פיתוח רעיון

אז נכון, תכנון זה בהחלט לא הצד החזק שלי. מודה ומתוודה. אבל רעיונות לתת לאחרים? יש בשפע. וחוץ מזה... לא משנה אם יש תכנון או אין תכנון, בסופו של דבר צריך לשלוף רעיונות מאיפשהו. ובזאת נשאלת השאלה: מאיפה?

קרה לכם מצב שתכננתם במעורפל על מה תהיה העלילה ואז אמרתם. רגע... חסר לי משהו... או יותר נכון, הרבה משהו-ים. אז זה לא אומר שאני לא מזמינה אתכם לפנות לעזרה (כן, יש לי ספר בדיוק לזה), אבל... הנה כמה טיפים.

בכל אופן, יכול להיות שימושי גם אם עליתם על חוסר "נפח" במהלך הכתיבה.

הפיכת השולי לראשי

יכול להיות שיצרתם משהו בשביל להתניע את העלילה ודי זנחתם אחר כך. אבל אולי... זה הפתרון שלכם!

דוגמה 1

בסיפור "סיפורה של המלכה הרעה" מסופר עברה של המלכה, מהתקופה שבה הייתה נסיכה. יכולתי בהחלט לזנוח את זה אחר כך. אך, למעשה, העבר הזה היה שימושי בשביל שיהיה הסבר לזה שהיא מתחילה להשתמש במראה, חוץ מהקטע שהיא הכי יפה בלה בלה בלה. זו יכולה להיות דמות, ישות (ממלכה, ארגון) או אולי אפילו משהו על טבעי (קסם, יצורים על טבעיים).

דוגמה 2

אם יצא לכם לקרוא מה שרשמתי בעבר, גיליתם שסייבק מהסיפור "זר בממלכה חדשה/שלי" היה אמור להיות משני. כל כך משני, שבינינו, היה אפשר להוריד אותו. והיום? הוא זכר לתואר הכבוד של דמות ראשית. אז נכון, נאלצתי להוסיף לו רקע שלא ממש היה לו קודם (אמרנו שאני מתכננת גרוע כבר?). כמובן, אתם לא חייבים להפוך דמות משנית לדמות ראשית, אבל בהחלט יכולים לתת לה יותר מקום. מספרים על קרוב משפחה שנפטר? אולי יותר מסתם רקע טראגי, תנו לו מקום ממשי בעלילה (כן, כן, אפילו שהוא מת).

חקר

לפעמים קצת פשפושים באינטרנט, יכולים להניב תוצאות. כנראה שבעיקר בסיפורים שמתרחשים בעולם האמיתי, אבל מי יודע? אני לא מגבילה את זה. אולי אתם תצליחו גם בפנטזיה. אחרי הכל, לא מעט סיפורי פנטזיה קיבלו השראה מהמציאות (בעיקר של ימי הביניים). זה יכול להיות מקום וההיסטוריה שלו, תרבות, מקצוע וההשלכות שלו על החיים וכו' וכו'.

דוגמה 1

בסיפור שאני כותבת כרגע, שמתרחש בארה"ב (ונכתב באנגלית), החלטתי שיאללה, ניו יורק חרושה מכל כיוון, הגיע הזמן לחשוב על מקום אחר. בהתחלה חשבתי על וירג'יניה, מדינה די פסטרולית. אני לא זוכרת בדיוק איך זה קרה, אבל החלטתי ללכת דווקא על האחות הקטנה שלה: מערב וירג'יניה. כמה קטנה? בגודל היא פי 3 מישראל אבל מבחינת מספר התושבים... חמישית. פחות מ-2 מיליון. למערב וירג'יניה יש מאפיינים שונים כגון: רב מוחלט של לבנים (בניגוד לניו יורק), היא המדינה הענייה בארה"ב, מסתמכת על מכרות פחם והיא למעשה הוקמה במלחמת האזרחים האמריקאית כי פשוט רצו לשמור על משאבי הטבע שלה בצד של הצפון. רק שהיום, מערב וירג'יניה לא נהנית מהמשאבים האלה, אלא דווקא מדינות אחרות, עם כמה שזה נשמע מגוחך.

החיטוט הקטן הזה באינטרנט נתן לי כמה נקודות עלילתיות: החל מעוני וחינוך ועד בעיות פוליטיות.

דוגמה 2

טוב, לא הייתי קוראת לזה חקר, כי בינינו, ידעתי על זה, אבל באותה מידה, הייתי יכולה לחפש את זה. בסיפור "סיפורה של המלכה הרעה" מוצג עניין הנסיכויות של גרמניה. הנסיך שהתחתן עם שלגיה באגדה המקורית, ככל הנראה גרמני גם הוא, שכן פעם גרמניה הייתה מחולקת למספר מדינות קטנות, שהיום מהוות המחוזות שלה. אבל הקשר ביניהן היה רופף בהרבה מהקשר בין מדינות ארה"ב כיום (שכולן בסופו של יום, תחת ממשל אחד). אז נכון, זה לא מה ששינה את העלילה, אבל זה יסביר יופי עניין של שפות ואת הכיבושים החוזרים ונשנים (אם כי במציאות, זה לא היה, פה אלתרתי)

מערכת גומלין/דינמיקה

לפעמים בין שתי דמויות קיימת מערכת יחסים, אבל... אתם לא נותנים לה מספיק עומק. לפעמים מתן עומק ליחסים בין דמויות משניות מאפשר דווקא לקדם את העלילה.

דוגמה

טוב, אני לא אספיילר לכם, אבל בסיפור "זר בממלכה חדשה/שלי" יש שתי דמויות משניות של נסיכים (תאומים). בין השניים קיימת תהום. מודה שאפילו לא טרחתי לחשוב למה בהתחלה. אבל כשחשבתי על זה בהמשך... זה כיוון את העלילה לכיוון בלתי צפוי. אם אתם רוצים לדעת מה קרה, תקראו לבד XD

חשיבה על מניעים

לפעמים אנחנו דואגים שמשהו יקרה כי ככה. אבל בעצם.. אנחנו לא נותנים בהכרח מספיק פירוט ל"למה".

דוגמה 1

בסיפור על ארס (טרם פורסם) "מוסברת" למעשה הסיבה למערכת היחסים העוינת עם הרה (אם כי הרה שונאת חצי עולם, אבל בסדר).

דוגמה 2

כתבתי באתר אחר סיפור על קין והבל (אם יהיה ביקוש, אפרסם אותו פה. ולא, אני לא מנסה לפרש את התנ"ך, סתם פירוש יצירתי. בגלל זה הסיפור לא פה). הסיפור התנ"כי (בצורת הפשט שלו) לא נותן יותר מדי פרטים. אז החלטתי להוסיף עוד פרטים שלא היו במקור. כי אני יכולה D:

דוגמה 3

למעשה, "סיפורה של המלכה הרעה" מבוסס על מניע חלופי לשימוש במראה ולניסיונות להרוג את שלגיה.

זהו, אם זה עדיין לא עזר לכם, יש לכם את האופציה לבקש עזרה ממני. תשתמשו בה D:

התפתחות דמות (character arc)

אז, בעוד קשת נרטיבית מדברת על התפתחות האירועים האובייקטיביים של כלל הדמויות, קשת דמות מדברת על התפתחות האירועים הסובייקטיבים של דמות מסויימת. כעיקרון, אם אכן יש התפתחות של דמות, זו חייבת להיות הדמות הראשית. דמויות נוספות, יותר בגדר רשות, וגם אם יש, ההתפתחות שלהן הרבה פחות עמוקה.

רגע! רגע! פוס סטופ! אמרנו סיפור בלי התפתחות של דמות?!
אכן כן. לא כל סיפור כולל התפתחות של דמות. בעוד התפתחות עלילתית חייבת להיות (ולו בגדר הפרק הבודד. טוב, נו, אולי חוץ מקומדיה). קחו סיפורי מתח. האם לדעתכם שרלוק הולמס מתפתח עם הזמן? אולי יש התפתחות מסויימת בסדרות שמבוססות באופן לא יותר מדי ישיר על הספרים (שרלוק של ה-BBC, אלמנטרי), אבל בספרים עצמם? מוזמנים לשכוח מזה.
בקצרה: ז'אנרים בהם לא קיימים (לרב, לפחות), התפתחות של דמויות: מתח, אימה, ריגול ואולי הרפתקאות (לא מבטיחה, כי לא באמת קראתי מספיק בשביל לדעת). אם למישהו יש עוד רעיונות שיחזור אליי (ושוב, זה לא מחייב, אבל יש סיכוי הרבה יותר נמוך שתמצאו אותם שם).

ואם הדמות שלי בז'אנרים אחרים והיא לא מתפתחת?

אז.... כנראה שכאן מתחילות הבעיות. דמיינו למשל רומן שבה אין התפתחות של בן הזוג (או בת הזוג, לצורך העניין. אני אדבר בזכר בהתייחסות לשני המינים). אם אין התפתחות בבן הזוג, ומערכת היחסים תקועה עד שהיא מפוררת, אז בסדר, אתם באמת לא צריכים להעניק לו התפתחות. ובינינו? יש אנשים שלא משתנים וחמישים פילים לא יזיזו אותם. אבל... לאן הרומן הזה ימשיך אם הוא תקוע בשלו? צריך שתהיה התקדמות. בשביל שתהיה התקדמות, צריכה להיות התפתחות של הדמות.

יודעים משהו? נסו לקחת את הספר "נעלמת" ולהוריד ממנו כל התפתחות רגשית. למי שעוד טרם קרא אפילו את הסיקור, אקצר: אשתו של ניק דאן נעלמת, הוא מואשם בחטיפתה (והריגתה) ולפני היעלמה היא השאירה לו "חפש את המטמון" משחק שהם נוהגים לשחק מאז תחילת הנישואין. ככל שהמשחק מתקדם, ניק נזכר כמה הוא אוהב אותה. ואז... זהו, מפה תקראו D: לפעמים גם התפתחות הדמות מאפשרת עוד דרמה. אז גם אם אתם בז'אנרים ששם התפתחות דמות פחות פופולרית, לא צריך לפחד מזה.

אבל את עצמך אמרת, יש בולי עץ!

נכון, אבל מה הכיף לכתוב רק על בולי עץ כל היום? לא רק שזה לא כיף לכתוב, זה וודאי לא כיף לקרוא. אלא אם כן אתם הולכים טרגדיה. והיי, הדמות שלכם לא צריכה להפוך משטן למלאך (או להפך). באמת שלא. מה שכן צריך הוא שתהיה לו אפילו איזו תובנה, איזו הארה שיעניק הסתכלות שונה משהייתה בהתחלה.

בואו ניקח דוגמה פשוטה:

דרור ותמיר שיחקו. דרור רצה לשחק בצעצוע שתמיר שיחק בו. בתגובה, תמיר הרביץ לו. 

בתגובה, דרור יכול להגיב ביותר מדרך אחת. הוא יכול לפחד לעשות את זה שוב, מתוך חשש שירביצו לו. מנגד, הוא יכול להראות כוחניות ולהרביץ בחזרה. 

כן, זה סיפור עלוב. וההתפתחות הרגשית גם די עלובה. אמנם הסיפור עצמו לא כולל את התגובה הרגשית, אך לו היינו מוסיפים אותה, זה היה חלק מהתפתחות הדמות שלו. כן, כן, גם מעשה כמו זה. במיוחד כשיש עוד מקרה, ועוד מקרה ועוד מקרה... אם היינו ממשיכים את הסיפור, אולי דרור היה הופך להיות אלים. או שמא, חי בתחושה של חוסר אונים. נכון, זו התפתחות שלילית, אבל עדיין התפתחות.

אז התפתחות יכולה להיות שלילית?

כן. אחת הדוגמאות המוכרות לכך היא "תמונתו של דוריאן גריי" (אוסקר וויילד). מוזמנים לראות עליו תחת "אנטי-גיבור", אבל בשורה התחתונה: הוא רק מדרדר ככל שהספר מתקדם. וזה לא משנה אם תקראו לזה אם תקראו לזה התפתחות שלילית, רגרסיה (אולי במקרים מסויימים), דרדור, אבל העיקר הכוונה. אגב, אם מישהו רוצה לקרוא בהרחבה על התפתחות שלילית בהרחבה, להלן קישור באנגלית. אם יהיה ביקוש, יתורגם וילווה בדוגמאות שאני מקווה שאני אמצא.

ייתכן אפילו שתהיה למישהו התפתחות שלילית וחיובית באותו סיפור. והכי מפחיד? במקביל.

סליחה?

אני בספק אם אתם הולכים לקרוא את זה במאמרים באנגלית. אבל... אני חושבת שזה אפשרי. אז נכון, בסוף היום, התוצאה הסופית יכולה להיות שלילית או חיובית. אבל באמצע? יכולות להיות עליות וירידות.

אז לפני שנתחיל בדיון, אני רוצה למושגים שונים (מודה, זו חלוקה מלאכותית, באותה מידה הייתי יכולה להחליף).

התפתחות חיובית/שלילית - התוצאה הסופית בסוף הספר ביחס להתחלה שלו.

התעלות/דרדור - מצבי ביניים שיכולים לקרות עד לנקודה הסופית. 

אז לצורך העניין, אני מדברת על התעלות/דרדור

בואו נתחיל מהמקרים היותר קלים: יכול להיות מקרה של משבר עמוק, שמביא את הדמות לדרדור. הדמות כועסת ונקמנית ואז פתאום, חל שינוי והדמות עולה חזרה למעלה (התעלות). גם לחלופין, יכול להיות מצב של הצלחה, של אדם שהוא טוב ועוזר לכולם, אבל אז הוא מקבל כוח, ויש דרדור. פתאום, הוא כבר לא חיובי כל כך. בדרך כלל פחות רואים את בספרים, אבל בסיפורים על אנשים אמיתיים? דווקא כן.

באשר לחלק המתקיל של במקביל. אני אגלה לכם סוד. לא מצליחה לחשוב על ספר שקראתי בו זה קרה. או שאולי כן. אני לא זוכרת את השם שלה, אבל זו הבחורה מפרשת קולומבוס (רק דמות ראשית אחת היא בחורה, אז...) בכל אופן, אתם בטח שואלים, "נו, אז מה את מקשקשת?" זה יישמע מוזר... אבל כתבתי דמות כזו. אם עד עכשיו לא הייתם בטוחים אם אני מוזרה או לא, הרי לכם התשובה הסופית. אני בן אדם מוזר. 

מה ההיגיון? הדמות הראשית שלי, אדם שמו, מתחיל את דרכו כאפס מאופס. איך אמרו לו "בלי חברים, בלי זוגיות ובלי עבודה." אז נכון, יש הרבה אנשים שגם אין להם זוגיות וגם אין להם עבודה, אבל אנשים בלי חברים בכלל...? זה כבר מתחיל להיות נדיר יותר. 

חזרה לעניינים: אדם פונה לתרפיסט שיעזור לו עם הבעיות שלו עם הבטחון העצמי (ואת זה יש בשפע). ואכן, אדם חווה התעלות, הוא מאמין בעצמו יותר, מוצא בת זוג, מוצא עבודה, מצליח בה. אבל במקביל... הוא מתחיל לאבד מהערכים הישנים שלו. רגע אחד הוא מזלזל בתרפיסט שלו וברגע הבא, הוא מתעשת. טועה, חוזר למוטב. טועה, חוזר למוטב. נודניק סדרתי XD בהמשך, הביטחון העצמי שלו עלה עוד יותר, אבל מצד שני, הבטחון העצמי הפך ליהירות והביא להזנחת המשפחה שלו (דרדור).

אבל אולי אני סתם מוזרה. אבל שיהיה ברור: 

אז מה אני צריך/ה בסוף?

אתם צריכים לשאול מה הנקודה ממנה אתם יוצאים ולאיזו נקודה אתם רוצים להגיע. ולא, אנחנו לא מדברים על העולם האובייקטיבי, אלא על העולם הסובייקטיבי של הדמות. למשל: הדמות שלכם מתחילה בתור פחדנית והופכת לאמיצה בסוף. הדמות שלכם יודעת לקבל את האחרים קצת יותר טוב. השינוי לא חייב להיות ב-180 מעלות. מומלץ גם לחשוב איך ההתקדמות אל עבר המטרה משפיעה על הדמות. אם בכוונתכם לשים משברים - האם הדמות שלכם יכולה להתמודד איתם? או שאולי היא תיפול?

עוד עניין: יש כאלה שיותר קל להם להסתכל על התפתחות דמויות כהתמודדות עם שקר שהם מתמודדים איתו. כאשר ההתפתחות חיובית, הדמות הראשית מקבלת את האמת החדשה. אם לא... אנחנו מדברים על התפתחות שלילית. כן, אמרתי שאני אעשה על המאמר בקישור המצורף אם יהיה ביקוש, אבל בקצרה:

וונדי (פיטר פן): השקר - לא טוב להתבגר. האמת - זה בסדר להתבגר (התפתחות חיובית - התבגרות).

פרולו (הגיבן מנורה דאם) - השקר - נשים לא מעניינות אותי. האמת - דווקא יש אחת שכן. (התפתחות שלילית - כניעה ליצרים)

אתם רוצים שהדמות שלכם תשתפר? או אולי דווקא בדיוק ההפך? (צחוק מרושע מתעמעם ברקע 👹)

קשת נרטיבית (Story arc)

טוב, התרגום המקצועי של story arc הוא קשת סיפור או קשת נרטיבית. אבל קשת סיפור נשמע מוזר מדי. קשת סיפורית כבר יותר הגיוני. אז... אם מישהו רוצה להביע העדפה, בכיף.

בפשטות? מדובר בסיפור רב פרקים. אני מניחה שאפשר להתייחס לזה כאל תת עלילה. אין להתבלבל עם עלילות משנה. בואו ניקח את הארי פוטר כדוגמה. כל המהות של כל הספרים בסוף הוא להגיע לרגע שבו הארי פוטר יהרוג את וולדמורט. זו המטרה הסופית של שבעת הספרים. בפועל... קורים עוד כמה דברים באמצע... (כל מספר מציין את המספר הכרונולוגי של הספר בסדרה)

1. מסוכלת מזימה ראשונה של וולדמורט
2. אנשים בבית הספר קופאים במקומם.
3. מסע בעקבות אסיר
4. טורניר קסם בין בתי ספר שונים.
5. החשש סביב חזרתו של וולדמורט (בעקבות סוף הספר הקודם).
6. עברו של וולדמורט נחשף
7. שיא המאבק בוולדמורט (עד מותו)

וכן, אני יודעת שזה מאוד פשטני. אבל מאוד קשה לי להתייחס לכל פרט קטן, במיוחד שראיתי את חמשת הסרטים הראשונים פעם אחת ואת הספרים לא קראתי. אז תודה לויקיפדיה ואתר הסרטים IMBD שהביאוני עד הלום.

בכל אופן, כל ספר כשלעצמו הוא גם סיפור בפני עצמו. הרפתקה מתחילה והרפתקה נגמרת. הבעיה בראשית הספר באה על פתרונה (אולי חוץ מהבעיה בספר הראשון שנגררת עד לסוף הסדרה). אפשר להתייחס לכל אלה כאל תת-עלילות. במקביל, יש לנו את העלילה המרכזית (וולדמורט) שלמעשה משתרכת מספר 1 עד 7. עם כמה הפסקות באמצע. אז זו מטרת העל.

במילים אחרות, בסדרות יש שני סוגי עלילה.

• עלילת-על: הסיבה לשמה נכתבה הסדרה כולה (וכפי שאתם יכולים לנחש, היא מתאימה לסדרות ולא לספרים בודדים). באנגלית series arc. בעברית נסכם על קשת על, כי קשת סדרה נשמע מוזר. 
• תת-עלילה: עלילה קטנה יותר שמהווה צעד בתוך העלילה הגדולה יותר. (הקשת הנרטיבית)

בתת-עלילה, חשוב לפתוח עניין חדש ולסגור אותו בסוף הספר. אם זו תת-העלילה האחרונה, יש לסגור את כל הקצוות.

לא כל ספר כולל תת עלילה. למעשה, הם יותר נפוצים בסדרות. כאשר מדובר בספר יחיד, יש קשת נרטיבית אחת. אין עלילת-על ותת-עלילה יש עלילה. הסוף. בסיפור בו יש שתי דמויות ראשיות ומעלה, יותר מאשר שתי קשתות נרטיביות, יש שתי קשתות דמותיות (Character arc. נעסוק בזה בהמשך. וכן, זה התרגום הגרוע שלי, כי אין תרגום אחר).

התעייפתם? זה בסדר, גם אני. 

בכל אופן, קשת נרטיבית כוללת את המאפיינים הבאים:

1. אקספוזיציה: הצגת הדמויות וסביבתם (והעולם במידת הצורך)
2. בניית דרמה (רב הסיפור)
3. נקודת השיא (שיא המתח/הדרמה)
4. הרגעת המתח/הדרמה
5. סגירת קצוות

כמובן, מדובר במאפיינים פשטניים להחריד, ורק על החלק של בניית הדרמה אפשר לכתוב בפני עצמו. אבל... אנחנו מנסים לפשט, לא לסבך.

וזהו, עייפתם אתכם מספיק עד פעם הבאה. 

הסוף

"אני תמיד יודעת את הסוף; שם אני מתחילה." (טוני מוריסון)

הגעתם לרגע המיוחל: הסוף! יש שתי דרכים בהם הייתם יכולים להגיע אליו

• הדרך הסבירה: גם אם לא תכננתם את כל שאר העלילה, את הסוף שלכם תכננתם. ידעתם בדיוק לאן אתם נכנסים.
• הדרך המבאסת: הגעתם לשלב בו אתם אומרים "בואו נכתוב סוף רק כדי שיהיה סוף!"

אופן הפעולה הראשון ייטה להפוך לסיומת ראויה בעוד אופן הפעולה השני... לא. אבל, יכול לקרות נס וגם אם מי שיעבוד בדרך השנייה, יגיע לסוף מדהים (ואם לא, תמיד יש עריכה נוספת לשפצר את זה) וגם יש סיכוי שמי שיפעל בדרך הראשונה לא יכתוב סוף כהלכה.

לפני שנבהיר מהו סוף כהלכה, אני רוצה להבהיר משהו: כשאני מדברת על סוף, הכוונה לא לאחרית דבר (אפילוג). הכוונה היא לפרק (או כמה) לפני זה. אחרית הדבר לא אמורה להיות הפתרון האולטימטיבי לסגירת כל הבעיות. צריך להביא לידי סיפוק עד סוף הפרק האחרון ברצף העלילה.

למעוניינים, יש גם פוסט על אחרית דבר.

איך אפשר לתאר סוף טוב במילה אחת? מספק. 

אז נכון, יש את אלה שסוף שמח לא יספק אותם אף פעם ויש את אלה שסוף עצוב לא יספק אותם אף פעם, אבל זו לא הכוונה. הכוונה לכך היא שבהינתן בכך שהסוף מתאים לדעת הקורא (או שלקורא פשוט לא אכפת מהסוף), הקורא יוכל להתחבר ולהבין מה קרה. 

אז מה לא עושים?

סוף פתוח מדי

באיזשהו מקום, עד שמישהו מת, זה לא סוף סגור. וכן, קיימים סיפורים שנגמרים בסוף פתוח. אבל תנו לי לספר לכם חוויה אישית: החלומות שלי, בניגוד לחלומות של אחרים, נוטים להיות בדיוניים לחלוטין, אני לא מכירה שם אנשים או משהו כזה, וזה מרגיש לי כמו סרט. ואז הסרט נקטע באמצע. לא בסוף פתוח, באמצע.

אם יש משהו שמאוד כדאי להימנע ממנו הוא סוף שכזה. אפילו אם בכוונתכם לכתוב סדרת ספרים, כל ספר אמור להגיע לכדי סגירת מעגל, ולו ברמה חלקית. אתם לא יכולים לגמור ספר כשכל הקצוות שלו פתוחים.

דוגמה לסוף פתוח תקין:

סוף פתוח סביר (סוף של סיפור אמיתי, רק קצת יותר מפורט):

כאשר אשתו סיפרה לו שהיא בהיריון, אף שידע שהיא רוצחת ופחד ממנה, הוא החליט לוותר על להסגיר אותה, על מנת שסוף סוף יוכל להגשים את חלומו ולהיות אבא 

העלילה הראשית של הסיפור למעשה נגמרה בעצם זה שהשניים חזרו לחיות יחד. הסופרת סגרה דלת אחת ופתחה דלת אחרת. במידה מסוימת, הסוף סגור - הוא תקוע איתה. מצד שני, הסוף מרגיש פתוח - איך הוא יצליח לחיות איתה? איך הילד שלהם יצליח לחיות איתה?

סוף פתוח לא סביר:

הוא ידע שהוא נלחם על חייו. הוא המשיך לרוץ אל תוך היער.

נו, נכון הסוף הזה קצת יותר מעצבן? אחרי הכל, רודפים אחריו, ואנחנו אפילו לא יודעים אם המרדף הסתיים. פה פתאום מספר האפשרויות עולה: יתפסו אותו, יהרגו אותו, יאיימו עליו, הוא יברח, הוא יילחם, הוא... פתאום הסוף הרבה פחות ברור ומשאיר אתכם עם הרבה יותר תהיות.

סוף חפוז

זה עוד משהו שמאוד בא לכם להימנע ממנו, ותאמינו לי, גם לקוראים שלכם. המטרה היא שהסוף לא ייראה כאילו מישהו בא אליכם עם אקדח ואמר "יש לך פרק אחד לגמור את הספר, אחרת..." אז אם באמת חייכם יעמדו בסכנה, בסדר. אבל אני בטוחה שהעורך שלכם יעריך אם תקחו עוד חודש לחשוב על סוף כהלכה. במידה ולא, כבר ישפרו לכם אותו בעריכה. אבל המטרה שלנו זה לא להוסיף לעורך עוד עבודה.

אם הפרק התקדם במהירות X, אל תעלו את הפרק האחרון לקצב 10X כי זה בהחלט עלול להוביל לטעות הבאה.

סוף לא ברור

הקורא שלכם קרא את הסוף שלכם ו... אין לו מושג איך באמת פתרתם את הסיפור. הוספתם מידע חדש שלא טרחתם להסביר, עדיין לא הבאתם על פתרונו עניין אחר וקריטי לעלילה, הופיעה דמות שלא הייתה אמורה להופיע בכלל. כל דבר שכזה יפגום בהנאת הקורא.

למה חשוב שסוף יהיה מספק? 

סוף גרוע (או אחרית דבר גרוע) יכול להותיר רושם רע על הקוראים. בסוף, זה מה שהם יזכרו. הספר היה יכול להיות טוב, ואז הגיע הסוף. זה נכון כמובן לא רק לספרים, אלא גם לסרטים או סדרות. אני יודעת שקודם אמרתי שאני לא מדברת על אחרית דבר, אבל לצורך העניין, אני כן אתייחס לאחד. בזמנו, קראתי את הספר "יונה ונער" של מאיר שלו. מי שיצא לו לעיין בדברים אחרים שקראתי שם לב שאני לא חסידה את הספר הזה, או אם נדייק, של הסוף של הספר הזה. אחרית הדבר סגרה את הקצוות שהיו יכולים להיות בעלילה בצורה הכי מלאכותית שקיימת. וההורים שלי אמרו לי "כן, אבל זה כתוב יפה". אבל היום, זה לא עובד ככה, במיוחד כשהרבה מהספרים לא רשומים בשפה של מאיר שלו.

כמו שאומרים, קצר ולעניין :)

לכתוב בזמן הווה או עבר?

 באנגלית, כתיבה בהווה או בעבר לא משנה יותר מדי מבחינה שפתית. כלומר, חוץ מזה שכתיבה בעבר מאלצת אותך להסתבך עם כל מיני העבר למיניהם (ויש הרבה כאלה). 

כך למשל:

בהווה: I don't eat.

בעבר: I didn't eat.

מבנה המשפט לא שונה כל כך.

אבל עברית? פה הסיפור שונה.

בהווה: אני אוכלת תפוח.

בעבר: אני אכלתי תפוח או אכלתי תפוח.

במילים, כתיבה בעבר לעומת הווה משנה את ספירת המילים כאשר מדובר במספר מגוף ראשון. במספר מגוף שלישי, ההבדל הזה נעלם. 

בהווה: הוא אוכל.

בעבר: הוא אכל.

אז אם קהל היעד שלך הוא קוראי וואטפד, זה לא ממש שיקול, כי אין צורך במספר מסויים של מילים. אפשר לכתוב סיפור בכל אורך.

אבל אם שואפים הלאה... כל עוד כותבים בגוף ראשון, מומלץ לכתוב בעבר  על מנת לחסוך במילים (או בעתיד אם אתם צריכים עוד מילים, אם כי כנראה יעלו עליכם).

אבל אם מספר המילים ממש לא מעניין אותך, יש עוד מספר דברים לשקול. אחד מהם, הוא הקרבה לקורא. כתיבה בהווה הופכת את הספר להרבה יותר ממשי. הוא מתרחש עכשיו. זו כנראה הסיבה שהרבה סיפורי נוער כתובים בהווה. אם כי סופרים טובים יודעים לגרום לך להיכנס לעלילה גם כשהיא מתרחשת בעבר. אם כי בגוף ראשון, שימוש חוזר במילה "אני" יכולה להלעות את הקורא ולהאט אותו. 

עוד עניין שיש להעלות על הדעת: האם אנחנו רוצים שלמספר יהיו תובנות בדיעבד? כאשר הסיפור מסופר בהווה, ברור שאין שום תובנות כאלה. אבל כאשר הוא מספר על העבר, לעיתים עלולות להיות תובנות שבראייה לאחור, "ירד האסימון". ייתכן שאם ברצונך לכתוב מספר לא מהימן, יהיה הרבה יותר אמין אם הוא משקר על מה שקרה בעבר לעומת ההווה. (אגב, אם תהיה בקשה, אפשר לכתוב גם על כותב בלתי מהימן).

הרי תחשבו לעצמכם, מה יותר סביר: שאדם יחיה בשקר מוחלט או שאדם יספר שקט מוחלט מתוך בחירה? ברור שהשני. כמובן, יש מקרים של פגיעה בתפיסת המציאות, אבל לפעמים רוצים לרמות את הקורא ולא את הדמות שדרכה הסיפור מסופר. 

עוד עניין, כתיבה בזמן עבר נחשבת יותר "קלאסית" לעומת כתיבה בזמן הווה שנחשבת יותר חובבנית. אין חובה להסכים, אבל ספרי מבוגרים נוטים להיכתב בעבר.

באשר לעדיפות של גוף ראשון או שלישי בזמן הווה, הייתי אומרת שגוף ראשון. בעוד שעבר מסתדר יופי עם שניהם, הווה לא מסתדר כל כך טוב עם גוף שלישי.

"הוא דוחף את הדלת שנפתחת בחריקה, הוא נכנס פנימה, הוא צועד בשקט..."

תקנו אותי, אבל זה נשמע כמו תסריט. לא הכי טבעי כי אנחנו לא מדברים ככה.

וזהו. יש להוסיף? יש תגובות למטה :)

דמויות מוצלחות של נשים

יש גברים ששואלים את עצמם: אבל איך אני כותב אישה?! (כמו שאני בטוחה שיש נשים ששואלות איך הן אמורות לכתוב דבר) אז אילו מאפיינים צריכים להיות לדמות נשית מוצלחת?

אישה חזקה

יכול להיות שמי מכם שמע על הביטוי "נשים חזקות". הכוונה היא לא בהכרח לנשים שחזקות פיזית (אם כי בהחלט אפשרי), אלא לנשים שחזקות נפשית. נשים שבהחלט יכולות להישבר, אבל הן ישות בפני עצמן, לא מצייתת לרצון הגבר או החברה בלי לחשוב פעמיים.

ברב הספרים הישנים, מלפני כמה מאות טובות, דמויות הנשים נהגו להיות פסיביות. הן פשוט עושת מה שהאבא או הבעל אומר להן, לא חושבות בשביל עצמן ויותר מדי פעמים מהזמן עלמות במצוקה. אבל מה שהיה נכון לפני 200 שנה... פחות נכון היום.

קחו את רב אגדות הילדים הקלאסיות: היפהפייה הנרדמת, שלגייה, סינדרלה, רפונזל. מה הבחורה עושה? הרבה כלום ושום דבר. התפקיד המרכזי של שתיים מהנשים הוא להיות חלק לא מבוטל מהסיפור "האישה הקטנה" או אפילו המשרתת של הבית. שלגיה מתנהגת עם כניסתה לבית הגמדים בחוצפה ואז כפשרה היא הופכת לעקרת הבית. והנסיך שמתאהב בה? חלילה לא בגלל אישיותה. כי מה הוא יודע עליה, בדומה לנסיך מהיפהפייה הנרדמת?

נכון, הסיפורים האלה ממשיכים לככב אצל ילדים, אבל יש כמה אנשים שעברו את הגיל.

אבל למה ללכת לספרי ילדים?

כבר הזכרנו פה פעם או פעמיים את הספר שהפך לכוכב ומאז נפל מגדולתו: דמדומים. והנה, שוב, גיבורה ראשית שלא עושה כלום כל הספר, שבא למות. הדבר היחיד שהיא מצליחה זה... לחזר אחרי בחור. הישג מרשים. 

אז, לא, אין צורך שהיא תהיה לוחמת. באמת שלא. אבל מספיק שתביע את דעתה ואשכרה תעשה משהו בספר חוץ מלהיות שם (וכן, אין לי ציפייה מדמויות של נשים שמופיעות לחצי שנייה לכל התכונות האלה, זה בסדר). 

ולמקרה שמישהו תהה, ההפך הגבור מזה הוא "העלמה במצוקה" (ולא, מישהי אכן יכולה להיות כלואה ובכל זאת לפחות לנסות להציל את עצמה או להראות שיש לה איזו אישיות. ותיאורטית, זה גם יכול להיות עלם במצוקה).

חלאס עם נשים סטראוטיפיות

מיליידי משלושת המוסקטרים היא בהחלט לא אחת הדמויות האהובות ביותר, אבל דבר אחד אפשר לומר עליה. היא מפילה גברים כמו זבובים. אז מה שאולי נראה שונה במאה ה-19, היום כבר הפך לטרנד. הבחורה המסתורית והסקסית. נשמע מוכר? בטוח נתקלתם.

אז בהמשך לקודם כמובן יש את "האישה הקטנה" אבל בנוסף אליה יש גם את "האישה הנודניקית", "הבלונדינית המטומטמת" ויש את "מלכת הכיתה" ויש את... אני באמת צריכה להשלים לכם את הפערים?

ולא, אין בעיה עם מישהי פופולארית או מישהו שהיא נודניקית, אבל לא שזה פחות או יותר כל האישיות. כי ברור שמלכת הכיתה חייבת להיות מגעילה וברור שהבחורה הנודניקית לא תתן לבעלה/חבר שלה מנוח לרגע והוא יהיה מושלם. הרי במציאות זה עובד בדיוק ככה. או שלא.

"אישה זה לא גבר. הו, כמה חבל!" (גבירתי הנאווה)

אם מישהו מכם מכיר את גבירתי הגאווה, יש שיר שנקרא "המנון לגבר". כל המשמעות של השיר היא לומר למה נשים הן למעשה נחותות, בעוד, איך הוא אומר "לרב, אנחנו (הגברים) כליל השלמות".

השיר הזה משעשע מכיוון שהוא כל כך דבילי שקשה לקחת אותו ברצינות. הבעיה מתחילה כשאנשים באמת חושבים ככה. אז בסדר, יש לך שוביניסט כדמות ראשית. בסדר, אפשרי. אבל זו לא סיבה באמת להוציא את כל הנשים כסוג ב'. אני בטוחה שהספרים האלה מסתובבים איפשהו. אני מקווה שלא אצלכם. כי אם כן, זה הזמן לשינוי גישה.

נשים שונות זו מזו

כמו שאצל גברים צריך להיות גיוון, גם אצל נשים. אלא אם כן קרה נס ויש לך אישה אחת בכל הספר. נכון שיש "מאפיינים גבריים" ו"מאפיינים נשיים", אבל בואו נודה, כל אחד משני המינים יכול להיות בעל כל מאפיין. אז מותר לכם לערבב קצת. זה נכון גם לגבי המראה.

נשים עם תסביך

תסביך זו לא מילה גסה. תסביך לגיטימי עבור גברים ונשים ואחד. אין אפליות בקטע הזה. אבל... למה לכל הרבה נשים בסיפורים יש תסביכים שרובם, איך לא, קשורים לגבר כלשהו? תסביך אח, תסביך אבא (לא, הכוונה היא לתסביך אלקטרה), תסביך בן זוג. לא יכולה להיות אישה בלי תסביך עם איזה גבר בחיים?

טוב, ברור שיש הרבה דמויות של נשים שלא. אבל... יש הרבה דמויות של נשים שכן. וכן, נכון, בעיות עם ההורים זו בעיה נפוצה בהרבה סיפורים. אבא לא אומר שהיא רק מחפשת אבא אחר בבני הזוג. ברור לי שאישה סטרייטית מחפשת גבר, אבל יהיה נחמד אם זה לא נובע מאילו בעיות כלשהן שגורמות לה להיות סתם תלותית.

אל תכאיבו לה (וגם לו) סתם

יהיה נחמד אם לדמות שלכם יהיה עוד תפקיד עלילתי חוץ מלגרום כאב לדמות הראשית, הגבר כמובן. מענים אותה בשביל למשוך אותו, הורגים אותו ומוציאים אותו למסע נקמה, עושים בה מעשי סדות כדי... טוב, נו, מה, חוץ מלעורר רגשות אצר גברים לנשים אין עוד תפקידים? במקרה שהראש שלכם שם, צאו משם מהר.

מבחן בקדל (Bechdel) ומבחן מקו מורי (Mako Mori): מבחנים לברטים (מבחן מורי גם לסדרות).

לפי מבחן בקדל, ביצירה (ספר/סדרה/סרט) שבהן נשים מיוצגות בהלכה:

1. יש לפחות שתי דמויות של נשים
2. הן משוחחות ביניהן
3. נושא השיחה אינו גברים

(יש שמוסיפים שעל הדמויות להיות בעלת משמעות ולא דמויות של סצנה אחת. כך למשל, אם יש שיחה רנדומלית בין שתי בנות שלא יוזכרו יותר על החופשה שלהן ביחד, זה לא ממש יחשב).

אני טוענת: תלוי מי הגבר ובסיטואציה.

אם למשל, שתי בנות מדברות על רק כמה גבר מסויים לוהט, טוב, זה בהחלט לא משהו.

אבל אני אתן דוגמה אצלי: שתי חברות מדברות ביניהן, האחת שואלת את השנייה למה סיפרה שקרים על אחיה. אז נכון, יש פה גבר בסיפור, אבל באותה מידה, השיחה הזו הייתה יכולה להיות על אישה או בין שני גברים. ולצורך העניין, שתיהן דמויות משניות (כי אל תשאלו אותי למה יש לי נטייה לרשום סיפורים עם גברים כדמות ראשית).

עוד מבחן, הוא מבחן מקו מורי, ובו הקריטריונים הם:

1. לפחות אישה/נערה אחת
2. הדמות שלה עוברת שינוי משמעותי (מה שנקרא קשת נרטיבית או באנגלית Story arc z)
3. הסיפור שלה (והשינוי שלה) לא קשור לתמיכה בגבר.

אם זה גורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם, גם בפח הזה נפלתי. טוב, לפחות במספר 3. אם כי הם היו במצב של תמיכה הדדית, ובואו נודה, הוא היה זקוק לקצת יותר תמיכה ממנה. מבחורה עצבנית שנראה ששונאת את כל העולם היא הופכת לבחורה שמתאהבת לראשונה, עם כל הבלבול שבדבר, במיוחד שבן הזוג שלה... יוצא דופן ביותר מדי דרכים. ולא כי הוא מושלם, חלילה. השינוי שלה התחיל לא כי היא רצתה לתמוך בו, אלא כי הייתה מסיבת ריקודים והיא לא רצתה להיות לבד. מניע אנוכי לחלוטין. וזה לא שהאנוכיות שלה נעלמה אחרי ערב אחד. היא הייתה צריכה ללמוד בדרך הקשה שבטנגו יש שניים.

מוזמנים לראות שיש לא מעט קלאסיקות "גבריות" שלא ממש עומדות במבחן הזה. קחו של שרלוק הולמס. דמויות של נשים הן דבר נדיר, ואפילו שווטסון מתחתן (עם אישה, למקרה שהיו תהיות), הדמות שלה לא מקבלת עומק אף פעם. שמישהו יתקן אותי אם אני טועה, אבל לא נראה לי שההוביט או שר הטבעות עונים לאחד המבחנים (ההוביט קראתי לפני משהו כמו 15 שנה ושר הטבעות לא שרדתי הרבה). זאב הים (ג'ק לונדון) אולי עובר את המבחן השני, אבל האישה היחידה בכל הספר לא מופיעה ברובו בכלל. ב"שלושת המוסקטרים", השיחות של המלכה אן עם המשרתות שלה (ובכלל אגב) תמיד קשורות... למלך. (שמישהו יתקן אותי אם אני טועה, כמובן). 

זה לא שאני מכריחה אתכם להיות נאמנים לשני המבחנים או בחיים בשום פנים ואופן לבחור מאפיין סטראוטיפי, כי גם כשזה מגיע לגברים, זה בלתי נמנע. תמיד יהיו קלישאות. רק תשתדלו שלא כל הדמויות שלכן יראו ככה.

אני עדיין מחכה למדריך לגברים. כי אפילו שהדמויות הראשיות שלי הן גברים, עדיין זה יותר מעניין נשים ועדיין יש המון מקומות לשיפור.

מתכנן מול זורם

אז דנו ודנו ושוב דנו על מתכננים ועל זורמים. אז למה אנחנו שוב פה? כי... אפשר? כי נגמר לי על מה לכתוב?

אבל מה יש לכתוב עוד?

אנחנו נחשוב על זה, ביחד. 0:) יותר נכון... אני אחשוב על זה עם עצמי. אולי נעשה סיכום בצורת שאלות ותשובות בנושא :)

מה זה זורם?

למקרה שיש מישהו שפספס (וקורא בכלל), בזורם הכוונה למישהו שזורם בכתיבה שלו. כך שזה בעצם ההפך ממתכנן.

הרב מתכננים או זורמים?

אם היה מדובר בשתי קטגורית נפרדות ולא ברצף, התשובה הייתה מתכננים. רק תנסו לראות כמה סופרים באינטרנט ממליצים בחום על תכנון ואומרים שזה בלתי אפשרי בלי תכנון וכמה יגידו לכם "יודעים מה? אני לא מתכנן/ת."

מה זאת אומרת רצף?

יש אנשים שיודעים כל פרט שהולך לקרות מההתחלה ועד הסוף ואין להם שום הפתעות. לפחות עד שהם לא מחליטים שבא להם לשנות משהו. מצד שני, יש אנשים שיש להתחלה, אמצע, סוף וכל השאר בגדר תעלומה. יש אנשים אפילו יותר גרועים שיש להם התחלה, אין באמת סוף, ושלא נתחיל אפילו לדבר על אמצע. אני מניחה שרבים מאלה שמפרסמים באינטרנט הם כאלה. כי אחרת, איך הייתם מסבירים את זה שסיפור מוקפא אם הכל גמור וכל מה שהם צריכים זה לעשות קליק ולפרסם? הם לא עד כדי כך עמוסים בחיים.

עכשיו, לא כולם מתכננים הכל עד הפרט האחרון או לא מתכננים כלום. יש כאלה שהתכנון שלהם יחסית רופף. ככל שהתכנון יותר רופף, הם מתקרבים לזורמים. ככל שהם מתכננים יותר... טוב, נחשו לבד.

אז מה אני?

הסבירות היא שאתם לא באף קצה קיצוני של הרצף. אבל זה לא באמת משנה.

האם יש הבדל בין מישהו שתכנן את הספר שלו לבין זה שלא?

תאורטית, לא. ספר טוב יכול להיות לא מתכונן וספר גרוע יכול להיות מתוכנן בקפידה. זה לא אינטואיטיבי, אבל הרשו לי להסביר.

נתחיל מהחלק הקל יותר: ספר טוב על אף שלא תוכנן. אם לסופר יש מספיק יכולת לעקוב אחרי מה שהוא עושה והוא מצליח לשים לב לדברים בעריכה, הספר הזה יכול להיות טוב. לא מסכימים? תשאלו את סטיבן קינג, נראה מה הוא יגיד לכם על זה.

אבל, אתם שואלים את עצמכם, איך ספר שתוכנן בקפידה יכול להיות לא טוב? לכך, קיימות שתי אפשרויות. האפשרות שהיא כנראה פחות סבירה היא שלכותב אין שום היגיון פנימי שהוא יכול ליישם בסיפור שלו. הוא מתכנן דמויות לא ריאליות ומצבים לא ריאלים. ולא, אני לא מדברת על אלפים או ערפדים. אני מדברת על דמויות או מצבים שאתם קוראים ולא יכולים לדמיין שיכול להיות מישהו כזה במציאות, גם אם נוריד לו את כל התפאורה העל טבעית במידה וקיימת.

דמיינו למשל, שעושים ספר על אלף מושלם, שאפילו פגם אחד אין לו. בסדר, אלפים לא קיימים אבל האם בני אדם מושלמים כן קיימים? לא.

אופציה שנייה היא... שהם לא נועדו לתכנן או שלפחות יש להם קושי ניכר לתכנן. יכול להיות שהם תכננו, וזה נראה להם טוב, וברגע שהם גילו שזה לא משהו... היה להם הפחד לשנות. או שאולי זה בכל זאת נראה להם טוב.

אז מה עדיף לי?

אם הייתי צריכה לבחור, אני הייתי בוחרת לתכנן. אבל כיוון שאני לא כל כך יכולה לבחור כי המוח שלי לא עוקב אחרי התכנונים של עצמו אז... אני לא. אני אישית חושבת שהחיים שלי היו קלים יותר אם היה לי מושג מה יהיה בסצנה הבאה.

יכול להיות שיש מי שיאמרו דווקא את ההפך, יותר מרשים לכתוב ספר כאשר אין תכנון. מי אני שאתווכח איתם?

אז לכל אחד עדיף משהו אחר. אם אתם מרגישים שאתם לא יכולים לכתוב שורה בלי לתכנן את הכל מא' ועד ת'. תכננו. אם אתם מרגישים שתכנון מגביל אתכם, לכו על האופציה השנייה. ואם אתם הולכים על תכנון חלקי, זה גם בסדר. אבל תזכרו, איזו אופציה שלא בחרתם, אתם תמיד יכולים לשנות. וקחו בחשבון שיש ז'אנרים שפחות קשה להיות זורמים לגמרי (למשל, מתח). עדיין לא הומצא הז'אנר שבעייתי בו להיות מתכנן דקדקן.

כיצד משפיע עליי להיות לא מתכנן?

איך משפיע להיות מתכנן זה קל. אתה עובד כמו חמור, אבל בסוף העולם פרוש לפניך על מגש של כסף. אבל מה עם ההפך?

אחת הבעיות הכרוכות בכך הוא קושי לעקוב אחרי חורי עלילה. על מנת לפתור בעיה זו, במקום לרשום את הסיפור בראשי פרקים לפני הכתיבה, עשו זאת לאחריה. כך, יהיה לכם קל יותר לעקוב אחרי אי אילו דברים שעשיתם ודורשים התייחסות.

נפשית, זה גם עלול לתסכל. אני מניחה שמצב של מחסום כתיבה הרבה יותר תדיר. יכול להיות שאתם לא יודעים מתי ואם בכלל תגידו לסוף המיוחל ש... אני מקווה בשבילכם שהצלחתם לתכנן אותו, כי מניסיון, לא כיף ללכת לסוף שמשתנה כל כמה פרקים.

כמובן, שכאשר משנים סוף כל פעם, אז צריך לפעמים לשנות את מה שהיה מראש בהתאם. לפעמים פחות ולפעמים יותר. הרבה יותר.

מה לגבי תכנון דמויות?

תכנון מדוקדק של דמויות הולך לרב יד ביד עם ספר מתוכנן. תכנון פחות מדוקדק יותר הולך טוב עם חוסר תכנון. האם בלתי אפשרי לתכנן ספר בלי דמויות מפורטות פלאים או שלא לתכנן ספר עם דמויות מפורטות? כשתנסו, תגידו לי.

מספיק ארוך לכל הדעות. אם יהיו שאלות נוספות, תשאלו :)