ספרי להט"ב בישראל?!

אולי עוד לא נתקלתם בהם בחנויות הספרים (ממשיות או וירטואליות), אבל הם בהחלט קיימים: ספרים העוסקים בקהילת הלהט"ב, בעיקר בשתי האותיות הראשונות, פחות בפלוסים. וכן, יש אפילו ספרים כאלה בעברית. וכן, אפילו כחול לבן.

אבל כפי שוודאי ניחשתם... הם לא רבים. בסופו של יום, בספרות הישראלית (ולא רק), הספרים השולטים הם עדיין הספרים בהם מצויינות מערכות יחסים של גבר אישה. ועד שיש ספר כזה, סיכוי טוב שזו בכלל לא הדמות הראשית.

בארץ עדיין קיים אחוז לא מבוטל של אנשים דתיים ברמה כזו או אחרת, שמתנגדים לרעיון. וגם בקרב חילוניים גמורים, לא כולם נמשכים לרעיון לקרוא על שני גברים או שתי נשים ביחד (אם כי, מניסיון אישי, בסדרות טלוויזיה יש עניין כזה). בסופו של דבר, מדובר בספרי נישה, שהם ספרים שמוגדר למספר אנשים מצומצם מלכתחילה. ספרי נישה נוספים, למשל, הם ספרים על ערפדים או אנשי זאב ולאחרונה, אפילו מד"ב החל להיות חתיכת נישה. כי מוזמנים להציץ סביבכם: אין הרבה כאלה.

ולמרות כל הדיבורים, האחוז שלהם בספרות עדיין נמוך ממספרם הנמוך גם ככה באוכלוסיה. וזה עוד בחוץ לארץ. 

אז בעולם בו להט"בים זוכים (ודורשים) יותר ויותר הכרה, המספרים האלה עלולים לגדול. אך האם גם בישראל?

למה כן?

טוב, עדיין יש את אלה שמחפשים את הדברים האלה, בין אם הם משתייכים לקהילה ובין אם לא. מי ששיך לקהילה מחפש משהו להזדהות איתו, מי שלא אולי מחפש משהו מרענן. העולם משתנה, ואם ארוטיקה הייתה פעם מחוץ למדף הספרים, היום היא כבר כאן, כנראה בשביל להישאר.

למה לא?

טוב, כי בישראל עדיין רבים מהישראלים, יהודים ובכלל, מגדירים את עצמם כדתיים. הסיכוי של אוכלוסייה כזו לקרוא על הנושא הוא מאוד נמוך. ובלי קשר, ישראל היא מדינה שמרנית למדי, כך שלא בהכרח צריך להיות דתי בשביל לדחות את הרעיון על הפרק.

דעתי האישית

לדעתי, אנחנו בהחלט לא הולכים לשמוע על ספר אחד מרכזי בזמן הקרוב. הספרים האלה כנראה יהיו ברובם כחול לבן, בדומה להיום, פחות מחוץ לארץ. כנראה שהספרים האלה יאלצו להיות מצונזרים למדי.

אם בא לכם יום אחד לכתוב ספר שכזה, תעשו טובה, תרשמו תקציר שיגרום לקוראים שלכם להבין למה הם נכנסים. קראתי תקציר שנשמע כמו חברות אמיצה והתברר כ... מעבר. כשאדם מצפה לאדם אחד ובסוף מגלה משהו אחר, הוא עלול להתאכזב (כי כן, לפעמים בא לקרוא על חברות ולא על רומנטיקה, מותר לי).

מה דעתכם בנושא? צריך יותר? צריך לדבר על יותר סוגים? שתפו בתגובות.

ההבדל בין ספר לסרט/סדרה

הקדמה
במשך אלפי שנים, סיפורים מועברים הלאה. בהתחלה, זה היה בעיקר בעל פה, ולעיתים בעזרת ציורים או חריטת כתב. מאוחר יותר (או לפחות כך נראה לי), החלו להעלות סיפורים במחזות, בעיקר כטרגדיה או קומדיה. ואז הגיע הדפוס והבאת ההשכלה להמונים. פתאום, לא רק קומץ של כמורה ואצולה יכלו לקרוא, קריאה הייתה נחלת הכלל. וספרים היו הבאים בתור. בניגוד לאופציות הקודמות, יכולת להנות בנוחות מהספר שוב שוב.

אבל אז הגיע הרדיו. הרדיו שימש בעיקר להשמעת שירים וחדשות, אבל תהיו בטוחים שהיו סיפורים בהמשך גם ברדיו. ואז, הגיעו הסרטים (ובהמשך, הסדרות). בהתחלה בלי קול ובלי צבע, ובהמשך עם קול אבל עדיין בלי צבע, בהמשך עם קול ועם צבע שעבר פילטרים של כחול והיום... טוב, אתם יודעים מה יש היום, נכון?

כל דור חדש של העברת סיפור, למעשה הוריד מערכו של הקודם. היום אנשים בהחלט לא חורטים על קירות, סיפורים בעל פה מסופרים בעיקר לילדים קטנים או דרך צ'יזבטים. התיאטרון מלא בעיקר באנשים בגיל פנסיה וספרים... טוב, איך לומר בעדינות? לא ממש קוראים אותם כמו פעם.

למה אנשים מעדיפים סרט/סדרה על ספר?
כי הם לא צריכים להתאמץ. הם לא צריכים לדמיין איך נראות הדמויות והתפאורה או איך נשמעות הדמויות. בנוסף, גם אם סרט אורך שעתיים, תהיו בטוחים שאת הספר ייקח לכם הרבה יותר זמן לקרוא.

אז למה אנחנו צריכים ספרים עדיין?
לספר יש משהו שלסרטים, סדרות ולרב גם הצגות, פשוט אין: קול פנימי. לעיתים נדירות אנחנו ממש שומעים את המחשבות של הדמויות. אנחנו רואים את ההתחרשות מבחוץ, באופן אובייקטיבי לחלוטין. אמנם יש ספרים שמסופרים מצידו של מספר יודע כל, אבל גם הם, אינם אובייקטיבים. הם מאפשרים הצצה למחשבות שמתרוצצות בראשה של הדמות, שיתכן שלא תמיד קל כל כך להביא לידי ביטוי רק באמצעות הצגת הסצנה כמו שהיא.

בנוסף, לסרטים/סדרות יש במאי. הבמאי מתכנן את הכל כראות עיניו. בסופו של דבר, אלה לא הצורכים שבוחרים את השחקנים שיגלמו את הדמויות. בספר, אתם הבמאי. נכון, יש לכם "תסריט" שאתם נצמדים אליו, אבל בסופו של דבר, האופן בו תחוו את הספר תלויה בכם ובפרשנות של הכתוב. ואתם אפילו מלהקים את הדמויות. אולי אתם חושבים על אנשים מוכרים או שחקנים, אולי אתם יוצרים דמויות מאפס, ואולי זה לא באמת קבוע. ויכול להיות שאתם אפילו לא נצמדים לטקסט במאה אחוזים. אז רשום שאיימי מהספר "נעלמת" בלונדינית. אני מדמיינת אותה ג'ינג'ית, לא יעזור לכם כלום. על אותו עיקרון, מישהו שקורא בספר על בחורה ג'ינג'ית עם נמשים בשביל לפגוש בסדרה בחורה שחומה עם שיער שחור (יומני ערפדים/יומני הערפד)... צפוי לאכזבה. כמובן, שאותו דבר ניתן לומר על הקול של הדמויות.

לרב, כאשר מנסים להעביר את הספר למסך, הוא מועבר לצורת סרט. בצורה הזו מתפספסות המון נקודות. למה? כי פשוט אין מקום אין סופי. כמובן, גם סדרה יכולה להוריד ולהוסיף פרטים, אבל בסרטים, זה הרבה יותר בולט. אתם לא פעם הולכים לשמוע את המשפט המוכר "זה לא טוב כמו הספר." כך שאם קראתם ספר, יכול להיות שאתם לא רוצים ללכת לראות את הסרט. מכיוון שדרך ההתבוננות שלכם על הספר נוצרה מעולמכם האישי, הסיכוי שהיא תתאים לה הוא אפס. כמובן שאין בעיה באופציה ההפוכה.

סרט או סדרה מלאים גירויים, צריך לשים לב למסך, לקול ולא פעם... גם לכתוביות. בספר, הכל מרוכז לכם במקום אחד. אז נכון הספר לא מראה ולא משמיע לכם כלום, אבל הכל בראש.

ושלא תבינו אותי לא נכון, באמת אין רע בסדרה או בסרט וגם לא בהצגות (אני אוהבת הצגות, מודה). אבל כשיש סרט שמבוסס על ספר... אולי כדאי לקפוץ ישר למקור. ובכלל, מי שקורא ספרים נפתח לסיפורים חדשים שלא היה נחשף אליהם אילו רק היה רואה סרטים/סדרות, נכון?

ספר צריך מסר אידיאלוגי?

בהחלט ניתן למצוא ספרים שמנסים או מצליחים בפועל להעביר איזה מסר. נעלמת (גיליאן פלין) מדבר למשל על התוצאה של חוסר תקשורת. כלומר, אילו רק השניים היו מדברים כהלכה, כל הצרות האלה היו נחסכות.

נשאלת השאלה: האם כל ספר באמת כולל בתוכו מסר? אני עדיין תוהה איזה מסר למשל כולל הארי פוטר. כן, אני לא בדיוק מודעת לכל העלילה אבל... מה המסר? חברות מנצחת? הטוב מנצח? ילד חנון יכול להגיע לגדולות? שמישהו יספר לי. בדמדומים זה כנראה... קבלת האחר? שלושת המוסקטרים מדבר על צדק והשתלבות, אני מניחה. אתם יודעים, הסופרים לא בדיוק רושמים מה המסר שהם מנסים להעביר.

חלק מהמסרים שהועלו הינם אידיאולוגיים וחלק... ובכן שונים. למשל, ילד חנון שמגיע לגדולות, בין אם מדובר בספר המדובר הנ"ל או לא, הוא לא אידיאולוגיה. זו יותר הצהרה. כמו ההצרה שהילדה שנראית הכי סתמית איכשהו מושכת את כל הבנים באופן בלתי אמין לחלוטין. הצהרה שאני ממליצה בחום להימנע ממנה.

אך האם הספר נועד במטרה להעביר... מסר אידיאלוגי? אני לא אומרת שאסור בשום פנים לשים את זה... אבל... הרשו לי לתת דוגמה קונקרטית:

בסיפור שלי נניח שיש 11 דמויות שחוזרות על עצמן יותר מפעם אחת (לא כולל ילד בן 4). במקרה של שתיים, לנטייה המינית אין רלוונטיות בשום צורה, ולכן אינה מוזכרת. יש שם שתי לסביות. והשאר... טוב, סטרייטים. כך שלמעשה, אנחנו נמצאים במצב של 7-9 סטרייטים. האופציה להיותם ביסקסואל (אוהבים את שני המינים), אינה מועלת כי אינה רלוונטית. כי למי אכפת אם פעם היו להם בני זוג מהמין שלהם? אבל, סתם כי החלטתי שזה נחמד ואני יכולה, החלטתי שמכיוון שזו מדינה מומצאת, נישואים של בני זוג מאותו מין יהיו דבר מקובל ונורמלי. אז כן, עדיין יש להם את המגבלה שהם לא יכולים להביא ילדים יחד, אבל חוץ מזה.. אין להם שום מגבלה אחרת. והנה עוד מיעוט מיני שיש אצלי שלא מדברים עליו: א-מיני (הוא לא א-רומנטי, אז אפשר לקרוא לו "סטרייט" במונחים של האם נמשך לגבר או אישה).

האם אני מנסה להעביר משהו אידיאולוגי? אולי, אבל לא בצורה משמעותית. בסופו של דבר, זכויות הלהט"ב, אם נקרא להם כך, לא מקבלים הרבה מקום. למה? כי ככה, דמויות משניות מקבלות פחות מקום. זה חוק ידוע. וכן, הזוג החד מיני כמעט לא מוזכר, פשוט כי אני לא מוצאת סיבה להזכיר את הזוגיות יתר על המידה. אבל בכל זאת, רציתי לתאר חיי משפחה כלשהם.

מישהי טענה שזה "בעייתי" וזה לא משקף שום דבר כי... רק 2 דמויות להט"ביות (לא ישראלית, אגב).  היא עושה חצי מהדמויות להט"ביות. התירוץ? שזו הכמות באוכלוסייה. פעם אחרונה שבדקתי... זו לא הכמות באוכלוסייה. באמת, יש לי אפס בעייה עם הומויים ולסביות, ובהחלט ניתן ליצור עולם דמיוני שבהם יש יותר מהם, אבל בתכלס... צר לי, הם מיעוט. רוצים לכתוב סיפור שמתרחש בחיפה? 5 יהודים ו-5 ערבים הם דבר בהחלט מתקבל על הדעת. רוצים לכתוב כזה סיפור בבני ברק? כנראה שזה כבר יהיה מוזר, אלא אם כן אנחנו מדברים על ישראל עתידנית.

אני אומרת: רוצים לתת קצת מעצמכם? סבבה. נסו שזה לא ייקח יותר מדי מקום ואל תנסו לשקר לקוראים שלכם כדי למצוא חן בעיניהם.

מגוון: חובה?

כמה שכבר דשו בנושא הזה. למקרה שאתם לא מאלה שרואים סרטונים של סופרים (במיוחד בהתחשב בעובדה שכולם באנגלית), תנו לי לקצר לכם: ברור שחובה שיהיה מגוון.

ואני אומרת... חכו רגע עם זה.

רב הסופרים שתמצאו ברשת שעושים סרטונים בנושא הם באופן, מאוד לא מפתיע, אמריקאים. ארה"ב היא מדינה של מהגרים בבסיס שלה. לכתוב סיפור שמתרחש בארה"ב ובו אין שום מיעוטים... הרי שזה מגוחך. אלא אם כן יש סיבה מאוד מיוחדת (מישהו רושם על האיימישים, מישהו רושם על שנות ה-60 שבהם הייתה הפרדה מאוד ברורה בין לבנים ושחורים). למרות שבואו נודה... הרבה סרטים מצליחים לברוח מזה.

בארץ, יחסית, גם יש מגוון של אנשים, כור היתוך כמו שאהבו לקרוא לזה בימי הקמת המדינה. אנשים שונים ממקומות שונים עם מנהגים שונים שנראים אחרת ומדברים שפות שונות. סלט של אנשים.

יודעים מה, בואו ניקח את ארצנו הקטנטונת. בהנחה שאנחנו כותבים ספר על עכשיו, האם ייתכן שלא יהיה בו לא אשכנזי אחד או לא מזרחי אחד (בהנחה שאנחנו כותבים על האוכלוסייה היהודית)? התשובה: לא. תסתכלו סביבכם, ותגלו שהם נמצאים, ובכמויות (טוב, אולי בשכונות חרדיות זה קצת אחרת, אבל לא מומחית בנושא). רבים יעידו שהדבר נכון גם לגבי ברית המועצות. אבל מה עם אחרים? הצרפתים? האמריקאים? האתיופים. הם קיימים והם חשובים בדיוק כמוני או כמוכם, אבל בהתחשב במספר הדמויות שיש לכם, יכול להיות שלא יהיה כל ייצוג שלהם. בדיוק כמו שאתם יכולים ללכת לחוץ לארץ למדינות לאום ולהסתובב בשכונות מסויימות שם אין זרים.

לא, אני לא גזענית. לא, אני לא שונאת את האנושות. כן, אני יודעת שיש עוד כמה סוגים של אנשים שהם לא אני. אבל לא, יש מיעוטים שקשה לי להגיד שאני מכירה ייצוג מכובד שלהם. אתיופים פגשתי באופן אישי לראשונה בצבא, אמריקאית אחת בכיתה ח' והשאר באוניברסיטה, צרפתים...? טרם. ואני לא מדברת על החברים הקרובים שלי, אני מדברת עם אנשים שהיו איתה בלימודים או בצבא, לא דברים שאני בוחרת. מה שכן, עיראקים היו ומלא. וגם אשכננים לא היו חסרים ברמות כאלה או אחרות.

תסתכלו על ספרי פנטזיה. קחו את טולקין. יש שם כל מיני גזעים ובאופן מפתיע לכולם יש בדיוק את אותם מאפיינים. אני לא בעד זה, באמת שלא. אם אתם שמים קבוצה, גם אם היא הטרוגנית מבחינת גזע למשל, לא כולם צריכים להיות זהים. אני מניחה שגמד גבוה אולי נשמע מגוחך, אבל אולי גמד שאכפת לו מאוד כמה דברים חוץ מאבנים וכרייה? כי לרב, גמדים מסתובבים סביב זה. ולרב, אלפים יפי תואר, בהירים וגבוהים. בואו נודה שעם העבר שלנו, זה נשמע מטריד.

האם ייתכן שבעולם פנטזיה/מד"ב שבכל ממלכה יהיה עם אחד בלבד ללא ערבובים? התשובה היא: כן. למעשה, במשך שנים זה היה ככה. גם אם לא בפועל, אלה שהיו מעמים אחרים לא פעם היו עבדים או משרתים. העניין הוא כזה: גם אם אכן קיים רק עם אחד באותה ממלכה, תדאגו שלא כל העמים בכל הממלכות יהיו בדיוק עם אותם מאפיינים. כך אתם למעשה נותנים לגיטימציה רק לסוג מאוד מסויים של אנשים ושוללים את קיומם של אחרים.

אתם רוצים שבמדינה שלכם כולם יהיו בלונדינים עם עיניים כחולות? ניחא. אתם רוצים שכולם יהיו אנשים נהדרים? תשכחו מזה. עכשיו! ואגב, גם ההפך לא תופס.

ומה לגבי מיעוטים מיניים?
למקרה שאתם תוהים לגבי מה זה מיעוטים מיניים. למרות שבהחלט ניתן להתייחס כאן לאנשים ללא מין מוגדר, הכוונה היא יותר לנטיות מיניות, או בשמם הידוע: להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים).

כמו הקודמים: אם יש לכם 5 דמויות עם זהות מינית רלוונטית (כי בהחלט יכולות להיות דמויות שלאף אחד לא אכפת מה הזהות המינית שלהן כי היא לא רלוונטית בשום צורה), אז כן, יכול להיות שלא תהיה שם דמות מקבוצת להט"ב. תשנאו אותי, תאמרו שאני שונאת מיעוטים או מה שזה לא יהיה. אבל אני בטוחה שגם אם אתם משתייכים לקהילה הזו, אתם יכולים לחשוב על 5 אנשים שלא. בכל זאת, קבוצת הלהט"ב היא מיעוט. עם זאת, אם יש לכם 10 דמויות... אולי כבר עלולות לצוץ שאלות, למרות שסטטיסטית, זה משהו כמו...

טוב, מתברר שאחוז קהילת הלהט"ב משתנה, אבל בואו נסכם שהוא לא עולה על 10 אחוז . כי..  אתם רוצים לומר שיש אנשים קהילת להט"ב כמספר השמאליים?! שמאליים זה לא כזה עם נדיר כמו שעושים ממנו. אני מניחה שתצליחו לחשוב על יותר שמאליים מאנשים שנמנים שמגדירים את עצמם כלהט"ב. (שמאלית גאה). אבל אני מאמינה שזה יותר לכיוון ה-5% (ובהתחשב בהכרות שלי עם אנשים, גם זה הרבה, אבל אולי אני טועה).

בכל אופן, אם אתם שמים מישהו שמקהילת הלהט"ב הוא לא חייב להיות הדמות הכי אהובה בספר, אבל כדאי שאם הדמות הכי שנואה בספר, שלפחות תהיה לו קונטרה. ולא יזיק בכלל אם יהיה גם דמות מאוד שנואה נוספת שתהיה סטרייטית לחלוטין. ככה אתם אומרים "יש אנשים רעים ויש אנשים טובים, וזה ממש לא קשור לנטייה המינית שלהם".

הסיבה בערך היחידה שהנבל הראשי יהיה להט"ב באופן בלעדי היא שהוא הפך למה שהוא בגלל היחס שהוא קיבל כל חייו, והוא החליט שבא לו לשנות את זה. ואז זה בעצם לא כל כך שונה מאישה או מיעוט שעושה אותו דבר. זה לא אומר שכל המיעוטים רעים (הידעתם? בארה"ב נשים נחשבות מיעוט למרות שהן חצי מהאוכלוסייה), אבל זה הוביל אותם למקומות לא טובים.

אלא אם כן זה המקרה אצלכם... לא מוצאת סיבה טובה לזה. סורי.

ואם אתם שמים דמות מקהילת הלהט"ב אל תרמו את עצמכם או אף אחד אחד בכך שתכונת האופי היחידה שלו תהיה שהוא... מקהילת הלהט"ב (או לצורך העניין, בן מיעוטים). כי זו לא תכונה. זה מאפיין חשוב בזהות, אבל זו לא תכונה.

אגב, אנשים נורא אוהבים לדבר על קהילת הלהט"ב בהקשר של ספרים ובכלל, אבל יש עוד מיעוט מיני שלא זוכה כמעט להתייחסות. אלה הא-מיניים. והכוונה היא לא שאין להם מין מוגדר (זכר/נקבה) אלא שאין להם נטייה מינית כלפי אף אדם באשר הוא. וכן, זה מפתיע, אבל יש דבר כזה. חלק מהם גם א-רומנטיים, אנשים שלא מסוגלים להתאהב. אבל לא כולם.

חפרתי מספיק, לא? אם מישהו יקרא אי פעם, אני מניחה שאנשים ממש הולכים להתווכח איתי, אבל זו דעתי. יכול להיות שזה נובע מהעובדה שאני מנסה לצבוע את הסיפורים שלי בצבעים של מה שאני מכירה (תרתי משמע). כאמור, אין לי שום דבר נגד אף קבוצה, אלא אם כן הקטע היחיד של הקבוצה הזו הוא להרוג אנשים, ואז כן. (מישהו אמר דעאש ולא קיבל?)