‏הצגת רשומות עם תוויות סופר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סופר. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 16 בינואר 2022

תסמונת המתחזה

תפסיקי להמציא מושגים לא קיימים

אווץ', מתי פעם אחרונה עשיתי את זה? (טוב, נו, יש מצב המצאתי תרגומים מוזרים לדברים). אבל זו לא המצאה שלי. 

נגיד שלא המצאת את זה. אז מה זה?

אדם בטוח שהוא מתחזה. כלומר, לא במובן אולי המילולי של המילה, אבל הוא לא מצליח לייחס לעצמו את ההצלחות שלו.

כלומר?

אדם מסויים רואה את הקשיים שלו ולא את הקשיים של אחרים ולכן הוא אומר שהוא פחות מוצלח מאחרים, וגם כאשר הוא מצליח,  הוא אומר לעצמו שזה היה מזל או שזה לא באמת.

זה השילוב בין חוסר ביטחון עצמי למרות תוצאות שאמורות להפריך אותו לצד פחד לחשוף את הקשיים והמחשבות שלהם מול אחרים כדי שחס וחלילה, חס ושלום, לא יתנו להם ביקורת שלילית.

מכירים את הכותבים האלה שתמיד חושבים שהם כותבים גרוע? אלה. 

מה ההבדל בין זה לבין פרפקציוניזם?

לפעמים הם דווקא הולכים יופי יחד. אחד מחמשת תתי הסוגים של תסמונת המתחזה מדברת בדיוק על פרפקציוניזם. על מנת לקרוא על הסוגים השונים, חפשו "תסמונת המתחזה סוגים". אצלי זה הופיע בקישור השני בחיפוש. אני מניחה שלכותבים מתאים בעיקר הפרפקציוניסט או "הגאון הטבעי" (או שנולדת עם יכולת כתיבה, או שבחיים לא יהיה לך את זה).

אז אני לא 100% שלם/ה עם עצמי? מה הבעייתיות בזה?

תסמונת המתחזה יכולה למנוע מאדם לפרסם, לגמור או אפילו לכתוב. כי הרי בטוח שהוא גרוע, כך אמר הראש שלו.

כיוון שיש פחד מהצלחה וכישלון, נוצר מצב של תקיעות.

ואתם יודעים מה קורה במצב של תקיעות? חוסר עשייה.

אז נכון, תסמונת המתחזה לא מוגבלת לעולם הספרות או אפילו לאומנות, אבל מטרתי היא לא להיות פסיכולוגית בכל תחומי החיים. אז יכול להיות שבמקומות עבודה זה יגרום לחוסר רצון להתקדם או בזוגיות, יש תמיד תחושה של ביקורת. אבל כשאדם רוצה ליצור, אבל מפחד מכל תוצאה באשר היא, אז הוא פשוט... לא יוצר או שהוא יוצר וזה נתקע בדרך, והיכולת שלו לא פורצת החוצה.

נסו לחשוב רגע, האם זכיתם לביקורות טובות מאנשים שקראו את הספר (בהנחה שקראו, כמובן. ולא, לא הייתי בונה על ביקורות בוואטפד). כיצד אתם מרגישים עם הביקורות האלה? מאמינים להם? אם לא, ברכותיי, כנראה יש לכם תסמונת המתחזה. אם כן, אז אולי עדיין יש לכם אותה, אבל הם בהחלט עוזרים לכם לצאת ממנה.

פרסום

טוב, לפעמים לאנשים גם אין את הכסף להשקיע בזה (בכל זאת, דרושים 40,000 שקל מיותרים, כן, גם בהוצאות מסורתיות, וזאת בניגוד לחוץ לארץ, שם ההוצאה עצמה אינה עולה כסף בהוצאה מסורתית). כמובן שזה כשלעצמו מעלה הרבה מאוד חששות. האם שווה לי להשקיע כזה סכום בלי יכולת לדעת אם תזכה לתגמול? עבור מי שלא מפחד, אין בעיה. גם אם בהוצאות המסורתיות לא מקבלים אותו, יש הוצאות פרטיות, שם סף הקבלה נמוך עד אפסי. ותיאורטית, אפשר גם בלי חברת הוצאה, אלא לקחת אנשים שונים שיעבדו על זה כפרילנסרים, ורק למצוא מי שידפיס.

אז אם הפחד שלכם הוא כסף, אז זה לא מעיד על תסמונת המתחזה כשלעצמו. כי זה לגיטימי, במיוחד אם אתם בשלב בחיים שהעתיד הכלכלי שלכם לא ברור. גם בואו נודה, פרסום ספר בעברית קשה פי מיליון מפרסום ספר באנגלית או כל שפה מדוברת אחרת לצורך העניין. למה? כי אם אנחנו מעריכים ש-1% מהאוכלוסיה יאהב את הספר שלכם (ואני מאוד אופטימית), יש עדיין פער בין 100,000 (ישראל) לבין 3,500,000 ( ארה"ב) או 665,000 (ברטניה). המספרים האלה נשמעים ממש לא רע, אבל... רב הספרים לא נמכרים באחוזים האלה. לצורך הערכה, הספר "יונה ונער" אכן נמכר ב-100,000 עותקים. ואין הרבה סופרים בארץ שמגיעים לכמות הזו. למעשה, יש סיבה שלרב הסופרים יש עבודה נוספת (ואגב, הסופרים המוכרים לא משלמים. למה? כי יודעים שהם רווחיים).

אם הגעתם עד הלום, הסבירות שיש לכם תסמונת מתחזה היא נמוכה. כי מי שיש לו את התסמונת, כנראה גם לא יסיים לכתוב כלום. אז אתם יכולים להירגע, אתם נורמליים. חשש מעתידכם הכלכלי מתקבל על הדעת לחלוטין. אבל אם בכל זאת הביקורת העצמית מנקרת בראשכם... אולי עוד לא ניצלתם.

סיום הסיפור

התחלתם לכתוב. הידד! יכול להיות שאין לכם אפילו רצון אמיתי להגיע לסוף, ואתם מושכים את הסיפור כמו מסטיק. או שאתם פשוט לא מצליחים לחשוב על הסוף המושלם.

בתור מומחית מספר אחת בלא להחליט על סוף, אני מבינה את הקושי. בתור אחת שלא מתכננת את הסיפורים שלה, כבר כתבתי סיפורים שלמים בלי לדעת את הסוף מראש. או אפילו באמצע. או בשלוש ת'רבע. עד כדי כך המצב שלי גרוע.

את האמת? הסוף הראשון לא היה משהו, הסוף השני היה נראה לי לא רע (במיוחד אחרי שפצור) והסוף האחרון (אני בפרק האחרון של הספר ההוא באנגלית).

האם כל זה אומר שאני סובלת מתסמונת המתחזה? אני סובלת מתסמונת חוסר ההחלטיות, תסמונת קשה כשלעצמה (ואת זה, דווקא, כן המצאתי D:). אני מקפצת בין מספר סופים (לפחות בשני המקרים האחרונים, בספר הראשון פשוט לא היה לי שום רעיון לסוף עד... בערך הסוף), כי אני תמיד מוצאת דרך חדשה לפרוץ. כך שזה יותר יצירתיות מתישה מאשר שאני חושבת שאני מתחזה או לא בטוחה בעצמי. פתאום אני מרגישה "רגע! יש לי רעיון אפילו יותר טוב!"

אז מותר להתלבט לגבי הסוף האידאלי, זה בסדר (אם כי לרב האנשים הנורמליים יש סוף כשהם כותבים ולא משנים אותו כל 3 פרקים), אבל אני מדברת על בעיה יותר מהותית.

העניין הוא לא שאתם לא מצליחים לחשוב על סוף, אתם לא מצליחים בעצם גם לחשוב על כל השאר. הבעיה היא שלא משנה את מה אתם רושמים, אתם בסוף תחשבו שזה גרוע. אתם תשכתבו את הסיפור שלכם מאה פעם עד שהוא יהיה לשביעות רצונכם. רק שזה אף פעם לא יקרה. ואז תהיו במצב בלתי אפשרי. יש אנשים שכותבים סיפור 5 או 10 שנים. ולא, אני לא מדברת על תחקיר ארוך או פנטזיה מורכבת כמו שר הטבעות. אחרי שסיימתם את התחקיר או את בניית העולם, הזמן שבו בפועל לוקח לכתוב ספר נובע מזה ש... אתם אף פעם לא מרוצים. הסיפור משוכתב מיליון פעם, לפעמים עם סוף... ולפעמים בלי סוף.

אז על מנת שלא נתראה בעוד עשר שנים והסיפור שלכם יהיה תקוע בטיוטה הראשונה שאף פעם לא מסתיימת, יש צורך להתמודד עם החשש הזה. פתרונות בהמשך.

האם זה אומר שכל סיפור שמתחילים חייבים לסיים? התשובה היא לא. אבל נסו ללא ללוש את אותו בצק מיליון פעם.

התחלת סיפור

יש לכם סיפור, אתם יודעים שהוא טוב, אתם רק... לא יודעים איך להעלות אותו על הדף. אז לא, אין מה להיבהל ברגע הראשון שזה קורה. לפעמים אנחנו צריכים לחשוב עם עצמנו, לתכנן, לחשוב על הדמויות. סיפורים לא תמיד צומחים בשלושה רגעים. אם הסיפורים שלי היו יכולים לדבר, כל סיפור מעל פרק אחד היה אומר לכם שהרעיון לא צץ במוח וכמו שהוא, גם עלה על הנייר. בעולם יפה זה היה קורה לי. במציאות.... זה לא. ולפעמים הפתרון הוא... טוב, להתחיל לכתוב. 

גם לפעמים קורה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, רק בשביל לגלות שעבדנו על עצמנו. אז גם זה, עדיין לא תסמונת המתחזה... אבל טוב, זה בהקשר לכותרת הקודמת.

לפעמים אתם עושים כזה בלאגן עם הרעיונות שלכם שאתם לא מסוגלים להתקדם. צר לי לאכזב, זו עדיין לא תסמונת המתחזה.

מתי זה כן?

כאשר כל רעיון שלכם, לא משנה כמה אתם חושבים שהוא טוב, לא יעלה על הנייר מתוך מחשבה שזה בחיים לא יהיה טוב. למה? כי ככה החלטתם. כאילו אין אפשרות, חס וחלילה, לתקן ולשפר. או שאתם כותבים מעולה על הפעם הראשונה, או שזהו, נכשלתם. אם ככה אתם חושבים, צאו מהסרט שאתם חיים בו, זה לא עובד ככה.

אז איך פותרים את זה?

כמו הרבה דברים בפסיכולוגיה, אין פתרון מוחלט. דיכאונות לא הולכים להיעלם כל כך מהר להרבה אנשים, אבל אולי תדירותם או עוצמתם יירדו. אז... אותו דבר פה. הנה כמה טיפים (מהאינטרנט, כי מודה שאין לי את הבעיה הזו). אז... קבלו אותם!

שלמות היא פיקציה

איך אומרים? גברים/נשים מושלמים יש רק באגדות. אז גם סיפורים מושלמים יש רק באגדות. צאו מנקודת ההנחה שבכל ספר, גם הספר הנמכר בעולם (לא התנ"ך, הכוונה לספר עלילתי), יש פגם. מוזמנים להציץ ברשימת הספרים הנמכרים בעולם: האם אהבתם את כולם (מאלה שקראתם, כמובן). וגם אם אתם מרגישים שאתם קוראים ספר והוא מושלם (ואני מודה שאצלי זו משימה לא קשה לתת לסיפור ציון 10 מתוך 10), אז בשביל מישהו אחר. הוא לא מושלם. הוא אפילו גרוע. ואני לא מדברת על גבר בן 60 שקורא הארי פוטר ולא נהנה כי הוא לא קהל היעד. אני מדברת על מישהו בגיל המתאים שעדיין לא נהנה. כל אחד, אתם בטוח יכולים לחשוב על ספר/סרט/סדרה/שיר/ציור/פסל (עם השניים האחרונים הגזמתי קצת?) שאתם אוהבים ואחרים לא, או בדיוק להפך. 

בקשו עזרה

במשך שנים כתבתי בלי שום הדרכה חיצונית, בתשלום או ללא. כשנפתחתי לעולם הזה של הדרכות על נושאים שונים, זה שיפר מאוד את הכתיבה שלי. אתם יכולים ללכת לקורס כתיבה יוצרת, או למצוא ספר, בלוג או סרטונים ביוטיוב. הכל תופס. זה לא בושה לבקש עזרה. רובנו לא נולדנו סופרים מדופלמים מלידה. כן, גם הסופרים הכי גדולים.

אל תתעלמו ממחמאות

אנשים מחמיאים לכם? זה סימן טוב! אם כי... כדאי לשים לב מי נותן לכם ביקורת. בלי להעליב את כותבי וואטפד (כי אז אאלץ להעליב גם את עצמי), כאשר חלק לא מבוטל של הקוראים הוא בגיל העשרה...  הביקורת בהתאם. קודם כל, הביקורות נוטות להיות לכיוון אחד (בדרך כלל, לכיוון החיובי). ולרב אין כמעט פירוט על מה טוב או רע. וזו הבעיה בארץ.... שאין באמת ממי לבקש לקרוא, אז... פשרה.

תזכרו שעבדתם קשה

אם הייתם גונבים ספר של מישהו אחר ומפרסמים תחת השם שלכם, אז הייתם מתחזים, אין על כך עוררין. אבל כשבן אדם עובד קשה... הוא לא מתחזה. הוא עושה את מיטב מאמציו. תזכרו את זה בפעם הבאה שתגידו לעצמכם דברים כאלה.

מותר להיכשל

תשאלו את ג'יי קיי רולינג. דחו אותה 12 פעמים. אז אין לי מושג אם בין הגשה להגשה להוצאת ספרים משהו התשנה בספר, ואז יכול להיות שלא היה לה ממש מה ללמוד. אבל היא התמידה. היא האמינה בעצמי. והיא הצליחה. בגדול.

לא כל סופר מפרסם את הספר הראשון שלו. לא כל ספר שמתפרסם הופך ללהיט אסטרונומי. לא כל מי שהספר הראשון שלו מצליח יכול לשחזר את ההצלחה.

ואיך אומרים? מטעויות לומדים. היום העירו לכם משהו על הספר שלכם, מחר תשפרו אותו או את הספר הבא שתכתבו בהתאם. ואף אחד לא יעריך את הספר פחות רק כי הוא עבר שפצור.


אז זהו, חפרתי מספיק להיום. רוצים לשתף חוויות? מוזמנים!

יום שני, 22 באפריל 2019

המספר (בגוף ראשון או בגוף שלישי)


לרב, הנטייה היא לחלק באופן קטגוריאלי בין מספר מגוף ראשון למספר מגוף שלישי, למרות שגם בתוך מספק מגוף שלישי יש כמה קטגוריות. ביחד אפשר לסדר אותן לפי רצף. בקצה האחד יהיה המספר מגוף ראשון ובצד השני המספר יודע כל. עם זאת, ביניהם קיימים עוד שני סוגים של המספרים שישלימו את הרצף. אז על זה נדבר הפעם.

אין התייסות לכך, אבל מלבד במקרים שבהם יש מספר כל יכול יכול להיות יותר ממספר אחד. כרגע, אין התייחסות לנושא.

הפעם המתכונת תהיה קצת שונה: אני אעזר בסרטון של ג'נה מורסי בשביל שמות באנגלית והסברים. אני גם אעלה חלק מהנקודות שלה. אבל כעיקרון זה לא תרגום מדוייק.


מספר בגוף ראשון
כמו כן הוא... כל פעם שהוא חושב, מרגיש או משהו תהיה להתייחסות לגוף "אני" או לעיתים "אנחנו". כל השאר, בהנחה שאינם מצוותים יחד איתו תחת "אנחנו" יהיו בגוף שלישי. במילים אחרות.... כמו שאתם מתייחסים אל עצמכם ביום יום.
סוג מספר זה מתחלק לשניים:
המספר הגיבור: המספר הוא למעשה הדמות הראשית (למשל, נעלמת מאת גיליאן פלין)
מספר עד: לעיתים, ניתן להתייחס אל ג'ון ווטסון (שרלוק הולמס) כאל מספר כזה.

יתרונות: קל יותר להתחבר אליו (כקורא וכסופר).
חסרונות: יש דברים שנסתרים ממנו/הוא לא יודע הכל. כדאי מאוד שזו תהיה דמות שקל להתחבר אליו.

קורא המחשבות (Limited)
כמו קודמו, גם הוא עוקב אחרי הדמות שלך לכל מקום, רק שהוא גם קורא מחשבות ורגשות על הדרך. גם הוא, כמו קודמו, יכול להיות נוכח רק במקום בו נמצאת הדמות.

יתרונות: יש לו את רב היתרונות של קודמו. מאפשר לשלב בין הקול הייחודי שלכם וקול הייחודי של הדמות.
חסרונות: טיפה יותר מרוחק ממספר בגוף ראשון.


יתרונות: אממ... מה היתרונות של סרט חוץ מהעובדה שאתה רואים דברים? אז אלה היתרונות,
חסרונות: מרוחק.

הסופר יודע כל (omniscient)
כשמו כן הוא, הוא יודע הכל. כולל מה כולם חושבים ומרגישים. תחשבו על זה כמן אל שמספר את הסיפור מהצד.

יתרונות: נראה לי השם אומר את זה.
החסרונות: ריחוק מאוד גדול מהקורא. בערך כמו לקרוא ידיעה חדשותית שכוללת דעות ומחשבות.

עכשיו מה?

עכשיו לבחור, מן הסתם.

איך בוחרים?
שאלה מצויינת!
התשובה היא: תלוי בצורך.

לסופר יודע כל יש יתרון שהוא נמצא בכל מקום. עם זאת, ניתן לעיתים לכפות על היתרון הזה באמצעות מספר נקודות מבט בספר. זה יכול להיות 2 או 3 (במשחקי הכס יש נראה לי... 18? לא שאתם באמת צריכים כל כך הרבה). כך יש לכם אפשרות להיות יותר במקום אחד במקביל. אם אתם יודעים לעשות את המעברים ולרשום ביותר מנקודת מבט אחד (כלומר, כמה מספרים), כנראה שהייתי מזניחה את זה. אלא אם כן יש סיבה ייחודית שאתם חושבים שיש צורך בריחוק הזה.

במידה ואתם רוצים לעבור בין כמה נקודות מבט, נשאלת השאלה אם ללכת על קורא המחשבות או מספר בגוף ראשון. היתרון של קורא המחשבות הוא שמעבר בין נקודות מבט, בהנחה ויש כאלה, יכול לעבור באופן יותר חלק ופחות ניכר לעין, ומאפשר לכם לעשות קפיצה (בהנחה שהיא הגיונית כמובן) בין שתי דמויות שונות במהלך אותו פרק (בניגוד למספר בגוף ראשון שידרוש לעצמו פרק שלם אם הוא אינו היחיד). שאלה נוספת היא האם יש סיטואציות מסויימות שיהיו מנקודת המבט של הדמות או שמא נקודת מבט של מתבונן חיצוני. למה הכוונה?

למרות שראשו לא זז, עיניו של אלירן נעו בין דניאל ליובל.

עכשיו, נסו לדמיין את המשפט הזה בגוף ראשון.

למרות שראשי לא זז, העיניים שני נעו בין דניאל ליובל.

אולי אפשר למצוא דרך חיננית ליישם את המשפט הזה בגוף ראשון, אבל למעשה, לרב, אדם בגוף ראשון לא ידווח על דברים כאלה. או זה מה שאני חושבת בכל אופן.

בנוסף, יש פעמים שהמספר נזכר בדברים מן העבר, אך אלה יותר סיפורים מאשר חוויות. זה נשמע מידעי מדי בשביל דמות בגוף ראשון.

לא שהייתה דרישה עד היום, אבל אם תהיה דרישה לדבר על סוגים נוספים של סופרים (שקיימים), אפשר.
זה הכל להיום.

יום ראשון, 23 בספטמבר 2018

קוראי בטא מנקודת המבט של הסופר/ת

סתם לידיעה כללית, סיימתי את הפרק הראשון!  D: אז מה אם יש בו רק 7 וחצי עמודים... :$

בכל אופן... חזרה לנושא המרכזי!

זוכרים אותה? התגעגעתם? כי הנה היא שוב, ג'נה מורסי, הפעם, טיפים לסופרים בשביל לקבל משוב מוצלח (גם אם לא תמיד הכי חיובי) מקורי הבטא שלך! כמו בפעם שעברה... תקציר בעברית. היא מדברת על התהליך האישי שלה, כמובן שזה לא משהו אבסולוטי או חובה. אם אתם רוצים לשמוע לכלל העצות, לכו על זה. לא רוצים, זה גם בסדר. אבל... נחמד לדעת איך זה עובד קצת, לא?



1) גיוס קוראי בטא - בארץ זה הרבה יותר קשה. היא אישית דיברה על גיוס דרך הפייסבוק. אופציה, אבל כאמור זה קשה. לשם זה הבלוג הזה נוצר! בדיוק בשביל גיוס. או שתחזרו לאופציית הפייסבוק.... או כל אופציה העולה על דעתכם. נסו שהקהל שלכם יהיה מגוון.

2) תודיעו אילו תכנים יהיו - איזה ז'אנר יהיה? תוכן למבוגרים? אלימות יתרה? קטעים ארוטיים? פרטו!

3) הסברת התהליך - עדיף שידעו למה הם נכנסים, לא?

4) "ניקוי" הטקסט - הכוונה לעריכה עצמית, טעויות הקלדה, שגיאות כתיב וכו'. כמובן, קוראי הבטא באים לפני העורך הרשמי, אל תדאג/י, יהיה מקצוען/ית שילטש/תלטש את זה באופן מיטבי יותר. עדיף כמובן לדאוג לטקסט קריא לעין. היא אומרת פחות לשים לב לבעיות תחביר, אבל תעשו לך, ולקוראים שלך טובה, ושים/י לב. אני אשתגע ביום שאני אראה ספר שלם שבו רשום "אני ילך" "אני יקרא" וכו'. אני ארצח מישהו. באנגלית יש יותר זמנים יותר מבלבל, אבל בעברית חבר'ה, יש רק 3 (+ציווי שיצא מכלל שימוש כמעט לחלוטין).

5) את/ה מגיב לי, אני מגיב/ה לך - אמורים לשלוח כל פעם פרק אחד. אחרי התגובה של קורא/ת הבטא שלך, מוטב שתענה מיד (או לפחות מיד שתראה). בנוסף, בקשו מהם תגובה מיידית לפרק. וברור שיקח זמן לכתוב את זה, אבל מוטב להיות בהיכון כבר אחרי קריאת הפרק. זו כבר עצה לקוראי הבטא עצמם, אבל גם אם אין לידם כרגע מחשב (הם בנסיעה ברכבת), שיקחו איתם דף ונייר ויכתבו. האנושות לא תמות מזה. לשומרי השבת והחגים, אולי כדאי לוותר על לעשות את זה במהלכם. אם אתם רוצים תגובה פנים אל פנים, אולי כדאי לקבוע איתם זמן שהם יקראו ואתם תהיו מוכנים להגיב באופן מיידי. אם אתם עושים ריאיון פנים אל פנים (או מסך אל מסך), נסו שלא להראות על הפנים שלהם אם התגובות שלהם לא מוצאות חן בעיניך.
6) יש לי כמה שאלות אליך/אלייך - אז כעיקרון אמור להיות סט של שאלות שכל קוראי הבטא נשאלים. ייתכן לעיתים שהשאלות ישתנו בהתאם לפרק (אם למשל הייתה סצנה מסויימת שמתארת פחד, כמובן שאין לשאול כל הספר אם הפחד הרגיש אמיתי, אלא רק בפרק הרלוונטי). היא נותנת 4 שאלות שהיא תמיד מתחילה איתן:
א) מה המחשבות הראשוניות אחרי קריאת הפרק?
ב) מה הסצנה האהובה ומדוע?
ג) מה הסצנה הכי פחות האובה ומדוע?
ד) מה מדעתך על הגיבור/ה?

לאחר מכן, היא ממליצה לעבור לשאלות ספציפיות יותר לכל סצנה. הסצנות הגיוניות? הקוראים עוקבים מה קורה? האם יש להם את התגובה הצפוייה לסיטואציה? (האם מראים רוצח ואנשים אומרים שהוא דווקא חמוד).

היא מציעה גם לסיים עם השאלות הבאות:

א) האם היו חלקים מבלבלים או לא ברורים?
ב) מ-1 עד 10 עד כמה נהנית מהפרק?
ג) מ-1 עד 10 עד כמה את/ה להוט/ה לקרוא את הפרק הבא?
ד) מה לדעתך יקרה בהמשך?
ה) איזו דמות הכי אהבת? למה?
ו) איזו דמות הכי שנאת למה?
ז) האם יש דמות/סיטואציה שנתפסה כלא אמינה בעיניך?
ח) מה אהבת בפרק?
ט) מה לא אהבת בפרק?


7) אם יש קוראי בטא שלא מתפקדים כהלכה (לא עונים בזמן אף פעם, הם לא מפרטים יותר מדי), כואב, אבל תתעלמו מהתגובה שלהם או לפחות קחו אותם בצורה שונה מאשר מי שנראה שבהחלט משקיע.

8) ועכשיו החלק הכיף.... צריך לשים לב אם יש דברים שחוזרים על עצמם, לטוב, אבל במיוחד, לרע. יותר מדי אנשים שונאים את הגיבור/ה? יותר מדי אנשים מקטרים על היעדר תיאורים? הגיע הזמן לעבוד על זה.

9) בנוסף ל-8 השאלות, שאלות כלליות נוספות שהיא מציעה: מי הדמות האהובה עליך? מי הכי פחות? כמה נהנית?


ניחשת נכון! אף אחד לא פנה אליי... אז... בפוסט הבא, סרטון שעוזר להתגבר על העומס שנוצר ממספר התגובות הגדול של קוראי הבטא. ואולי אפילו אנסה לעשות מדריך אונליין לקוראי בטא! שאף קבוצה לא תרגיש מקופחת... ו... כי אני צריכה שיהיה תוכן. עד הפעם הבאה. מוזמנ/ת להגיב!

סיפורים מוכרים עם טוויסט

  מכירים את זה שיש כל מיני רעיונות שחוזרים על עצמם מיליארד פעם, בדרך כלל בז'אנר הרומנטי? זה מרגיש שזו אותה גברת קיטשית באותה אדרת קיטשית...