סיפורים מוכרים עם טוויסט

 מכירים את זה שיש כל מיני רעיונות שחוזרים על עצמם מיליארד פעם, בדרך כלל בז'אנר הרומנטי? זה מרגיש שזו אותה גברת קיטשית באותה אדרת קיטשית, הבחור העשיר (והזבל) והבחורה הענייה, הגבר המתעלל (עם העבר הטראגי) והבחורה שבאה לתקן אותו... יודעים... דברים כאלה. אז... הנה כמה דברים שיעזרו לכם לקחת את הנושאים הקלישאתיים האלה לכיוון חדש ומרענן:

גבר עשיר - אישה ענייה

1) אולי הגיע הזמן שזה יהיה דווקא מנקודת המבט של הגבר? 

2) אולי לגבר יהיו עוד בעיות חוץ מעבר טראגי ולב קרח? להלן כמה דוגמאות: כיסא גלגלים, יד משותקת, אפרקסיה וורבלית (קושי לדבר כיוון שפעולת הדיבור לא הופכת לאוטומט), בעיות תקשורת (SCD), חוסר ביטחון עצמי, נטייה לדימום מהאף (שתופסת אותך באמצע החיים), אלרגיות חריפות, התמכרות (הימורים, קניות וכו'). ואולי בכלל אפשר לוותר על לב הקרח. לדעתי, מומלץ אפילו.

3) אולי הבחורה לא תהיה תמימה כל כך? (אולי היא תרצה לקחת את מקומו? אולי היא תרצה לעשות לו רע?)

4) אולי הבחורה  לא תהיה עשירה כמוהו, אבל בהחלט לא מישהי מסכנה (יריבה עסקית, עורכת דין שעובדת לצידו בין אם במישור הפלילי או העסקי) שהסיבה שאין לה כסף אולי היא... חוסר מזל? (הבית נשרף, נאלצה לשלם על ניתוח מאוד יקר).

הבחור המתעלל והבחור שמתקנת אותו

זה לא תמיד בחור מתעלל, אבל זה בהחלט בחור לא חיובי במיוחד.

1) אולי תמצאו בחור שיותר מדי מקניט אבל כבר לא בגבול הטעם הטוב?

2) אולי הבחורה בכלל תידרדר יחד איתו?

3) כמובן, גם כאן יש את אופציית היפוך התפקידים, אבל... די עם התיקונים.

4) אולי הבחור רק מוכר כמתעלל אבל לא באמת כזה? (כלומר, מישהו הוציא לו שם רע)

האישה חסרת הרסן והגבר

למקרה שלא ברור במה מדובר: יש בחורה, שהיא מאוד פזיזה וחמת מזג ולצידה גבר שכמובן גם הוא לא מסכן במיוחד.

1) למה שלא תהיה מחושבת ואף קרה מעט לשם שינוי?

2) למה שלא תחשבו על סיבה הגיונית למה היא יכולה להביס גברים? (כי בינינו... לא הכי אמין אם הם עצמם מאומנים. כמובן, בעולם של קסם, הצרה הזו נפתרת. בעולמנו אנו... לא ממש).

3) למה שלא תהיה פחות עוינת? למה תמיד הסיפור חייב להתחיל בזה שהיא עוינת?

4) אולי לשם שינוי שהגבר לא יהיה שווה לה (כלומר... לא פייטר בעצמו)?

הדמות שבין יום לומדת להיות מצטיינת שאין דברים כאלה במשהו שהיא התחילה להתאמן בו לפני שלוש דקות (מתאים לגברים ונשים. הסיבה לשימוש בנקבה היא כי המילה דמות היא בנקבה).

כן, קצת זנחתי את עניין הרומנטיקה.

1) תנו לה ניסיון קודם לפחות במשהו דומה - הדמות שלכם הופכת להיות שכירת חרב? אז אולי היא לא צריכה להיות לוחמת מקצועית, אבל לפחות שיהיה לה רקע בתחום: גמישות תנועתית (יכולת לנוע בקלות במטרה לתקוף ולהימלט מאויבים), כוח פיזי (אם צריך להרים חרב כי הדבר הזה שוקל יותר מחצי קילו), אימונים עם מוט (במקום חרב). בתחומים האלה, הם יהיו נהדרים. אבל בשאר... לא ממש. זה ייקח להם קצת יותר זמן.

2) ברצינות, היא פשוט יכולה ללמוד את זה הרבה זמן מראש. למשל, בסיפור "זר בממלכה חדשה/שלי", סייבק (הדמות הראשית) מתואר כקוסם רב עוצמה. אז נכון, לרב בני גילו לוקח לפחות כמה חודשים טובים לפני שהם מפעילים את הקסם, אבל לו הייתה סיבה טובה שהקסם שלו יפעל קודם: כל שאר הקוסמים האחרים, כשברצונם לכשף משהו, עליהם לעשות זאת בכוחות עצמם. כיוון שהוא קוסם צמחים ולצמחים יש רצונות משלהם (בספר, כמובן), אז הם השתמשו בקסם שלו לפניו (למקרה שלא ברור: הצמחים "שאבו" את כוח הקסם שלו בשביל להפעיל את עצמם). אז מגיל 10 עד גיל 21 עברו כמה שנים (ובאופן כללי, הוא לא עבר משלב א' לב' לג' בדקה אחת, אם כי זה אכן היה יחסית מהיר לאחרים, אבל זה מתרחש טרם העלילה).

3) שלא יהיה מושלם, אבל בקרב האחרון אולי יהיה יותר מזל משכל.

באופן כללי, כדאי שפשוט יתאמן הרבה. כמובן, אם הדמות שלכם בת 6, אז אולי יכול להיות שהיא תצליח לעשות דברים מרשימים לגילה בלי אימון מיוחד. אבל... קסם, יכולת לחימה וכו'... כדאי שבכל, יהיה משהו קודם.

דמות ראשית משעממת

 הקדמה (ארוכה): הארי פוטר

חפשו באינטרנט (בעברית, אנגלית או כל שפה שתבחרו) סקרים או אפילו סתם דיון פתוח לגבי הדמות האהובה ביותר בהארי פוטר.

עברתי על ארבעה, שניים ישראלים ושניים באנגלית. באף אחד מהסקרים/דיונים, הארי פוטר לא זכה במקום הראשון. האם לא קיים סקר/דיון שכן? אני לא אומרת, אבל המגמה ברורה: הארי פוטר, הדמות הראשית ומקדם העלילה של סדרה בת שבעה ספרים הוא לא הדמות הכי האהובה באופן סטטיסטי (מבחינת מספרים בסך הכל).

וזה בסדר, מוזמנים להתווכח עם התוצאות ולומר שהארי פוטר הוא בהחלט הדמות הטובה ביותר, אבל בלי להעליב, אנחנו כרגע לא מסתכלים על הדעה האישית של כל אחד בנפרד.

את הספרים לא קראתי והסרט הראשון שראיתי היה הסרט "גביע האש" (הסרט הרביעי בסדרה). למה? ככה, כי זה מה שגררו אותי לראות. הגעתי לסרט עם אפס ציפיות ולא יותר מדי ידע על מי מה ומו. טוב, ראיתי את הסרט ונחרדתי לגלות... אני חלק מהסטטיסטיקה (כמובן, אז לא הייתי מודעת לכמה אנשים אוהבים או לא אוהבים אותו באופן ספציפי).

לצערי, לא שאלתי את כל אנשי העולם שראו או קראו הארי פוטר למה הם אוהבים או לא אוהבים את הארי פוטר עצמו, אבל ממה שהצצתי קצת באינטרנט, התשובה הייתה זו: הוא משעמם. הוא רגיל מדי. בעולם נטול קסם הוא כנראה היה אפילו מאוס עוד יותר. אני אשקר אם אני אגיד שאני זוכרת יותר מדי מהסרט (או מכל הסרטים, בואו נודה). בואו נגיד שהסוף עצבן אותי. ומאוד תסכלה אותי המחשבה שהדמות שהכי אהבתי בכל הסרט (סדריק) מופיע סרט אחד. כלומר... לא היה לי מה לחפש אותו גם לפני ואחרי. בסרטים אחרים שראיתי חיבבתי את הרמיוני וקצת את רון. בקשר להרמיוני, יכול להיות שזה נובע מזה שלפעמים קל להעדיף דווקא דמויות של בנות, אבל אני חייבת לציין שהיו די והותר מקרים שהעדפתי גברים/בנים.

אבל לא התכנסנו לדבר על ההעדפות האישיות שלי שלא מעניינות אף אחד.

מתי הדמות הראשית יכולה להיות משעממת?

אם יש אנשים שכל הדמויות נהדרות ונפלאות, גם הראשיות וגם המשניות ברמת השורה וחצי, באמת אין לי ממש מילה רעה להגיד. אבל אני מאמינה שמקרים כאלה הם נדירים עם קיימים בכלל. אפילו קושי במתן עומק לדמויות באופן כללי לא מסביר את זה בצורה טובה מספיק (זה משהו שאפשר ללמוד, מקווה שהמדריך שלי יעזור לכם אם אתם מתקשים בזה). למה לא? כי אז כנראה לא אוהבים אף אחד.

אז מתי זה כן?

כפי שדיברנו על כך בקצרה בפרק "לכתוב עלילה לפי דמויות או דמויות לפי עלילה?" נשאלת השאלה האם הסיפור נקבע סביב העלילה והדמויות הן רק תוצר לוואי או הפוך. ככל הנראה שהבעיות האלה קורות בעיקר בסיפורים מונעי עלילה.

למה הכוונה?

זוכרים שדיברנו על הארי פוטר? הארי פוטר סובב סביב עולם של קסם ובנוסף יש איזו מטרת על שאינה אישית: חיסול הרע המוחלט. אז נכון, הוסיפו לזה פאן אישי, אבל בסוף, המטרה היא מטרת על שאינה מטרה אישית דווקא של אחד או אחר.

כלומר, ספר שההתעסקות בו היא פחות בדמויות ויותר בעולם מסביב נמצא בסכנה ברורה להיכנס למצב הביש הזה. כמובן, בכל סיפור (כמעט) יש התעסקות גם בדמויות, לא משנה כמה מקום תופס העולם החיצוני. עוד ספר שכלפיו יש טענה דומה הוא דמדומים. טענות שונות נאמרו על שתי הדמויות הראשיות (בלה ואדוארד), אבל בעוד הטענות כלפי אדוארד היו שהוא היה בן זוג רעיל, אצל בלה הטענות היו שהיא פשוט משעממת ולמה לעזאזל כל בית הספר מוצא בה עניין. במקרה של "דמדומים", אף שהיה בעולם הרגיל, הוא עירב מרכיבים על טבעיים (ערפדים, אנשי זאב).

איך יודעים שזה המקרה?

דמיינו שהדמות שלכם נמצאת בסביבה רגילה. אתם יודעים, בית ספר רגיל, סטודנט, עבודה רגילה (לא סוכן מוסד או משהו). האם הדמות שלכם עדיין תהיה מעניינת? האם עדיין יהיה בה אותו פיקנטיות או שהדמות שלכם תהפוך להיות משעממת להחריד?

למשל, ניסיתי לקחת את הדמויות של "זר בממלכה חדשה/שלי" ולדמיין אותן בתוך בית ספר (כן, טוב, הורדתי לחלקם את הגיל קצת). כמובן, הסביבה הייתה משעממת. בבית הספר נעלמים כל האלמנטים החיצוניים כגון קסם ותחושת סכנה אופפת, או אפילו הרצון הבסיסי של קילגן (אחת הדמויות הראשיות) לחזור הביתה, נעלמים. אני חושבת שזה היה יכול לצאת מעניין. עדיין היה מספיק פלפל לדמויות. כמובן, זה לא אומר שמספיק משעמם לי לכתוב גם את זה.

אז... קחו את הדמות הראשית שלכם (או אפילו כל דמות אחרת שאתם לא בטוחים לגביה) והעבירו אותה את המבחן הזה. כמובן, עדיף לשים אותה בסביבה עם שאר הדמויות שלכם (כמובן, כל סביבה שתמצאו לנכון בסדר, לא חייב מסגרת רשמית, אלא אפילו איזו קבוצת חברים).

מה אפשר לעשות כדי לטפל בזה?

מה אפשר לעשות אחרי שגמרתם את הספר ולו בצורה חלקית? שבו עם עצמכם ותרשמו את התכונות של הדמות שלכם. נסו למצוא אילו תכונות הופכות אותה למשעממת (האם היא פסיבית? האם הדמות שלכם לא מביעה מספיק רגש?) אחרי שהבנתם מה הופך אותה לפחות מעניינת, נסו לחשוב איך לשנות את זה (איך נהפוך אותה ליותר אקטיבית? אילו רגשות היא יכולה להביע במצבים שונים?). לזה קוראים עריכה, על זה יפורט בהמשך.

אם הסיפור שלכם לא כתוב, החיים שלכם יותר קלים. אם אתם מרגישים שזה יעזור לכם, נסו לבנות את הדמויות שלכם מראש. תנו להן תכונות. תעשו רשימת מכולת, אם זה מה שעושה לכם טוב.

אבל לא כולם פועלים ככה, ואני ביניהם. אצלי יש דמות מאוד מעורפלת בראש לפני הכתיבה (או שאני ממציאה דמויות יש מאין באמצע הכתיבה, מה שגם קורה).

אז איך אני בכל זאת מצליחה? (אלא אם כן מישהו רוצה להגיד לי שלא). הבעיה שלי שהדמויות אצלי נבנות בהדרגה, אבל בדרך כלל כשאני מוסיפה לדמויות שלי משהו חדש, אני תמיד עושה את זה כי זה נשמע לי ממש מעניין ומגניב. אז... בשורה התחתונה, כל פעם צצים לי רעיונות ל"יו, זה יהיה מגניב!". מזעזע, מזעזע, אני יודעת...

דוגמה אישית: זר בממלכה חדשה/שלי.

אגב, כפי שבטח יצא לכם לקרוא, סייבק היה במקור דמות משנית בלי יותר מדי עומק (גם לקילגן, שהיה במקור הדמות הראשית היחידה עוד לא היה עם יותר מדי עומק בשלב הזה, בואו נודה...) ואז.... פשוט חשבתי על איך יהיה לו הכי מתאים להתנהג בהתחשב בתכונה בערך היחידה שניתנה לו: שחצנות. אבל אז החלטתי שקילגן יפגוש קבוצת ילדים במצוקה וכבר בפרק הראשון סייבק קיבל אחיין בלי תכנון קודם.

טוב, המשכתי את הסיפור, ואז הענקתי שילוב עדין בין האכפתיות כלפי אחיין שלו (מה שגורם עוינות כלפי הזר שהעז להתקרב אליו) לבין זה שקילגן זר, אז הוא מסוכן לממלכה. בשלב הזה, נכנס הצורך לקשר אותו באיזו מידה עם המלוכה (מלכה, במקרה זה). סייבק הפך מדמות מאוד חד ממדית לדמות קצת יותר עגולה. כמובן, שבהמשך נוספו לו מאפיינים נוספים (שחצנות כמנגנון הגנה, עבר בעייתי, דחייה חברתית ועוד). אם לומר את האמת, באופן מעורר שאלה, סייבק קיבל עומק הרבה יותר מהר מקילגן. כנראה כי ממש אהבתי אותו פתאום. אני מוזרה, ידוע. ומפלה בין הדמויות שלי. 

מה קרה עם קילגן...? כאמור, אצלו ההתפתחות הייתה איטית יותר. 

האם יש פתרון נוסף למקרה שאיני אינטואיטיבי/ת או מתכנן/ת דמויות מראש?

שאלה טובה... אבל זו בהחלט לא פעם ראשונה שהתשובות לא נמצאות אצלי בשלוף, אז  נשתמש באינטואיטיביות המאוסה שלי כדי לחשוב מה עושים הלאה. ככה יותר מדי דברים עובדים פה. כן, המדריך הזה הוא אינטואיטיבי. מאוכזבים לדעת?

אז, העלינו את שיטת הכתיבה מראש ואת שיטת תפתרו את הבעיה על הדרך עם רעיונות מגניבים שצצים באמצע. מה שנותר לנו לחשוב הוא איך מגיעים לרעיונות מגניבים באמצע גם בלי גחמות רגעיות.

אגב, אחרי ה"פתרון" שלי, אם יש לכם רעיון מוצלח יותר... שתפו אותנו. למה להסתיר את המידע החיוני הזה מהעולם? אולי אני גם אלמד משהו.

אז אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתם יודעים מה אתם הולכים לכתוב, אבל, כאמור, הדמות לא מתכוננת מראש (לא צריך כמובן שכל העלילה תהיה מתוכננת מראש. וכן, אני רושמת ככה כי זה עוזר לי לחשוב).

נסו ללכת עם הסצנה הבאה שאתם הולכים לכתוב וחשבו: בהתחשב במה שידוע לי על הדמות שלי (בהנחה שידוע, כמובן), איזה מאפיין חדש אוכל להוסיף כדי להפוך את העלילה ואת הדמות למעניינים?

דוגמה אישית: סיפורה של המלכה הרעה (הנסיך קארל - דמות משנית)

בואו ניקח רגע סצנה מהסיפור "סיפורה של המלכה הרעה". לא מבטיחה שככה בדיוק עשיתי (אני יותר מדי אינטואיטיבית בשביל לחשוב למה אני עושה הרבה מהדברים שאני עושה), אבל בואו נעמיד פנים שכן.

למי שלא קרא, אני אקצר לכם: הסיפור הזה הוא מעין גרסה לשלגיה, אבל מנקודת המבט של המלכה הרעה. בסיפור הזה המלכה היא לא רעה מוחלטת כמו בסיפור המקורי, ונתתי לה סיפור רקע. גרמניה (מדינת המוצא של הסיפור המקורי) הייתה בעבר מחלוקת לנסיכויות (ממלכות קטנות). בסיפור הזה, הנסיכות של המלכה נכבשה על ידי מלך זר והמלכה (שהייתה אז נסיכה) ניתנה במתנה למלך אחר, אביה של שלגיה. 

מעבר לסצנה (ל"הווה" הסיפורי): המלך שכבש את הממלכה בא ביחד עם הבן שלו במטרה לחתן אותו עם המלכה הרעה (שלגיה אינה בנמצא בשלב זה). היה נורא קל להחליט שהמלך יהיה מעצבן. אבל מה לגבי הנסיך? לאיזו התנהגות אני הייתי מצפה ממנו? תזכרו, הדמות של הנסיך הייתה אמורה להיות במקור, אבל לא בהכרח חשבתי לאן זה יתפתח (כי בואו נגיד שהיה לי רעיון ראשוני שלא נשאר... אז אני לא יודעת כמה חשבתי כמו שצריך אחר כך).

מה האופציות? אופציה אחת היא שהמלך יהיה כמו אביו. אבל האופציה הזו לא מסתדרת יפה עם זה שהוא נישק נסיכה מתה, נכון? וכן, סליחה למי שהרסתי לו את הילדות הרגע. אלא אם כן, כמובן, אנחנו הולכים על זה שהוא נקרופיל (אדם שנמשך גופות) שכל רצונו הוא לנשק את היפה מכל, אז מה אם היא מתה? מצד שני... זה החלק שדווקא העדפתי להוריד.

אז... עשיתי אותו בערך ההפך הגמור מאבא שלו. נחמד, ביישן, חסר ביטחון, מנומס...

וכך, השתמשתי בהיגיון כדי שזה יעבוד.

כמובן, שמצאתי דרך לסבך את העניינים מעבר P:

ועכשיו תורך!!!

כן, תורך!

אחרי שעשיתי חשיבה עצמאית למה הופך דמות למשעממת ואיך פותרים את זה (גם אם חצי מזה היה חפירה), זה הזמן שלך לגבש לנו מהי דמות האהובה!

בדיוק לצורך זה, נפתח העמוד "הדמויות האהובות והשנואות עליכם" שבינתיים, לא זכה ליותר מדי מענה. אז... אני מוסיפה לך קישור (כרגיל, ניתן למצוא בכפתור מעל התגובות מצד שמאל) כדי למלא את הדף הזה.

חשבת שברחת... טוב, עוד לא. 

כתיבת תיאור מפורט

פעם הייתי מסתפקת בצבע עיניים ביחד עם צבע ואורך שיער. וזהו. לא היו תיאורים יותר. אולי גיל. אולי לפעמים גובה. זהו. לקח לי המון זמן לכתוב תיאורים "ראויים". מוזמנים לשים לב שבסיפור "המין החזק" שנכתב מזמן, אין תיאורים כמעט. אתם מגיעים לסיפור, פוגשים שתי דמויות ואתם יודעים רק שני דברים: אחד - שמדובר בגבר ואישה. שתיים - שהגבר בן 28. וזה כמה לא היה לי אכפת מתיאורים פה

בסיפור "זר בממלכה חדשה/שלי", שנכתב אחרי שהתחלתי לראות כל מיני סרטונים לכתיבה, החל שיפור ראשוני. שני הקטעים לקוחים מהחלק השני מנקודת מבטו של קילגן.

שיערו השחור שהגיע עד קצת אחרי כתפיו היה אסוף בצורה מרושלת, שערות אפורות מבצבצות ממנו, עיניו האפורות הראו סימני עייפות, זיפיו היו לא מסודרים במיוחד. גוון עורו, שנטה להיות בהיר, הראה סימנים ראשוניים של שיזוף (קילגן)

שיערו החלק בצבע חום שקד היה קצר יותר משל קילגן והיה אסוף לאחור באדיקות. גם ממרומי העץ היה ברור שהוא גבוה ממנו לפחות בחצי ראש. הוא היה רזה מרב הגברים שראה, אך עדיין נראה בריא. נראה שהיה צעיר ממנו בכמעט עשור. הוא לבש טוניקה בצבע שחור ומכנס חום עד הברך... קילגן ראה את עיניו בצבע ירוק כהה. על פניו השחומות כשאר עורו הייתה הבעה חשדנית ואף כועסת. (סייבק)

היו עוד תיאורים, אבל אלה הדמויות הראשיות ולא היה לי כוח לחפש את הכל XD העצלנות, הא?

שימו לב שהתיאור של סייבק מפורט יותר של קילגן, על אף ששניהם דמויות ראשיות. הסיבה? הקטע הנ"ל מסופר (גם אם בגוף שלישי) מנקודת מבטו של קילגן. הגיוני שפחות ייתן תשומת לב לעצמו, אך כיוון שעבר שינויים רבים (זיפים שגדלו, עיניים עייפות, עור שתפס שמש), הם מוזכרים. במקרה של סייבק לעומת זאת, מדובר בדמות חדשה עבורו, אותה הוא פוגש לראשונה. מן הראוי שהסתכלות מהצד על מישהו תניב תיאור מדויק יותר. בקטע של סייבק (הכתוב לפני כן), הוא בקושי זוכר לתיאור, אלא באזכורים פה ושם.

הפירוט של התיאור, נבע מההבנה הבאה (חוץ מההבנה שכדאי שיהיו תיאורים), אפשר לבחור מספר מסוים של מאפיינים שכדאי להזכיר, אבל יש מספר גדול יותר של פריטים אפשריים (צבע וטקסטורת העור, עיניים, שיער, שיער פנים, איפור לבנות, מבנה גוף, בגדים, גומה/צלקת/כתם לידה). בתיאור של קילגן עברנו על 4 מאפיינים (שיער, עיניים, צבע עור, זיפים), אצל סייבק היו 6 מאפיינים (שיער, גיל, מבנה גוף, בגדים, צבע עיניים, צבע עור). בדרך כלל, במהלך הסיפור, מספר הבסיס שלי היה 5 (או אחד יותר או אחד פחות). המספר הזה, המשיך לדמויות הבאות (לא לכולן, אבל עדיין)

על הכיסא המהודר מכולם ישב מישהו שנראה מעט יותר צעיר מהמלווה בעל הצמחים המטפסים. מבעד לכתר הזהב על ראשו בצבץ שיערו בצבע בלונד פלטינה, עורו היה חיוור באותה המידה, עיניו ירוקות אפרפרות וצרות מעט, ועל סנטרו כמה קצוות שיער שניתן היה לכנותן זקן (טרקלם: 5 - גיל, צבע שיער, צבע עור, עיניים, שיער פנים)

מאוחר יותר, כתבתי ספר נוסף, להלן תיאור הדמות הראשית ממנו לצד דמות נוספת. (הקטע מתורגם. יש דברים שבאנגלית נשמעים יותר טוב XD. הסיפור מסופר במספר גוף שלישי קרוב (שם הדמות הראשית: אדם). למעוניינים, בסוף הטקסט באנגלית.

הוא בהחלט לא ציפה לראות גבר באמצע שנות ה-20 שלו, ללא שערה לבנה אחת על ראשו. שיערו השחור והמבריק (באנגלית: raven) היה משוך לאחור בחוזקה, עיניו החומות הבוהקות היו בעל גוון אדמדם, מה שנתן להן מראה מיוחד. חליפתו השחורה כיסתה את גופו הרזה אך החטוב.

הוא לא ידע לומר מה גילו המדויק, אך על אף שאדם כנראה היה מבוגר יותר, הפנים הילדותיות שלו (baby face) יחד עם שערות זקנו הדקות והבלונדיניות, בצבע שערות ראשו, גידול זקן או שפם היה מגוחך. עיני הכחולות והגדולות גם לא התאימו לגילו. אף שהיה גבוה מן הממוצע, בהתחשב בגילו, הרזון של אדם נתן את האפקט ההפוך.

אבל מה קורה כשאין מושג איך הדמות צריכה להיראות בכלל?

ברוך בורא האינטרנט. אבל עכשיו ברצינות, אתם לא חייבים אפילו אינטרנט. קחו אדם קיים (או דמות מהטלוויזיה/סרטים). ואם לא, אז כפי שנאמר, יש אינטרנט. תחפשו בכל אתר לבחירתם מה שתרצו החל מאנשים, בתים, יצורים בדיוניים ומה לא. רק... נסו לא לא לתאר באופן מדויק מדי שלא משתמע לשתי פנים, במיוחד אם אתם מתארים אדם מפורסם. מוזמנים לנחש על מי קילגן מבוסס (רמז: מבוסס של שחקן מתוכנית טלוויזיה מוכרת). בואו נגיד שבצע העיניים פספסתי (אבל הן בכל מקרה בהירות) ולא יותר מדי  והחלטתי גם להוסיף לו שיער ארוך. כי בא לי.  כלומר... חמודה שכמותי, היה לי רעיון בראש, אבל בתכלס... לא הכי ניצמדתי למקור (גם מודה שיש לי דמיון ויזואלי לא משהו). היו מקרים שישבתי עם דמות מול העיניים ותיארתי אותה, אבל כיוון שהאנשים לא מוכרים, בהצלחה למצוא על מה זה מבוסס.

נראה לי מיצינו, לא?

 he surely didn’t expect to see a man in his mid 20’s, not one gray hair on his head. His full raven hair was pulled back tightly, his brilliant brown eyes had a reddish tone, which made them appealing. His black suit covered his slim body.

He couldn't tell his age, but despite probably Adam being older, with his baby face whose hair was so thin and blonde, the same of his head, growing any moustache or beard was ridiculous. His big blue eyes also didn’t add much to his age. Though usually being taller from average, added to one’s age, Adam thinness had the opposite effect.

יצירה מובנית מול נבנית

 ???????????????????????????????????????????????????????????

כן, אני יודעת, נשמע מוזר. תקשיבו לי עד הסוף. באנגלית, ההתייחסות היא ל-hard (נוקשה) מול soft (רכה), לרב בהקשר של קסם, אך יש המדברים על כך בהקשר של בניית עולם

השאלה נותרה...

מכירים את טולקין? זה בסדר, לא ציפיתי שלמדתם יחד בתיכון או הייתם יחד בפלמ"ח, אבל פחות או יותר שתדעו איזה סוג של ספר פנטזיה הוא כתב. הוא כתב סיפור שמתוכנן מההתחלה עד הסוף: היצורים על כל מאפייניהם, המדינות, ההיסטוריה, שפות וכו'. טולקין ישב במשך שנים ליצור עולם שלא היה ולא נברא. הדבר הזה מכונה בניית עולם מובנית (או באנגלית hard world-building). באופן דומה, ניתן להתייחס גם לקסם שלו. אל תשאלו אותי על הפרטים המדויקים, אבל גם הקסם שלו מתוכנן בקפידה. במילים אחרות, יש לו מערכת קסם מובנית (ובאנגלית hard magic system).

מנגד, יש את הארי פוטר (ואני מניחה שגם החיות הקסומות ואיפה אפשר למצוא אותן גם נכנס לקטגוריה הזו) שם נראה שהיא פשוט... בונה את העולם במהלך הכתיבה, וגם את הקסם. ועל כן, מדובר בבניית עולם נבנית (soft world-building) ומערכת קסם נבנית (soft magic system).

אבל זה לא קצת בעייתי להמציא את הכל באמצע/לא לדעת בכלל מה החוקים?

יצירה (=בניית עולם + מערכת קסם) מובנית היא שידוע בדיוק לאן נכנס כל חלק. החיסרון שלה הוא... שאתם צריכים להיות מתכנני על בשביל זה.

אז הכל עניין של תכנון מול חוסר תכנון?

אולי לא במאה אחוז מהמקרים, אבל כנראה שלרב יצירה מובנית הולכת עם כתיבה מובנית (תכנון) בעוד יצירה נבנית עובד טובה עם כתיבה נבנית (זרימה). אבל יכול להיות שיהיו אלה שיתכננו את הכל העולם שמסביב ולא את העלילה. קשה לי להאמין שיהיו סיפורים חקוקים בסלע בלי מערכת קסם חקוקה בסלע. תקנו אותי אם אני טועה. אבל זוכרים את הכותבת של הארי פוטר? על אף חוסר המובנות של הקסם/העולם, היא דווקא תכננה את ספריה.

הסוף? זה היה נורא קצר!

אתם רואים שרשום עוד? כן? אז כנראה שלא.

בעיקרון יש עוד שאלה שניתן להעלות על הדעת: אם אתם כותבים משהו בסגנון טולקין, כלומר, מלא יצורים ומלא מדינות חדשות... כנראה שהייתי ממליצה לכם בחום ללכת על כתיבה מובנית. למה? כי... בהצלחה לתמרן עם המון סוגים שונים של יצורים בלי זה...

עם זאת, כיום, בפנטזיה ואפילו במד"ב, הכתיבה מתבססת על בני אדם או דמויי בני אדם (לפעמים יש חייזרים, אבל כמה שידוע לי, מקרה של מיליון יצורים על מיליון כוכבים הוא נורא נדיר. מצד שני... מד"ב הוא נדיר).

איך אני יודע/ת מה מתאים לי?

אלא אם בא לך להאמין לאדם מסוים שיש דרך נכונה (לרוב, ידברו על הכתיבה המובנית), אז... הפתרון הוא מה שנכון לגבי כל טיפ או עצה שתקבלו כאן או בכל מקום אחר: צריך לבדוק מה מתאים לך.

אני יודעת שאצלי כל מה שקשור לתכנון של כל דבר בסיפור הוא על גדר בלתי אפשרי... אז תהיו בטוחים שאת כל מה שקשור לסיפור "זר בממלכה חדשה/שלי" (והמעט מאוד שהיה בסיפורים "סיפורה של המלכה הרעה" ו"סינדרלה? כן, בטח!" המצאתי  במקום. למה? כי זו שיטת העבודה שלי. יש שיאמרו עקומה, יש שיאמרו מלאת יצירתיות. 

אבל כפי שנוכחתם לדעת, שתי הדרכים אפשריות. אבל תהיו בטוחים שיש כאלה שיש להם עולם שכולל בני אדם עם קצת קסם (או הרבה) ועדיין בחרו ביצירה מובנית.

יתרונות וחסרונות

היתרון של יצירה מובנית: כל כך הרבה יותר קל להתאים את כל החתיכות בתוך הפאזל. 

החיסרון של יצירה מובנית: דורש ה-מ-ו-ן עבודה.

היתרון של יצירה נבנית: השמיים הם הגבול!

החיסרון של יצירה נבנית: זה עלול להיראות מאולץ או תמוה.

ועכשיו סיימתי D: 

היה קצר, אבל אותי אישית ממש שימח לשמוע על כתיבה נבנית, ושזה לא משהו שהמצאתי.

איך הופכים דמות לאהובה?

כולם רוצים שיאהבו את הדמויות שלהם. טוב, נו, לפחות את הדמויות שאנחנו רוצים שנאהב. אולי לא את זה שממרר לדמות הראשית שלנו את החיים. אבל... כדאי לרב שהדמויות הראשיות ואלה בסביבה הקרובה שלהן יהיו מעניינים. כי... חבל ליצור סיפור יפה עם דמויות לא משהו. כן, ברור לכולם שרוב האנשים אוהבים דמויות טובות בטבעם. אבל... אילו תכונות יכולות לעזור, או חשוב מכך... לחפות כאשר הדמות לא בהכרח טובה? וכן, אף אחד לא מצפה שיהיו את כל התכונות, אבל בהחלט מומלץ לקחת בחשבון.

מורכבות

טוב, נו, זה א' ב' בדמויות. אבל אני לא מדברת רק על אנשים עם תכונה אחת. אני גם מדברים על אנשים שכל התכונות שלהן חיוביות: נחמד, חכם, חרוץ, חבר טוב, פופולרי...

איפה הפגמים?!

ברגע שהאופי מורכב מתכונות חיוביות ושליליות, לפעמים הוא עושה דברים אולי פחות מצליחים ומכניס את עצמו לצרות. ובוא נודה, אנשים מושלמים לא קיימים.

אבל יש עוד סוג: דמויות חסרות תוכן. הדמויות המשעממות שבא למות. הן לא טובות, הן לא רעות, הן פשוט... שם.

הדמות המושלמת (מה לא): טרזן (נחשו מאיפה)

הוא חזק, הוא חתיך, הוא מוסרי מאוד יחסית למישהו שגדל עם גורילות וזה עוד בלי לדבר על למידת שפות יש מאין (אגב, אפשרי עבור אנשים כאלה ללמוד שפה, אבל קל זה לא).

הדמות המשעממת (מה לא) - בלה סוון (דמדומים)

הדמות המשעממת: מסיבה לא ברורה, על אף שהיא די מנוכרת, אנשים מתגודדים סביבה. היא גם לא מתוארת ככזו יפה. מה היא יודעת לעשות? לא ידוע. וכמובן... יותר ממחזר אחד. ואיך אלה דווקא המחזרים העל טבעיים...? 

פיקנטיות (מצחיק, שנון)

אני פחות מדברת על הדמויות שחוץ מלהצחיק הן לא עושות כלום. אני מדברת על דמויות שמדי פעם זורקים משפט שנון או משעשע (ולפעמים אפילו שניהם!)

דמות שכזו היא דמות צבעונית ומלאת חיים. כמובן, זה לא מתאים בכל מקום, ואי אפשר שכולן יהיו כאלה, אבל בהרבה ספרים יש מקום לדמות פיקנטית אחת לפחות.

כך תוכלו לקחת דמות משנית יחסית ועדיין לחבב אותה על הקוראים. אמנם גם דמויות ראשיות יכולות להיות כאלה, אבל לפעמים אנחנו רוצים להעביר את הזרקור גם על דמויות אחרות. 

דוגמה:

אני משוחדת, אבל קנמר ("זר בממלכה חדשה/שלי"). מצד אחד, התפקיד שלו בארמון כשלעצמו לא כזה מעניין. ללכת לפה, ללכת לשם... משעמם. מצד שני, עדיין יש לו תפקיד של מעין מנטור לקילגן, אבל בכל זאת, זה מנטור במשרה חלקית. ומה נעשה איתו שאר הזמן? נכניס לו קצת הערות שנונות או אפילו לא שנונות, כדי להראות שהוא לא סתם זקן משעמם. ובכללי, לצעירים הרבה פעמים קשה להתחבר לדמויות של מבוגרים מאוד (בן 50, בערך) אלא אם נותנים להם סיבה טובה לאהוב אותם. אז... אולי בתור המנטור, אבל... בתור הדמות שאוהבת להציק לקילגן יומם וליל D: 

אקטיביות/יוזמה

טוב, לא באמת צריך להסביר מה זו יוזמה, נכון? אבל נכון, לפעמים אדם לא יוזם, אבל למרות זאת אקטיבי. למשל, ייתכן שמישהו לא ייזום מלחמה, אבל ייקח בה חלק פעיל. 

במקרים מסוימים, האקטיביות אפילו לא חייכת לבוא לידי ביטוי במעשים. אני יודעת, נשמע מוזר, אבל תנו לי להסביר. לפעמים אדם מקבל את מצבו ודי. אבל לא פעם, לבן אדם יש שיח פנימי בינו לבין עצמו על המצב: מוצא חן בעיניו, לא מוצא חן בעיניו, מה הוא היה עושה אחרת?

כך למשל, בסיפור שאני כותבת עכשיו הדמות נאלצת להיות פסיבית, כי... בואו נודה באמת, לנאשמים ברצח אין תפקיד פעיל ממש בחקירה או במשפט, מעבר ללענות לשאלות. אבל הדמות שלי ממש, אבל ממש, לא מקבלת את המצב כמו שהוא. בחקירות הוא אומר בקול את דעתו וגם כשהוא שותק במשפט, המחשבות שלו רצות. ולפעמים הוא מביע אותן בקול, בניגוד למקובל, אבל בואו ניתן דוגמה לפעמים שהוא שותק:

"שוטרת אחת אמרה לי שאקדח יכול להרגיע אותך. אקדח לרקה ימין או לצדע שמאל?"

השוטר הלא נחמד שתמיד היה מלווה אותי ידע מה צדע… כפיים.

"מר יכין! ההתנהגות שלך אינה הולמת!"

טוב, נו, בכל זאת, הוא שלף אקדח.

המספר לא עושה שום דבר בקטע חוץ מלחשוב ולמרות זאת... הוא "מדבר" עם הקוראים. וכן, אני יודעת שהתגובה שלו יוצאת דופן.

דוגמה (מה לא): קוזט עלובי החיים)

בסיפור "עלובי החיים" שמתרחש על רקע המהפכה הצרפתית אין הרבה דמויות נשיות., כיאה לספר מהמאה ה-19. בעלובי החיים יש בסך הכל 4 דמויות של נשים: אפונין, האם ששולחת את ביתה למקום בו היא חושבת שהיא מקבלת יחס טוב, ולשם כך עובדת בעבודות מפוקפקות מהצד. גברת טנרגייה, אליה נשלחת הבת, אישה תאוות בצע, אולי קצת פחות מבעלה, אבל לא בהרבה. לגברת (ולמר) טרנגרייט יש בת שבילדותה היא בעיקר בריונית, אבל אחר כך היא מאוהבת בבחור שלעולם לא תשיג, ובוחרת להקריב את חייה למענו.

ויש את קוזט, הבת שלו אותה אפונין... שלא עושה כלום. אלא אם כן להתאהב נחשב לעשות משהו.

כשאביה המאמץ, ז'אן ולז'אן, עושה הכל כדי שלא תפגוש את אהובה - כלום

כשאביה רוצה להימלט איתה (מחשש לעצמו) - כלום.

אה, היא באה להיות עם הגוסס לפני מותו. מעשה של ממש.

ואז פלא שיש לה המון שונאים אותה (אפילו שבתכלס היא גם לא עשתה מעשה כזה נורא).

נאמנות (בדר"כ, לצד הנכון)

עוד משהו שאנשים לא אוהבים הם דמויות עם נאמנות מתחלפת. כדי שהחלפת הנאמנות תתקבל בברכה צריך להיוות להיות לצידה סיבה ממש טובה. האם הושפל קודם? האם האם אויים קודם?

למשל, הרבה מצליחים לסלוח לבגידה של זוקו/צוקו בסדרה אווטאר. למה? בתור התחלה, כי הוא עבר לצד של הטובים. לחבורה קשה לסלוח לו בהתחלה, אבל לצופים הרבה יותר. למה? כי הם מודעים לרקע, שאולי הדמויות לא ממש מודעות אליו: הוא לא פעל מתוך רצון אמיתי וכן להרוס את האווטאר, בניגוד לאביו ואחותו שזו הייתה מטרת העל שלהם. המטרה שלו הייתה שונה - השבת הכבוד, וחשוב מכך, האהבה האבודה של אביו.

שמישהו יתקן אותי אם אני טועה (כי אני באמת לא מבינה בזה) כאשר דראקו מעוניין להצטרף ל... אנשים של וולדמורט מתוך גזענות (אני מניחה שאפשר לקרוא לזה כך?), קשה לחבב אותו במיוחד. כאשר פתאום הוא נמצא שם מתוך פחד, אנחנו מגלים כלפיו סימפתיה. האם פתאום הוא הופך לדמות אהובה? לא יודעת, שמישהו יספר לי.

אולי השאלה הנשאלת כאן זה לא איך לעשות דמות אהובה, אלא איך להפוך אותה לשנואה. כולם שונאים את האחד שתוקע סכין בגב, במיוחד כשאין לזה סיבה מספיק מוצדקת.

לא דו-פרצופי

אם יש משהו שאנשים לא אוהבים, זה דו פרצופיות. עכשיו, נכון, אנשים לא מתנהגים בצורה זהה 24/7 ולא משנה עם מי הם נמצאים. אבל בדרך כלל יש מהות משותפת לכל המצבים.. אדם לא יכול להיות נחמד במצב אחד וחלאת המין האנושי במקרה אחר. אנחנו כמובן, לא מדברים על פיצול אישיות.

אבל תגידו לי, היו מצבים בהיסטוריה שבבית הם היו בסדר ובחוץ קטסטרופה (מלחעמת העולם השנייה סיפקה כמה וכמה דוגמאות לכך). נכון, הדבר אפשרי ובכל זאת... זה לא הופך את האנשים האלה לאהובים במיוחד בראייה היסטורית.

מודה, הדמויות האלה לא נפוצות לאין שיעור, אבל... הן קיימות. ובדיוק כפי שאתם לא אוהבים את הימלר יותר כי הוא היה אחלה עם הילדים שלו... ככה עם דמויות בדיוניות כאלה.

דוגמה 1: עוץ לי גוץ לי (עד עצם היה היום הזה/היה היה פעם)

למי שראה את הסדרה, יודע שלמעשה היה את עוץ לי גוץ לי (או בשמו הארוך והמייגע באנגלית: רמפלסטלסקין) והיה את "האפל" (The Dark One) שהיו אלטר אגו של אותו אחד. השניים החלו כשניים נפרדים, אבל הגורל הוביל לחיבורם לאחד תחת דמות אחת.

מר גולד (עוץ לי גוץ לי, כפי שהוא מוצג בעולם שלנו) לא מתחיל את דרכו כדמות אהובה במיוחד. אבל בהמשך, אנחנו מגלים שיש לו עוד צד - צד יותר רך. ואז אנחנו מגלים... שהצצדים האלה כל פעם מתחלפים. פעם הוא ככה ופעם הוא ככה. אנחנו מוצאים את עצמנו מאכזבים כל פעם מחדש שהוא פועל בהתאם לאלטר אגו הרע שלו. אז נכון, הוא לא הדמות הכי שנואה בסדרה, אבל זה קצת מקשה על האהבה אליו.

דוגמה 2: ד"ר ג'קיל ומר הייד

כיום כשאנחנו מדברים על ד"ר ג'קיל ומר הייד, אולי לא כולנו יודעים בדיוק במה מדובר, אז.. תנו לי להסביר.

מר הייד הוא למעשה תוצר של הניסיון של ג'קיל להפריד בין הטוב לרע. הייד הוא האלטר אגו של ג'קיל שנוצר בתגובה לתרופה שרקח. בספר המקורי, ג'קיל/הייד אינו הדמות המרכזית, אלא דמות משנה. גרסאות מאוחרות יותר, הפכו אותו לדמות הראשית. אני לא בטוחה כמה אנשים מתחברים למכלול של ג'קיל והייד כאחד. אם הם מתחברים, זה כנראה לג'קיל. למה? לבני אדם מאוד קשה לסבול את הסתירה הזו. הרבה יותר קל להם להסביר את זה באמצעות שתי ישויות שונות לגמרי.

לא דוגמה: ספיידרמן

כן, כן, קומיקס, אני יודעת. תחיו.

גם לפיטר פרקר/ספיידרמן, יש כאמור, שני אלטר אגו. אבל על אף שהם נבחנים בדברים שונים כמו הביטחון העצמי, בסופו של דבר... האיש מתחת למסכה... זה עדיין פיטר פרקר. עם החששות שלו, הפחדים שלו ואפילו רגשי הנקמה שלו.

כנות

אף שבהחלט ניתן להתייחס לכך כהמשך של הסעיף הקודם, עדיין קיים הבדל קטן. נכון שלרב דו-פרצופי מדבר על אדם שקרן, עם כי במקרה הקודם התייחסתי לאנשים בעלי שני צדדים נבדלים מדי של אותה אישיות. מבחינת האלטר אגו הם שקרנים ונוכלים, אבל מבחינת עצמם... הם לא שקרנים. נהפוך הוא.

אבל בואו נניח שלדמות אין אלטר אגו, שאלה... רב הדמויות.

שאלתם את עצמכם למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את שלדון מהמפץ הגדול או ד"ר גרגורי האוס מהסדרה האוס? רמז: זה לא הודות לאישיות המרנינה שלהם. רב האנשים יסכימו שהם לא היו רוצים להתקרב לאדם כל כך עסוק בעצמו שלא חוסך בביקורת גם על האנשים לו ביותר, שחושב שהוא חכם יותר מכולם, וכל השאר לא שווים כלום.

אז למה אנחנו אוהבים אותם?

כי נוסף לפיקנטיות, יש להם עוד תכונה, כנות, ואפילו כנות טוטאלית. כנות ללא פשרות. אז נכון, לפעמים הם "חוטאים" בהתחשבות באחרים, אבל זה לא חלק ממי שהם.

אבל כמובן שאלה דמויות מאוד מוקצנות. אנחנו יודעות שהדמויות שלנו לפעמים מעמידות פנים, אבל הכי גרוע זה לרמות לא את הדמויות האחרות, אלא אותו הקוראים. לזה. קשה יותר לסלוח.

בואו ניקח למשל את הספר "נעלמת". הגיבור שלנו, ניק דאן, הוא לא בהכרח אדם שתרצו להתחבר אליו. לא כי הוא רע וביקורתי כל היום, אלא כי הוא אדם אפרורי ומשעמם, עם בעיות עצבים בנוסף לכל. מאוד קשה לנו בהתחלה לחבב אותו. אבל, כשאנחנו נתקלים בכנות שלו, על כל מגרעותיה, היא הופכת אותו לקצת יותר חביב. בגלל זה הגילוי של השקר שלו (ספוילר ספוילר ספוילר) נותן לנו מכה יבשה בצלעות. אבל משם, הוא ממשיך בכנותו, ולאט לאט גם מקבל רובד אנושי יותר.

אבל בצד השני של המתרס יש דמות אחרת שדווקא מאוד קל לנו לחבב... עד שאנחנו מגלים ש... (ספוילר ספוילר ספוילר). אם חשבנו שלא אהבנו את ניק דאן, גילינו שיש גרוע ממנו בספר הזה.

אנדרדוג (Underdog)

אולי יצא לך לשמוע על זה פעם, אבל אולי אתה לא בטוח מה זה אומר... זה מה שקורה כשלא ממציאים תרגום טוב. זה הטיפוס שהסיכוי שלו להצלחה הוא... לא... מזהיר. ולמרות זאת, לפעמים... הם דווקא מצליחים. אבל לא תמיד. רק לפעמים.

מכירים את אלאדין? בין אם בגרסה מהסרט ובין בגרסה המקורית, אלאדין הוא לא... הדמות שהייתם חושבים שיצא ממנו משהו. בגרסה המקורית הוא נחשב לא יוצלח של ממש ובסרט... טוב, החברה תסכים על ההגדרה הזו, גם אם אנחנו הצופים לו. אז אולי לא היה לו איזה כשרון מיוחד, אבל למרות זאת... תראו מה נהיה ממנו. דוגמה למישהו שכן נאלץ להתגבר על קשיים היא המתאבק (הבדיוני) המפורסם רוקי. ובעצם? למה ללכת לבדיות? מישהו שמע על מייק טייסון? זה בסדר, אני גם לא מומחית גדולה באגרוף, אבל גם הוא התחיל בעוני, הסתובב בשכונות פשע ואפילו נעצר עשרות פעמים. אבל זה לא מנע ממנו להפוך לאלוף אגרוף. מצד שני.... יש סיכוי שזה אפילו עזר...

למה אנחנו אוהבים אותם? כי אנחנו אוהבים דמויות שמצליחות נגד כל הסיכויים, אנחנו אוהבים לעודד אותם, לראות אותם בהצלחתם! ואולי, כי גם אנחנו רוצים להיות לגנוב קצת מהתהילה וההצלחה (ולו היחסית) שלהם.

סגנונות כתיבה

 זה לא היה רעיון שלי, אז הקרדיט הולך לאלן ברוק, להלן הסרטון שלה.

באופן כללי, כותבים נעים על שני צירים::מתכנן-זורם ושיטתי-אינטואיטיבי. 

אני מניחה שמאוד קל להבין מה ההבדל בין מתכנן לזורם, במיוחד אחרי שכל כך חפרתי על הנושא. יש אנשים שכל פסיק שלהם מתוכנן, יש אנשים שעשו טובה לאנושות שתכננו את ההתחלה ואת הסוף, ויש את כל אלה באמצע.

איך יודעים מה אתם? טוב, זה שאתם עצלנים לתכנן לא הופך אתכם לזורמים, צר לי לאכזב. אבל נסו לחשוב האם כל תכנון שלכם לא שורד יותר מדי (אני יכולה להזדהות עם זה מאוד). לא? אז גבירותיי ורבותיי, אתם לא מתכננים. זה לא רע, ואם תשאלו אותי זה מעולה. אני שונאת את עצמי על אי היכולת לתכנן. מנגד, אם אתם כל פעם מתחילים ומסיימים אחרי פרק אחד פשוט כי לא תכננתם, אז כנראה שנולדתם לתכנן. העצלנות הזו שלכם לא לטובתכם.

אבל מה זאת אומרת שיטתי-אינטואיטיבי? שיטתי מסתמך על תיאוריות כתיבה וטכניקות, מבין את האלמנטים הספרותיים שהוא בוחר להשתמש בהם, ויכול "לפרק" את כל הגורמים.  לעומתו, האינטואיטיבי משתמש יותר בתחושות בטן מאשר במוח. הוא לא מכיר את החוקים, וגם אם כן, הוא לא משתמש בהם. כמובן, אנשים זזים על ציר, אז זה בסדר אם אתם מוצאים את עצמכם איפשהו באמצע.

לכן השאלה היא... על סמך מה אני כותב/ת את העלילה שלי? על סמך השיגעונות הרגעיים שלי או על סמך משהו יותר... מובנה, אני מניחה. אני, למשל, רושמת על סמך השיגעונות שלי. והם נמצאים שם בשפע... וככל שהסיפור ארוך יותר, יש יותר שיגעונות. 

אז... אם אתם יודעים מה אתם, יופי קפצו לסוג הרלוונטי. אם אתם לא יודעים אפילו אחרי כל השאלות (או שסתם בא לכם), להלן ארבעת הסוגים.

מכיוון ש... כפי שאפשר לנחש, אני רק סוג אחד מבין הארבעה, אני אנסה לא להעתיק ממנה הכל, אבל... לא מבטיחה שאני אדע בדיוק מה לכתוב.

מתכנן שיטתי

טוב, אלה התלמידים המצטיינים מבין הכותבים. הם למדו איך לתכנן כמו שצריך, מכירים את הטכניקות... אם היה מקצוע כתיבה בבית הספר, המורים היו מתים עליכם! ממני כבר קיבלתם מאה!

אתם אולי שונאים לתכנן, אבל תכנון בסוף עושה לכם ממש טוב. כמה טוב? כנראה שאתם בחיים לא תסיימו סיפור אם לא תתכננו אותו (אלא אם כן מדובר על סיפור קצר)..במקביל, המוח שלכם הוא המפקד! תחשבו שבמקום 7+7+7+7+7+7 תעשו ישר 6X7. כולנו יודעים מה יותר קל, לא? אז נכון, תגיעו לאותה תוצאה, אבל יהיו לכם כל מיני שיטות שיקלו על התהליך. ברכותיי, אני מתעבת אתכם (כמובן, אני לא מתכוונת לזה ברצינות, אבל מודה שאני מקנאה).

אז מה יש לי לרשום על אנשים מעצבנים שכמותכם? כי בשניים הבאים היה לי סרטון להיעזר בו ובאחרון... טוב, כנראה יהיה לי יותר קל. בואו נתחיל מאיך מזהים את הקבוצה הזו: אם אתם לא יכולים לכתוב יותר מפרק שניים כי פשוט אין לכם מושג איך להמשיך ואתם צריכים עזרים חיצוניים בשביל שהסיפור שלכם יתקדם. ידידיי, הגעתם למקום הנכון.

ברכותיי! לכם הכי קל לסיים את הספר! כי אתם גם מתכננים מראש ויודעים הכל וגם אתם יודעים איך עושים את זה ביעילויות. יש מיליון סרטונים על עצות לכתיבה (חלקם אפילו בעברית) ושיטות תכנון (אולי פחות בעברית). אתם רק צריכים לחפש.

החיים שלכם תותים, מה אתם עוד צריכים? לא ברצינות, אין לי מושג אפילו מה לייעץ לכם. אתם כל מה שאני לא.

זורם שיטתי

תחשבו על זה ככה. אתם שרברב נחמד... שעובר מסתימה לסתימה. אז.. במהלך היום אתם כל פעם מקבלים טלפון, כך שאתם יודעים לאן ללכת. אבל יש לכם את ארגז הכלים הנאמן שישרת אתכם בכל עת!

שיטתי זה טוב ויפה, אבל מכיוון שאתם זורמים, לא שפר עליכם מזלכם. אתם תצרכו לעבוד כפליים: זו עבודה מתישה, ולכן, אולי כדאי לכם לחשוב על קצת טיפים שיעזרו לכם. אולי יעזור לכם לקפוץ בין שני פרוייקטים. תתעייפו מאחד, תעברו לשני!

מכיוון שאתם לא מתכננים מראש, כל נקודת מפנה בדרך תצטרך להיות מתכוננת בזמן הכתיבה של הסצנה בקפידה. כנראה גם קשה לכם לעשות טיוטה רציפה מההתחלה ועד הסוף. לכן, כדאי לכם לפחות להתחיל לנסות לתכנן. זה לא חייב להיות התכנון המושלם של כל סצנה, אבל שתדעו לאן אתם הולכים. התחלה, אמצע וסוף, ואולי עוד כמה נקודות חשובות. לחשוב על דברים שכדאי שיהיו ודברים שכדאי להימנע מהם. איזה מבנה ישרת אתכם הכי טוב? אילו טכניקות ישרתו אתכם הכי טוב? יעזור לכם לחשוב על זה קצת לפני הכתיבה. שוב, לא אמרתי לתכנן הכל, אבל נסו בכל זאת לתת לעצמכם נקודת התחלה קצת נוחה יותר מאשר בום טרח אני באמצע העלילה וצריך להוציא את כל הטכניקות מהבוידעם. ואם לא תשתמשו בכל הנקודות, אני מבטיחה לא לעשות לכם סיוטים בלילה.

אם אתם קולטים שהעלילה שלכם נתקעה באמצע... אל תחכו לסוף הסיפור כדי לשנות את מה שלא מוצא חן בעיניכם. תעשו את זה כבר כשאתם מוצאים משהו! כמובן, יש להיזהר שזה לא יקרה כל שני עמודים שאתם כותבים ואז תתחילו לערוך את הכל מההתחלה... כי אם זה המצב... אולי אתם לא בקבוצה הנכונה.

הבאסה שלכם שכנראה השראה פתאומית היא לא הצד החזק שלכם. לכן אצלכם מחסומי כתיבה כנראה לא ייפתרו מעצמם. הם ייפתרו בעבודה קשה. 

אז... יאללה, מצאו אילו שיטות מתאימות לכם, אולי אפילו תמציאו שיטה חדשה! שיהיה בהצלחה D: 

עוד טיפ קטן שיכול לעזור: נסו לסכם את הסיפור בעודכם ממשיכים.

מתכנן אינטואיטיבי

איך יודעים שאתם לא שייכים לכאן? אם אתם מתכננים ולא ממשיכים אף פעם.

איך יודעים שכן? לא אתם יכולים לזוז יותר מדי בלי תכנון.

זה ממש נחמד שהמילה אינטואיטיבי נמצאת בשם, אבל אם תשאלו אותי זה הסוג הכי פחות אינטואיטיבי להבנה. אבל בשורה התחתונה, הכתיבה שלכם היא... טוב, די שיטתית כי בכל זאת, יש לכם תכנון. אבל התכנון עצמו אינטואיטיבי. קאפיש? הכיף שאתם מתכננים אבל עדיין מתפרעים. גם אם זה אומר שהתכנון שלכם לא ישרוד כמו שקיוויתם. אבל אם זה קורה לכם יותר מדי... אולי אתם לא במקום הנכון.

ואני אגלה לכם סוד... אם תשנו את התכנון, לא משנה אם לפני או אחרי הכתיבה, אף אחד לא ירצח אתכם. וכנראה גם לא ידעו (כל עוד לא תפרסמו, כמובן) אז... הכל טוב. בכל זאת, אתם צריכים שיהיה גמיש מספיק לשינוי. הנה כמה שיטות שיכולות להקל עליכם את התכנון

מכירים את המתכננים האלה שיש להם מיליון מסמכים על כל דבר, דמויות, מקומות וכו'. זה בסדר, יש לכם רשות ממני להסתפק בכמות מצומצמת. 

פתקים 

כתיבת נקודות שונות וסידור אותם בסדר שמסתדר לכם (ניתן להעזר בפתקים או כל שיטה שנוחה לכם), אתם יכולים אפילו להוסיף תמונות. זה לא אומר שחייבים להתבסס עליהם בדיוק מדויק, אבל זה בהחלט יכול להיות לעזר אם בא לכם. עם זאת, שיטה זו יכולה להיות בעייתית למי שיש לו נטייה לתכנן באופן כרונולוגי

תמצית העלילה (Summary) 

גם של העלילה הגדולה אבל גם של עלילות קטנות יותר (אתם מתכננים, אתם אוהבים לעבוד קשה, כנראה... אז... זה מה יש)

ויזואליזציה (תצוגה חזותית)

אתם יכולים לצייר, לעצום עיניים ולדמיין, לחפש תמונות שימחישו את הסצנה שלכם וכו'. נסו לדמיון איך הסצנה שלכם עומדים להיראות.

הזורם האינטואיטיבי

היא טוענת שזה הסוג הכי נחשק, ואני טוענת... אבל למה אני...?

בקצרה... ברוכים הבאים לעולם שלי.

בתחילת הדרך, אני מניחה שהרבה הולכים על הדרך הזו. אני יודעת שאני הלכתי על הדרך הזו אי שם ביסודי פשוט כי... לא ידעתי מה יש. לא ידעתי שמתכננים ספרים, לא ידעתי שיש שיטות לכתיבה, אני אפילו בספק שידעתי מה זו כתיבה יוצרת, ואם כן, אז ממש במעורפל. זו הייתה תקופה שלא הייתי נכנסת ומחפשת סרטונים באנגלית... במיוחד כי יוטיוב לא נפתח בכלל.

ומאז... אני תקועה שם.

אם קראתם את "כתיבה ללא תכנון: חוויה ממקור ראשון" הבנתי שאני לא יודעת לתכנן. מה שלא עבד בניסיון הראשון, לא עבד בניסיון השני, השלישי והרביעי. טוב, נו, לפחות ברביעי אני יודעת את הסוף. כמה נחמד מצידי.

לגבי שיטתיות... לא ברור לי אפילו אילו שיטות אני צריכה לחפש. ואם לומר את האמת, אני עובדת די טוב עם האינטואיציה שלי. חוץ מלפעמים רעיונות מאנשים פה ושם, כל מה שהגעתי היה באמצעות אינטואיציה.

נראה לי שאין צורך להסביר איך אתם יודעים שאתם בקטגוריה הזו אחרי ההסבר הזה, נכון?

אחרי שחפרתי על עצמי, נמשיך הלאה. בעולם אידיאלי היו לי טיפים, אבל ברצינות, צורת הכתיבה שלי כל כך לא שיטתית שצריך לירות לי בראש. דמויות יכולות לצוץ יש מאין, להשתנות יש מאין, לשנות אופי.... קיצר, כל דבר שיכול להרוס לי את החיים.

אני אגיד לכם מה בכל זאת עוזר לי, ואז נדבר על מה לעשות אם אתם לא במצב שלי או איך לתקן.

1) יש לי יכולת לקחת דמות עם תכונה או שתיים ולפתח אותו ככל שהסיפור מתקדם. עם עבורכם מדובר במשימה בלתי אפשרית, גם אם לא תתכננו את הסיפור כולו, אתם יכולים לתכנן את הדמויות.

2) יש לי יכולת לשמור על רצף עלילתי על אף שאני משנה את הכיוון של העלילה יותר מפעם אחת. אני לא אומרת שזה עובד לי מאה אחוז הזמן (היה סיפור שהתחלתי שלוש פעמים עד שהייתי מרוצה ממנו מספיק בשביל לכתוב כברת דרך). לצערי (או יותר נכון, לצערכם), אני לא בטוחה לכמה אנשים יש יכולת לעשות שינויים, לפעמים מאוד דרסטיים בהמשך הכתיבה בלי לשנות כמעט שום דבר קודם. זו אגב, הסיבה, שאני מרגישה שאני כנראה נועדתי להיות כותבת אינטואיטיבית. כי עם השיטתיות זה לא היה עולה יפה. הפתרון? שאלה טובה... אממ... תשקלו טוב האם בא לכם לשמור את הטוויסט לספר הבא? או שאולי אתם מוכנים להתחיל הרפתקה חדשה... אגב, לעיתים ניתן לעשות טוויסט שהגילוי שלו יכול להיות מאוחר יותר, אולי מקסימום עם תוספת של כמה רמזים קטנים קודם. תוכלו לראות דוגמה לכך ב"צד האפל של תכנון ספר" (כן, אפילו שלא מדובר בתכנון, אבל בכל זאת, כתבתם את זה)

3) כשלי יש מחסום כתיבה, עוזר לי אחד משני דברים... או לשבת מול הדף עד שהפתרון נופל עליי משמיים, או בדרך הקשה... הראש שלי יכול לעשות סלטות באוויר עד שהוא יגיע לפתרון. היתרון, שהוא בא בסוף. החיסרון... שלפעמים לוקח לו זמן. ואני מודה שעצלנות היא לפעמים גם חלק מזה. מה הפתרון חוץ מלחקות אותי...? אתם יכולים לשבת עם דף ועט ולרשום כל רעיון שעולה על רוחכם עד שזה יעבוד. אני עושה את זה בראש לרב, אבל מי יודע, אולי יותר יעיל על נייר.

4) הרבה דברים אצלי לא חקוקים בסלע. אם אפשר לשנות, אף אחד בעולם הזה לא מבטיח שאני לא אשנה אותו. זו יכולה להיות דמות, עלילת משנה, כל דבר עלי אדמות. מוזמנים לקרוא את "זר בממלכה חדשה/שלי" ולגלות שם שתי דמויות שמי היה מאמין שיגמרו את דרכן באופן זה ביחס להתחלה. זה מפתיע ומחריד אפילו לי. אבל... זה בהחלט מוסיף פלפל. אני אמנם לא יודעת איך לתת לכם רעיונות חדשים, אבל פשוט אל תפחדו לעשות את זה. זה יכול להיות כל כך כיף וכל כך שווה את זה. אז נכון, יש מי שעבורם הדמויות שלהם מרגישות ממשיות מדי בשביל לשנות בהן משהו באופי, אבל זה בהחלט לא אומר שאתם לא יכולים לעשות את זה בכל מה שקורה סביבם. אולי החברה הכי טובה ובן הזוג היו פעם בני זוג בעצמם? לא שינינו את האופי של אף אחד, ועדיין... משהו קצת מרענן לעלילה.

וזהו...

טיפים לעריכה מעורכת מקצועית

אף שאני אוהבת לומר לעצמי שיש לי חוש לעריכה, בסופו של יום... אני לא באמת עושה את זה למחייתי. יש אנשים שכן. אז... אני ארשה לאחת כזו לתת לכם טיפים שאני... בחיים לא הייתי אפילו חושבת עליהם, יש פחות טיפים כללים ויותר טיפים מותאמים אישית לכל סיפור. אז.... קבלו את אלן ברוק (Ellen Brock) שמספר תעל השיטה שלה לאיך עורכים ספרים.

וכן, אתם יכולים פשוט ללכת ולצפות בסרטון. אני לא אכעס, בשביל זה הוא כאן (ובשביל הקרדיט). אבל אם בכל זאת בא לכם תקציר... הגעתם למקום הנכון! נתחיל...

מה המטרה של העריכה מהסוג שהיא מציעה?

אחד הדברים הוא לחסוך זמן. איך, אתם שואלים? בכך שלא תתקנו מעכשיו את כל הדברים הקטנים שמפריעים לכם. אני לא אומרת שאם אתם רואים שרשמתם "עכשו" במקום "עכשיו" אסור לשנות את זה ולא משנה מה. אבל.. מבחינת העלילה, נסו להימנע מזה בשלב הראשון. למה? היא אומרת שזה מבזבז זמן יקר, וזו לא המטרה שלנו בחיים, נכון?

ואולי אתם יודעים להצביע על הדברים המדויקים שמפריעים לכם (תספרו לי איך אתם עושים את זה). אנחנו נגיע, לזה, אני מבטיחה. אבל לפני שנתחיל להשמיד הכל... יש כמה שלבים קודם. אבל אל תדאגו, אנחנו אוטוטו מגיעים בדיוק לזה.

ועוד עניין... לפעמים אנחנו צריכים להסתכל על התמונה הגדולה עוד לפני שאנחנו קוראים את כל הספר על בוריו. אתם מסוגלים, אני מאמינה בכם D: 

לפני שנתחיל בתהליך העריכה יש לזכור בשביל מי אתם כותבים. קודם, ודבר ראשון, לפני כולם, בשביל עצמכם. ואם אתם לא מרוצים... אז בשביל מה אתם עובדים קשה כל כך? אז בסדר, בטיוטות הראשונות אתם לא הכי מרוצים, אבל בסוף, אחרי כמה טיוטות, אתם אלה שאמורים להיות מרוצים בסוף. את הרצון שאחרים יהיו מרוצים בסוף תשאירו לג'יי קיי רולינג.

אז מה עושים?

לוקחים דף (אמיתי או וירטואלי) ועושים כותרת "הסיפור שלי" או שם הסיפור (זה אופציונלי, אבל תבינו אחר כך למה). את מה שנשאר מהדף מחלקים אותו לשלושה: אהבתי, שנאתי, לא אכפת לי. לרשימה הזו אין צורך להכניס את תיאור השולחן שמופיע פעם אחת בכל הספר, אלא דברים שחוזרים על עצמם: נושאים (Themes) דמות ראשיות, דמויות משניות שחוזרות הרבה, קשת דמות/התפתחות דמות, סיפור רקע, עלילה ראשית, עלילות משנה, התמונה הגדולה, נקודות מרכזיות בעלילה, דברים חשובים (פוליטיקה, קסם, תרבות)

אגב, כשזה מגיע לדמויות, הכוונה בלשנוא היא לא שזו דמות בלתי נסבלת אלא שזו דמות שטוחה (אין לה מספיק תוכן) או שההתנהגות שלה לא עקבית או לא הגיונית לעלילה.

אבל לפני שאתם מתחילים לעבור דמות דמות ולחשוב על זה... קודם כל תגידו מה קופץ לכם לראש. בואו ניקח דוגמה סתמית (אני באמת לא מצליחה לחשוב על משהו שאני ממש שונאת בסיפורים שלי).

אהבתם את הדמות הראשית, שנאתם את החבר הכי טוב שלו ולא היה הכי אכפת להם מעלילת המשנה הרומנטית.

אחרי שחשבתם על כל הדברים שקופצים לכם לראש בלי עזרה מיוחדת, מרקרו אותם. עכשיו, תעברו לאט לאטאת כל השאר, עם הספר או בלעדיו (כלומר, עשו לעצמכם ממש רשימה של דמויות, עלילות וכו')

כל הכבוד! עכשיו מתחת לטבלה, תוסיפי כותרת חדשה "לא נכנס" ושם תרשמו את כל הדברים שמאוד רציתם שיכנסו אבל לא נכנסו בסוף. זה לא משנה אם זה חשוב או לא, תרשמו הכל.

עכשיו אתם יודעים מה אתם רוצים להשאיר/להכניס וממה אתם ממש רוצים להיפטר. יכול מאוד לעזור כאשר באותה סצנה/דמות אתם צריכים לבחור בין שתי אופציות (למשל: מה היה קורה עם דמות הייתה גלויה לעומת מה היה קורה עם דמות הייתה בישנית ולא מספרת).

כמו כן, תדעו במה להשתפר להבא. אם גיליתם שיש לכם בעיה עם כמה דמויות משניות, אולי זה אומר עליכם משהו. לא שאתם כותבים גרועים, חלילה, אבל... שזה בהחלט משהו שאתם יכולים לשפר.

כמו כן, תצליחו להבין אילו דברים שמתם בספר בשביל לחבר קצוות. למה הכוונה? רציתם לחבר בין אירוע א' לאירוע ב'. אז סתם רשמתם סצנה חסרת משמעות (מודה, עשיתי את זה. וגם מודה, לא הורדתי את זה). עכשיו אתם צריכים לשאול את עצמכם... איך אפשר לתקן את זה? איך אפשר לעשות את זה טוב יותר? 

ודבר אחרון חביב... תבינו איפה הלכתם לאיבוד. זאת בהנחה שידעתם לאן אתם הולכים, משהו שאני באמת לא יכולה להגיד על עצמי. אבל אם אתם כן, אז... מזל טוב!

עכשיו, אחרי שעברנו על מה אתם אוהבים, שונאים או שלא באמת אכפת לכם וגם מה שלא הכנסתם. אתם יכולים לסכם לעצמכם מה נמצא בלב הסיפור שלכם.. נסו לרשום בפסקה מה גרם לכם לכתוב את הסיפור ומה הערך שלו מבחינתכם. מה רציתם להשיג? (לא באמת חייב להיות עמוק. זה יכול להיות אפילו "כי זה רעיון מגניב!" ). שורה תחתונה, למה אתם רוצים לכתוב את הסיפור (בהנחה שמטרת העל שלכם היא לא פשוט להיות מפורסמים ועשירים, הסוף).

הסיבה לכתיבת הסיפור הנוכחי שאני כותבת (לא פורסם): קראתי ספר, הסוף שלו נורא עצבן אותי, אז החלטתי לכתוב סיפור חדש עם סוף אחר. מאוד עמוק, אני יודעת.

עכשיו מכשאתם יודעים מה אתם אוהבים ומה פחות, תחשבו לעצמכם: אילו מהדברים שאתם שונאים או אפילו לא אכפת לכם לא הולמים את את הדברים שאתם אוהבים או לחלופין, הפסקה הקצרה שרשמתם לעצמכם? איך אפשר לשנות את זה ככה שיתאים?

דוגמה (אתם אוהבים לעשות לי חיים קשים): בגרסה הראשונה של זר בממלכה חדשה/שלי, קילגן ולמריה היו אמורים להיות זוג. אמנם החלטתי על זה באמצע הטיוטה ולא בסוף שלה, אבל הבנתי ש... אני לא אוהבת את הרעיון שבסופו של דבר אחד מהם יעזוב את הממלכה שהוא בא ממנה. המטרה הראשונית של הסיפור היה שקילגן יכנס לממלכה האחרת ויצא ממנה בגפו. פתאום, הוספתה של למריה כמושא אהבתו הרסה את זה. אז החלטתי אמנם לא להעיף אותה מהספר קיבינימט (כי בכל זאת, היא תרמה לי להתקדמות העלילתית), אבל... תפקידה בתור האהובה של קילגן נזנח. למה? כי זה לא התאים עם הרעיון הראשוני.

שלא תגידו אחר כך שאני לא עובדת קשה בשבילכם.

השלב הבא... לחשוב על פתרונות (בין אם אתם מתים להעיף את זה כבר ובין אם אתם חושבים שאפשר לשפר). אתם יכולים אפילו לעשות איזה משהו שפשוט נותן לכם כיוון לרעיון. לאחר מכן, תחשבו אילו דברים אתם רוצים להכחיד מהספר (אם תרצו, תרשמו לכם). אם יש דברים שיש לכם, 

ו... זהו  לה יש את הסרטון המלא. אם אתם רוצים טיפים... אני קיימת. אני מבטיחה שאני לא רוצחת אף אחד. לרב.

נקודת האמצע: ערער היסודות

טוב, נראה לי השם די מסביר עצמו. פחות או יותר באמצע הספר או סדרת הספרים יש שינוי גדול שמסובב את העלילה בכיוון בלתי צפוי. להלן הסוגים (אם יש לך רעיונות לסוגים נוספים, מוזמנים לשתף).

הריגת דמות חשובה לעלילה(או כמה) 

אפשרות אחת היא מוות של דמות שהיא לצידו של מקדם העלילה ומהווה חלק חשוב מהסיפור. מוטב שהמוות שלו לא יהיה תאונה ושייגרם ולו באופן עקיף ממעשיו של מקדם העלילה. אפשרות שנייה שהמוות יהיה של דמות משנית יותר, אבל בכל זאת, יש בו בכדי להרעיד את עולמו של מקדם העלילה. ייתכן שהמוות של הדמות המשנית, ממש כמו הדמות הראשית יותר רק יחזקו את הצורך של מקדם העלילה לרדוף אחריו מטרותיו, או לחלופין, הסכנה העומדת בפתח תרגיש ממשית יותר ועלולה לעורר פחד במקדם העלילה.

גסיסתה של דמות בעקבות מצב רפואי כלשהו 

אף שבהחלט יכול להיות מצב של מישהו שנפצע קשה בקרב וחוששים לחייו, זו יכולה להיות גם תאונה או מחלה כלשהי. פתאום יש צורך לזרז את התהליך (לפני מותה של הדמות).

שינוי גדול בעולמו של מקדם העלילה

כמובן, יש לדאוג שלקורא יהיה חשק להמשיך יחד עם השינוי שלכם, ולא רק ישווע לחזרת המצב לקדמותו. זה יכול להיות שינוי הסביבה כולה (מעבר ממדינה אחת למדינה שנייה) או פתאום שיהיה מצב שהנאמנות של מקדם העלילה מחליפה צד. אופציה נוספת היא שינוי מאזן הכוחות לרעת מקדם העלילה, מה שיאלץ אותו לשנות את דרך הפעולה שלו. וזה יכול להיות גם דמות אחת שחושפת את פרצופה האמיתי/תוקעת סכין בגב. 

חשיפת סוד

הגיבור חי בעולם הבטוח שלו והכל טוב ויפה. טוב, אולי לא, אבל לפחות יש לו מקומות בטוחים עליהם הוא יכול להישען. עד שהוא מגלה סוד.... שעומד להשפיע על חייו בצורה משמעותית.

הצגת היריב/הנבל הראשי 

יכול להיות שאפילו מקדם העלילה לא יודע שהיריב שעמד מולו עד כה הוא למעשה רק עושה דברו של אחר. ופתאום... מגיע הגילוי. או שלחלופין, הוא כן יודע את זה, אבל כשהיריב העיקרי מגיע הוא עושה מעשה שמערער את עולמו של מקדם העלילה.

אז איך עושים את זה?

בעולם אידיאלי, כולנו היינו יודעים מראש איך העלילה מתחילה, ממשיכה ונגמרת. בעולם הלא אידיאלי שלי (ולא רק שלי), יש התחלה. הסוף משתנה כמה פעמים (אלא אם אני כותבת סיפורי מתח, שזה מאוד נדיר, ואז חייבים לדעת איך זה נגמר) והאמצע... הצחקתם אותי. אני פשוט מגלה את העלילה בזמן הכתיבה.

ברגע שאתם מתכננים את העלילה שלכם מראש, כיוון שאתם יודעים מה הולך קרות, תוכלי לשים רמזים מטרימים במהלך הכתיבה שלכם עד להגעת הכתיבה של רגע התפנית המרגש. אם אתם לא מתכננים, מה שיקרה או שפתאום "יבריק" לכם רעיון מטורף, ואז.. תצטרכו לשתול את הרמזים המטרימים בדיעבד, שזה אומר לחזור אחורה ולתקוע אותם איפשהו. 

אז נכון, יש תפניות שדורשות יותר רמזים מטרימים ויש שפחות. למשל, אם מישהו יוצא למסע להתגבר על ראש צבע מסוכן, אפילו שלא אומרים מי ימות, אפשר לנחש שזו בהחלט אפשרטת שמישהו ימות בקרב. אבל אם אתם הולכים על סודות, למשל... אולי תתנו איזו רמיזונת לסוד הזה. כמובן, אין צורך שהקוראים שלכם ידעו לפני הדמות מהו הסוד (אם כי זה בהחלט אפשרי), אבל כשזה בא יש מאין זה קצת... מפתיע.

מה שלא תעשו, נסו שלא לגרום לקוראים שלכם לשנוא אתכם. 

דוגמאות

קחו בחשבון שיש פה ממש ספוילרים. אז... לשיקול דעתכם

שינוי גדול בעולמו של מקדם העלילה: בסרט/ספר השני של סדרת דמדומים (מולד הירח), אדוארד נעלם מה שמותיר את בלה אובדת עצות ושולח את ג'ייקוב, חבר הילדות שמאוהב בה לתמונה. ואז... תפנית! אדוארד חוזר. כי אם הסרט היה ממשיך כמו שהוא, עם כמה שהוא היה לא משהו, הוא היה בכלל גיהנום. אבל זו דעתי האישית כמובן.

הריגת דמות: אני מניחה ש... משחקי הכס מתקשר יפה לעניין המישהו חשוב מת? בתור אחת שלא ראתה, כמובן. תקנו אותי אם אני טועה פה. מצד שני... אחרי כל כך הרבה מיתות זה כבר לא מפסיק להיות כל כך דרמטי...?

שינוי גדול בעולמו של מקדם העלילה + הריגת דמות: לא זוכרת באיזה ספר קראתי את זה, אבל היה ספר על נסיכה שהוריה נרצחו בסוף הספר (הראשון בסדרה). לא כל כך ראינו אותם בהכרח, ולמרות זאת, למוות שלהם הייתה השלכה הרת אסון. ש... אני מודה שאני לא זוכרת, אבל כנראה שהיא נאלצה לברוח או משהו.

חשיפת סוד הספר "נעלמת" מתחקה אחר העלמותה של איימי דאן, אשתו של ניק דאן, שאם לומר בנחמדות, מצליח לגרום לעולם לחשוב שבכלל לא אכפת לו. אבל אז... מתגלה האמת: לא רצח, ואפילו לא חטיפה... איימי דאן תכננה עלילה שלמה שמטרתה להפליל את בעלה (ואיפה שהם גרים יש עונש מוות. אופסי)

גסיסתה של דמות בעקבות מצב רפואי כלשהו: בסרט "שרוכים" המספר על הקשר שנרקם מחדש בין ראובן לבנו גדי, שלו מוגבלות שכלית התפתחותית (והוא בן 36). במהלך הסרט, מתגלה שהאב חולה במחלה קשה (נחשו מה יקרה בסוף)

הצגת היריב הראשי: טוב, זה לא באמת מופיע באמצע, אבל בספר "יום אחד בדצמבר" מדבר על שניים שהיו אמורים להיות יחד... רק שהבחור (ג'ק) מצא את עצמו בלא יודעין אם החברה של הבחורה איתה הוא היה אמור להיות (לורי). אז על אף שהיה ברור שהחברה היא יריבה, התגלה יריב נוסף: גם לורי מוצאת משהו, ובזאת ג'ק מצב את היריב שלו. ואני בטוחה שיש דוגמאות יותר דרמטיות על נבלים לתפארת, אבל בסדר.

רוצים עוד דוגמה? לכו לסיפור, "זר בממלכה חדשה/שלי", שם יש גילוי סוד ושינוי גדול בעולמו של אחד ממקדמי העלילה (כל תפנית מתייחסת למקדם עלילה שונה). אה, וגם עוד אחד מהם רק שהוא מופיע יותר בסוף. אבל חלאס עם הספוילרים. במתח? לכו תקראו!

מבוסס על: הסרטון הבא

שוויון בין המינים? אפילו לא בספרות!

בסופו של דבר, רבות מהתרבויות היו בעבר חברות פטריאכליות, כלומר, הגבר הוא ראש המשפחה והאישה... יש לה תפקיד חוץ מלהביא ילדים ולטפל בהם ולדאוג לבית? באמת? בטוח?!

אז, כן, פעם לנשים באמת לא היו יותר מדי תפקידים. וכשאני אומרת פעם אני ממש לא מדברת על לפני 2,000 שנה שעשו טובה לאנושות שהזכירו אותן (וגם אז, איך לא, בהקשר של גבר רוב הפעמים). אני מדברת על לפני פחות ממאה שנה. בשנות החמישים, הרבה נשים היו עקרות בית. הן היו אמונות על הטיפול בילדים ועל הבית. וגם אם הן הלכו לעבוד... רובן עבדו בעבודות "נשיות": תפירה, הוראה וכו'. למעשה הפעם הראשונה בה ניתנה לנשים זכות הצבעה בחברות הפטריארכליות היה ב-1906 בפינלנד. אחר כך, זכות הצבעה ניתנה במקומות שונים, כולל ישראל (שלא באמת הייתה קיימת אז, אלא הייתה אז החלופה המוכרת "פלשתינה").

והיום? בהחלט התקדמו שנות אור, ועדיין... הציפייה היא שהגבר יהיה המפרנס והאישה תהיה עם הילדים. כלומר, בסופו של יום, בבסיסו של עניין, הסדר הקדום נשמר.

אבל מה יפה בכתיבת סיפורים? אפשר לכתוב הכל, נכון? בהחלט אפשר לכתוב הכל, אבל ההיסטוריה הוכיחה ש... גם בספרות, התפקידים המגדריים נותרו מקובעים. אז נכון, לא במאה אחוז מהמקרים, אבל ברובם הגדול.

גברים

הגברים עדיין מהווים כשני שליש ממספר מקדמי העלילה הקיימים. ומתברר שגם הספרים האלה נמכרים יותר. 

למה הגבר זכה למעמד זה? הגבר, במשך שנים רבות, היה למעשה זה שעשה את רב הדברים. הוא זה שיצא לעבוד, הוא זה שבנה קשרים, הוא זה שיצא למלחמה וזכה לכבוד. באופן כללי, הוא גם נחשב תחרותי ויוזם יותר מאשר האישה. בנוסף, עדיין עובד טוב הסטראוטיפ של הגבר החכם (אף שבהחלט יש נשים עם IQ גבוה) וכמובן, הגבר שמתפקד בתור תפקיד "גבריים": שוטר, לוחם, כבאי, מרגל. כמובן, גם סבל נחשב עבודה גברית, אבל בואו נודה, כמה סיפורים על סבלים יש?

נשים

האישה היא הגיבורה הראשית? מזל טוב! אבל עדיין יש סיכוי שמשהו מעיב על כך. נכון, לפעמים הדמות הראשית היא בהחלט אישה, אבל לא פעם, היא בנחיתות, במיוחד אם יש גבר בספר, ועל כן, נוצרים סטראוטיפים למיניהם.

האישה החלשה: אז כן, אף אחד לא מצפה שנשים יוכלו להרים משקולות של חמישים קילו. אבל כולנו יודעים כמה שלגיה עבדה קשה בשביל להשיג את הבחור. אה, כן, היא לא עשתה כלום. אבל למה ללכת רחוק? מישהו מכיר את דמדומים? תקציר העלילה: יש רומן בין בלה (האנושית) ואדוארד (הערפד), ו... לפחות בשני הספרים הראשונים היא באמת שלא עושה כלום. צריך רק להגן עליה. וברגע שאדוארד עוזב, היא אובדת עצות. 

האישה הענייה:  טוב, היא לא חייבת להיות ענייה מרודה, אבל ברור שאם יש גבר, אז הוא חייב להיות עשיר כקורח. אז נכון, פערי מעמדות יכולים להיות סוג של אהבה אסורה, אבל למה כמעט תמיד הגבר עשיר יותר, גם בסיפורים חדשים יותר? נשים לא יכולות להיות עשירות? ואני מניחה שלא צריך דוגמאות לזה, נכון?

האישה התוקפנית והפזיזה: אולי היא התקשתה למצוא את מקומה בספרות רשמית אם נקרא לה כך, אבל בספרות חובבת. היא בהחלט שם. אולי אפילו יצא לכם (או בעיקר לכן), להיתקל. היא יודעת אומנויות לחימה (הרבה פעמים בכלל לא ברור מאיפה), לא חושבת לפני שהיא יוצאת לאיזו משימה התאבדותית או תוקפת מישהו שאין שום סיבה שתביס. וכמובן, היא מתרתחת מאוד מהר. במילים אחרות, הבחורה שלנו קצת... גברית. 

אז מה קיבלנו בעצם? או בחורה בנחיתות או בחורה בעלת מאפיינים "גבריים". אופסי.

אבל אלה לא הסיבות שבחרתי גבר כדמות ראשית (או: דוגמה אישית)

זה בסדר, פעמים רבות, הכותבים, ובעיקר הכותבות, בכלל לא מתכננות להעניק יתרון למין אחד על פני האחר. עם זאת, קיימות לא מעט נשים שמרבות לכתוב על גבר כדמות ראשית. הסיבה לתופעה לא קשורה לשנאת אנשים, אבל... אתן דוגמה מעצמי:

אני לא זוכרת את כל הסיפורים שכתבתי ביסודי, אבל בכיתה ז' (כן, אצלי זה עוד יסודי בעיר) כשהחלטתי לכתוב ספר, ביססתי אותו על דמויות מסדרת טלוויזיה. הסיפור, בניגוד לסדרה, קרה בארץ. (כך שזה לא היה פאנפיק, כי גם השמות וחלק מהרקע שלהם שונה כדי שלא יהיה ספציפי מדי לסדרה). בכל אופן, הדמות האהובה עליי הייתה אחת הבנים. אז הוא זכה לתואר הכבוד דמות ראשית.

אחר כך הייתה לי הפוגה ארוכה שאחריה כתבתי סיפורים קצרים (רומנטיים בעיקר). מוזמנים לנחש מה היה המין של הדמות הראשית בסיפורים אלה. ניחשתם נכון, לרב זו הייתה בחורה.

יותר מאוחר, רציתי לכתוב ספר שלם. אז אמרתי, נלך על אלמנט ספרותי שבא לי עליו, ונמשיך משם. אבל כיוון שהאלמנט הספרותי הנבחר כלל... ניחשתם, גברים, כך גם הסיפור זכה לדמות ראשית ממין זכר (מאוחר יותר, נוסף עוד גבר , אבל הוא נבחר כדמות ראשית נוספת כיוון שהוספתי לו עומק, כי פשוט הרגשתי שאני חייבת).

אחר כך, בשני הסיפורים הארוכים שלי, שוב, כיכב גבר. פעם אחת, הרגיש לי יותר בנוח להפוך דמות של גבר לרע בסוף (לא משנה שהסוף הזה נשכח לחלוטין), ובפעם השנייה... אחרי שקראתי ספר עם סוף מעצבן, החלטתי לעשות ספר קונטרה. וכיווון שהחלטתי שהבן אדם יהיה עצבני, מודה באשמה, גבר יותר התקשר לי עם התכונה הזו. במיוחד כי הוא סוציופת.  ובמציאות, סוציופתיה יותר שכיחה אצל גברים (אל תאשימו אותי, תאשימו את הסטטיסטיקה).

אבל אפשר לעשות מלא דברים אחרים!

בהחלט אפשר, ויש כאלה שעושות (כן, סליחה, בנים, אתם פחות עושים את זה) את זה. ועדיין, המוח שלנו כמעט מחווט לבחור במין מסוים לתפקיד מסוים. אני מודה באשמה שגם אם אני מכריחה את עצמי לחשוב על סיפור עם דמות ראשית כאישה.... זה פשוט לא מסתדר לי. כי אני לא בהחלט לא רוצה שהיא תיפול לאף אחת משלוש המלכודות שהצבתי קודם. וכך יצא, שהסיפורים הארוכים שהם אכן על נשים הם למעשה סיפורים שמבוססים על... אגדות מוכרות. 

אז, נכון, אני לא האדם המתאים לתת טיפים, מצד שני... ממתי אני מקשיבה לטיפים של עצמי בכלל?

1) אל תתביישו להפוך את מקדמת העלילה שלכם לדמות בעלת השפעה: עדיף לא מלכה או נסיכה, כי אז למעשה, היא לא עשתה דבר בשביל זה. זו יכולה להיות מנכ"לית, עורכת דין מצליחה, בלשית מפורסמת (כנראה שהראשונה היית ג'יין מארפל, המוכרת בתור מיס/גברת מארפל, של אגתה כריסטי) או... אתם יודעים?

2) בחורה לוחמת זה אחלה, אבל כדאי לחשוב על כל המשתנים: בכל זאת, נשים לרב נמצאות בנחיתות לעומת גבר בכל מה שקשור לקרבות. האם היא יורה בקשת? האם יש לה כוחות על טבעיים? האם היא למדה איזו שיטה ייחודית? כמו כן, תדאגו שללוחמת שלכם יהיה ראש על הכתפיים ותחשוב לפני שהיא יוצאת לקרב.

3) רגשות זה לא חולשה: אין בעיה שיהיו רגשות לדמויות, זה אפילו מומלץ בחום. גם אם האישה שלכם לא עושה דברים מוסריים, בהחלט ייתכן שזה יפריע לה. וכן, גם לדברים מותר.

4) היא יכולה להתאהב: רק תדאגו שהיא לא תהיה תמיד החלשה במערכת היחסים. היא יכולה בזמנים מסוימים להיות, אבל לא כל הזמן.

וזהו, מספיק D: 

מבנה סיפורי: אהבה אסורה

"רומאו, רומאו, למה זה אתה רומאו? באביך אל תכיר והתכחש לשם שלך: אם לא, רק הישבע לי אהבה ולא אהיה עוד קפולט."

 כולם מכירים את הטרגדיה שברבות השנים הפכה לסיפור רומנטיקה והפאן הטראגי... קצת נזנח, במיוחד בעיבודים מאוחרים יותר על רעיון הזוגיות האסורה. כמובן, שרומיאו ויוליה הם בהחלט לא הסיפור הראשון שמדבר על אהבה אסורה: קליאופטרה ומארק אנטוני (מה שהתחיל כרומן אמיתי הפך למחזה של שייקספיר גם הוא), גוונביר ולנסלוט מאגדות המלך ארתור. ו... אפילו בתנ"ך היה את סיפור דוד ובת שבע.

וכמה שאנחנו מתים על אהבות אסורות! הוכחה שעד היום, שבים וכותבים אותם (גם אם לא כספר). אז... אילו סוגים יש לנו?

• הפרש מעמדות: בדרך כלל הגבר עשיר אבל יכול להיות הפוך (דוגמה: כוחה של אהבה/גודית מקקנוט)
• מדינות אויבות או קבוצות יריבות/שונות מדי (אהבת איתמר/דבורה עומר - אף שבהחלט מתאים גם לקטגוריה הראשונה)
• קשר בזמן הנישואין/זוגיות: עם מישהו אחר כמובן (ג'יין אייר/שרלוט ברונטה) 
• בזמנים/חברות מסוימים: קשר לפני הנישואין (לפי התקציר: שלי עד חצות/ליסה קלייפס)
• בזמנים/חברות מסוימים: מערכת זוגית מאותו מין (נעמת לי מאוד/עמי גדליה)
• בזמנים/חברות מסוימים: פער גילאים גדול מדי (לוליטה/ולדימיר ונוקוב).

מודה שעל שני הסעיפים האחרונים אולי יהיה קשה ליישם את זה, אבל אני מאמינה שבשאר זה אפשרי. אגב, יריבים מרים הם לא אהבה אסורה, אבל בהחלט יכולים לעבור שלבים דומים. כמובן, המבנה הזה לא מחייב, ואתם יכולם להפוך, להשמיט ולערבב. אבל... אם סתם בא לכם משהו מוכן. מודה שאני משתמשת פה בשתי דוגמאות כל הזמן, כי לא הצלחתי למצוא את כל השלבים בדבר אחד (כי אין לי זיכרון פנומנלי של דברים שראיתי/קראתי, אז מסתדרים עם מה שיש). וכן, אני משתמשת פה בסרט קולנוע. תהרגו אותי.

שלב א': הצגת הקונפליקט

נכון, יש כאלה שלא פותחים בשלב זה והופכים אותו דווקא לשלב השני, אבל לא פעם, אנחנו צריכים לדעת למה לעזאזל יש בעיות שהשניים יהיו ביחד.

דוגמה:: סצנת הפתיח של רומיאו ויוליה מדברת על היריבות בין משפחת מונטגיו למשפחת קפולט. הנסיך מכריז שעוד אחד שיתחיל קטטה - ייענש!

שלב ב': הצגת הדמויות לפני הנפגש (ובמקרים הרלוונטים: בקבוצת השייכות)

כנראה שבמקרה של זוגות ממעמדות שונים, זה יהיה השלב הראשון, כי הקונפליקט כשלעצמו די ברור, ולא צריך הצגה מיוחדת. בשלב הזה, אנחנו פוגשים את הדמויות כדי להבין מאיפה הן באו ומי מפריע להן. לא פעם, יתארו חיי יום יום כלשהם, אבל לפעמים לא, כפי שתראו בדוגמה הבאה:

דוגמה: אחרי הקטטה, אנחנו פוגשים בדמות חדשה - רומיאו, המאהב המיוסר (בתחילת הסיפור, באחת שמה רוזלין). במחזה  בסצנה שאחר אנחנו פוגשים את יוליה, שרואים לחתן אותה עם פריס.

שלב ג' (לא תמיד הכרחי): הכנה למפגש

לפעמים השניים פשוט... נפגשים. זהו. בום טראח. אבל לפעמים, יש מקרים בהם יש איזה אירוע מסוים או איזה השתלשלות של שני אירועים בלתי תלויים שמביאים למפגש.

דוגמה: בחלק הראשון סצנה 2 במערכה 1, קפולט אומר לפאריס, ארוסה המיועד של יוליה, שהוא עורך נשף שהוא מקיים מדי כמה זמן. בחלק השני, משרת של משפחת קפולט מבקש שרומיאו (אותו הוא לא מכיר) יקריא לו את רשימת המוזמנים שניתנה לו לאותו נשף ממש (כי כמה חכם, הביאו את זה למשרת שלא יודע לקרוא וקיוו לטוב). רומיאו, ששומע שרוזלין מוזמנת לנשף, משתכנע להגיע גם הוא.

שלב ד': המפגש בין הנאהבים 

האם יש מה להכביר במילים? שני האוהבים נפגשים, לא פעם שלא בידיעת האנשים שזה אמור להפריע להם. אבל לפעמים כן. ברב הפעמים, כבר במהלך הפגישה הם מבינים שהם לא אמורים להיות ביחד, אבל בהחלט היו מקרים שהבינו את זה אחר כך (ג'יין אייר למשל גילתה רק במהלך החתונה שלה שבן הזוג שלה נשוי. כמה רומנטי)

דוגמה: שורה וחצי בערך אחרי שטיבאלט, בן דודה של יוליה, מתרתח על כך שרומיאו הגיע לנשף וקפולט לא מתרגש מדי, רומיאו, שהספיק כבר להתאהב ביוליה מרחוק, ניגש אליה, אוחז בידה ולא מחכה חצי דקה עד שהוא מצהיר לו את אהבתה. והיא... נענית. אפילו יש נשיקה כבר אז. זריזים אלה... ואז מתגלה שכל אחד הוא ילדו של ראש המשפחה של מנהיג המחנה השני. אבל צחוק הגורל: רק לאחר פגישתם מגלים השניים את זהותו של השני.

שלב ה': ההסתרה/הגילוי למחצה

בחלק הזה, זוג האוהבים המתהווה (כי לא כולם זריזים כמו רומיאו ויוליה) עושה אחד משניים: או שממשיך בחייו ולא אומר מילה וחצי מילה על המפגש או שנותן רמזים שיש מישהו/מישהי אבל... בלי פרטים.

דוגמה: במערכה 2 תמונה 1 רומיאו מדבר עם עצמו על כך שליבו "נשאר מאחור" איתה וחבריו מסיקים שהוא חושב על מישהי. הם רק חושבים שמדובר ברוזלין. אבל כולנו יודעים שצפויה להם הפתעה. (האמת שלא, הם לא מגלים על יוליה כל המחזה. אולי בנבוליו ממש בסוף).

שלב ו': פגישה שנייה

אי אפשר לסבך את העניינים על ההתחלה, נכון? אז כן, יש פעמים שבהחלט כן, אבל לפעמים, רוצים לתת לאוהבים עוד הזדמנות לאהבתם לפרוח באין מפריע.

דוגמה: סצנת המרפסת המפורסמת, בה רומיאו מתגנב למתחת לביתה של יוליה ומצהיר על אהבתו.

שלב ז': קבוצות המוצא מגלות (ומנסות להפריד את הזוג)

ואז... גבירותיי ורבותיי מתחילות הבעיות! הסביבה לא מגיבה משהו לרומן הטרי ועושה הכל בשביל להרחיק בין השניים. אוי, הדרמה ואיתה... נסיונות ההרחקה. 

דוגמה: כאמור, חוץ מהאומנת של יוליה, שיודעת עוד מזמן הנשף על אהבתה של יוליה לרומיאו, כל הדמויות מגלות (אם בכלל) על הרומן... הרבה אחר כך. לכן, הדוגמה שאני נותנת היא הסרט היי סקול מיוזיקל. שם קבוצת הכדורסל ומועדון המתמטיקה עובדים יחד כדי להפריד בין השנים

שלב ח': משבר בין בני הזוג

טוב, קשה להמשיך עם כל הדרמה הזו מסביב. ואז, הזוג אולי חושב להיפרד, אולי זורקים האשמות אחד על השני או... כל דבר שיגרום לעוד קצת דרמה. 

דוגמה: גבריאלה שומעת את טרוי אומר שהוא לא צריך אותה (מה שהיא לא יודעת שהוא עושה את זה בשביל "לצאת גבר").  ואז היא מחליטה לוותר על האודישן שהיא הייתה צריכה לעשות איתו. 

שלב ח': סוף טוב, הכל טוב

בסוף זה צריך להסתדר, לא? ייתכן שבני הזוג מוצאים את הפתרון לבד או שמא קבוצות השייכות הן חלק מהפתרון. ולפעמים... הם פשוט בורחים להתחתן. אלא אם כן, החלטתם לכתוב טרגדיה. ואז... טוב, לא.

באמת צריך דוגמה?