‏הצגת רשומות עם תוויות עצות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עצות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 15 בפברואר 2022

רמזים מטרימים (Forshadowing)


 אם יש אקדח שתלוי על הקיר במערכה הראשונה, הוא בהכרח יירה במערכה הראשונה (אנטון צ'כוב) 

באנגלית זה נשמע מגניב יותר. 

מה אני אעשה? תציעו רעיונות חדשים.

 מהו רמז מטרים?

אם לא למדתם על זה בבית ספר, או פשוט נרדמתם בשיעור, רמז מטרים הוא הכנסת רמז שמטרתו לרמז על ההמשך. זה יכול להיות הסצנה הבאה, הפרק הבא ואפילו סוף הספר. בדרך כלל, יש יותר מרמז מטרים אחד.

לתוהים מה פירוש מקור מטרים: מטרים מלשון טרם, לפני. 

מטרים (לפי האקדמיה ללשון העברית): מכין לקראת דבר שיבוא בהמשך.

אבל באיזה מקום, יש מלא דברים שמלמדים על הבאות.

זה שאנחנו אומרים שהדמות הראשית תצא לפרק הבא בדייט וזה אכן קורה, זה לא רמז מטרים. כי זה לא רמז, מספרים לכם מפורשות. תנו לי לספר לכם דוגמה שלמדתי בתיכון בסיפור (המשעמם) "הרופא וגרושתו" מעת ש"י עגנון. כאשר הרופא (שאני לא סגורה אם יש לו שם) רוצה להציע לדינה דייט, הם רוצים לקחת את החשמלית. בפעם הראשונה, אין מקום. בפעם השנייה יש מקום אחד. רק בפעם השלישית יש מקום לשניהם.

מה המסקנה: שהם לא נועדו להיות יחד.

מה?! איך אפשר לנחש את זה מזה?!

תאמינו לי, שאלתי בדיוק את אותה שאלה. אבל אתם יודעים מה הבעיה עם רמז מטרים? שהוא ספויילר. ומכיוון שזה סיפור כזה משעמם, למי אכפת לעשות לו ספוילר בכלל? D: חוץ מזה, לבן אדם יש קטע עם רמזים מטרימים. 

הטרמות, כמו הרבה דברים בחיים, מתחלקות לשתיים (וכן, אני יודעת שההגדרות שאני נותנת הן לא תרגום מילולי)

הטרמות גלויות (Direct foreshadowing): המטרה של הכותב הוא שהקוראים יבינו למה הוא מכוון, או לפחות יתחילו לנחש. 

דוגמה: מקבת - בתחילת המחזה, מכשפה אחת פונה למקבת' בתוארו הנוכחי (שליט גלמיס), השנייה מכנה אותו בתואר לא שלו (שליט קודור) בעוד השלישית מנבאת שהוא יהיה מלך סקוטלנד. פספסתם את הרמז המטרים? לאחר שמקבת' עוזב את המכשפות, הוא מתבשר שמעתה הוא אכן שליט קודור. המשתמע? הבא בתור, הוא להיות מלך סקוטלנד!

הטרמות סמויות: (Indirectforeshadowing): הקוראים אפילו לא יודעים שהם קוראים רמזים מטרימים. רק בדיעבד (או בקריאה שנייה), הפאזל מתחיל להתחבר. עד אז, הם די לוטים בערפל.

דוגמה: הדוגמה של ש"י עגנון.

כמה דברים שמזכירים הטרמות, אבל הן לא

האקדח של צ'כוב: חשבתם שהתמונה למעלה הינה הטרמה להמשך? אז לא, אבל קשה שלא לראות את הדמיון, לכל פרט בסיפור שלכם יש משמעות, כן, גם לאקדח שעל הקיר, הוא לא סתם שם. אם הסופר כותב משהו, שולי ככל שיהיה, במיוחד בהתחלה... אל לא להטעות אותנו. זו לא טכניקה (בניגוד לרמז מטרים), זה כלל. אומרים שעוד מישהי שטובה בזה היא ג'יי קיי רולינג, כפי שמתבטא בהארי פוטר וספרים נוספים שלה.(אאלץ להאמין לאנשים האלה). אף שהאקדח של צ'כוב ורמזים מטרימים הולכים לרוב יד ביד, לא תמיד כך הדבר.

פלאשבקים או גיחות לעתיד (או בשבילכם: מעתק לעבר ומעתיק לעתיד): יציאה מהעלילה בהווה כדי לראות קטע שהתרחש בעבר או יתרחש בעתיד. לא רמז, לא כלום. ברור כשמש (אם תשאלו אותי זה לא דומה, אבל זו אני...).

הולכת שולל (באנגלית: red herring): כן, באנגלית זה נשמע מוזר, אני יודעת. בכל אופן, השם בעברית די מסביר את העניין. הכוונה היא לגרום לקוראים לחשוב שהסיפור הולך לכיוון מסויים רק בשביל שיגלו שזה לא נכון. או אם נתרגם את הציטוט המדויק של ויקיפדיה באנגלית: ""משהו שמוליך שולל או מסיח את הדעת משאלה חשובה או רלוונטית". מבחינתי הסחת דעת היא עדיין סוג של הולכת שולל, אז... נסגור על השם הזה D:

איך עושים את זה?!

יודעים מה הבעיה הנוספת ברמז מטרים? שבשביל לעשות אחד, צריך לדעת מה יהיה בהמשך. משמעות הדבר היא שאם אין לכם שמץ של מושג מה יקרה בהמשך, אתם לא יכולים להטרים אותו. אבל, גם אם אתם לא יודעים את העלילה על בורייה, מספיק שיש איזו נקודה בהמשך שאתם יודעים עליה, תוכלי ליצור הטרמה עבורה, גם אם הרבה דברים מעבר אתם לא יודעים. אז שורה תחתונה: כל עוד אין לכם מושג מה אתם רוצים, אין טעם בהטרמה. לכן, על מנת להטרים סיפור צריך לתכנן אותו (ולו בצורה רופפת מספיק בשביל לדעת מה יש להטרים)או לעשות את מה שאני עשיתי... לגלות באמצע הסיפור שיש מה להטרים, ואז לשנות דברים קטנים בהתאם. אבל את זה יכולתי לעשות כיוון שהפרקים לא פורסמו לפני שהספר נכתב במלואו (ועבר עריכות).

מקור (האמת שיש כמה דומים)

לקריאה נוספת - אם יהיה ביקוש, יתורגם


יום חמישי, 15 ביולי 2021

כתיבת יותר נקודת מבט אחת

מי שמכם קראו את סדרת "משחקי הכס" וודאי התלהבו מזה שיש לא פחות מ-18 נקודות מבט! אכן, בהחלט הישג מרשים, שאני מניחה שזה בין היתר מה שאיפשר לזה להצליח, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר במלחמה כוללת.

אבל... רובנו לא כותבים על מלחמה. וגם אם כן, בהחלט לא צריך לרב 18 נקודות מבט. ספרים רבים מסתפקים ב-2. גם אלה שלא, לרב לא מתהדרים במספר דו ספרתי. אבל נתחיל אחד אחד...

מהי נקודת מבט?

זוכרים את הפוסט של מספר בגוף ראשון/שלישי? רב סוגי המספרים סובבים סביב דמות אחת, בין אם גוף ראשון או לחלופין קורא המחשבות/הצופה מן הצד (אם כי אתייחס יותר לקורא המחשבות). לעומתם, המספר יודע הכל אינו מתרכז בדמות אחת, ולכן, אינו רלוונטי כאן.

במילים אחרת,  אנחנו עוקבים באופן צמוד אחרי התרחשות של כמה דמויות, לרב בנוסף למחשבות שלהם (כי... הצופה מן הצד קצת נדיר למיטב ידיעתי במקרה של ריבוי נקודות מבט).

כל בן אדם במציאות הוא נקודת מבט. הוא יודע מה הוא חושב ומרגיש אבל הוא יכול רק להסיק לגבי הסובבים. כנ"ל בספר. כל אדם יודע על עצמו (או שהמספר יודע את הכל על כולם).

במילים אחרות, אמנם הכותרת היא "יותר מדמות ראשית אחת", אבל לעיתים יש דמות ראשית או שתיים אבל מדי פעם אנחנו מקבלים "גיחה" לדמויות פחות מרכזיות. כלומר, ככל שמספר הדמויות עולה, יש סיכוי יותר טוב שלא כולן יהיו ראשיות. בשתיים, בהחלט סביר ששתיהן יהיו ראשיות שמתחלפות כל הזמן (יום אחד בדצמבר).

למה לא אחת?

אם אתם מסתדרים עם נקודת מבט אחת, אז זה נהדר! אתם לא צריכים יותר! אבל מי כמוני יודעת שאם נקודת מבט אחת... לעיתים קל להיתקע. אבל... זה בהחלט אפשרי, הוכחה שיש מספיק ספרים כאלה. בספר הנוכחי שאני כותבת אכן יש נקודת מבט אחת.

אז כמה כדאי לי?

התשובה טמונה בעלילה. רומן לא פעם דורש שתי נקודות מבט. אבל כשיש התרחשות בכמה חזיתות, ייתכן שתאלצו להעלות את מספר נקודות המבט (פרשת קולומבוס).

בשורה התחתונה: על מנת לבחור כמה נקודות מבט ברצוננו לכתוב, יש לשאול שתי שאלות חשובות. 

  1. כמה דמויות ראשיות יש לכם (כי אז כל דמות תקבל נקודת מבט) 
  2. בכמה מקומות (פיזיים) העלילה שלכם מתמקדת.
אני אשקר אם אגיד שיצא לי לכתוב יותר משתי נקודות מבט. אבל לעתים, חוץ ממקרים של מלחמה כוללת, אפשר להשתמש במספר נקודות מבט במתח. כל אחד מוסיף קצת מידע, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא נותן את המידע הכולל. אז בעיקרון, אלה בהחלט המקרים העיקריים בהם יש יותר משתי נקודות מבט. באופן כללי (לפי האינטרנט)ף מתאים יותר לרומנטיקה, מד"ב/פנטזיה, אימה (משהו שלא קראתי) ומסתורין/מתח (מסויים).

למה לא מספר יודע כל ודי? לא יותר קל?

האמת, בהחלט ניתן להשתמש במספר יודע כל כאשר יש מספר דמויות ראשיות. הקטע הוא כזה... אם אנחנו רוצים להסתיר מהקוראים שלנו דברים, על אף שבהחלט ניתן לעשות זאת עם מספר יודע כל, הדבר קל יותר עם נקודת מבט. תחשבו כמה זה תמוה להיות יודעי כל, אבל את הדבר במרכז התעלומה אתם לא יודעים. כאשר יש לצורך העניין מישהו ששומר מידע, זה מרגיש הרבה יותר אמין מאשר מספר יודע כל שעושה את זה.

כנראה יש סיבה שסופר יודע כל לא כל כך פופולרי בספרי מתח.

כיצד מפרידים בין דמות לדמות (מבחינה טכנית, לפי סדר תדירות השימוש.

  1. פרק לכל דמות: דמות פותחת פרק ומסיימת את הפרק. יכול להיות פרק לזה ולפרק אחר, ויכול להיות שלפעמים לאותה דמות יהיה יותר מפרק אחד, אבל לא 500. (לעיתים חצי של כל פרק מוקדש לדמות אחרת, אבל זה קצת יותר נדיר). נפוץ בעיקר עם שתי נקודות מבט.
  2. הפרדה באמצעות סימן כלשהו (לרב ***) מעבר שכזה לרב מסמל מעבר בין דמויות (ולעיתים, מעבר בזמנים)
  3. מעבר חלק בלי התרעה לנקודת המבט הבאה. כן, הדבר הזה קיים בספרות. לרגע אחד אתם מתרכזים בדמות א', ובאמצע הסצנה, בלי שום אזהרה, עוברים לדמות ב'. מניסיון, השיטה הזו פחות נוחה לקוראים, כיון שפתאום יורד להם האסימון שעברו לדמות אחרת, ולפעמים קצת באיחור). 
אבל מה עושים בפועל?!

בשביל זה אני פה :) 

כמה דברים שצריך לקחת בחשבון:
  • בחירת נקודת מבט מרכזית: במידה ואתם כותבים ספר עם יותר משתי נקודות מבט (כי כשיש שתי שתיים, בהחלט יכול להיות ששתיהן הדמויות הראשיות, במיוחד ברומן), נשאלת השאלה: מי מקדם העלילה (הפרוטגוניסט)? מקדם העלילה צריך לקבל יותר "זמן מסך" מהשאר. החוקים, כאמור, קצת שונים כשמדובר בשתי דמויות, אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי להחליט מי מרכזי יותר בכל מצב באשר הוא. במיוחד של צדדים הפוכים.
  • תדאגו שכל דמות תהיה מובחנת מהאחרות: אסור שכל נקודות המבט ירגישו כאילו הן למעשה אחת. צריך לכל אחד לתת את המקום שלו. האישיות הנפרדת של כל אחד בנפרד צריכה להיות בולטת בנקודת המבט שלו/שלה. אסור שגבר יישמע כמו אישה ומבוגר כמו ילד, אבל גם אם מדובר בשתי נשים באותו גיל, הן עדיין לא יכולות להיות זהות אחת לשנייה. האם לא יכול להיות דמיון? וודאי שכן, אבל שיהיה מספיק מובחן.
  • כתיבת ציר זמן/תכנון לכל דמות בנפרד: אז כן, כשיש כמה דמויות, תכנון אחד קוהרנטי יכול להיות קשה. אני בהחלט לא פוסלת את השימוש בתכנון כוללני לכולם שידבר על סדר מאורעות שנוגעים לכולם (למשל, אם אנחנו כותבים סיפור מלחמה, איזה מאורע קודם למה? האם קודם ממלכה א' תוקפת או שאולי ממלכה ב'? אבל לרב יהיה לכם את זה כבר כשתגיעו לכתיבת תכנון לכל דמות בנפרד. מומלץ בחום להתחיל מהדמות הראשית ביותר ולהתקדם עם הדמויות בסדר יורד בדרגת ראשיותן. כיוון שכל דמות מקבלת תכנון משלה, צריך להיות לה "מיני סיפור" שכולל את כל השלבים. וכן, אני אשקר אם אגיד שעשיתי את זה, כמו... כל מה שקשור אליי ולתכנון.
  • מה התלות של הדמויות אחרת בשנייה: לפעמים, חלק לא מבוטל מהספר, מספר דמויות מבלות את זמנן ביחד. נשאלת השאלה, למה כל אחד מהם צריך נקודת מבט שונה (אלא אם כן אין להם מטרה משותפת, וזה סיפור אחר). 
  • כאשר שתי דמויות שמהוות נקודות מבט מופיעות באותה סצנה, נשאלת השאלה: מי מקדמת את העלילה יותר? אם אתם עובדים לפי השיטה השנייה (בתקווה שלא השלישית), ייתכן שתחליפו באמצע הסצנה (באמצעות הפרדה כלשהי) בין הדמויות כדי להעביר את כובד המשקל. היו לי סצנות ששתי הדמויות היו שם, אבל כל פעם זה היה מנקודת מבט של דמות אחרת (לא במקביל, אלא מאורעות רציפים. למשל, ההתרחשות מדקה 8 עד 9 הייתה מנקודת מבט של א' בעוד נקודת מבט מדקה 9 עד 10 מנקודת מבט של ב'. המספרים הם לצורך הבנה בלבד). אם תהיה דרישה (מה שבדרך כלל אין), יובאו דוגמאות למצב הזה (אני אביא משהו בלי הרבה ספוילרים, מבטיחה)
  • כמה כל הפרטים הקטנים באמת חשובים: קראתי ספר שמתאר הרבה דברים שתפקידם היה בעיקר להוסיף נפח. הם לא באמת קידמו את העלילה. אוקיי, הדמויות כן ישנו או לא ישנו, אבל מה זה משנה לעלילה? למה אני צריכה לבוא עם דמות הביתה כדי לשמוע אם הוא כן ישן או לא ישן? בהחלט היו יכולים לוותר על נקודת המבט שלו בכל אם לא רב הפעמים. 
חפרתי מספיק, לא?

דוגמאות לספרים מרובי נקודות מבט (מעבר לשתיים, שני הספרים מתח אגב, אבל מסוג שונה)
פרשת קולומבוס (סטיב ברי) - נקודות מבט משתנות בתוך הפרק (נראה לי.. אחת ראשית? מונדה שלא זוכרת...)
יום הדין (ליעד שוהם) - משתנה כל פרק (שתי נקודות מבא ראשיות ועוד שתיים יותר משניות)

יום שלישי, 15 ביוני 2021

פיתוח רעיון


אז נכון, תכנון זה בהחלט לא הצד החזק שלי. מודה ומתוודה. אבל רעיונות לתת לאחרים? יש בשפע. וחוץ מזה... לא משנה אם יש תכנון או אין תכנון, בסופו של דבר צריך לשלוף רעיונות מאיפשהו. ובזאת נשאלת השאלה: מאיפה?

קרה לכם מצב שתכננתם במעורפל על מה תהיה העלילה ואז אמרתם. רגע... חסר לי משהו... או יותר נכון, הרבה משהו-ים. אז זה לא אומר שאני לא מזמינה אתכם לפנות לעזרה (כן, יש לי ספר בדיוק לזה), אבל... הנה כמה טיפים.

בכל אופן, יכול להיות שימושי גם אם עליתם על חוסר "נפח" במהלך הכתיבה.

הפיכת השולי לראשי

יכול להיות שיצרתם משהו בשביל להתניע את העלילה ודי זנחתם אחר כך. אבל אולי... זה הפתרון שלכם!

דוגמה 1

בסיפור "סיפורה של המלכה הרעה" מסופר עברה של המלכה, מהתקופה שבה הייתה נסיכה. יכולתי בהחלט לזנוח את זה אחר כך. אך, למעשה, העבר הזה היה שימושי בשביל שיהיה הסבר לזה שהיא מתחילה להשתמש במראה, חוץ מהקטע שהיא הכי יפה בלה בלה בלה. זו יכולה להיות דמות, ישות (ממלכה, ארגון) או אולי אפילו משהו על טבעי (קסם, יצורים על טבעיים).

דוגמה 2

אם יצא לכם לקרוא מה שרשמתי בעבר, גיליתם שסייבק מהסיפור "זר בממלכה חדשה/שלי" היה אמור להיות משני. כל כך משני, שבינינו, היה אפשר להוריד אותו. והיום? הוא זכר לתואר הכבוד של דמות ראשית. אז נכון, נאלצתי להוסיף לו רקע שלא ממש היה לו קודם (אמרנו שאני מתכננת גרוע כבר?). כמובן, אתם לא חייבים להפוך דמות משנית לדמות ראשית, אבל בהחלט יכולים לתת לה יותר מקום. מספרים על קרוב משפחה שנפטר? אולי יותר מסתם רקע טראגי, תנו לו מקום ממשי בעלילה (כן, כן, אפילו שהוא מת).

חקר

לפעמים קצת פשפושים באינטרנט, יכולים להניב תוצאות. כנראה שבעיקר בסיפורים שמתרחשים בעולם האמיתי, אבל מי יודע? אני לא מגבילה את זה. אולי אתם תצליחו גם בפנטזיה. אחרי הכל, לא מעט סיפורי פנטזיה קיבלו השראה מהמציאות (בעיקר של ימי הביניים). זה יכול להיות מקום וההיסטוריה שלו, תרבות, מקצוע וההשלכות שלו על החיים וכו' וכו'.

דוגמה 1

בסיפור שאני כותבת כרגע, שמתרחש בארה"ב (ונכתב באנגלית), החלטתי שיאללה, ניו יורק חרושה מכל כיוון, הגיע הזמן לחשוב על מקום אחר. בהתחלה חשבתי על וירג'יניה, מדינה די פסטרולית. אני לא זוכרת בדיוק איך זה קרה, אבל החלטתי ללכת דווקא על האחות הקטנה שלה: מערב וירג'יניה. כמה קטנה? בגודל היא פי 3 מישראל אבל מבחינת מספר התושבים... חמישית. פחות מ-2 מיליון. למערב וירג'יניה יש מאפיינים שונים כגון: רב מוחלט של לבנים (בניגוד לניו יורק), היא המדינה הענייה בארה"ב, מסתמכת על מכרות פחם והיא למעשה הוקמה במלחמת האזרחים האמריקאית כי פשוט רצו לשמור על משאבי הטבע שלה בצד של הצפון. רק שהיום, מערב וירג'יניה לא נהנית מהמשאבים האלה, אלא דווקא מדינות אחרות, עם כמה שזה נשמע מגוחך.

החיטוט הקטן הזה באינטרנט נתן לי כמה נקודות עלילתיות: החל מעוני וחינוך ועד בעיות פוליטיות.

דוגמה 2

טוב, לא הייתי קוראת לזה חקר, כי בינינו, ידעתי על זה, אבל באותה מידה, הייתי יכולה לחפש את זה. בסיפור "סיפורה של המלכה הרעה" מוצג עניין הנסיכויות של גרמניה. הנסיך שהתחתן עם שלגיה באגדה המקורית, ככל הנראה גרמני גם הוא, שכן פעם גרמניה הייתה מחולקת למספר מדינות קטנות, שהיום מהוות המחוזות שלה. אבל הקשר ביניהן היה רופף בהרבה מהקשר בין מדינות ארה"ב כיום (שכולן בסופו של יום, תחת ממשל אחד). אז נכון, זה לא מה ששינה את העלילה, אבל זה יסביר יופי עניין של שפות ואת הכיבושים החוזרים ונשנים (אם כי במציאות, זה לא היה, פה אלתרתי)

מערכת גומלין/דינמיקה

לפעמים בין שתי דמויות קיימת מערכת יחסים, אבל... אתם לא נותנים לה מספיק עומק. לפעמים מתן עומק ליחסים בין דמויות משניות מאפשר דווקא לקדם את העלילה.

דוגמה

טוב, אני לא אספיילר לכם, אבל בסיפור "זר בממלכה חדשה/שלי" יש שתי דמויות משניות של נסיכים (תאומים). בין השניים קיימת תהום. מודה שאפילו לא טרחתי לחשוב למה בהתחלה. אבל כשחשבתי על זה בהמשך... זה כיוון את העלילה לכיוון בלתי צפוי. אם אתם רוצים לדעת מה קרה, תקראו לבד XD

חשיבה על מניעים

לפעמים אנחנו דואגים שמשהו יקרה כי ככה. אבל בעצם.. אנחנו לא נותנים בהכרח מספיק פירוט ל"למה".

דוגמה 1

בסיפור על ארס (טרם פורסם) "מוסברת" למעשה הסיבה למערכת היחסים העוינת עם הרה (אם כי הרה שונאת חצי עולם, אבל בסדר).

דוגמה 2

כתבתי באתר אחר סיפור על קין והבל (אם יהיה ביקוש, אפרסם אותו פה. ולא, אני לא מנסה לפרש את התנ"ך, סתם פירוש יצירתי. בגלל זה הסיפור לא פה). הסיפור התנ"כי (בצורת הפשט שלו) לא נותן יותר מדי פרטים. אז החלטתי להוסיף עוד פרטים שלא היו במקור. כי אני יכולה D:

דוגמה 3

למעשה, "סיפורה של המלכה הרעה" מבוסס על מניע חלופי לשימוש במראה ולניסיונות להרוג את שלגיה.

זהו, אם זה עדיין לא עזר לכם, יש לכם את האופציה לבקש עזרה ממני. תשתמשו בה D:

יום שני, 1 במרץ 2021

אנטי גיבור

על מנת להבין מיהו אנטי-גיבור, עלינו להבין מיהו גיבור. הגיבורים מחולקים למספר קטגוריות (1+2). הקטגוריות מתחלקות בהתאם לעליונות הגיבור לעומת הדמויות האחרות (ירשם כ"סובביו") ולעומת בני אדם בשר ואדם (ירשם כ"אנושות"). הגיבורים השונים התפתחו בתקופת שונות.
  • העת העתיקה: הגיבור המיתולוגי - אל או דומה לו, מתעלה על סביבתו והאנושות (הרקולס)
  • ימי הביניים: הגיבור הרומנטי - מתעלה על סביבתו אך לא על האנושות (המלך ארתור)
  • הרנסאנס: הגיבור מעל הממוצע (high mimetic) - גיבור אנושי שמתעלה על האנושות אבל לא על סביבתו 
  • המחצית הראשונה של המאה ה-20: הגיבור הממוצע (low mimetic) - גיבור אנושי ורגיל שאינו מתעלה על סובביו או על האנושות
  • בן זמננו: הגיבור האירוני - גיבור אנושי שנחות מסובביו והאנושות.
קצת היסטוריה ׁ(3)
האנטי גיבורים הופיעו עוד בזמנים העתיקים, אך הם החלו להופיע יותר במאה ה-17 והמאה ה-18, אך האנטי גיבורים זינקו במספרם במאה ה-20 בתגובה לחוסר הוודאות כלפי הערכים המסורתיים, שהובילה בתורה למודרניזציה. בני האדם פתאום "התגלו" כיצריים. כיוון שהתחושה הכללית הייתה של אובדן בתוך עולם התגליות החדש, סופרים החלו לייצר את מי שאינם מתאימים לחברה, קורבנותיה המובלים בידי כוחות בלתי מובנים בעולם עוין. הגיבורים, מאנשים בעלי כוח או מעמד, הפכו להיות אנשים מן השורה. פתאום החלו לעלות נושאים כמו מלחמה או אי ודאות פוליטית. האנטי-גיבורים לוקים בגדולה, חסד כוח ו/או הצלחה חברתית.

מיהו אנטי גיבור?: (4)

"האנטי-גיבור הוא בעצם היפוכו המושלם של הגיבור הקלאסי, והוא לעיתים קרובות תוצר של החברה המודרנית; דמות ששורשיה נטועים בעולם האבסורד, וניתן לומר שהוא מגלם את ניפוצם של האידיאלים החברתיים בני זמננו. אמנם הוא מעורר לעיתים גיחוך או סלידה בתחילה, אך במהלך היצירה הוא רוכש את לבו של הקורא, שלומד שדווקא תכונותיו הזרות, המגוחכות, או לחלופין השליליות, הן אלו שמעוררות בנו אמינות וחושפות, בסופו של דבר, את פגמי החברה."

אם כי לפעמים קשה לסמפת אותו או שהוא בהחלט לא מייצג את פגמי החברה, אלא בעיקר את הפגמים האישיים שלו.

כיצד מגדירים מיהו אנטי גיבור? (5)
שיטת הצירים
ניתן להתייחס לכל דמות שהיא, טובה או רעה, בהתייחס לארבעה צירים שבצד אחד יש הרואיות בצד השני חוסר הירואיות.

ציר אחד: מטרה מול ביצוע
ציד שני: פעולות מול התנהגות

אם הולכים לפי הציר הראשון, האנטי גיבור הולכים משתמשים בפעולות לא הרואיות כדי להגיע למטרה הירואית.
אם הולכים לפי הציר השני, האנטי גיבור עושה מעשים טובים, אבל יש להם התנהגות על הפרצוף.

כלומר: מטרה טובה, אבל האמצעים שלהם פחות מקובלים על הדעת או לחילופין, הפעולות חיוביות אבל ההתנהגות שלהם מקשה להתחבר אליהם. יכול להיות שמדובר במשהו כמו עישון, שתייה או סתם אופי דפוק. 

עם זאת, קטגוריות אלה יכולות לבלבל, כי לעיתים נכנסים אליהם גם יריבים או גיבורים מהסוג הרגיל.

הבעייתיות בשיטה
אנחנו מניחים שכל אנטי גיבור חייב שיהיה בו משהו הירואי. צר לאכזב, הם אמנם מעטים, אבל יש אנטי-גיבורים שאין בהם שום דבר הירואי.
.
שיטת האידיאלים
האנטי גיבורים הם מי שמייצגים בצורה פחות טובה את האידיאלים של הזמן והמקום עליו נכתב הסיפור. האידיאלים האלה יכולים להיות הן מבחינת השקפת עולם והן רגשית ולעיתים אפילו פיזית (בעלי מום).

הבעייתיות בשיטה
לא כל פעם שהדמות לא מסתדרת לנו עם הדמות המושלמת היא הופכת לאנטי-גיבור. אמנם זה נכון לאידיאלים, ולפעמים יכול להתאים לאדם עם בעיות רגשיות עד כדי קושי בסימפות, אני פחות רואה איך מום פיזי הופך מישהו לאנטי גיבור. האם קווזימידו (הגיבן מנוטרה-דאם) הופך לאנטי גיבור רק כי הוא גיבן וחרש כמעט? לא נשמע לי נכון.

סוגים של אנטי-גיבור (6)
אז אחרי שהגענו למסקנה שקשה לשים את כל האנטי-גיבורים תחת מקשה אחת, אולי הגיע הזמן להציג סוגים של אנטי-גיבורים. אגב, קחו בחשבון שאת רב הדוגמאות לא קראתי, אז הן מהאינטרנט או ממישהו שקרא. אז אם זה לא מדוייק, עימכם הסליחה, מוזמנים לתקן.

האנטי גיבור הקלאסי: אחד מהעדר (7)
האנטי-גיבור הזה יוצא מנקודת מוצא כמו של רב דמויות הספר. גם הוא, כמו השאר, הולך לפי מוסכמות חברתיות קיימות, שהקורא אמור לראותן באור שלילי. אבל בשלב מסויים, הוא "מתפכח", ולא פעם עושה יד נגד אותן מוסכמות. רק שהרבה פעמים... לא בהכרח הולך לו.

דוגמאות:
  • וינסטון סמית' (1984).
  • גאי מונטאג (פרנהייט 451).

האמת היא, ששתי הדוגמאות האלה די דומות. 1984 מדבר על עולם בו שולט האח הגדול (משם הגיע הביטוי המפורסם) בעוד פרנהייט 451 מדבר על עולם בו שורפים ספרים ומתקצרים גם את היצירות הכי גדולות במטרה להפוך את האנשים לרדודים יותר. שתי הדמויות בשלב מסויים בספר מגלות שהמציאות הזו מעוותת, עד שבסופו של דבר משהו בתוכם אומר שהם צריכים לעשות שינוי. שזה... די מה שאמור לקרות בסוף הזה.

לא מוסרי/מוסר אפור/מוסר מוטל בספק
בניגוד לקודמו, האנטי-גיבור הזה יוצא דופן ביחס לחברה. יש לו לפעמים אפילו נטייה להתבלט, עם אפשרות סבירה בהחלט להיותו בעל כוח והשפעה (גם אם לא מהרגע הראשון). 

דוגמאות:
  • דוריאן גריי (תמונתו של דוריאן גריי).:
    • דוריאן גריי אמנם לא התחיל כדמות לא מוסרית, אך במהלך הספר, עם הפיכתו לצעיר על אף התבגרותו מקבל ספר שגורם לו לשנות את התנהגותו ולהעדיף חיי מותרות עד לרמת כשל מוסרי.
הנוקם
אפשר לשים אותו לפעמים תחת האנטי-גיבור בעל המוסר המוטל בספק, אך כיוון שיש לא מעטים כאלה, אולי יש מקום לתת לו מקום משלו. בסיפורים האלה, לא פעם, יש קורבנות נוספים ולא פעם הנקמה לא מתוקה כל כך בסופו של יום.
  • אדמונד דנטס (הרוזן ממונטה כריסטו)
    • לדנטס היו חיים טובים, הוא עמד להתארס לאהובת ליבו מרצדס ולהפוך לרב חובל של ספינת סחר. אבל היו מי שחמדו בארוסתו (פרנדד), תפקידו החדש (דנגלאר) ורכושו (קאדרוס). השלושה מביאים לכליאתו באמצעותו של שופט היודע בנוקשותו, אשר לו טמנו פח. במהלך שהותו בכלא, דנטס התיידד עם אסיר כומר. לפני מותו, סיפר הכומר לדנטס על אוצר. דנטס משיג את האוצר ויוצא למסע נקמה במביאי רעתו.
  • המלט (המלט) - כן, אני יודעת שזה מחזה.
    • המלט, שרוחו של אביו נגלתה אליו ואמרה לו שמותו לא היה טבעי אלא מעשה ידיו של קלאודיוס, דודו שירש את השלטון. המלט, שמגלה שאכן כך הדבר, פוצח במסע לנקום בדודו. מסע שגובה לא מעט קורבנות.
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות
אם נחזור לתיאוריית הצירים, הרי שהוא אנטי-גיבור בהתאם לציר הראשון. הכוונה שלו טובה בסוף היום, הוא רק עושה את זה בדרך... לא משהו.

דוגמאות:
  • אדוארד רוצ'סטר (ג'יין אייר) - או כך האינטרנט טוען.
    • אדוארד נכנס לנישואין מתוך מרמה עם אישה הרסנית. לכן, הוא נועל אותה ואף מנסה להתחתן עם ג'יין אייר מאחורי גבה. בסוף הסיפור, כאשר ביתו מוצת, רוצ'סטר מנסה להציל את אשתו, אך לשווא. הוא יוצא עיוור וחצי משותק בידו מהתקרית.

הדמות עם ההתנהלות ההרסנית
מכירים את הבלש הממורמר הזה שהוא אלכוהוליסט, או מי יודע, אפילו מסומם? כן, על הבחור הזה בדיוק אנחנו מדברים. כמובן, דמויות נוספות יכולות לנפול בקטגוריה הזו. לפעמים ההתנהלות הדפוקה נובעת מאישיותם, אך לפעמים יש מרכיב יותר גדול (טראומה מהעבר, הפרעה נפשית).

הערה: אין בכוונתי לומר שאנשים בעלי טראומות או הפרעות נפשיות יש הפרעות הרסניות.

דוגמאות:
  • ג'יימס בונד (ג'יימס בונד): 
    • ג'יימס בונד, במיוחד המקורי, הוא דמות בעלת תפקיד הרואי. בספרים המקוריים הוא משמע מרגל במלחמת העולם השנייה. אבל לצד זה מופיעים שתייה, עישון, סמים ואיך לא, פלרטוט עם נשים
  • רודיון רומנוביץ' רסקולניקוב (החטא ועונשו)
    • מצד אחד, הוא יכול להיות חם ורחום, תורם לצדקה. אבל מצד שני... לפעמים הוא יכול להיות גם אנטי חברתי בעל שגעון גדלות וזה עוד לפני שהכנסנו לרשימה רצח.
האנוכי
יש אנשים שהם לא רעים בהכרח, אבל בסופו של דבר, הם עושים את מה שהם עושים ממניעים אנוכיים בלבד, ולא לטובת הסובבים אותם. לעיתים אפילו יכול להיות הגיבור מהסיבות הלא נכונות, כפי שניתן לראות בדוגמה הראשונה.

דוגמאות:
  • סקרלט או'הרה (חלף עם הרוח)
    • היא מתחילה את דרכה בתור עשירה חוצפנית. בהמשך, היא הופכת לאשת ברזל במקום להיות הליידי שמצפים ממנה במטרה לדאוג לרווחת משפחתה, היא מוכנה ללכלך את שמה הטוב וכבודה לשם כך.
  • האקלברי פין (האקלברי פין)
    • האקלברי במהלך מסעותיו פוגש את ג'ים, עבד שחור. הוא לא עוזר לו מתוך האמונה כי מגיע לו להיות חופשי, אלא פשוט... כי זה נוח לו ומסתדר לו.

הגיבור המתנדנד
יש מישהו שכל הסיפור בכלל לא מעניין אותו. עד שדוחקים אותו לפינה בצורה כזו או אחרת, ופתאום זה הופך לעניינו. ואז הוא חובר לצד של הטובים. לפעמים יכול להיות שגם יהיה לו קל למדי להיקלע לעשות דווקא את הדברים הלא נכונים, לרב ממניעים אנוכיים כלשהם.

דוגמאות:
אדמונד (האריה, המכשפה וארון הבגדים)
ד"ר גיקייל (המקרה המוזר של ד"ר ג'ייקיל ומר הייד)

היריב לשעבר
בניגוד לדוגמאות הקודמות, האנטי-גיבור הזה אינו הדמות הראשית בסיפור או אפילו הפרוטגוניסט (מקדם העלילה).

באופן לא מפתיע, זה האנטי-גיבור שכנראה הכי פחות מופיע בספרות, אבל בהחלט יכול להיות קיים בסדרות טלוויזיה או סרטים. זה מי שהתחיל בצד של הרעים, אבל מלכתחילה, יכול להיות בהחלט שהיה בו צד שנטה דווקא לצד השני. בסופו של דבר, הוא מוצא את עצמו עוזר לגיבור להתמודד מול היריב המרכזי.

דוגמאות:
  • לוק קסטלאן (סדרת הספרים פרטי ג'קסון והאולימפיים):
    • לוק קסטלאן הינו בנו של האל הרמס, ובמקור היה מצוות למחנה החצויים. במהלך חייו, לוק פגש את אנבת', ביתה של אתנה. הוא הבטיח לה שיחד הם יהיו משפחה. בגיל 17 נשלח למשימה להביא תפוח מוזהב, משימה אליה נשלח הרקולס לפניו. כאשר לא הצליח למלא אותה, ובמקום הצליח להביא את אחד מטפריו של הדרקון השומר, לוק זכה ללעג האלים. כתוצאה מכך, התעורר בו יצר הנקמה. כתוצאה מכך, חבר לקרונוס, הטיטאן אבי האלים. אך במהלך שהותו עם הטיטאן, לוק מגלה שהוא רודן ובסופו של דבר, מאויים על ידיו יותר מאשר נאמן לו. בקרב האחרון, כאשר לוק נותן לקרונוס את גופו ככלי עד שיוכל לשוב לגופו המקורי, לוק הורג את עצמו ביחד עם קרונוס כאשר אנבת' מזכירה לו את הבטחתו הישנה.
מקורות:
1) האנטומיה של הביקורת 1- סיקור של פרק ראשון בלבד (באנגלית)
2) האנטומיה של הביקורת 2 - מצגת (באנגלית)
4)  ויקיפדיה
5) Sarcastic Productions - הגדרת אנטי-גיבור (סרטון דובר אנגלית עם כתוביות באנגלית)
6) reesdy - סוגי אנטי גיבור (חלקי).
7) TED - האנטי גיבור הקלאסי (סרטון באנגלית שכולל גם כתוביות בעברית)



יום שישי, 1 בינואר 2021

עלילות משנה

לכל סיפור צריכה להיות עלילה ראשית. גם אם סיפור מורכב מאפיזודות (פרקים), הרי שבכל אחד מהם יש עלילה ראשית. עם זאת, לא פעם לעלילה הראשית נוספת עלילה משנית.

מהי עלילה משנית?
העלילה נוספת שאינה משרתת את העלילה הראשית באופן ישיר. לפעמים, יש לעלילת משנית יכולת להשתלב בעלילה הראשית. מטרתה לקדם את העלילה הראשית בדרך עקיפה (לרב) או לתת נופח נוסף לאחת הדמויות. עלילת המשנה יכולה להסתיים בסוף הספר או לפניו.

אילו שאלות עליי לשאול בזמן שקילת עלילת משנה?
כיצד עלילת המשנה תומכת בעלילה הראשית או לחילופין מביאה לשינוי מהותי באחת הדמויות שבתורו משפיע על העלילה?
מה עלילת המשנה מוסיפה לפיתוח הדמות/הדמויות?
כיצד עלילת המשנה משפרת את העלילה הראשית/מעניקה לה רובד חדש?
מדוע עלילת המשנה תופסת כל כך הרבה נפח (למה לא יכולתם לצמצם לסצנה או פרק)?

סוגי עלילות משנה

הערה: כל ז'אנר של עלילת משנה יכול להיות ז'אנר של העלילה הראשית.

עלילת משנה רומנטית
אם לא הנפוץ ביותר, כנראה שלפחות המוכר ביותר בתור עלילת משנה.

אף שעלילת משנה רומנטית יכולה להתנהל בין שתי הדמויות הראשיות, היא גם יכולה להתרחש עם דמות משנית.

עלילת משנה רומנטית בין דמויות ראשית: עלובי החיים מאת ויקטור הוגו (קוזט ומריוס)
עלילת משנה עם דמות משנית: רובין הוד ומריאן (בכל גרסה שהיא מוזכרת בערך).

לעלילה המשנית יכולה להיות השפעה על לפחות אחת מהדמויות הראשיות (לרב, הדמות המעורבת, אבל לא רק) אך בז'אנרים מסויימים ניתן להשתמש בבן הזוג כפיתיון להשיג משהו מהדמות הראשית (כופר, ניסיון לשבור אותו) או שהדמות תפחד יותר לנטול סיכון מתוך חשש לאבד את בחיר/ת ליבו/ה.

עלילת משנה קומית
משמשת לא פעם כאתנחתא קומית בסיפורים "כבדים", אך לעיתים לצורך הקללת העלילה גם ברגעים יותר רגועים.

שימו לב שסיפורים "כבדים" נטולי אתנחתא קומית, עלולים להעיק על הקורא ולגרום לו לעזוב את הספר.

לעיתים, רב הקומדיה מתרכזת סביב דמות מסויימת (הדמות המצחיקה, בין אם במכוון ובין אם לא), אך לא חייב.

עלילת משנה לצורך הרחבה על הדמות/הסיפור
הרחבה על דמות: מתן סיפור רקע לצורך הסבר התנהגות בזמן הסיפור
הרחבה של הסיפור: אירוע מכונן שקרה ובעל השפעה על המשך העלילה.

דוגמה להרחבה של דמות: הספר "נעלמת" מספר כיצד התנהלו חיי בני הזוג בטרם הגיעם לאוקלהומה ולאחריה, מה שמשפיע על מערכת היחסים שלהם לאורך הדבר.

דוגמה להרחבה של סיפור: (מהספר יום אחד בדצבר. בכוונה מצויין בצהוב. סמנו עם העכבר ותוכלו לראות בבירור):
העלילה הראשית - כיצד כל אחד מהשניים מנהל את חייו, ביחד אבל בעיקר בנפרד.
העלילה המשנית (אחת מהן לפחות) - תאונת דרכים של הגבר.

כביכול, אין קשר בין השניים. זו לא עלילה משנה רומנטית אפילו. עם זאת, התאונה הזו גררה אחריה שרשרת של אירועים ששינתה את הסטטוס קוו שהיה קיים עד אז, מה שהוביל את הדמויות צעד נוסף לקראת הסוף המיוחל (ואחריו עוד כמה צעדים...)

עלילות משנה שנובעות משימוש בידע על ידי דמות שאינה הגיבור
לעיתים, ייתכן שלדמות מסויימת יהיה מידע על הדמות הראשית. אולי מידע פלילי, אולי מידע משפיל. כאשר הדמות מאיימת לחשוף את המידע הזה, או אפילו חושפת אותו בפועל ובעקבות כך, הדמות הראשית נאלצת לשנות את כל אופן ההתנהלות שלה, הרי שזו עלילת משנה (בהנחה, כמובן, שזו לא העלילה הראשית).

דוגמה: בשלושת המוסקטרים מאת אלכסנדר דיומא, רישלייה מנסה לעורר מהומה בזכות כך שיש לו ידע שאין לאחרים - הרומן האסור בין המלכה לדוכס מבקינגהם. הוא מעוניין להוכיח למלך שאכן כך הדבר באמצעות כך שיבקש מהמלכה שתענוד את השרשרת למשתה הקרוב, אותה שרשרת אותה נתנה לדוכס מבקינגהם. דבר זה מאלץ את גיבורי הסיפור לצאת ללונדון במטרה להשיב את השרשרת האבודה.

מקווה שהחכמתם.

מקורות:
https://industrialscripts.com/subplots/

יום ראשון, 15 בנובמבר 2020

אחרית דבר (אפילוג)

אחרי שבפרק הקודם כיסינו את הנושא של פתח דבר, הגיע הזמן לדבר על ההמשך המתבקש: אחרית דבר.

אחרית דבר (נקראת גם "אפילוג") היא למעשה פרק בתר עלילתי. המטרה של אחרית הדבר היא לתקצר את המאורעות עם תום העלילה או לחילופין, לשלוח אותנו קצת קדימה, תוך שינוי אווירה, על מנת להעניק לנו תחושה של סגירת מעגל.

מתי נשתמש באחרית דבר?

מטרתה של אחרית של דבר היא לסגור את הקצוות שנותרו פתוחים עם סיום העלילה. אז בפשטות הכי רבה, אם יש לכם קצוות כאלה... זה הזמן בו יש לשקול אחרית דבר. אלא אם כן אתם סופרים משועממים שחייבים לדחוף אחרית דבר גם כשהכל ממוצה (מישהו אמר יונה ונער ולא קיבל...?)

מתי הכרחי לשים אחרית דבר?
אמנם השאלה הראשונית של "מתי נשתמש באחרית דבר" הרבה יותר אינטואיטיבית מ"מתי הכרחי להשתמש בפתח דבר", באשר לכורח...  כאן יותר קשה לענות לשאלה כיוון שזה כאמור כל כך אינטואיטיבי, אבל ננסה לחשוב ביחד. יותר לכיוון, אני אחשוב ואתם תעזרו בידע המוכן... חה חה חה... תאמינו לי, אני חושבת על זה בזמן שאני כותבת. לא שזה לא קרה בפעם שעברה... או בכלל... חזרה לנושא.

אז בדיוק כמו בפעם שעברה, בואו ננסה קודם כל להביא את שאלת מיליון הדולר. למה אנחנו לא כותבים עוד ספר? (כנראה שהשאלה היא מה הערך הנוסף של השארת קצוות פתוחים שיאלצו אותנו לכתוב אחרית דבר)

למה לדבר על דברים כמו בדיה... בואו נדבר על מציאות. דמיינו לרגע שניקח את סיפורו של לוחם מחתרת כלשהו. העלילה עצמה תספר על מלחמתו למען הקמת המדינה. אבל אולי אנשים ישאלו את עצמם.. כן, אבל האם זה היה שווה את זה? האם החזון תואם למציאות? רק אחרית הדבר תוכל לתת לנו מענה לשאלות אלה.

מצד שני, בואו ניקח דוגמה נוספת: בספר יום אחד בדצמבר (ניתן לראות סיקור בקישור). כל הסיפור למעשה מתאר רומן שהיה אמור להתממש, אבל החיים עמדו בדרך ולכן נדרשו משהו כמו עשר שנים בשביל שהרומן הזה יבוא על הצד הטוב ביותר (כי הז'אנר המרכזי הוא רומנטיקה, איך זה עוד יכול להיגמר חוץ מסוף טוב?). ספר זה אינו נגמר באחרית דבר.

שמישהו יתקן אותי אם אני טועה (או אם מישהו יגיב אי פעם, זה גם יהיה נחמד), מבין השניים, כנראה הייתם רוצים לראות אחרית דבר בספר הראשון. אז כן, זה שאנחנו חיים פה קצת מוריד מהערך של אחרית דבר, אבל בכל זאת, אילו הייתם זרים לחלוטין, בלי להכיר את המדינה. לא הייתם רוצים לדעת שהכל הלך טוב? הרי סיפורים עם רומנטיקה כז'אנר מרכזי, מעצם הגדרתם מרמזים על סוף שמח. בסיפור השני יש יותר מחשבה לדמיין של מה קורה בהמשך מאשר בראשון, שיותר רוצים לדעת בפועל מה קרה.

בשני המקרים, אפשר לוותר על אחרית דבר לחלוטין. לפעמים סיום המלחמה הוא בהחלט סוף מספיק.

הנה דוגמה לספר שלא זכה לאחרית דבר: נעלמת (אני אוהבת להביא דברים שאני מסקרת, הא?). בשל ספוילרים כבדים ביותר (בכל זאת... סוף הספר...) יהיה כתוב בצהוב. על אחריותכם בלבד!

ניק מפחד לחלוטין מאשתו מצד אחד אבל נשאר איתה כי הבין שעם כמה שמערכת היחסים שלהם מעוותת, היא האישה בשבילו, ואם זה לא מספיק, היא בהיריון ממנו. קשה מאוד שלא לתהות: כיצד ייראו החיים העתידיים של גבר שמפחד מאשתו, אישה שניסתה להרוג את בעלה, וילד שתקוע באמצע? 

במילים אחרות, סיום הסיפור מותיר חומר מספק לספר המשך, אבל מצד שני, הוא יאבד את הז'אנרים של הספר הראשון, ולכן... לאחרית דבר היה מקום הגיוני יותר להגיע לכאן. אבל הסופרת כנראה החליטה שעדיף לקוראים לבחור איזה עתיד צפוי להם. כי בטוח יהיה מי שלא יהיה מרוצה, לא משנה מה היא תכתוב בסוף. שזה אגב, אחת הסכנות של אחרית דבר.

אני יודעת, לא יצא מעמיק ומספק מספיק. אבל זה בהחלט משהו.

יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

פתח דבר (פרולוג)

פתח דבר (נקרא גם "הקדמה" או "פרולוג") הינו פרק שקודם לעלילה, לרב מצידו של מספר יודע כל. זהו פרק 0 המקדים את העלילה בזמן ניכר למדי. לרב מדובר בשנים, לפעמים יותר, לפעמים פחות (יוצא דופן: הסיפור שאינו נגמר - יפורט בהמשך).

אני מבינה שהרב יודעים מהו פתח דבר ולא באמת זקוקים להסבר. אני לא מתיימרת להיות האקדמיה ללשון העברית. אבל זה שיודעים על קיומו של דבר, לא אומר שיודעים להשתמש בו. ככלות הכל, סופרים רבים מתחבטים בשאלה האם לכתוב פתח דבר.

מתי נשתמש בפתח דבר?
בקצרה: מטרת פתח דבר היא להעניק מידע לקורא ששימושי לו בעת הקריאה שלא היה ניתן לדעת אותו אילולא הוא. אנחנו חושבים שיש לנו ידע מקדים שמשפיע על העלילה. אך לא בהכרח כל פעם שיש מידע מקדים באמת דרושה הקדמה.

כמובן, כל סיפור באשר הוא מזכיר את העבר בצורה זו או אחרת. פתח דבר אמור לכלול בתוכו מאורע שמסביר דבר מה חשוב בעלילה או לחלופין בעל השפעה עליה.

כך למשל, הספר "הסיפור שאינו נגמר" מגולל תחילה סיפורו של בסטיאן ושל מציאת הספר. לספר אין משמעות ללא ההקדמה, בעקבות העתיד לקרות לקראת סוף הספר.

למי שלא מכיר ולא אכפת לו לקרוא ספויילר:
בסטיאן, ילד רדוף בעיות, גונב ספר ועולה לעליית הגג בבית ספרו על מנת לקרוא אותו. בהמשך הספר, יהיה זה בסטיאן, מעצם אמונתו בעולם הנפרש בפניו בספר,, הוא לא נהרס.

אז אולי כל סיפור חייו של בסטיאן אינו ממוצה כל כך לאורך הספר בהתחשב במידע המתגלה עליו בהקדמה, ולמעשה, בסטיאן הוא דמות משנית בספר. הסיפור רובו עוקב אחרי אטריו, גיבור שנשלח על ידי שליטת ממלכת פנטזיה להציל את הממלכה. אך מדי פעם, אנחנו יוצאים מהספר וחוזרים לבסטיאן. כל הגיחות לבסטיאן הקורא את הספר לא היו מתאפשרות אילולא הפתיח. וכאמור, כיוון שסוף הספר נשען על בסטיאן, הרי שיש הכרח להזכירו.

מתי הכרחי לשים פרולוג?
השאלה המרכזית שיש לשאול בבחירה האם לשים פרולוג: האם ניתן להכניס את המאורע המדובר כחלק מהסיפור עצמו? עם זאת, ישנן שאלות משניות:

האם יש ערך מוסף להכנסת המאורע בתחילת הסיפור (חוץ מעצם היותו כרונולוגי)?
מן הסתם שהפרולוג שברצונכם לכתוב מכיל מידע חשוב לעלילה. עם זאת, לרב מידע חשוב לא נגלה לקורא כבר מההתחלה אלא בהמשך. עליכם לשאול את עצמכם למה המצב שלכם שונה.

1) ללא ההקדמה לא תהיה שום אפשרות להבין את הסיפור: הסיפור שאינו נגמר הוא דוגמה לכך, אם כי הוא יוצא דופן מעצם סגנון הסיפור שלו. אבל בואו נחזור לסיפור שבו אין שני עולמות שתלויים זה בזה. האם למשל, יש בעולם שלכם משהו ששונה מהותית משלנו, אך אולי אפילו יושבי העולם הזה יודעים להסביר את השינוי או שלחילופין, מי שיצלול לעולם הזה ילך לאיבוד. דוגמה נוספת, היא סיפורו של המלך ארתור - דמיינו סיפור על נער ששולף חרב מן האבן... אבל הקורא בכלל לא יודע מה מיוחד בחרב הזו. איך הסיפור יראה אז?
2) ויתור על ההקדמה יאלץ אתכם לדחות את הגילוי לשלב מאוחר מדי: כאשר אתם דוחים את ההקדמה למהלך הספר עצמו, אתם יכולים להשתמש בו כגורם הפתעה או אפילו כגורם מתח. שימוש בפרולוג, יבטל את האפקט הזה. חשבו מה היה קורה אילו מלכתחילה היינו יודעים שהברווזון המכוער הוא ברבור - הרסנו את הסיפור. אם תתחילו את הסיפור שאינו נגמר בלי הקדמה... מתי תספרו עליו בדיוק? ואולי פשוט... עדיף לכם לחכות עם הגילוי.
3) גילוי מוקדם ימנע הסבר "שלוף מהמותן": גם אני הייתי פעם ילדה, אז נלך על הסרט של דיסני "היפה והחיה". הסיפור מתחיל עם הקדמה. בשורה תחתונה: היה פעם נסיך, הגיעה פיה והעמידה פני מכוערת, הוא התייחס אליה לא יפה, והיא כישפה אותו להיות חיה עד שימצא אהבת אמת. עכשיו  המעשייה המקורית אינה פותחת באקספוזיציה (ניתן לקרוא לזה גרסת הסיפור הקצר/הסרט לפתח דבר), ולמעשה סיבת הפיכתו לנסיך שונה. למי שמכם ראה את הסרט (וכרגע לא רלוונטי אם החדש או הישן), נסו לשוות בדעתכם את הסיפור בלעדיה. כי במקור, הוא פשוט מגלה את זה בסוף. עבור סיפור ילדים, זה אולי אחלה... אבל לסיפורים מבוגרים... זהו פתרון שלוף מהמותן.
4) קטיעת רצף הסיפור: הסכנה בהצבת המאורע באמצע הסיפור מפסיק את הרצף ולמעשה גורם לקטיעתו לצורך בניית העולם או השלמת חוסרים מכל סוג שהוא. עם זאת, במקרה זה, אנחנו צריכים לעבור לשאלה הבאה.

האם יש משמעות לפירוט מרובה של המאורע עד כדי כתיבת פרק שלם עבורו?
עברו יותר מעשר שנים מאז שקראתי את הספר "ההוביט", אז לא מפתיע שלא זכרתי הרבה כשצפיתי בסרט הראשון. הסרט התחיל בהקדמה ש... לא הזיתי, לא הופיעה בספר. מהזיכרון המועט שיש לי על הספר, לא ברור לי אפילו מה הייתה הרלוונטיות של האקספויזציה הזו. דרקון? זוכרת  מסע של בילבו? זוכרת. טעויות של מלך זקן...? פחות. לכן אתם יכולים לדמיין לעצמכם שלא שרדתי אחרי זה.

מה שכנראה קרה בספר הוא שסיפורו של אותו המלך סופר כחלק מהסיפור במקום כפתח דבר (או שכל המאורע עלה לראשונה ב"שר הטבעות", שזו גם אופציה).

במקרה זה, התשובה לשאלה בכותרת היא לא. אפילו הסופר חשב ככה... אבל נחשו מה, יוצרי הסרט חשבו אחרת. בחירת הוספת סצנה זו כאקספוזיציה כנראה נובעת מהיותו של הסרט מדיה ויזואלית. לא בדקתי כמה פלאשבקים עשו או לא עשו (כי... לא ראיתי, לא את זה ולא את שר הטבעות), כך כנראה התחושה הייתה שפלאשבק של משהו כמו 10 דקות באמצע החיים יהיה יותר  מדי. בספר, כנראה הצליחו להימנע. אם כי ממה שאני זוכרת מהסבל האישי שלי שנקרא "שר הטבעות", הסופר ידע להרחיב יופי על... כלום ושום דבר.

איך חזרנו שוב לסיפור שאינו נגמר...? יש שישאלו את עצמם האם נדרשה כזו רמה של תיאור לצורך הסבר העלילה. מדוע לא יכלו לסכם זאת בילד שמוצא ספר בעליית הגג? ההקדמה היא אמנם הכרחית, אך נשאלת השאלה האם היה באמת צורך במידת פירוט שכזו. לו היינו הולכים על הגרסה שהוא מצא את הספר בעליית הגג, אילולא היה מדובר בפרט שבלעדיו לא ניתן היה לספר את הספר, הרי שניתן היה לספרו בקצרה במהלך הסיפור.

סופית, נגמרו לי דוגמאות להקדמות... בספר "נשמת אחיות" מסדרת רומח הדרקון (שלא גמרתי... לא, גם לא את הספר). הספר התחיל בנסיבות לידתו של תניס, חצי אלף, שאיך נאמר בנעימים... לא היו משהו. במהלך הספר, אנחנו חוזרים מדי פעם להקדמה (מה שהופך את הסיפור לפחות רציף), אבל בואו נתמקד רגע בהקדמה מספר 1. שורה תחתונה שהבנתי מההקדמה... אם אני זוכרת נכון, זה שהוא היה חצי אלף, זה לא היה ההיריון הכי רצוי ושדוד שלו לקח אותו תחת חסותו. ואם לומר את האמת, את כל זה אפשר היה לומר בלעדי ההקדמה. אם מישהו זוכר/יודע אחרת, מוזמנת לתקן אותי.

במידה ולא כל הספר מסופר במספר יודע כל: מדוע קריטי לדעת על המאורע ממקור ראשון/מנקודת מבט של מספר יודע כל?
נכון, לא רלוונטי לכל הקדמה באשר היא, אבל לא פעם, פתח דבר מסופר כמספר יודע כל או לפחות לא על ידי הדמות שמספרת את שאר הסיפור. מטרת הקדמות מסוג זה היא להעניק צוהר למקרה שהיה שאינו נחווה בידי הדמות הראשית. כנראה שאחת הסיבות היא שזה מובא בצורה זו היא כי מציאת כתב עתיק או כתיבת סיפור באורך פרק שלם באמצע הספר, או אפילו פלאשבק, יכול להרגיש מאולץ.

שימוש בכל אחד מהפתרונות האלה היה יכול למעשה להוות תחליף להקדמה. אך לצורך העניין, זה אפילו לא משנה אם בחרת במונולוג באורך הגלות, פלאשבק, הצבת הקטע באמצע הסיפור או מציאת כתב עתיק, התוצאה היא אותה תוצאה: במקום לתת פירוט ממצה של הסיפור, עם אופציה ממצה לשאלות מצד הדמות הראשית, אנחנו מקבלים את הסיפור במלואו. כמובן שהשאלה הנשאלת היא למה אנחנו צריכים את הסיפור במלואו. להלן מספר אפשרויות.

1) המאורע ידוע לדמות הראשית: כיוון שאנחנו מגלים את הסיפור עם הדמות, ברגע שהדמות יודעת משהו, גם אנחנו צריכים לדעת אותו. לכן, אנחנו צריכים לגלות על המאורע באופן אחר, לרב באמצעות מספר יודע כל.
2) סתירה בין הידוע לדמות הראשית לאמת: במקרה זה, עלולים לקרות שני דברים. האחד הוא יצירת מתח בין הסתירה לידע של הדמות לבין המציאות. כך נוצר מצב שהקורא יודע מה שהדמות אינה יודעת. זהו בהחלט תכסיס ספרותי שבא לידי ביטוי כשיש מספר יודע כל או לחילופין, שתי דמויות ראשיות שלאחת יש מידע שאין לשנייה. לחילופין, אתם יכולים להביא את הסיפור דווקא מנקודת המבט של הדמות הראשית, או לחילופין, המאורע כפי שהוא נתפס בעיני הסביבה רק בשביל לגלות שהמאורע כפי שהדמות מכירה אותו, בעל משמעות שונה לחלוטין משניתנה לו, שכן הפרטים לא היו נכונים מלכתחילה.

אני אתן דוגמאות כי אולי לא היה הכי ברור. בשני המקרים הסיפור סובב סביב ארכיאולוג שמוציא פריט מקולל.
א) ההקדמה תספר לקורא שמדובר בפריט מקולל. אבל הארכאולוג אינו יודע זאת, ולכן לא מבין את חוסר המזל שתוקף אותו.
ב) ההקדמה תספר לקורא שמדובר בפריט מביא מזל. כך, יתחוור לנו, ביחד עם הדמות, בסופו של יום, שלא כך הדבר.


רק לי זה מרגיש באורך הגלות...? מסכימים? לא מסכימים? רוצים להוסיף? בשביל זה יש תגובות!

לכתוב עלילה לפי דמויות או דמויות לפי עלילה?

זה לא משנה אם אתם מתכננים ספר או לא, אתם מתחילים עם כיוון כללי כלשהו, אפילו אם זו רק ההתחלה. הרי ללא רעיון ראשוני, על מה נעבוד?

לאנשים שונים יש העדפות שונות באשר בהתמקדות במה להתחיל. יש שלא יתחילו לכתוב מילימטר של עלילה בלי כל הדמויות מתוכננות כהלכה, בעוד יש אלה שיבנו את הדמויות עם התקדמות העלילה. מודה שאני נמנית עם הסוג השני.

אני מניחה שהדעה הרווחת היא קודם דמויות ואחר כך עלילה (כי אף אחד עוד לא הוכיח לי אחרת). אז לפני שתחליטו מה מתאים לכם, אולי הגיע הזמן לדבר על יתרונות וחסרונות.

עלילה לפי דמויות
יתרונות
  • כיוון שברור לכם איך הדמות שלכם מתנהגת, תוכלו להכניס אותה למצבים בתוך ידיעה גמורה איך היא תצא מהם.
  • עבור מי שמתקשים גם ככה ביצירת דמויות, צריכים קודם להכיר את הדמות שלהם בשביל לכתוב אותה על מנת לשמור על אחידות.
  • מקל על התכנון.
  • יורד הסיכוי לשינוי התכנון בשל אי עקביות בין הדמות לעלילה.
חסרונות
  • העלילה צריכה להתאים לדמויות, מה שיצמצם לכם את אפשרויות הפעולה.
  • השקעת מאמץ רב מדי בדמויות עלול לגמור את הכוחות לעסוק בעלילה עצמה או שלחילופין, כל כך תנסו לשפר את הדמויות שלכם עד שתשכחו לפתח את העלילה בכלל.
  • הדמויות חקוקות באבן, ולכן, נרצה להשתמש בהן. הרי אנחנו לא השקענו כל כך הרבה מאמצים בשביל דמות שתופיע בסוף לשתי סצנות, נכון?
  • "נפחד" להכניס דמויות חדשות שאותן לא תכננו.
דמויות לפי עלילה
יתרונות
  • הדמויות נבנות במהלך העלילה, אתם לומדים להכיר את הדמויות שלכם לצד הסיפור, מה שמאפשר לכם להכיר אותן מצד אחד ולכוונן את הסיפור לכיוונן מצד שני.
  • הרבה יותר קל להוסיף דמויות.
חסרונות
  • ייתכן שלדמויות שלכם אין מספיק עומק ובעקבות כך גם העלילה לא תהיה עם מספיק עומק.
  • גדל הסיכוי לשינוי עלילות בשל אי עקביות בין הדמות לעלילה.
אז מה כדאי לי?
כמו כל מה שקשור לכתיבה יצירתית... זה משתנה. כמו שחלק מתכננים וחלק לא, חלק כותבים בגוף ראשון וחלק בגוף שלישי או חלק בעבר וחלק בהווה, כך גם כאן. אין דרך נכונה. יש דרך נכונה בשבילכם.

כמובן שהשאלה המתבקשת היא... מה הדרך הנכונה בשבילכם.

אז הנה כמה שאלות לשאול את עצמכם:

כמה אתם מתקשים בכתיבת דמויות ללא עלילה?
זו כנראה השאלה הראשונה שאתם צריכים לשאול ויש שיאמרו היחידה. קיימים שני צדדים לרצף. בקצה האחד, אדם לא מסוגל לבנות דמות בלי לדעת שום דבר על ההתנהלות שלה. הוא צריך לכתוב אותה בפועל על מנת להכירה. לרב, תהיה לדמות איזו תכונת מפתח ואולי אפילו תיאור חיצוני, אבל בסופו של דבר, התכונות האחרות נתונות לשינוי. בצד השני של הרצף יש את אלה שלא מסוגלים לזוז מילימטר בלי שהם יודעים הכל על הדמויות ו/או הרקע לעולם/מדינה.

אם אתם קרובים לצד הראשון של הרצף, הדמויות יתגבשו בהתאם לעלילה. אני למשל מהסוג הזה. אני לא מתכננת שום דבר (מה שלא הופך את החיים שלי לקלים יותר), ולמרות זאת, הדמויות שלי  יכולות להתפתח במהלך העלילה. כלומר, אין לי מושג לאן העלילה הולכת ואין לי מושג איך מתנהגות הדמויות. כמובן שזו אופציה מאוד (לא) אופטימית, אבל לפעמים, זה מה שיש. 

כאשר ניסיתי לכתוב סיפור בסגנון שרלוק הולמס (כלומר, הדמויות הראשיות היו כבר די בנויות), במיוחד כיוון שהיה מדובר בסיפור בלשי, היה לי חשוב יותר לבנות את העלילה ואחר כך לחשוב בדיוק איך הדמויות מתנהלות. כלומר, תכננתי עלילה וככל שהיא נכתבה בפועל נכתבו הדמויות. וזה בסדר, גם אני לא יודעת איך אני מצליחה לגמור משהו.

לא סגורים על התשובה? אל דאגה, יש לי עוד שאלות שאפשר לשאול.

האם הדמויות בונות את העלילה או העלילה את הדמויות?
אף שזה עלול להזכיר סיפור מונע עלילה מול סיפור מונע דמויות, לא לזה הכוונה. כמובן, שאם הסיפור מונע עלילה, כנראה שכדאי לכם להתחיל מהעלילה. אחר כך בטח תמצאו איזו דמות תוכלו לשלב בה. אבל כאשר הסיפור מונע דמויות, זה לא חד משמעי. כי בכל זאת, לא מעט סיפורים מונעי דמויות אינם מתרחשים במנותק לחלוטין ממה שקורה לדמויות.

לכן נשאלת השאלה: בהיכרות מסגנון הכתיבה שלכם או לחילופין מתוך מה שאתם הולכים לכתוב, כמה העלילה תשפיע על הדמויות? ככל שההשפעה גדולה יותר, ייתכן שכדאי שתפנו לכיוון של דמויות לפי עלילה.

כמה מקום ההתרחשות שלכם שונה מהסביבה המוכרת?
אני מודה מראש, אני לא הבן אדם הנכון להקשיב לו בקטע הזה, כי אני עושה את ההפך (כי אני מיוחדת, או אם נדייק, לפעמים גם אני לא בדיוק יודעת מה אני עושה), אבל לפחות זה כיוון המחשבה שכדאי לכם אולי לגבש.

סיפור שמתרחש במקום אחר, בין אם עולם אחר, העתיד הרחוק או אפילו מדינה אחרת, יאלץ אתכם להחליט או לבדוק כיצד נראית הסביבה בה מתרחש הסיפור. 

אני אתן לכם את הדוגמה שלי. אין מקום יותר נדוש מארה"ב לסיפור, אבל חטאתי בזה, אבל לפחות החלטתי להמתיק את הגלולה ולכתוב על מערב וירג'יניה, שהיא בקצרה המדינה (State) הכי ענייה בארה"ב, 75% לבנים, בחלק מהמקומות אפילו יותר מ-90%, נחשבה מדינה שמרנית (לפי תוצאות הבחירות). העיר הכי גדולה שם אפילו לא מתחילה להתקרב לירושלים, העיר הכי גדולה בישראל, זאת על אף ששטחה פי שלוש..

אז, האמריקאים שמאוד אוהבים לדבר על מגוון אתני יאלצו להתאכזב, כי מערב וירג'יניה היא בהחלט לא המצג האולטימטיבי למגוון אתני. לצערי, לא הצלחתי למצוא איזה סוג של לבנים בהכרח נמצא במערב וירג'יניה (כי... גם יהודים יכולים להיות לבנים וגם יוונים יכולים להיות לבנים וגם עוד כמה עמים שאולי לא היינו מחשיבים לבנים בכל זאת נחשבים במפקד האוכלוסין האמריקאי כלבנים...) אבל בעיר שמתרחשת בה רב העלילה יש 92% אחוז לבנים ו-15,000 אנשים סך הכל. אז בכל העיר הלא כל כך גדולה הזו (כן, אני גם התפלאתי שעם גודל כזה היא עיר)  יש משהו כמו... 1000 לא לבנים שזה מעורבים, שחורים, אסייתים, (אולי גם היספנים?) ואינדיאנים. מה שמותיר אותנו עם... 14,000 לבנים. דמיינו מקום עבודה סטנדרטי: לאיזה יחס בין לבנים לשאר תצפו? כנראה 1-14. זאת בניגוד, לניו יורק למשל, שם זה אחר 3-2 (40% לבנים). אז אם יש לנו 100 אנשים בחברה, מתוכם יהיו... 8 לא לבנים. אז אתם יכולים לדמיין לעצמכם שאכן רב הדמויות עומדות להיות "לבנות".

כמובן, אתניות אינה מהותית לבניית העלילה, אבל האופי השמרני והדי כפרי של האזור, דווקא כן.

בואו ניקח דוגמה לא אתנית: קראתי למשל ספר על צעירים שבגיל 28 נמצאים כבר חמש שנים בתחום העבודה שלהם. הספר, באופן מאוד לא מפתיע, הוא לא ישראלי, בארץ, הסיכוי לזה הרבה יותר קטן כי צבא/שירות לאומי שדוחה את כל העסק. בנוסף, כל הדמויות עסקו במקצועות שאינם דורשים תואר או לפחות תואר שני. כך שאם מישהו מבריטניה היה רוצה לכתוב סיפור על ישראל, הוא היה צריך לקחת בחשבון שבגיל 28 יש אנשים רבים שעדיין לא הספיקו להשתקע במקצוע שלהם.

אז מה המסקנה מכל החפירות? ככל שאתם כותבים סיפור על ארץ זרה יותר (אמיתית או לא), אולי כדאי שתכירו אותה קודם. מה שאומר ש... לפחות חלקית, עלילה קודם. אבל שוב, אני בהחלט לא האדם המתאים לתת את העצה הזו, כיוון שאני מהאנשים שמכוונים את עצמם תוך כדי הליכה. אז אם אני רוצה לעשות משהו, בהתאם לדמויות, אני מנסה לחפש באיזה מידע אני יכולה להשתמש לסיפור.

למשל, תחילה הדמות בסיפור החדש שלי, אדם, היה אמור להיות עורך דין. עד שהבנתי שלא מספיק שקשה למצוא חוקים, גם כשאני מוצאת אותם... הם די מסורבלים. על מי עבדתי, בעברית אני מסתבכת XD מזל שיש מקצועות שגם אנשים פשוטים כמוני יכולים להבין בהם.

כמה דמויות ראשיות אתם צריכים?
הפעם אני אתקצר לכם - ככל שיש להם יותר דמויות ראשיות, כך כדאי יותר שתתעסקו בהם לפני שתתעסקו בכל העלילה. לרב, 

ואם אתם מתעקשים - בכל סיפור יש דמות או שתיים באמת מרכזיות, וכל השאר, פחות. בשלושת המוסקטרים, למשל, בעוד ד'ארטניאן הוא הדמות המרכזית ביותר, גם אתוס, פורטוס ואראמיס הם דמויות ראשיות. בסיפור הספציפי הזה אפשר לומר שקל יותר, כיוון שבכל זאת, מעצם תפקידם, יש להם מאפיינים בולטים שהם דומים. משחקי הכס למשל, שמסופרת מ-18 נקודות מבט, מכילה כנראה 18 דמויות ראשיות... או לפחות יותר מ-5. האם ניתן לבנות עלילה שלמה סביב כל כך הרבה דמויות בלי לדעת עליהן דבר? נכון, הסיפור מבוסס, באופן מסויים, על מלחמה אמיתית, אז כך שגם אם היה ברור מי יהיה גורלן של הדמויות לפני התכנון שלהן, הרי לא כל כך סביר שכל העלילה תיבנה כשהדמויות בכלל לא בנויות. באופן כללי, ייתכן שריבוי נקודות מבט מעבר ל-2, יאלץ אתכם לבנות את הדמויות לפי העלילה ולא להפך.

יום חמישי, 1 באוקטובר 2020

הריגת דמויות

בסיפור שלנו אנחנו האל של העולם שיצרנו. אנחנו מחליטים הכל, כולל מי יחיה ומי ימות עד סוף הסיפור. סיפורים רבים סופרו לאורך ההיסטוריה, שלא כללו בהם מוות, גם סיפורים למבוגרים. עם זאת, לא מעט קלאסיקות, אוהבות להכניס מוות בשלב כזה או אחר: זאב הים (ג'ק לונדון), עלובי החיים (ויקטור הוגו), נשים קטנות (לואיזה מיי אלקוט), ואפילו דברים שזכו לתהודה בשנים האחרונות: הארי פוטר (ג'יי קיי רולינג), טרילוגיית שר הטבעות (ג'.ר.ר. טולקין) ואיך אפשר שלא להזכיר את משחקי הכס (ג'ורג' ר. ר. מרטין).

האם יש מקרים מסויימים בהם מוות הכרחי?
אף שבאופן תאורטי, מוות אינו הכרחי אף פעם, לעיתים הוא יכול להוסיף המון: לפעמים הוא מניע, לפעמים הוא חלק מסיפור רקע שמסביר התנהגות מסויימת בהווה, יצירת משבר.

רב הז'אנרים, מעצם מהותם, לא דורשים מוות (אימה ומתח בצד לצורך העניין), אם כי בסיפורים שכוללים מלחמות... הציפייה תהיה שמישהו ימות. לא, אין ציפייה שזה יהיה משהו כמו הסרט 300 שכולם מתים. אך קוראים רבים מתוסכלים מכך שרק איזו דמות משנית נהרגת. מצד שני, יש את אלה שזה דווקא מעצבן אותם שהדמות שהם אוהבים נהרגת, אז זה חבל דק מאוד.

אילו סוגי מוות קיימים ומתי להשתמש בהם?
מוות טרום עלילתי
אני אעשה פסקה קצרה על סיפורי מתח: לא פעם, הם כוללים בעצמם מוות טרום עלילתי (אם כי גם לעיתים מוות במהלך העלילה), אך לא פעם, כיוון שהסיפור הוא מנקודת מבטו של הבלש/שוטר, שבמקורו אינו קשור לדמות הנרצחת, לא פעם, ההשפעה שלו עליו תהיה אפסית. כמובן, כאשר מדובר ברצח של מישהו שקרוב לחוקר (רשמי או לא), העניינים הם סיפור אחר.

ככל הנראה זהו סוג המוות הנפוץ ביותר. מדובר במוות שאמנם יש לו מקום בסיפור, אבל הוא התרחש לפניו. הוא אינו חלק מהזמן בו מגולל הסיפור. מוות שכזה יכול להוות חלק מרקע של דמות, לעיתים רקע לסיפור (בספרי מתח) ולעיתים מהווה מניע (בעיקר לנקמה, אבל לפעמים לשינוי).

מוות כרקע: לעיתים מוות יכול להסביר מצבים נפשיים מסויימים (דיכאון, תחושת בדידות, פחד להיקשר לאנשים) ולעיתים הוא מפסל את החיים של הדמויות בצורה שונה: יתום לעומת ילד עם הורים (גם בבגרותו), אלמן/ה לעומת נשוי/נשואה, הורים שכולים, אנשים שאיבדו חבר קרוב וכו'.

לכן, כאשר אתם מוסיפים מוות טרום עלילתי, עליכם לחשוב מה הוא מוסיף לסיפור. אם הוא לא מוסיף שום דבר... אולי כדאי להשמיט אותו, או לתת לו מקום שולי יותר.

מוות על ההתחלה
הסיפור בקושי התחיל ומישהו כבר נרצח. הרצח והשלכותיו הישירות על הסובבים בא לידי ביטוי, בניגוד למוות טרום עלילתי, שמגולל בעיקר השפעות קצת יותר ארוכות טווח (מקרה יוצא דופן הוא מוות בתחילת סיפור מתח או אימה, אבל לצורך העניין, כפי שכבר הבנתם, ההתייחסות אליהם היא שונה).

מוות על ההתחלה לא חייב להיות בשורה הראשונה, אך כנראה שהוא יתרחש כבר בפרק הראשון. מקרים כאלה הם נדירים למדי למיטב ידיעתי. למוות מסוג זה יכולות מספר סיבות:

1) השוואת חיי הדמות הקשורה לנרצח (מעתה תקרא "הדמות") לפני ואחרי המוות. המוות אפילו יכול להיות טבעי לחלוטין. מוות שכזה ממלא מקום דומה למוות טרום עלילתי. במהות שלהם הם דומים, אבל הפעם, המוות יותר מוחשי לקורא.
2) מוות לצורך קידום עלילה: כמובן שמתח שוב קופץ כאן, אבל זה בהחלט לא המקרה היחיד. לעיתים מוות יכול להוביל לשינוי כלשהו: מלך שמת מה שמוביל לשינוי בממלכה, חייל שמת במלחמה ומותיר אלמנה/יתומים. בסיפורי מתח, לפעמים המוות הראשון הוא בהחלט לא המוות האחרון, אלא תקדים למקרים של רצח סדרתי.
3) מוות לצורכי טרגדיה: כנראה שכמעט בכל המקרים, זוהי טעות של מתחילים. המוות שולי להתקדמות העניינים ומטרתו העיקרית היא הסבת תשומת הלב של הקורא. נכון, לרב למוות כזה יכולה להיות איזושהי השפעה ארוכת טווח, אך באותה קלות, ניתן היה להשיג אותה במוות טרום עלילתי. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מכירים דמות בשביל... להיפטר ממנה דקה אחר כך. לעיתים במקרים כאלה, גורמים לקורא להיקשר מאוד לדמות המדוברת, לעיתים מתוך מחשבה שמדובר בדמות ראשית, בשביל להתבדות מהר מאוד.

מוות במהלך העלילה
אני מניחה שהמקום שבו נתקלים במוות הזה הוא בעיקר בעלילה שמלכתחילה כוללת סכנה, לרב מלחמה או קרב כזה או אחר (כמובן שקיימים עוד סוגים). מוות שכזה נועד לרוב לצורכי משבר, ולא פעם הוא אפילו נקודת השפל של הסיפור.

אף שגם כאן הסיכויים להרג דמות ראשית (מעתה תקרא "הגיבור") נמוכים, הם בהחלט עולים. ובכלל, גם אם לא מדובר בדמות הראשית ביותר, לא פעם זה מישהו מהמעגל הקרוב (דמות משנית ראשית, עד כמה שזה נשמע מוזר). החבר הקרוב שמת בקרב... זו דוגמה כל כך נפוצה.

מוות שכזה לרב מלווה בתפנית כלשהי.
1) תפנית פנימית: המוות משפיע נפשית על הדמויות האחרות: אולי הן מתוסכלות או אולי זה דווקא מחזק מוטיבציה.
2) תפנית חיצונית: לעיתים מוות של דמות מסויימת עלול להוביל לשינוי ההתנהלות שהייתה עד כה. כך למשל, הריגתו של מפקד תדרוש את החלפתו במישהו אחר או מוות של מלך יכול להוביל לשינוי בשלטון.
3) תפנית בחקירה: רלוונטי לסיפורי מתח בלבד.

מיותר לציין שהתפנית הפנימית מופיעה כמעט בכל המקרים ואילו תפנית חיצונית נדירה יותר.

ריבוי מקרי מוות
לרב, ספר שכולל הרבה מתים לא מנקז את כולם להתחלה או אפילו לסוף, אלא עושה את זה לאורך הסיפור. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שיש שם הכי הרבה מקום.

זוכרים את משחקי הכס? אנשים מתים על ימין ועל שמאל. לא קראתי או ראיתי את זה, אז קשה לי להציג את דעתי הקוהרנטית לגבי כל מוות שם (או אפילו אחד), אבל למי שמכם קרא/ראה משחקי הכס או כל דבר אחר שכולל מיתות מרובות בטח שאל את עצמו... אבל למה?!

כותבים ספר ומתכננים לעשות אותו דבר? אולי הגיע הזמן שגם אתם תשאלו את עצמכם למה. למה אתם צריכים שכל כך הרבה דמויות ימותו? הקו בין יצירת דרמה לבין להרוג לצורך להרוג הוא דק. יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות וכל אחת מהן תכאיב לקרוא באותה מידה. גם יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות והקורא כבר ישאל את עצמו "עוד פעם...?"

כיצד ניתן להבחין בין שני המקרים? טוב, אמרתי קו דק, נכון? מודה, אין לי הרבה ניסיון בזה. אני שונאת דמויות שמתות כל דקה. השאלה שצריכה להישאל: האם המוות משפיע על הדמות הראשית או שזה חולף לידו? מה מייחד את המוות הזה לעומת המוות הקודם? האם הוא מרגיש שהזמן דוחק לו? האם הוא מפחד להיות הבא בתור? כי אם ההשפעה היא פשוט להקשות עליו להמשיך (כיוון שהדמות שנהרגה ממלאת תפקיד כלשהי שכרגע איש לא ממלא).... פחות סוחף את הקורא.

מוות בסוף
המוות המוכר ביותר אף שבהחלט לא הנפוץ ביותר. למוות בסוף הסיפור יש השפעה על הטעם הכללי שיוותר לקורא בתום הספר, שזה אומר: האם הספר יזכר לטובה או לרעה. כי נכון, יש קוראים שמסתכלים על המכלול ולא על הסוף, אבל עם כל אחד כזה... יש הרבה יותר שסוף גרוע ישפיע על כל השאר. לכן. מוות שכזה צריך להיעשות בחוכמה.

ובאופן מאוד לא מפתיע, זה המוות שיקבל הכי פירוט.

המוות של היריב/הרשע
לא בדקתי את העניין באופן רשמי, אבל זה כנראה המוות הכי נפוץ תחת סוג זה. מישהו אמר אגדות ילדים ולא קיבל? כנראה שמוות של יריב פחות שכיח, אבל עדיין קיים. אבל בהחלט יותר כיף להרוג נבל קלאסי.

מוות מסוג זה מהווה חלק מהסוף הטוב. כי... כולנו אוהבים סוף טוב, נכון? (לא, בגלל זה יש עוד סוגי מוות בסוף). הריגת הנבל (מעבר למקרים של נקמה בלבד), פותחת איתה דלת אל עבר עתיד ורוד יותר.

אף שברב המקרים הנבל מת לבד, זה לא תמיד המקרה.

המוות של דמות משנית ראשית
כלומר, מוות של דמות משנית מהמעגל הקרוב. מטרת המוות של דמות בצד של הטובים היא לצורך תחושה ריאלית, אבל מצד שני, יש חשש להרוג את הגיבור המרכזי. לעיתים, המסע שהגיבור אבד יאבד מטעמו אם ימצא את חייו במותו. כך, מתלווה תחושה של הקרבה. לא הכל בא בקלות והגיבור לעיתים מנסה לכפר על כך.

המוות של הגיבור
בניגוד לנבל הראשי, שמותו יכול להתרחש רק בסוף (כל מי שלפניו הוא כנראה נבל משני), המוות של הגיבור אמנם יכול להתרחש עוד קודם, אך מקומו גם לרב בסוף.

מוות כזה יעיל יותר כאשר הוא נלחם למען משהו גדול מעצמו: טובת הממלכה/המדינה, הבאת צדק, הפחת תקווה אצל אחרים. גיבור שכל מהותו היא מאבק למען עתידו והצלחתו, לרב לא מוצא את מותו בסוף הסיפור. גיבור שנלחם על עצמו יכול להיות מי שמנסה לשרוד בעולם רעוע, אדם בעל מטרה להגיע לתפקיד מסויים, ולפעמים אפילו משהו פשוט כמו אדם שמחפש את דרכו בעולם. אדם נוקם הוא מן שילוב של השניים. לעיתים, הסופר יכול לבלבל את הקורא בין שתי סוגי המטרות. למשל (רשום בצהוב): בסרט האיש במסכת הברזל (1998), לאורך כל הסרט, נראה שד'רטניאן, מונע על ידי מניע שגדול ממנו (טובת הממלכה, שבועה שעליו לקיים), אך בסוף הסרט אנחנו נגלים שהמניע שלו היה אישי לחלוטין (המלך הוא הבן שלו, ולכן כל כך דאג לשלומו). בגרסת הספר, הדבר אינו רלוונטי.

מה ההבדל המהותי בשני המקרים?
כאשר הוא מת, אבל המטרה הייתה משהו גדול ממנו, עדיין זה יכול להיחשב כסוף טוב באופן כללי, כי נשאר האלמנט של ההצלחה במשימה, גם אם במחיר של הקרבה. כאשר מלכתחילה המטרה היא פרטית, המשמעות של מוות היא אי הצלחה במשימה. בדוגמה המובאת מעלה, כיוון שהדמות המוזכרת אינה דמות ראשית, אלא דמות משנית ראשית, ההפרדה המתוארת לא באה לידי ביטוי.

מוות בתר עלילתי
גם אני שואלת את עצמי למה הם קיימים. מודה, יצא לי להיתקל בזה פעם אחת בחיי, וגם זה... היה יותר מדי. שמעתי ממישהו לפחות על אחת נוספת (הפעם בספר שמתרחש בזמן מלחמה), אבל זה כנראה הכי פחות נפוץ. ממש נדיר.

כפי שעקרונית מוות טרום עלילתי יכול להתרחש בפתח דבר/הקדמה, מוות בתר עלילתי חייב להופיע באחרית דבר. כי אחרת... אין לו ממש איפה. כי זה שכולם ימותו מתישהו זה לא מוות בתר עלילתי.

למה משתמשים במוות מסוג שכזה? את האמת... אין לי מושג, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על ההיגיון, וכאמור, לא בדיוק היו לי מספיק דוגמאות לבסס עליהן את זה.

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של היריב/הרע בסיפור, כנראה שרצו להרוג אותו, אבל מסיבה כלשהי, המוות לא התרחש בידי הדמות המובבסיפור שלנו אנחנו האל של העולם שיצרנו. אנחנו מחליטים הכל, כולל מי יחיה ומי ימות עד סוף הסיפור. סיפורים רבים סופרו לאורך ההיסטוריה, שלא כללו בהם מוות, גם סיפורי למבוגרים. עם זאת, לא מעט קלאסיקות, אוהבות להכניס מוות בשלב כזה או אחר: זאב הים (ג'ק לונדון), עלובי החיים (ויקטור הוגו), נשים קטנות (לואיזה מיי אלקוט), ואפילו דברים שזכו לתהודה בשנים האחרונות: נעלמת (ג'יליאן פלין), טרילוגיית שר הטבעות (ג'.ר.ר. טולקין) ואיך אפשר שלא להזכיר את משחקי הכס (ג'ורג' ר. ר. מרטין).

האם יש מקרים מסויימים בהם מוות הכרחי?
אף שבאופן תאורטי, מוות אינו הכרחי אף פעם, לעיתים הוא יכול להוסיף המון: לפעמים הוא מניע, לפעמים הוא חלק מסיפור רקע שמסביר התנהגות מסויימת בהווה, יצירת משבר.

רב הז'אנרים, מעצם מהותם, לא דורשים מוות (אימה ומתח בצד לצורך העניין), אם כי בסיפורים שכוללים מלחמות... הציפייה תהיה שמישהו ימות. לא, אין ציפייה שזה יהיה משהו כמו הסרט 300 שכולם מתים. אך קוראים רבים מתוסכלים מכך שרק איזו דמות משנית נהרגת. מצד שני, יש את אלה שזה דווקא מעצבן אותם שהדמות שהם אוהבים נהרגת, אז זה חבל דק מאוד.

אילו סוגי מוות קיימים ומתי להשתמש בהם?
מוות טרום עלילתי
אני אעשה פסקה קצרה על סיפורי מתח: לא פעם, הם כוללים בעצמם מוות טרום עלילתי (אם כי גם לעיתים מוות במהלך העלילה), אך לא פעם, כיוון שהסיפור הוא מנקודת מבטו של הבלש/שוטר, שבמקורו אינו קשור לדמות הנרצחת, לא פעם, ההשפעה שלו עליו תהיה אפסית. כמובן, כאשר מדובר ברצח של מישהו שקרוב לחוקר (רשמי או לא), העניינים הם סיפור אחר.

ככל הנראה זהו סוג המוות הנפוץ ביותר. מדובר במוות שאמנם יש לו מקום בסיפור, אבל הוא התרחש לפניו. הוא אינו חלק מהזמן בו מגולל הסיפור. מוות שכזה יכול להוות חלק מרקע של דמות, לעיתים רקע לסיפור (בספרי מתח) ולעיתים מהווה מניע (בעיקר לנקמה, אבל לפעמים לשינוי).

מוות כרקע: לעיתים מוות יכול להסביר מצבים נפשיים מסויימים (דיכאון, תחושת בדידות, פחד להיקשר לאנשים) ולעיתים הוא מפסל את החיים של הדמויות בצורה שונה: יתום לעומת ילד עם הורים (גם בבגרותו), אלמן/ה לעומת נשוי/נשואה, הורים שכולים, אנשים שאיבדו חבר קרוב וכו'.

לכן, כאשר אתם מוסיפים מוות טרום עלילתי, עליכם לחשוב מה הוא מוסיף לסיפור. אם הוא לא מוסיף שום דבר... אולי כדאי להשמיט אותו, או לתת לו מקום שולי יותר.

מוות על ההתחלה
הסיפור בקושי התחיל ומישהו כבר נרצח. הרצח והשלכותיו הישירות על הסובבים בא לידי ביטוי, בניגוד למוות טרום עלילתי, שמגולל בעיקר השפעות קצת יותר ארוכות טווח (מקרה יוצא דופן הוא מוות בתחילת סיפור מתח או אימה, אבל לצורך העניין, כפי שכבר הבנתם, ההתייחסות אליהם היא שונה).

מוות על ההתחלה לא חייב להיות בשורה הראשונה, אך כנראה שהוא יתרחש כבר בפרק הראשון. מקרים כאלה הם נדירים למדי למיטב ידיעתי. למוות מסוג זה יכולות מספר סיבות:

1) השוואת חיי הדמות הקשורה לנרצח (מעתה תקרא "הדמות") לפני ואחרי המוות. המוות אפילו יכול להיות טבעי לחלוטין. מוות שכזה ממלא מקום דומה למוות טרום עלילתי. במהות שלהם הם דומים, אבל הפעם, המוות יותר מוחשי לקורא.
2) מוות לצורך קידום עלילה: כמובן שמתח שוב קופץ כאן, אבל זה בהחלט לא המקרה היחיד. לעיתים מוות יכול להוביל לשינוי כלשהו: מלך שמת מה שמוביל לשינוי בממלכה, חייל שמת במלחמה ומותיר אלמנה/יתומים. בסיפורי מתח, לפעמים המוות הראשון הוא בהחלט לא המוות האחרון, אלא תקדים למקרים של רצח סדרתי.
3) מוות לצורכי טרגדיה: כנראה שכמעט בכל המקרים, זוהי טעות של מתחילים. המוות שולי להתקדמות העניינים ומטרתו העיקרית היא הסבת תשומת הלב של הקורא. נכון, לרב למוות כזה יכולה להיות איזושהי השפעה ארוכת טווח, אך באותה קלות, ניתן היה להשיג אותה במוות טרום עלילתי. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מכירים דמות בשביל... להיפטר ממנה דקה אחר כך. לעיתים במקרים כאלה, גורמים לקורא להיקשר מאוד לדמות המדוברת, לעיתים מתוך מחשבה שמדובר בדמות ראשית, בשביל להתבדות מהר מאוד.

מוות במהלך העלילה
אני מניחה שהמקום שבו נתקלים במוות הזה הוא בעיקר בעלילה שמלכתחילה כוללת סכנה, לרב מלחמה או קרב כזה או אחר (כמובן שקיימים עוד סוגים). מוות שכזה נועד לרוב לצורכי משבר, ולא פעם הוא אפילו נקודת השפל של הסיפור.

אף שגם כאן הסיכויים להרג דמות ראשית (מעתה תקרא "הגיבור") נמוכים, הם בהחלט עולים. ובכלל, גם אם לא מדובר בדמות הראשית ביותר, לא פעם זה מישהו מהמעגל הקרוב (דמות משנית ראשית, עד כמה שזה נשמע מוזר). החבר הקרוב שמת בקרב... זו דוגמה כל כך נפוצה.

מוות שכזה לרב מלווה בתפנית כלשהי.
1) תפנית פנימית: המוות משפיע נפשית על הדמויות האחרות: אולי הן מתוסכלות או אולי זה דווקא מחזק מוטיבציה.
2) תפנית חיצונית: לעיתים מוות של דמות מסויימת עלול להוביל לשינוי ההתנהלות שהייתה עד כה. כך למשל, הריגתו של מפקד תדרוש את החלפתו במישהו אחר או מוות של מלך יכול להוביל לשינוי בשלטון.
3) תפנית בחקירה: רלוונטי לסיפורי מתח בלבד.

מיותר לציין שהתפנית הפנימית מופיעה כמעט בכל המקרים ואילו תפנית חיצונית נדירה יותר.

ריבוי מקרי מוות
לרב, ספר שכולל הרבה מתים לא מנקז את כולם להתחלה או אפילו לסוף, אלא עושה את זה לאורך הסיפור. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שיש שם הכי הרבה מקום.

זוכרים את משחקי הכס? אנשים מתים על ימין ועל שמאל. לא קראתי או ראיתי את זה, אז קשה לי להציג את דעתי הקוהרנטית לגבי כל מוות שם (או אפילו אחד), אבל למי שמכם קרא/ראה משחקי הכס או כל דבר אחר שכולל מיתות מרובות בטח שאל את עצמו... אבל למה?!

כותבים ספר ומתכננים לעשות אותו דבר? אולי הגיע הזמן שגם אתם תשאלו את עצמכם למה. למה אתם צריכים שכל כך הרבה דמויות ימותו? הקו בין יצירת דרמה לבין להרוג לצורך להרוג הוא דק. יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות וכל אחת מהן תכאיב לקרוא באותה מידה. גם יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות והקורא כבר ישאל את עצמו "עוד פעם...?"

כיצד ניתן להבחין בין שני המקרים? טוב, אמרתי קו דק, נכון? מודה, אין לי הרבה ניסיון בזה. אני שונאת דמויות שמתות כל דקה. השאלה שצריכה להישאל: האם המוות משפיע על הדמות הראשית או שזה חולף לידו? מה מייחד את המוות הזה לעומת המוות הקודם? האם הוא מרגיש שהזמן דוחק לו? האם הוא מפחד להיות הבא בתור? כי אם ההשפעה היא פשוט להקשות עליו להמשיך (כיוון שהדמות שנהרגה ממלאת תפקיד כלשהי שכרגע איש לא ממלא).... פחות סוחף את הקורא.

מוות בסוף
המוות המוכר ביותר אף שבהחלט לא הנפוץ ביותר. למוות בסוף הסיפור יש השפעה על הטעם הכללי שיוותר לקורא בתום הספר, שזה אומר: האם הספר יזכר לטובה או לרעה. כי נכון, יש קוראים שמסתכלים על המכלול ולא על הסוף, אבל עם כל אחד כזה... יש הרבה יותר שסוף גרוע ישפיע על כל השאר. לכן. מוות שכזה צריך להיעשות בחוכמה.

ובאופן מאוד לא מפתיע, זה המוות שיקבל הכי פירוט.

המוות של היריב/הרשע
לא בדקתי את העניין באופן רשמי, אבל זה כנראה המוות הכי נפוץ תחת סוג זה. מישהו אמר אגדות ילדים ולא קיבל? כנראה שמוות של יריב פחות שכיח, אבל עדיין קיים. אבל בהחלט יותר כיף להרוג נבל קלאסי.

מוות מסוג זה מהווה חלק מהסוף הטוב. כי... כולנו אוהבים סוף טוב, נכון? (לא, בגלל זה יש עוד סוגי מוות בסוף). הריגת הנבל (מעבר למקרים של נקמה בלבד), פותחת איתה דלת אל עבר עתיד ורוד יותר.

אף שברב המקרים הנבל מת לבד, זה לא תמיד המקרה.

המוות של דמות משנית ראשית
כלומר, מוות של דמות משנית מהמעגל הקרוב. מטרת המוות של דמות בצד של הטובים היא לצורך תחושה ריאלית, אבל מצד שני, יש חשש להרוג את הגיבור המרכזי. לעיתים, המסע שהגיבור אבד יאבד מטעמו אם ימצא את חייו במותו. כך, מתלווה תחושה של הקרבה. לא הכל בא בקלות והגיבור לעיתים מנסה לכפר על כך.

המוות של הגיבור
בניגוד לנבל הראשי, שמותו יכול להתרחש רק בסוף (כל מי שלפניו הוא כנראה נבל משני), המוות של הגיבור אמנם יכול להתרחש עוד קודם, אך מקומו גם לרב בסוף.

מוות כזה יעיל יותר כאשר הוא נלחם למען משהו גדול מעצמו: טובת הממלכה/המדינה, הבאת צדק, הפחת תקווה אצל אחרים. גיבור שכל מהותו היא מאבק למען עתידו והצלחתו, לרב לא מוצא את מותו בסוף הסיפור. גיבור שנלחם על עצמו יכול להיות מי שמנסה לשרוד בעולם רעוע, אדם בעל מטרה להגיע לתפקיד מסויים, ולפעמים אפילו משהו פשוט כמו אדם שמחפש את דרכו בעולם. אדם נוקם הוא מן שילוב של השניים. לעיתים, הסופר יכול לבלבל את הקורא בין שתי סוגי המטרות. למשל (רשום בצהוב): בסרט האיש במסכת הברזל (1996), לאורך כל הסרט, נראה שד'רטניאן, מונע על ידי מניע שגדול ממנו (טובת הממלכה, שבועה שעליו לקיים), אך בסוף הסרט אנחנו נגלים שהמניע שלו היה אישי לחלוטין (המלך הוא הבן שלו, ולכן כל כך דאג לשלומו). בגרסת הספר, הדבר אינו רלוונטי.

מה ההבדל המהותי בשני המקרים?
כאשר הוא מת, אבל המטרה הייתה משהו גדול ממנו, עדיין זה יכול להחשב כסוף טוב באופן כללי, כי נשאר האלמנט של ההצלחה במשימה, גם אם במחיר של הקרבה. כאשר מלכתחילה המטרה היא פרטית, המשמעות של מוות היא אי הצלחה במשימה. בדוגמה המובאת מעלה, כיוון שהדמות המוזכרת אינה דמות ראשית, אלא דמות משנית ראשית, ההפרדה המתוארת לא באה לידי ביטוי.

מוות בתר עלילתי
גם אני שואלת את עצמי למה הם קיימים. מודה, יצא לי להיתקל בזה פעם אחת בחיי, וגם זה... היה יותר מדי. שמעתי ממישהו לפחות על אחת נוספת (הפעם בספר שמתרחש בזמן מלחמה), אבל זה כנראה הכי פחות נפוץ. ממש נדיר.

כפי שעקרונית מוות טרום עלילתי יכול להתרחש בפתח דבר/הקדמה, מוות בתר עלילתי חייב להופיע באחרית דבר. כי אחרת... אין לו ממש איפה. כי זה שכולם ימותו מתישהו זה לא מוות בתר עלילתי.

למה משתמשים במוות מסוג שכזה? את האמת... אין לי מושג, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על ההיגיון, וכאמור, לא בדיוק היו לי מספיק דוגמאות לבסס עליהן את זה.

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של היריב/הרע בסיפור, כנראה שרצו להרוג אותו, אבל מסיבה כלשהי, המוות לא התרחש בידי הדמות המובילה את העלילה (מה שאומר, שכנראה לא מדובר במספר יודע כל. מה שאומר שהיה מוות בסוף).

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של הגיבור בסיפור... מי יודע? צחוק הגורל? הדמות הייתה חולה כל הספר/פצועה לקראת הסוף אבל לא רוצים לתאר את המוות שלו באופן ממשי מדי? ביום שמישהו ידע, תגידו לי.לילה את העלילה (מה שאומר, שכנראה לא מדובר במספר יודע כל. מה שאומר שהיה מוות בסוף).

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של הגיבור בסיפור... מי יודע? צחוק הגורל? הדמות הייתה חולה כל הספר/פצועה לקראת הסוף אבל לא רוצים לתאר את המוות שלו באופן ממשי מדי? ביום שמישהו ידע, תגידו לי.

יום שלישי, 1 בספטמבר 2020

כיצד לייחד דמות?

בהמשך לפוסט יצירת דמויות והצגת כמה דמויות במקביל בעקבות סרטון על קביעת הסצנה (תרגום שלי: ל-setting the scnee) מאת ג'נה מורסי (הסרטון העלה נקודות שונות שלא אעסוק בהן (כי אני מנסה להיות מקורית), בקבוצת הכותבים בה אני חברה עלתה השאלה: איך אני מייחד דמות?

יש את האנשים המעצבנים שזה בא להם בקלות יחסית (היי, שלום, נעים להכיר), אבל יש את אלה ש... צריכים עזרה. אז בשביל מה אנחנו פה אם לא לעזור לאנשים? עכשיו השאלה מי יעזור לי לעזור לכם....

אז... אחרי שיצרנו דמות באמצעות הפוסט המוזכר לעיל (או בלעדיו), עלינו להביא כמה דברים בחשבון:

גיל
בת כמה הדמות? האם היא צעירה ומרגישה שהיא מוכנה לטרוף את העולם? האם היא מבוגרת ומלאת ניסיון חיים? האם היא מלאת מרץ (לא שבלתי אפשרי להיות בעלי מרץ בגיל מבוגר, אבל ככל שמתבגרים, למרץ יש נטייה לרדת).

מגדר
האם הדמות של גבר או אישה (מבחינת מין)? האם יש היא בעלת אופי "גברי" יותר או "נשי" יותר? כמובן שאם זו אישה מותר לה לשחק כדורגל ואם זה גבר מותר לו להתעניין באופנה, אבל אתם צריכים לנסות לחשוב לאיזה כיוון הדמות נוטה. לעיתים, ייתכן שבתכונות מסויימת תהיה נטייה לכיוון "גברי" ובאחרות לכיוון "נשי". כך למשל, מישהי יכולה לאהוב מאוד קניות (מאפיין "נשי") אבל ללכת למכון כמו מטורפת (מאפיין "גברי").

נכון, החלוקה למאפיינים גבריים או נשיים היא יותר תפיסתית מאשר מוכחת מדעית, אבל כאשר המאפיין סותר את המגדר (ואת המין לפעמים), אתם בהחלט עלולים למצוא אנשים מרימים גבה. אין רע בזה, אבל זה חלק בלתי נפרד מהסיפור.

סטטוס בחיים
טוב, כמובן שסטטוס וגיל לא פעם הולכים יד ביד. עד גיל 6 אנחנו בגן, משם עד 18 בתיכון, צבא, לימודים, עבודה... ובכל זאת, הולך להיות הבדל בין בחור בן 21 שרק סיים צבא לבין בחור בן 21 שעכשיו סיים את התואר שלו. מן הסתם זה תלוי בעוד דברים, אבל זה גם עניין. כמובן, שגם סוגים שונים של עבודה/לימודים מתאימים לאנשים שונים. לרב אדם שלא סובל אנשים, לא הולך להיות פסיכולוג או רופא. אדם שמפחד לקחת סיכונים לא יקח עבודה מסוכנת (פיזית או כלכלית) וכו'.

סטטוס נוסף שיש לקחת בחשבון הוא משפחה. האם הוא נשוי? גרוש? אלמן? האם אלה נישואים בריאים? האם זה זוג בגיל התיכון שהתחתן? האם יש לו ילדים? איזה מן הורה הוא?

ואיך לא: סטטוס כלכלי. האם הוא חי מהיד לפה או ירש מיליונים מההורים? כמובן שיש אנשים באמצע, אבל כל אלה משפיעים.

סביבה
סביבה יכולה לכלול הרבה דברים: עבודה/בית ספר, שכונה/עיר/מדינה, משפחה. כיצד כל הגורמים האלה מעצבים את האדם להיות מי שהוא? האם הוא חי בשכונת פשע? האם הוא חי בשכונה של מיעוטים? האם העבודה שלו בעלת משמעת נוקשה? האם המשפחה שלו מלאת מריבות? האם לסביבה שלו יש יחס מסויים כלפיו (אוהד או חיובי)?

עבר
אילו דברים בעבר משפיעים על חייו היום? אהבה נכזבת? האם הוא נפצע בקרב או בתאונה? האם הוא חווה חוויה בילדותו שממנה קשה לו להתאושש עד היום?

תכונות אופי
יש תכונות אופי עם השפעה יותר דומיננטית על האישיות מאחרות. מאחר כרוני? הבוסים שלו ישנאו אותו, החברים והמשפחה שלו יכעסו עליו, אך לא די בזה כדי לעצב את האישיות. סמכותיות? טובה למקום העבודה, האם היא רלוונטית בהכרח עם חברים? אם יש מישהו יותר דומיננטי, יתכן שהסמכותיות תאבד מהשפעתה.

כמו כן, יש תכונות שהולכות יחד: מופנמות לא פעם הולכת עם ביישנות, שקדנות לא פעם מלווה בחריצות.

מערכות יחסים
מערכות היחסים ממש לא חייבות להיות רומנטיות. לא פעם, מערכות יחסים עם אנשים שונים מוציאה צדדים שונים מהאדם. מה שתעזו להגיד להורים אולי לא תעזו לומר לחברים ולהפך. אתה  מורה יתנהג בשונה עם תלמיד ועם המנהל שלו. ייתכן שבמקומות חדשים אדם ביישן ועם חברים שלו הוא דווקא פתוח.

צורת דיבור
כל אחד מדבר אחרת: האם היא מדבר הרבה או מעט? מהר או לאט? האם הוא שוכח מילים? האם יש לדמות סלנג בשפה או לא?  נכון שיש מבוגרים שמשתמשים בסלנג, אבל שימו לב שהם משתמשים בפחות ביטויים. האם יש לה ניסיון חיים? האם היא משתמשת במילים גסות?

בנוסף, לאנשים שונים יש נטייה לחזור על מילים מסויימות יותר מאחרות. ולא, אני לא מדברת על המילות הרגילים כמו "אני" או המכה של השנים האחרונות "כאילו". לא פעם מדובר במילות סלנג כלשהן: פגז, סחתיין, מה שתגיד. האם הם פונים למישהו (או לקבוצה מסויימת) באופן מיוחד? האם הדמות קוראת לכל המכרים הקרובים "כפרה"? האם היא עולה חדשה וניתן לא פעם למצוא ביטויים משפת המוצא שמשתרבבות בדיבור? לא פעם בשפה האנגלית (אבל לא רק) ניתן למשל למצוא את הכינוי "איש זקן" (old man) ככינוי לאבא. בארץ לא משתמשים בביטוי הזה... וטוב שכך. האם היא נוטה להשתמש במר/גברת (עוד משהו שלא מאפיין את הארץ)?  כמה צורת הדיבור שלה משתנה בהתאם לסביבה שלה?

לצורך דוגמאות, כיוון שכרגע יותר קשה לי לזכור מכלול של דמויות אחרות שקראתי עליהם, נלך על אחת הדמויות המרכזיות בסיפור שאני כותבת: קילגן.

  • גיל (28): צעיר בסך הכל, אך כבר מתחיל להרגיש את הגיל. מרגיש שיש לו די ניסיון, במיוחד לעומת הדמויות הצעירות ממנו בלפחות חמש שנים. 
  • מגדר (גבר): אין לי מה להוסיף מדי, אין לו מאפיינים "נשיים" מדי, אבל אנחנו נגיע לזה אחר כך.
  • סטטוס בחיים: נמצא במחתרת במדינה שלו, חשד תחת עינם המשגיחה של ממלכת בוהו (חסר אונים לעיתים, מרגיש שמתייחסים אליו כאל ילד). ללא מערכת יחסים כלשהי על אף שהוא כמעט 28, מה שהופך אותו למכור לצבא כביכול.
  • סביבה: קילגן הגיע מממלכה שמושפעת מאירופה של העבר, אז אתם יכולים להעלות על הדעת שדברים כמו מיניות נזילה פחות באים בחשבון שם. העולם שלו מתחלק לשניים: גברים ונשים. ואצלו שחור זה בהחלט לא צבע חגיגי.
  • עבר: חייל ששירת את ארצו (מרגיש מחוייב לארצו), אהבה נכזבת (היא עדיין רודפת אותו), אח בכור לתאומים (דוגמה לאיך חיי משפחה אמורים להיות)
  • תכונות אופי: הבחור אימפוליסיבי וזה מסבך אותו בהמון צרות. מצד שני, כשהוא לא חושד או כועס על חצי עולם, הוא מנסה כמיטב יכולתו להכנס לתפקיד האח הגדול מול הצעירים ממנו.
  • מערכות יחסים: קילגן מתאים את ההתנהלות שלו, במיוחד בהתחלה, בהתאם לדמות איתה הוא מתמודד. כך למשל, עם המלכה הוא רשמי, אף שהוא לא מעלה בדעתו כמעט להיות רשמי מול מי מהנסיכים. 
עוד דוגמה (הפעם בת): למריה
  • גיל (25): אף שהיא מתנהגת כאילו היא כל החיים לפניה, למעשה היא די מאחור: עד לא מזמן גרה עם ההורים, אין בין זוג (ההתייחסות הינה לעולם ממנו היא באה, ולא לעולם פה).
  • מגדר (אישה): תשאלו את הקימורים שלה, היא בהחלט אישה. עם זאת היא דומיננטית, עומדת על שלה ו... הפיוז שלה קצר.
  • סביבה: לא הרבה ידוע על הסביבה שלה, למעשה, מעצם היותה דמות משנית. אנחנו רק יודעים שעד לא מזמן חיה עם ההורים, ושהיא רוצה להיות קוסמת מים מוצלחת כדי להיות בעלת כוחות ריפוי.
  • עבר: היא מחליטה לנסות עם קילגן אחרי דחייה מחפירה.
  • תכונות אופי: לא פעם, אנחנו מוצאים אותה כועסת. כאילו אי אפשר למצוא אותה רגועה.
  • מערכות יחסיםן: חברה של אנקרה וקיימת הערכה בין השתיים. שונאת את סייבק ורבה איתו כל חצי דקה. ועם קילגן... טוב, בואו נגיד שמשתנה. 

יום רביעי, 25 במרץ 2020

הומור

יכול להיות שאתם רוצים לכתוב ספר רומנטי חביב ולהוסיף קצת קומדיה. או שדווקא הסיפור שלכם מאוד דרמטי, ואתה רוצים להוסיף אתנחתא קומית. רק שיש לכם בעיה קטנה: אתם לא קומיים כל כך. אז מה אפשר לעשות?

מודה, אני לא יודעת לספר בדיחות כתובות. אבל אני עוקצנית (סרקסטית) באופן שגורם לרב האנשים לחייך לפחות. אז... מקווה שאצליח לעזור לכם.

אירועים מצחיקים
לכולנו יש אירועים משעשעים בחיינו, נכון? אז למה שלא נכניס אותם?!

הנה דוגמה: פעם אני וחברה שלי היינו צריכים לשחק זוג (גבר ואישה), רק ששתינו בנות. אז... בין היתר, היינו צריכות לרקוד יחד ריקוד זוגות. וזה היה מביך. אז אמרתי אוקיי.. אז למה שלא ניקח משהו מביך דומה: למה שלא נגרום לשני בנים לרקוד יחד (האחד מלמד את השני)?

כמובן, שיש אירועים הרבה יותר קטנים בחיים שעובדים ולפעמים אפשר לגנוב מסדרות קומיות.

מחשבות מנוגדות להתנהגות/למילים נאמרות/תגובות פיזיות
כמובן, לא כל מחשבה שמנוגדת להתנהגות היא מצחיקה. מי שאומר שהוא מרגיש מוכן למבחן אבל בתוך תוכו הוא מאוד לחוץ... לא הדבר הכי מצחיק. ככל שהדבר פחות צפוי, יש לו יותר נטייה להצחיק. הרי מאוד הגיוני אם מישהו יהיה לחוץ ממבחן נכון? אבל אם מישהו אומר שהוא מוכן למבחן, אבל בעצם הוא אומר לעצמו משהו בסגנון "אם הוא היה מתרחש בעוד שבוע." (כלומר, הוא היה מוכן אם הוא בעוד שבוע), או "בחלומות שלי, לפחות." כלומר, למרות שיש ניגוד בין המילים לבין המחשבות, הן יוצרות ניגוד יותר משעשע.

הקנטות
את זה אולי אנשים פחות יאהבו. כאמור, אני עוקצנית מטבעי. זה לא אומר שאני יורדת על כולם. אבל אני בהחלט יותר לרדת על בגדים בחנות.

לעיתים הקנטות ברמה מסויימת, על ידי אנשים מסויימים, יכולה להתקבל בצורה יפה. אחרים לעומת זאת, יעלבו נורא מהר. כנראה שאם אתם מהנעלבים בקלות, תמנעו משיטה זו. אבל אם אתם מבינים שאנשים מדברים בצחוק לפעמים, למה שלא תשתמשו בזה בסיפור שלכם?

כמובן, ההקנטות צריכות להיות במידה. אי אפשר להקניט דמות כל הזמן, כי זה כבר מתחיל להיות יותר פוגעני. תדאגו שהדמות המקניטה תראה חיבה אם היא עושה את זה לעיתים קרובות (או לפחות, שתהיה עוקצנית מטבעה).

פליטות פהטוב, בעוד אני משתמשת באחרים, בזה אני לא. לכן... קשה לי לפרט על זה יותר מדי. לי זה למשל יכול לקרות בכתיבה: אני חושבת על דבר אחד ואמורה לכתוב או לומר משהו אחר (למשל, בשיעור), ואני מוצאת את עצמי אומרת/רושמת מילה אחרת. למשל, אני רוצה להגיד "תפסיק לפצח גרעינים כל היום", ובצד רואה את הקופסה עם הענבים, ואני אומרת בסוף "תפסיק לפצח ענבים." ומכירים את זה שלפעמים מישהו צריך לשמור על סוד, לפחות מול מישהו מסויים, ואופס, יוצא לו? אני מניחה שפליטות הפה שיותר מצחיקות הן פליטות פה על עצמך מאשר על אחרים. זה יכול להביא למצב מביך.

קצר אבל מקווה שעזר למישהו. עד כאן להפעם.

יום שני, 30 בדצמבר 2019

נבלי/יריבי משנה

טוב, מודה באשמה, הפעם אני מעתיקה קצת מסרטון אחר. קיבלתי השראה ונקודת ראות חדשה מהסרטון הזה.

אין לי כוונה להעתיק הכל, אז... אנסה פשוט להתבסס על הרעיון המרכזי של הסרטון. כמובן, ייתכנו חפיפות כלשהן (כי בכל זאת ראיתי אותו וייתכן שאני מושפעת), אבל... היי, ניסיתי. את הפסקה הבאה + הקטגוריות זה מהסרטון, השאר שלי.

אז הרבה פעמים הנבל שאנחנו רואים, הוא בכלל נבל משנה של אחד גדול יותר. ולפעמים אנחנו פוגשים את הנבל המרכזי, אבל הדמויות פוגשות שוב ושוב רק את נבלי המשנה. לפחות עד פרקים מאוחרים. קיימות שש סיבות לכך שנבלי המשנה ישרתו את הנבל המרכזי או יהיו תחתיו. את שש הקטגוריות ניתן לחלק לשלוש: עזרה מרצון, עזרה לצורך טובות הנאה, עזרה מחוסר ברירה.

נאמנות (רצון)
נאמנות אינה חייבת להיות לשליט מסויים, זו בהחלט יכולה להיות נאמנות עסקית, מוזר ככל שהביטוי ישמע. אבל אתם מוזמנים לנחש איזה סוג נפוץ יותר...

למה קיימת נאמנות? ובכן, לעיתים נובע ממטרות משותפות (ידובר בהמשך). אבל לפעמים, במיוחד במקרים של פנטזיה ומד"ב, מדובר בנאמנות שיכולה לגבול בצייתנות או נאמנות מתוך מחוייבות לתפקיד. תלוי בסיבה לנאמנות. אבל, כאשר סיבה זו מתערערת... עלול להיווצר מפנה. המפנה יכול לבוא בידי ביטוי בנטישת נבל המשנה או לחילופין, לעיתים, אפילו בהחלפתו.

דוגמה: לוחמי האש (פרנהייט 451) - קיימת נאמנות למשטר ולכן הם עושים מה שהוא אומר להם: לשרוף ספרים. יש שאומרים שהקפטן הוא יוצא הדופן, כי אצלו הסיבות אחרות.

אהבה (רצון)
איך אומרים? האהבה מעוורת. ולא, זו לא חייבת להיות אהבה רומנטית דווקא. אלה יכולים להיות הורים וילדים או שני אחים. עם זאת, האהבה עלולה להיות, כפי שהנבל המשני עלול לגלות, חד צדדית. אל תצפו שבמקרה הזה הוא יישאר.

דוגמה: ננסי (אוליבר טוויסט) - אז נכון, היא לא באה מרקע מזהיר, אבל היא ממשיכה לעזור לביל סייקס ולסבול אותו כי היא אוהבת אותו.

מטרות משותפות (רצון)
לפעמים לשני אנשים פשוט יש אותה אידאולוגיה או מטרה. כיוון שהמטרה משותפת, לא נמצא קושי לשתף פעולה. אלה מסוג הדמויות, שאם אכן קיימות להם מטרות משותפות, ולא מדובר במראית עין בלבד, יהיה קשה לגרום להן להחליף צד. עם זאת, לעיתים, כאשר מתברר לנבל/יריב המשנה שהמטרה לא משרתת גם אותו, ואף עלולה להרע לו, הוא עלול לעבור צד.

 דוגמה: ז'אבר (עלובי החיים). אני בטוחה שחלקכם תוהים בנושא. הרי ז'אבר הוא הנבל המרכזי! באופן רשמי, אתם צודקים. אבל באופן לא רשמי.. הוא למעשה נבל משנה שעומד תחת הנבל הראשי: המשטר. ז'אבר בהחלט לא פועל מתוך עקרונות שהמציא לבד, ברור שאלה עקרונות אשר "מוכתבים" מלמעלה. הוא נאמן לרעיון של צדק. בצורה מעוותת, אבל נו, טוב.

מטרות משותפות (נקמה)
לא פעם, דמות שכזו אינה חוברת לנבל הראשי, ונאבקת בגיבור/ים בעצמה. ובכל זאת, הם נבל משני יותר. לעיתים הנקמה היא תוצאה של שנאה ולפעמים של קנאה ולפעמים של איזה שילוב. הנקמה לא בהכרח חייבת להיות אישית, ויכולה להיות כלפי אדם קרוב.

דוגמה: ג'יימס ויין (תמונתו של דוריאן גריי) - קיימת אי הסכמה על זהות היריב הראשי של דוריאן גריי, האם זהו הנרי ווטון שגרם לו להיות כה אובססיבי ליופיו עד שהביע משאלה להישאר צעיר לנצח או שמא זה למעשה דוריאן גריי עצמו, בהנחה שהיריב והגיבור יכולים להיות אחד (תיאורטית הם יכולים, אבל הוא לא נכנס לקטגוריה הקלאסית של פרוטגוניסט נבל). אבל, פחות בספק עומדת זהותו של יריב המשנה: ג'יימס ווין. ג'יימס ויין, הוא אחיה של סיבל ויין, אשתו של דוריאן גריי, שמנסה לנקום על מות אחותו. 

מטרות אישיות (טובת הנאה)
כאשר טובת ההנאה אינה כסף (יפורט בהמשך), טובת ההנאה הנפוצה היא קידום, אך כמובן שקיימות נוספות.

אתם ודאי מכירים את זה: האיש שמוכיח נאמנות בתקווה שיום אחד, יעלה בשלב, ומי יודע, אולי יום יבוא והוא יהיה מעל כולם (בעקבות פרישה או משהו פחות נחמד). מכיוון שהוא מרגיש שיש לו לאן התקדם, הסיכוי לחזרה לדרך המוטב (או... פשוט, ויתור על הדרך הנוכחית) הוא די נמוך, אלא אם כן הוא כבר לא מרגיש ככה. 

דוגמה: פבוס דה שאטופר (הגיבן מנוטרה דאם) - טוב, בניגוד לנבלי משנה אחרים, הוא לא נמצא באופן רשמי תחת הנבל הראשי (קלוד פרולו), אבל הוא בלי ספק אנטגוניסט משני. וטובת ההנאה שהוא רוצה היא... בואו נאמר בעדינות... בחורה במיטה.

כסף (טובות הנאה)
בניגוד לאחרים, להם יש את הנטייה הכי גדולה להיות יריבי משנה של פעם אחת. אני חושבת שיחסית פחות ניתן לראות אצלם מקרים של החלפת צד, כי מלכתחילה כל עניין הצדדים אצלם מבוסס על כסף. אז אלא אם כן הצד השני ישלם יותר... אין סיבה טובה למעבר צד. הקשר הרגשי שלו עם הנבל/היריב העיקרי הוא הנמוך ביותר ולעיתים שואף לאפס. עם זאת, ניתן לראות מקרים של שילוב בין נאמנות לכסף, ואז מצב העניינים משתנה מהבחינה הזו.

על אף שבהחלט יש לו פוטנציאל לאיים, לרב יודעים שיש מישהו מאחוריו (בניגוד לשאר, שלא תמיד יודעים). דמויות אלה לרב לא זוכות לפיתוח עלילתי נרחב (אלא אם כן, כסף הוא לא הסיבה היחידה למעשיהם). כמובן, תמיד אפשר להצדיק את המעשים המגונים במצב בעייתי המצריך כסף... אבל לרב, נוטים שלא לעשות זאת. באיזשהו מקום, הם נבלי המשנה הכי קלים לכתיבה, שכן המניע שלהם הכי חלש.

דוגמה: כל מתנקש שהוא.

פחד/אילוץ (חוסר ברירה)
יש כל מיני סוגים של פחדים. אז לא, זה לא פחד מנחשים או גבהים. אני מניחה שהפחד הראשון שרובכם חושבים עליו הוא פחד ממוות, גם אם לא מוות שלכם. אתם מכירים את זה "אם לא תעשה את מה שאני אומר, אני אהרוג את המשפחה שלך." דברים דרמטיים שכאלה. אבל... בהחלט קיימים סוגים נוספים של פחדים. פחד יכול להיות גם פחד להיות דחוי. אפשר למצוא את זה אצל תלמידי בית ספר (או סטודנטים) בעיקר. הפחד להיות דחוי, שלעיתים מוביל למעשים... איך לומר, לא משהו. ואם מדברים על עולם המבוגרים, יש לעיתים פחד מפיטורים או פחד לאבד ירושה/תפקיד כלשהו. לעיתים אילוצים ופחדים הולכים יחד יד ביד, אך ייתכנו אילוצים אחרים כמו אילוצי תפקיד או אילוצי מצב (למשל: חייל שנלחם במלחמה שהוא חושב שאינה צודקת).

דוגמה: בריל סטמפלטון (שרלוק הולמס וכלבם של בני בסקרוויל) - למרות חוסר רצונה לשתף פעולה בהריגתו של הנרי בסקרוויל, ג'ק בטמפלטון עושה כל שביכולתו כדי לערב אותה בכך.

פסיכופתיות רצחנית (רצון)
ממש כמו שנבלים ראשיים יכולים להיות כאלה, כך גם נבלי משנה. ובמקרה הזה... אלה בהחלט נבלים, חד משמעית. אלה אנשים שחוברים לאדם זה או אחר כדי לקבל הזדמנות להרוג האנשים. לא פעם ניתקל בחיילים או באנשים בארגון פשע, אך לא בהכרח. לעיתים הם עובדים עם אדם בודד או משרתים משטר יותר מאשר להיות כפופים לארגון.

*הערה: פסיכופת לא ייחודי לרוצחים. אדם יכול להיות פסיכופת לפי הגדרה מילונית (ומקצועית) ולא להרוג נפש חיה כל חייו. אנשים שכאלה הם בעלי מוסר נמוך (עד לא קיים) בשילוב עם קסם אישי לרב.

המחנות (נקמה)
לפעמים מחנות הם ברי חלוף (למשל, קבוצות בבית הספר), אך לעיתים יש קבוצות מבוססות יותר, אז אמנם לפעמים חלק מהחברים עוזבים, אך אחרים מצטרפים במקומם. (מדינות שונות, קבוצות כדורגל, מפלגות פוליטיות, גזעים בפנטזיה, צבא).יריבות יכולה להיות בין שתי קבוצות ויותר. את משתתפי המחנות הברי חלוף (שאינם בראש), לרב ניתן לשיך לטובות הנאה או פחד. אבל כשמדובר ביריבות מבוססת, לעיתים שנאה לצד השני נובעת פשוט מעצם קיומו.

לגבי דוגמה, אני אגיד את האמת, יש לי אחת ויחידה, אם כי אני בטוחה שיש (אבל אולי יותר בטלוויזיה/בקולנוע או לפחות בז'אנרים כגון ריגול או פנטזיה). אבל... לא חבל להרוס את כל הספר? (זה מתגלה ממש בסוף).

נבלי משנה בשתי חזיתות
על אף הניסיון הנאיבי לפשט את הסיווג של נבלי המשנה, לעיתים, זה קצת יותר מורכב. המקרים האלה לא רבים, אך לעיתים נבל משנה יכול להיות כזה משתי סיבות (עד שלא יוכח אחרת, מבחינתי זה נכון רק לנבלי משנה)
  • דראקו (הארי פוטר): מצד אחד, קיים שילוב של עלבון אישי ויריבות בין מחנות. מצד שני, בהמשך נכנס אלמנט נוסף של פחד/חוסר ברירה.
  • לוק (פרסי ג'קסון): מה שהתחיל כנקמה באלים הפך בעקבות חבירה לא נכונה לחיים שנשלטים על ידי פחד.
וכן, אני שמה לב לאלמנט המשותף פה (פחד), ויכול להיות שברב המקרים של שילובים זה בהחלט נובע משם. אבל... בהחלט לא בדקתי את העניין מספיק לעומק.

יום שני, 16 בדצמבר 2019

נבלים/יריבים

בכל סיפור יש שני צדדים: הפורטגוניסט (protagonist), הוא הדמות המובילה את הסיפור, גם אם הסיפור לא מסופר דרכה. דוגמה לדמות שכזו היא שרלוק הולמס. ווטסון הוא הדמות הראשית, הסיפור מסופר מנקודת מבטו, אבל בסופו של דבר, שרלוק הולמס מזיז את העלילה יותר ממנו. אל מול אותו פרוטגוניסט, עומד היריב שהוא הבחור ששם רגל לפרוטגוניסט שוב ושוב. מוריארטי משמש כיריב (antagonist) של שרלוק הולמס, אבל בהחלט אפשר להתייחס אליו כאל נבל. כך למשל ברומיאו ויוליה... המשפחות של השניים הן אנטגוניסטיות: שתיהן מונעות את התקדמות העלילה הרומנטית, למרות שבסופו של יום, אין להם איזה יצר מרושע כלשהו. לעיתים, גם יש יריב משני, שהוא הדמות המשנית של הרשע/יריב ראשי. בסיפור פיטר פן, מר סמי הוא אנגוניסט משני, לצידו של האנגוניסט הראשי, קפטן הוק. שורה תחתונה: נבל בהכרח יריב, יריב לא בהכרח נבל.

אז כל נבל או יריב, בכל סיפור, אפילו סיפור לילדים קטנים, צריך מניע. אדם לא קם בבוקר, אומר "משעמם לי, בואו נעשה לאנשים את המוות." כמובן, שלא כל יריב הוא יריב רע. אם שני אנשים רבים על אותו תפקיד, אז ה"נבל" יהיה מי שינסה לזכות בתפקיד. על אף שבהחלט הוא לא חייב להיות נבל, אבל לרב, הוא יקבל תכונות לא חיוביות במיוחד, על אף שעצם תפקידו לא מכריח זאת. אם בדוגמה של איש העסקים, הוא יהיה תעב בצע, ממרר את חיי העובדים, חנפן פתולוגי וכו'.

אפשר לחלק לקטגוריות:

הנבלים המרושעים
ש אנשים שהם רעים פשוט... כי הם רעים. אז נכון, למעשים שלהם צריך להיות מניע, ולפעמים גם לרוע יש מניע, אבל אלה אנשים שמאוד קשה להתקשר לתפיסת העולם שלהם, ולכן, מאוד קשה להזדהות איתם. את הנבלים האלה קל למצוא בסיפורי המיועדים לילדים.

היריבים המוסריים
הנבלים שבאותה מידה יכלו להיות גם גיבורי הסיפור לפעמים. הם פועלים מתוך תחושה של הכרח. הם לא רוצים לעשות את מה שהם עושים, אבל אין להם ברירה. החבר'ה האלה די נדירים. אבל מה שכן, מאוד קל להזדהות איתם.

בעלי המוסר האישי (או: הנוקמים).
מכירים את האלה שעשו להם משהו רע בעבר ורוצים לנקום? עליהם אנחנו מדברים. מצד אחד, מאוד רוצים להזדהות איתם בגלל העבר הטראגי שלהם, אבל מצד שני, קשה מאוד לכבד את כל הפעולות שהם עושים לצורך השגת המטרה. אז מה למעשה ההבדל בינם הקודמים? על הרצף בין נבל ליריב, הם היו יותר קרובים לנבל. אבל כאמור, הרבה יותר קל להבין למה הם עושים מה שהם עושים לעומת הנבלים המרושעים, שנראה שפשוט קמו בבוקר והחליטו שבא להם להיות רעים. אך הם גם לא היריבים המוסריים, כי יותר מדי פעמים, הם בכלל לא מוסריים, והם לא מתחרטים על המעשים שלהם.

קחו בחשבון שקטגוריות מתאימות לנבל/יריב הראשי, ולא לנבל/יריב המשנה. להם יש קטגוריות שונות, בהתאם לסיבה שהם עוזרים לנבל/ליריב. אבל הסיכוי שלהם להכנס ליריבים המוסריים קטן, אלא אם היריב הראשי הוא יריב מוסרי.

סתם משהו מעניין: הרי כולנו יודעים שבסופו של יום, הגיבור והיריב יכולים תמיד להתחלף. אם אתם רוצים לקרוא ספר שבו אותה דמות מיוצגת פעם בתור הגיבור ופעם בתור היריב, מוזמנים לקרוא את קין והבל מאת ג'פרי ארצ'ר. הסיפור מספק נקודת מבט של שתי דמויות: ויליאם קין והבל רוזנובסקי, כאשר כל אחד הוא היריב בסיפורו של השני.

על נבלי/יריבי המשנה - בפעם הבאה!

יום רביעי, 31 ביולי 2019

יצירת דמויות והצגת כמה דמויות במקביל

טוב, חוץ מזה ששתי הבעיות עוסקות בדמויות... אין ביניהן קשר. אבל אנחנו רוצים פוסט של יותר מעשר שורות, נכון?

יצירת דמויות בעל אופי שונה
יש את המרגיזים האלה, שברגע שהוחלט מה תפקיד הדמות, הם יודעים מה הולך להיות האופי שלה פחות או יותר (נעים להכיר, אני מהמרגיזים האלה). אבל אני מניחה שזה לא בא לכולם באותה קלות... (חי חי חי)

המחשבה הראשונה היא.. איזה תפקיד הוא מגלם. המחשבה השנייה היא אילו תכונות כדאי שיהיו לו בהתחשב בתפקיד הזה. כמובן, שאם יש מספר אנשים בעלי אותו תפקיד, זה לא אומר שלכולם צריך להיות אותו אופי. למשל, אם 5 אנשים יוצאים למסע יחד, גם נניח שחמישתם גברים (או נשים), עדיין, לא ייתכן שלכולם יהיה אופי זהה. אלא אם כולם רובוטים.

בואו נלך על דוגמה: אנחנו רוצים אצלנו מישהו שיהיה בתפקיד הנסיך. איזה נסיך זה יהיה? הרי יכול להיות יותר מסוג אחד של נסיך: הנסיך המפונק, הנסיך המרדן, הנסיך האומלל, הנסיך האידיאליסט. למרות שלכולם אותו תפקיד, לכל אחד מהם יש מאפיין דומיננטי שונה לחלוטין. נניח למשל, שבחרתם בנסיך המרדן. עכשיו, שאלו את עצמכם: במה הוא מורד? למה הוא מורד? כיצד הוא מתכנן לשנות את זה?

למה הוא מורד: אם למשל, הוא מוחה נגד אופי ניהול הממלכה, כנראה זה שאומר שיש לו חוש צדק מפותח. אם הוא מורד נגד החובה להתחתן, כנראה שהוא בחור שמעדיף חופש ולא כל כך אוהב להקשיב למוסכמות. אם הוא מורד מול החובה לשבת וללמוד כל היום, הוא יכול להיות עצלן או הרפתקן. אם הוא מורד נגד החובה ללמוד את אומנות הלחימה, אולי הוא פציפיסט או נגד מלחמה באופן כללי.

רואים לאן אני חותרת? בהתאם לתפקיד, אפשר לאט לאט לבנות הלאה.

בואו נגיד שהחלטנו שהנסיך המרדן שלנו פשוט עצלן. תכונה קשה הבאתי לכם, הא? אתגר, חבר'ה, אתגר! אילו תכונות נוספות היינו מצפים מאדם כזה (לצורך העניין, לא משנה אם הן סיבה או תוצאה)?

תלותי: לא מסוגל להתנהג ברשות עצמו.
כפוי טובה: הוא פשוט מורגל בחיים הטובים, ולא מוצא סיבה להתאמץ בשבילם. וכשעושים בשבילו משהו, זה מובן מאליו.
חוסר בטחון עצמי (לא בדיוק תכונה, יודעת): אולי העצלות היא למעשה התגלמות הפחד שלו להפוך למלך לא מוצלח יום אחד?
קושי בלמידה/התנהלות כללית איטית: כיוון שהכל הולך לו כל כך לאט, כבר אין לו חשק לעשות שום דבר.

אתם מבינים שבזאת לנסיך שלכם יש בסך הכל שתי תכונות, אבל עם זאת, יש לו כבר כיוון מאוד ברור?! כל שנותר, הוא לחשוב על תכונות נלוות. אם הוא תלותי, הוא עלול להיות גם ילדותי. אם הוא כפוי טובה, יכול להיות שהוא נוטה לכעוס. אם הוא חסר בטחון, יכול להיות שהוא שתקן. אם יש לו קושי בלמידה, אולי הוא חי באמונה שכל יכולת היא תוצאה של כשרון מולד ואין לו שום יכולת לשפר אותה?

לאט לאט, מתגלגלות עוד ועוד תכונות. כמובן, יכול להיות שיהיו תכונות שתאלצו להכניס למרות שהן לא בהכרח מתקשרות לתכונה אחרת (למשל, יתכן שהנסיך כפוי הטובה דווקא מאוד חכם), או שלחילופין, תחפשו תכונה שלא תתאים לתכונה אחרת שלו (מה עם דווקא הנסיך התלותי הוא החכם?!). יותר תכונות סותרות, יהפכו אותו לדמות יותר עגולה.

יש לכם כמה נסיכים? כל שעליכם לעשות, הוא לחזור לשלב השני, של בחירת תת תפקיד (למשל, הפעם, תבחרו בנסיך המרדן). .

וכשם שלנסיכים יכולים להיות כמה תתי סוגים, כך לתפקידים רבים אחרים: ההרפתקן, המכשף, המאפיונר, איש העסקים וכו'. אבל גם בהחלט יכול להיות שאין לכם איזו דמות סטראוטיפית שכזו. אולי יש לה תפקיד שונה במהותו. או שאין לה תפקיד בכלל. הפעם, פשוט לכו ישר לשאלה מהי המטרה. למרות שאני מאמינה שכן תמצאו תפקיד. בהצלחה!

הצגת יותר מדי דמויות בבת אחת
כאשר רוצים להציג שתי דמויות ביחד, אפשר. כאשר רוצים להציג יותר מדי דמויות... זה קשה. אם אלה דמויות משניות שלא דורשות פירוט יתר, ניחא. אבל מה קורה אם כולן חשובות?

נסו קודם להתחיל בתיאור כללי: הנמוך, הצעירה, הבלונדיני, הרזה, השזופה. את התיאורים הקצרים האלה, תנו בזמן הצגת כולם. לכל אחד תנו מאפיין אחד (כדאי שלא כולם יהיו מאופיינים על ידי אותו סוג מאפיין, למשל שיער). זוהי למעשה ההבחנה הראשונה של גיבור הספר בין הדמויות. זה גם קורה במציאות. אתם לא ישר מבחינים בכל ההבדלים בין כולם, אלא בהבדלים מרכזיים. עם זאת, ניתן להשתמש בשיטה זו גם במקרה של מספר יודע כל, על מנת להקל על הקורא.

בשלב השני, הדמויות ידברו. כנראה יציגו את עצמן, אבל יכול להיות גם כל דבר אחר. זו ההזדמנות שלכם לפרט בתיאור שלהם קצת יותר. עדיין, נסו לא לזרוק שלוש פסקאות של תיאורים לכל אחד. יכול להיות שגם יהיה אחד שלא ידבר, ועדיין, ניתן לתארו. אפשר לומר שהדמות הבחינה בבחור/ה השתקן/ית ואז לכלול גם תיאור.



סיפורים מוכרים עם טוויסט

  מכירים את זה שיש כל מיני רעיונות שחוזרים על עצמם מיליארד פעם, בדרך כלל בז'אנר הרומנטי? זה מרגיש שזו אותה גברת קיטשית באותה אדרת קיטשית...