פה, ולעיתים בעזרת ציורים או חריטת כתב. מאוחר יותר (או לפחות כך נראה לי), החלו להעלות סיפורים במחזות, בעיקר כטרגדיה או קומדיה. ואז הגיע הדפוס והבאת ההשכלה להמונים. פתאום, לא רק קומץ של כמורה ואצולה יכלו לקרוא, קריאה הייתה נחלת הכלל. וספרים היו הבאים בתור. בניגוד לאופציות הקודמות, יכולת להנות בנוחות מהספר שוב שוב.
אבל אז הגיע הרדיו. הרדיו שימש בעיקר להשמעת שירים וחדשות, אבל תהיו בטוחים שהיו סיפורים בהמשך גם ברדיו. ואז, הגיעו הסרטים (ובהמשך, הסדרות). בהתחלה בלי קול ובלי צבע, ובהמשך עם קול אבל עדיין בלי צבע, בהמשך עם קול ועם צבע שעבר פילטרים של כחול והיום... טוב, אתם יודעים מה יש היום, נכון?
כל דור חדש של העברת סיפור, למעשה הוריד מערכו של הקודם. היום אנשים בהחלט לא חורטים על קירות, סיפורים בעל פה מסופרים בעיקר לילדים קטנים או דרך צ'יזבטים. התיאטרון מלא בעיקר באנשים בגיל פנסיה וספרים... טוב, איך לומר בעדינות? לא ממש קוראים אותם כמו פעם.
למה אנשים מעדיפים סרט/סדרה על ספר?
כי הם לא צריכים להתאמץ. הם לא צריכים לדמיין איך נראות הדמויות והתפאורה או איך נשמעות הדמויות. בנוסף, גם אם סרט אורך שעתיים, תהיו בטוחים שאת הספר ייקח לכם הרבה יותר זמן לקרוא.
אז למה אנחנו צריכים ספרים עדיין?
לספר יש משהו שלסרטים, סדרות ולרב גם הצגות, פשוט אין: קול פנימי. לעיתים נדירות אנחנו ממש שומעים את המחשבות של הדמויות. אנחנו רואים את ההתחרשות מבחוץ, באופן אובייקטיבי לחלוטין. אמנם יש ספרים שמסופרים מצידו של מספר יודע כל, אבל גם הם, אינם אובייקטיבים. הם מאפשרים הצצה למחשבות שמתרוצצות בראשה של הדמות, שיתכן שלא תמיד קל כל כך להביא לידי ביטוי רק באמצעות הצגת הסצנה כמו שהיא.
בנוסף, לסרטים/סדרות יש במאי. הבמאי מתכנן את הכל כראות עיניו. בסופו של דבר, אלה לא הצורכים שבוחרים את השחקנים שיגלמו את הדמויות. בספר, אתם הבמאי. נכון, יש לכם "תסריט" שאתם נצמדים אליו, אבל בסופו של דבר, האופן בו תחוו את הספר תלויה בכם ובפרשנות של הכתוב. ואתם אפילו מלהקים את הדמויות. אולי אתם חושבים על אנשים מוכרים או שחקנים, אולי אתם יוצרים דמויות מאפס, ואולי זה לא באמת קבוע. ויכול להיות שאתם אפילו לא נצמדים לטקסט במאה אחוזים. אז רשום שאיימי מהספר "נעלמת" בלונדינית. אני מדמיינת אותה ג'ינג'ית, לא יעזור לכם כלום. על אותו עיקרון, מישהו שקורא בספר על בחורה ג'ינג'ית עם נמשים בשביל לפגוש בסדרה בחורה שחומה עם שיער שחור (יומני ערפדים/יומני הערפד)... צפוי לאכזבה. כמובן, שאותו דבר ניתן לומר על הקול של הדמויות.
לרב, כאשר מנסים להעביר את הספר למסך, הוא מועבר לצורת סרט. בצורה הזו מתפספסות המון נקודות. למה? כי פשוט אין מקום אין סופי. כמובן, גם סדרה יכולה להוריד ולהוסיף פרטים, אבל בסרטים, זה הרבה יותר בולט. אתם לא פעם הולכים לשמוע את המשפט המוכר "זה לא טוב כמו הספר." כך שאם קראתם ספר, יכול להיות שאתם לא רוצים ללכת לראות את הסרט. מכיוון שדרך ההתבוננות שלכם על הספר נוצרה מעולמכם האישי, הסיכוי שהיא תתאים לה הוא אפס. כמובן שאין בעיה באופציה ההפוכה.
סרט או סדרה מלאים גירויים, צריך לשים לב למסך, לקול ולא פעם... גם לכתוביות. בספר, הכל מרוכז לכם במקום אחד. אז נכון הספר לא מראה ולא משמיע לכם כלום, אבל הכל בראש.
ושלא תבינו אותי לא נכון, באמת אין רע בסדרה או בסרט וגם לא בהצגות (אני אוהבת הצגות, מודה). אבל כשיש סרט שמבוסס על ספר... אולי כדאי לקפוץ ישר למקור. ובכלל, מי שקורא ספרים נפתח לסיפורים חדשים שלא היה נחשף אליהם אילו רק היה רואה סרטים/סדרות, נכון?
במשך אלפי שנים, סיפורים מועברים הלאה. בהתחלה, זה היה בעיקר בעל פה, ולעיתים בעזרת ציורים או חריטת כתב. מאוחר יותר (או לפחות כך נראה לי), החלו להעלות סיפורים במחזות, בעיקר כטרגדיה או קומדיה. ואז הגיע הדפוס והבאת ההשכלה להמונים. פתאום, לא רק קומץ של כמורה ואצולה יכלו לקרוא, קריאה הייתה נחלת הכלל. וספרים היו הבאים בתור. בניגוד לאופציות הקודמות, יכולת להנות בנוחות מהספר שוב שוב.
אבל אז הגיע הרדיו. הרדיו שימש בעיקר להשמעת שירים וחדשות, אבל תהיו בטוחים שהיו סיפורים בהמשך גם ברדיו. ואז, הגיעו הסרטים (ובהמשך, הסדרות). בהתחלה בלי קול ובלי צבע, ובהמשך עם קול אבל עדיין בלי צבע, בהמשך עם קול ועם צבע שעבר פילטרים של כחול והיום... טוב, אתם יודעים מה יש היום, נכון?
כל דור חדש של העברת סיפור, למעשה הוריד מערכו של הקודם. היום אנשים בהחלט לא חורטים על קירות, סיפורים בעל פה מסופרים בעיקר לילדים קטנים או דרך צ'יזבטים. התיאטרון מלא בעיקר באנשים בגיל פנסיה וספרים... טוב, איך לומר בעדינות? לא ממש קוראים אותם כמו פעם.
למה אנשים מעדיפים סרט/סדרה על ספר?
כי הם לא צריכים להתאמץ. הם לא צריכים לדמיין איך נראות הדמויות והתפאורה או איך נשמעות הדמויות. בנוסף, גם אם סרט אורך שעתיים, תהיו בטוחים שאת הספר ייקח לכם הרבה יותר זמן לקרוא.
אז למה אנחנו צריכים ספרים עדיין?
לספר יש משהו שלסרטים, סדרות ולרב גם הצגות, פשוט אין: קול פנימי. לעיתים נדירות אנחנו ממש שומעים את המחשבות של הדמויות. אנחנו רואים את ההתחרשות מבחוץ, באופן אובייקטיבי לחלוטין. אמנם יש ספרים שמסופרים מצידו של מספר יודע כל, אבל גם הם, אינם אובייקטיבים. הם מאפשרים הצצה למחשבות שמתרוצצות בראשה של הדמות, שיתכן שלא תמיד קל כל כך להביא לידי ביטוי רק באמצעות הצגת הסצנה כמו שהיא.
בנוסף, לסרטים/סדרות יש במאי. הבמאי מתכנן את הכל כראות עיניו. בסופו של דבר, אלה לא הצורכים שבוחרים את השחקנים שיגלמו את הדמויות. בספר, אתם הבמאי. נכון, יש לכם "תסריט" שאתם נצמדים אליו, אבל בסופו של דבר, האופן בו תחוו את הספר תלויה בכם ובפרשנות של הכתוב. ואתם אפילו מלהקים את הדמויות. אולי אתם חושבים על אנשים מוכרים או שחקנים, אולי אתם יוצרים דמויות מאפס, ואולי זה לא באמת קבוע. ויכול להיות שאתם אפילו לא נצמדים לטקסט במאה אחוזים. אז רשום שאיימי מהספר "נעלמת" בלונדינית. אני מדמיינת אותה ג'ינג'ית, לא יעזור לכם כלום. על אותו עיקרון, מישהו שקורא בספר על בחורה ג'ינג'ית עם נמשים בשביל לפגוש בסדרה בחורה שחומה עם שיער שחור (יומני ערפדים/יומני הערפד)... צפוי לאכזבה. כמובן, שאותו דבר ניתן לומר על הקול של הדמויות.
לרב, כאשר מנסים להעביר את הספר למסך, הוא מועבר לצורת סרט. בצורה הזו מתפספסות המון נקודות. למה? כי פשוט אין מקום אין סופי. כמובן, גם סדרה יכולה להוריד ולהוסיף פרטים, אבל בסרטים, זה הרבה יותר בולט. אתם לא פעם הולכים לשמוע את המשפט המוכר "זה לא טוב כמו הספר." כך שאם קראתם ספר, יכול להיות שאתם לא רוצים ללכת לראות את הסרט. מכיוון שדרך ההתבוננות שלכם על הספר נוצרה מעולמכם האישי, הסיכוי שהיא תתאים לה הוא אפס. כמובן שאין בעיה באופציה ההפוכה.
סרט או סדרה מלאים גירויים, צריך לשים לב למסך, לקול ולא פעם... גם לכתוביות. בספר, הכל מרוכז לכם במקום אחד. אז נכון הספר לא מראה ולא משמיע לכם כלום, אבל הכל בראש.
ושלא תבינו אותי לא נכון, באמת אין רע בסדרה או בסרט וגם לא בהצגות (אני אוהבת הצגות, מודה). אבל כשיש סרט שמבוסס על ספר... אולי כדאי לקפוץ ישר למקור. ובכלל, מי שקורא ספרים נפתח לסיפורים חדשים שלא היה נחשף אליהם אילו רק היה רואה סרטים/סדרות, נכון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה