‏הצגת רשומות עם תוויות דמות ראשית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דמות ראשית. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 15 ביולי 2022

דמות ראשית משעממת

 הקדמה (ארוכה): הארי פוטר

חפשו באינטרנט (בעברית, אנגלית או כל שפה שתבחרו) סקרים או אפילו סתם דיון פתוח לגבי הדמות האהובה ביותר בהארי פוטר.

עברתי על ארבעה, שניים ישראלים ושניים באנגלית. באף אחד מהסקרים/דיונים, הארי פוטר לא זכה במקום הראשון. האם לא קיים סקר/דיון שכן? אני לא אומרת, אבל המגמה ברורה: הארי פוטר, הדמות הראשית ומקדם העלילה של סדרה בת שבעה ספרים הוא לא הדמות הכי האהובה באופן סטטיסטי (מבחינת מספרים בסך הכל).

וזה בסדר, מוזמנים להתווכח עם התוצאות ולומר שהארי פוטר הוא בהחלט הדמות הטובה ביותר, אבל בלי להעליב, אנחנו כרגע לא מסתכלים על הדעה האישית של כל אחד בנפרד.

את הספרים לא קראתי והסרט הראשון שראיתי היה הסרט "גביע האש" (הסרט הרביעי בסדרה). למה? ככה, כי זה מה שגררו אותי לראות. הגעתי לסרט עם אפס ציפיות ולא יותר מדי ידע על מי מה ומו. טוב, ראיתי את הסרט ונחרדתי לגלות... אני חלק מהסטטיסטיקה (כמובן, אז לא הייתי מודעת לכמה אנשים אוהבים או לא אוהבים אותו באופן ספציפי).

לצערי, לא שאלתי את כל אנשי העולם שראו או קראו הארי פוטר למה הם אוהבים או לא אוהבים את הארי פוטר עצמו, אבל ממה שהצצתי קצת באינטרנט, התשובה הייתה זו: הוא משעמם. הוא רגיל מדי. בעולם נטול קסם הוא כנראה היה אפילו מאוס עוד יותר. אני אשקר אם אני אגיד שאני זוכרת יותר מדי מהסרט (או מכל הסרטים, בואו נודה). בואו נגיד שהסוף עצבן אותי. ומאוד תסכלה אותי המחשבה שהדמות שהכי אהבתי בכל הסרט (סדריק) מופיע סרט אחד. כלומר... לא היה לי מה לחפש אותו גם לפני ואחרי. בסרטים אחרים שראיתי חיבבתי את הרמיוני וקצת את רון. בקשר להרמיוני, יכול להיות שזה נובע מזה שלפעמים קל להעדיף דווקא דמויות של בנות, אבל אני חייבת לציין שהיו די והותר מקרים שהעדפתי גברים/בנים.

אבל לא התכנסנו לדבר על ההעדפות האישיות שלי שלא מעניינות אף אחד.

מתי הדמות הראשית יכולה להיות משעממת?

אם יש אנשים שכל הדמויות נהדרות ונפלאות, גם הראשיות וגם המשניות ברמת השורה וחצי, באמת אין לי ממש מילה רעה להגיד. אבל אני מאמינה שמקרים כאלה הם נדירים עם קיימים בכלל. אפילו קושי במתן עומק לדמויות באופן כללי לא מסביר את זה בצורה טובה מספיק (זה משהו שאפשר ללמוד, מקווה שהמדריך שלי יעזור לכם אם אתם מתקשים בזה). למה לא? כי אז כנראה לא אוהבים אף אחד.

אז מתי זה כן?

כפי שדיברנו על כך בקצרה בפרק "לכתוב עלילה לפי דמויות או דמויות לפי עלילה?" נשאלת השאלה האם הסיפור נקבע סביב העלילה והדמויות הן רק תוצר לוואי או הפוך. ככל הנראה שהבעיות האלה קורות בעיקר בסיפורים מונעי עלילה.

למה הכוונה?

זוכרים שדיברנו על הארי פוטר? הארי פוטר סובב סביב עולם של קסם ובנוסף יש איזו מטרת על שאינה אישית: חיסול הרע המוחלט. אז נכון, הוסיפו לזה פאן אישי, אבל בסוף, המטרה היא מטרת על שאינה מטרה אישית דווקא של אחד או אחר.

כלומר, ספר שההתעסקות בו היא פחות בדמויות ויותר בעולם מסביב נמצא בסכנה ברורה להיכנס למצב הביש הזה. כמובן, בכל סיפור (כמעט) יש התעסקות גם בדמויות, לא משנה כמה מקום תופס העולם החיצוני. עוד ספר שכלפיו יש טענה דומה הוא דמדומים. טענות שונות נאמרו על שתי הדמויות הראשיות (בלה ואדוארד), אבל בעוד הטענות כלפי אדוארד היו שהוא היה בן זוג רעיל, אצל בלה הטענות היו שהיא פשוט משעממת ולמה לעזאזל כל בית הספר מוצא בה עניין. במקרה של "דמדומים", אף שהיה בעולם הרגיל, הוא עירב מרכיבים על טבעיים (ערפדים, אנשי זאב).

איך יודעים שזה המקרה?

דמיינו שהדמות שלכם נמצאת בסביבה רגילה. אתם יודעים, בית ספר רגיל, סטודנט, עבודה רגילה (לא סוכן מוסד או משהו). האם הדמות שלכם עדיין תהיה מעניינת? האם עדיין יהיה בה אותו פיקנטיות או שהדמות שלכם תהפוך להיות משעממת להחריד?

למשל, ניסיתי לקחת את הדמויות של "זר בממלכה חדשה/שלי" ולדמיין אותן בתוך בית ספר (כן, טוב, הורדתי לחלקם את הגיל קצת). כמובן, הסביבה הייתה משעממת. בבית הספר נעלמים כל האלמנטים החיצוניים כגון קסם ותחושת סכנה אופפת, או אפילו הרצון הבסיסי של קילגן (אחת הדמויות הראשיות) לחזור הביתה, נעלמים. אני חושבת שזה היה יכול לצאת מעניין. עדיין היה מספיק פלפל לדמויות. כמובן, זה לא אומר שמספיק משעמם לי לכתוב גם את זה.

אז... קחו את הדמות הראשית שלכם (או אפילו כל דמות אחרת שאתם לא בטוחים לגביה) והעבירו אותה את המבחן הזה. כמובן, עדיף לשים אותה בסביבה עם שאר הדמויות שלכם (כמובן, כל סביבה שתמצאו לנכון בסדר, לא חייב מסגרת רשמית, אלא אפילו איזו קבוצת חברים).

מה אפשר לעשות כדי לטפל בזה?

מה אפשר לעשות אחרי שגמרתם את הספר ולו בצורה חלקית? שבו עם עצמכם ותרשמו את התכונות של הדמות שלכם. נסו למצוא אילו תכונות הופכות אותה למשעממת (האם היא פסיבית? האם הדמות שלכם לא מביעה מספיק רגש?) אחרי שהבנתם מה הופך אותה לפחות מעניינת, נסו לחשוב איך לשנות את זה (איך נהפוך אותה ליותר אקטיבית? אילו רגשות היא יכולה להביע במצבים שונים?). לזה קוראים עריכה, על זה יפורט בהמשך.

אם הסיפור שלכם לא כתוב, החיים שלכם יותר קלים. אם אתם מרגישים שזה יעזור לכם, נסו לבנות את הדמויות שלכם מראש. תנו להן תכונות. תעשו רשימת מכולת, אם זה מה שעושה לכם טוב.

אבל לא כולם פועלים ככה, ואני ביניהם. אצלי יש דמות מאוד מעורפלת בראש לפני הכתיבה (או שאני ממציאה דמויות יש מאין באמצע הכתיבה, מה שגם קורה).

אז איך אני בכל זאת מצליחה? (אלא אם כן מישהו רוצה להגיד לי שלא). הבעיה שלי שהדמויות אצלי נבנות בהדרגה, אבל בדרך כלל כשאני מוסיפה לדמויות שלי משהו חדש, אני תמיד עושה את זה כי זה נשמע לי ממש מעניין ומגניב. אז... בשורה התחתונה, כל פעם צצים לי רעיונות ל"יו, זה יהיה מגניב!". מזעזע, מזעזע, אני יודעת...

דוגמה אישית: זר בממלכה חדשה/שלי.

אגב, כפי שבטח יצא לכם לקרוא, סייבק היה במקור דמות משנית בלי יותר מדי עומק (גם לקילגן, שהיה במקור הדמות הראשית היחידה עוד לא היה עם יותר מדי עומק בשלב הזה, בואו נודה...) ואז.... פשוט חשבתי על איך יהיה לו הכי מתאים להתנהג בהתחשב בתכונה בערך היחידה שניתנה לו: שחצנות. אבל אז החלטתי שקילגן יפגוש קבוצת ילדים במצוקה וכבר בפרק הראשון סייבק קיבל אחיין בלי תכנון קודם.

טוב, המשכתי את הסיפור, ואז הענקתי שילוב עדין בין האכפתיות כלפי אחיין שלו (מה שגורם עוינות כלפי הזר שהעז להתקרב אליו) לבין זה שקילגן זר, אז הוא מסוכן לממלכה. בשלב הזה, נכנס הצורך לקשר אותו באיזו מידה עם המלוכה (מלכה, במקרה זה). סייבק הפך מדמות מאוד חד ממדית לדמות קצת יותר עגולה. כמובן, שבהמשך נוספו לו מאפיינים נוספים (שחצנות כמנגנון הגנה, עבר בעייתי, דחייה חברתית ועוד). אם לומר את האמת, באופן מעורר שאלה, סייבק קיבל עומק הרבה יותר מהר מקילגן. כנראה כי ממש אהבתי אותו פתאום. אני מוזרה, ידוע. ומפלה בין הדמויות שלי. 

מה קרה עם קילגן...? כאמור, אצלו ההתפתחות הייתה איטית יותר. 

האם יש פתרון נוסף למקרה שאיני אינטואיטיבי/ת או מתכנן/ת דמויות מראש?

שאלה טובה... אבל זו בהחלט לא פעם ראשונה שהתשובות לא נמצאות אצלי בשלוף, אז  נשתמש באינטואיטיביות המאוסה שלי כדי לחשוב מה עושים הלאה. ככה יותר מדי דברים עובדים פה. כן, המדריך הזה הוא אינטואיטיבי. מאוכזבים לדעת?

אז, העלינו את שיטת הכתיבה מראש ואת שיטת תפתרו את הבעיה על הדרך עם רעיונות מגניבים שצצים באמצע. מה שנותר לנו לחשוב הוא איך מגיעים לרעיונות מגניבים באמצע גם בלי גחמות רגעיות.

אגב, אחרי ה"פתרון" שלי, אם יש לכם רעיון מוצלח יותר... שתפו אותנו. למה להסתיר את המידע החיוני הזה מהעולם? אולי אני גם אלמד משהו.

אז אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתם יודעים מה אתם הולכים לכתוב, אבל, כאמור, הדמות לא מתכוננת מראש (לא צריך כמובן שכל העלילה תהיה מתוכננת מראש. וכן, אני רושמת ככה כי זה עוזר לי לחשוב).

נסו ללכת עם הסצנה הבאה שאתם הולכים לכתוב וחשבו: בהתחשב במה שידוע לי על הדמות שלי (בהנחה שידוע, כמובן), איזה מאפיין חדש אוכל להוסיף כדי להפוך את העלילה ואת הדמות למעניינים?

דוגמה אישית: סיפורה של המלכה הרעה (הנסיך קארל - דמות משנית)

בואו ניקח רגע סצנה מהסיפור "סיפורה של המלכה הרעה". לא מבטיחה שככה בדיוק עשיתי (אני יותר מדי אינטואיטיבית בשביל לחשוב למה אני עושה הרבה מהדברים שאני עושה), אבל בואו נעמיד פנים שכן.

למי שלא קרא, אני אקצר לכם: הסיפור הזה הוא מעין גרסה לשלגיה, אבל מנקודת המבט של המלכה הרעה. בסיפור הזה המלכה היא לא רעה מוחלטת כמו בסיפור המקורי, ונתתי לה סיפור רקע. גרמניה (מדינת המוצא של הסיפור המקורי) הייתה בעבר מחלוקת לנסיכויות (ממלכות קטנות). בסיפור הזה, הנסיכות של המלכה נכבשה על ידי מלך זר והמלכה (שהייתה אז נסיכה) ניתנה במתנה למלך אחר, אביה של שלגיה. 

מעבר לסצנה (ל"הווה" הסיפורי): המלך שכבש את הממלכה בא ביחד עם הבן שלו במטרה לחתן אותו עם המלכה הרעה (שלגיה אינה בנמצא בשלב זה). היה נורא קל להחליט שהמלך יהיה מעצבן. אבל מה לגבי הנסיך? לאיזו התנהגות אני הייתי מצפה ממנו? תזכרו, הדמות של הנסיך הייתה אמורה להיות במקור, אבל לא בהכרח חשבתי לאן זה יתפתח (כי בואו נגיד שהיה לי רעיון ראשוני שלא נשאר... אז אני לא יודעת כמה חשבתי כמו שצריך אחר כך).

מה האופציות? אופציה אחת היא שהמלך יהיה כמו אביו. אבל האופציה הזו לא מסתדרת יפה עם זה שהוא נישק נסיכה מתה, נכון? וכן, סליחה למי שהרסתי לו את הילדות הרגע. אלא אם כן, כמובן, אנחנו הולכים על זה שהוא נקרופיל (אדם שנמשך גופות) שכל רצונו הוא לנשק את היפה מכל, אז מה אם היא מתה? מצד שני... זה החלק שדווקא העדפתי להוריד.

אז... עשיתי אותו בערך ההפך הגמור מאבא שלו. נחמד, ביישן, חסר ביטחון, מנומס...

וכך, השתמשתי בהיגיון כדי שזה יעבוד.

כמובן, שמצאתי דרך לסבך את העניינים מעבר P:

ועכשיו תורך!!!

כן, תורך!

אחרי שעשיתי חשיבה עצמאית למה הופך דמות למשעממת ואיך פותרים את זה (גם אם חצי מזה היה חפירה), זה הזמן שלך לגבש לנו מהי דמות האהובה!

בדיוק לצורך זה, נפתח העמוד "הדמויות האהובות והשנואות עליכם" שבינתיים, לא זכה ליותר מדי מענה. אז... אני מוסיפה לך קישור (כרגיל, ניתן למצוא בכפתור מעל התגובות מצד שמאל) כדי למלא את הדף הזה.

חשבת שברחת... טוב, עוד לא. 



יום שישי, 1 ביולי 2022

איך הופכים דמות לאהובה?

כולם רוצים שיאהבו את הדמויות שלהם. טוב, נו, לפחות את הדמויות שאנחנו רוצים שנאהב. אולי לא את זה שממרר לדמות הראשית שלנו את החיים. אבל... כדאי לרב שהדמויות הראשיות ואלה בסביבה הקרובה שלהן יהיו מעניינים. כי... חבל ליצור סיפור יפה עם דמויות לא משהו. כן, ברור לכולם שרוב האנשים אוהבים דמויות טובות בטבעם. אבל... אילו תכונות יכולות לעזור, או חשוב מכך... לחפות כאשר הדמות לא בהכרח טובה? וכן, אף אחד לא מצפה שיהיו את כל התכונות, אבל בהחלט מומלץ לקחת בחשבון.

מורכבות

טוב, נו, זה א' ב' בדמויות. אבל אני לא מדברת רק על אנשים עם תכונה אחת. אני גם מדברים על אנשים שכל התכונות שלהן חיוביות: נחמד, חכם, חרוץ, חבר טוב, פופולרי...

איפה הפגמים?!

ברגע שהאופי מורכב מתכונות חיוביות ושליליות, לפעמים הוא עושה דברים אולי פחות מצליחים ומכניס את עצמו לצרות. ובוא נודה, אנשים מושלמים לא קיימים.

אבל יש עוד סוג: דמויות חסרות תוכן. הדמויות המשעממות שבא למות. הן לא טובות, הן לא רעות, הן פשוט... שם.

הדמות המושלמת (מה לא): טרזן (נחשו מאיפה)

הוא חזק, הוא חתיך, הוא מוסרי מאוד יחסית למישהו שגדל עם גורילות וזה עוד בלי לדבר על למידת שפות יש מאין (אגב, אפשרי עבור אנשים כאלה ללמוד שפה, אבל קל זה לא).

הדמות המשעממת (מה לא) - בלה סוון (דמדומים)

הדמות המשעממת: מסיבה לא ברורה, על אף שהיא די מנוכרת, אנשים מתגודדים סביבה. היא גם לא מתוארת ככזו יפה. מה היא יודעת לעשות? לא ידוע. וכמובן... יותר ממחזר אחד. ואיך אלה דווקא המחזרים העל טבעיים...? 

פיקנטיות (מצחיק, שנון)

אני פחות מדברת על הדמויות שחוץ מלהצחיק הן לא עושות כלום. אני מדברת על דמויות שמדי פעם זורקים משפט שנון או משעשע (ולפעמים אפילו שניהם!)

דמות שכזו היא דמות צבעונית ומלאת חיים. כמובן, זה לא מתאים בכל מקום, ואי אפשר שכולן יהיו כאלה, אבל בהרבה ספרים יש מקום לדמות פיקנטית אחת לפחות.

כך תוכלו לקחת דמות משנית יחסית ועדיין לחבב אותה על הקוראים. אמנם גם דמויות ראשיות יכולות להיות כאלה, אבל לפעמים אנחנו רוצים להעביר את הזרקור גם על דמויות אחרות. 

דוגמה:

אני משוחדת, אבל קנמר ("זר בממלכה חדשה/שלי"). מצד אחד, התפקיד שלו בארמון כשלעצמו לא כזה מעניין. ללכת לפה, ללכת לשם... משעמם. מצד שני, עדיין יש לו תפקיד של מעין מנטור לקילגן, אבל בכל זאת, זה מנטור במשרה חלקית. ומה נעשה איתו שאר הזמן? נכניס לו קצת הערות שנונות או אפילו לא שנונות, כדי להראות שהוא לא סתם זקן משעמם. ובכללי, לצעירים הרבה פעמים קשה להתחבר לדמויות של מבוגרים מאוד (בן 50, בערך) אלא אם נותנים להם סיבה טובה לאהוב אותם. אז... אולי בתור המנטור, אבל... בתור הדמות שאוהבת להציק לקילגן יומם וליל D: 

אקטיביות/יוזמה

טוב, לא באמת צריך להסביר מה זו יוזמה, נכון? אבל נכון, לפעמים אדם לא יוזם, אבל למרות זאת אקטיבי. למשל, ייתכן שמישהו לא ייזום מלחמה, אבל ייקח בה חלק פעיל. 

במקרים מסוימים, האקטיביות אפילו לא חייכת לבוא לידי ביטוי במעשים. אני יודעת, נשמע מוזר, אבל תנו לי להסביר. לפעמים אדם מקבל את מצבו ודי. אבל לא פעם, לבן אדם יש שיח פנימי בינו לבין עצמו על המצב: מוצא חן בעיניו, לא מוצא חן בעיניו, מה הוא היה עושה אחרת?

כך למשל, בסיפור שאני כותבת עכשיו הדמות נאלצת להיות פסיבית, כי... בואו נודה באמת, לנאשמים ברצח אין תפקיד פעיל ממש בחקירה או במשפט, מעבר ללענות לשאלות. אבל הדמות שלי ממש, אבל ממש, לא מקבלת את המצב כמו שהוא. בחקירות הוא אומר בקול את דעתו וגם כשהוא שותק במשפט, המחשבות שלו רצות. ולפעמים הוא מביע אותן בקול, בניגוד למקובל, אבל בואו ניתן דוגמה לפעמים שהוא שותק:

"שוטרת אחת אמרה לי שאקדח יכול להרגיע אותך. אקדח לרקה ימין או לצדע שמאל?"

השוטר הלא נחמד שתמיד היה מלווה אותי ידע מה צדע… כפיים.

"מר יכין! ההתנהגות שלך אינה הולמת!"

טוב, נו, בכל זאת, הוא שלף אקדח.

המספר לא עושה שום דבר בקטע חוץ מלחשוב ולמרות זאת... הוא "מדבר" עם הקוראים. וכן, אני יודעת שהתגובה שלו יוצאת דופן.

דוגמה (מה לא): קוזט עלובי החיים)

בסיפור "עלובי החיים" שמתרחש על רקע המהפכה הצרפתית אין הרבה דמויות נשיות., כיאה לספר מהמאה ה-19. בעלובי החיים יש בסך הכל 4 דמויות של נשים: אפונין, האם ששולחת את ביתה למקום בו היא חושבת שהיא מקבלת יחס טוב, ולשם כך עובדת בעבודות מפוקפקות מהצד. גברת טנרגייה, אליה נשלחת הבת, אישה תאוות בצע, אולי קצת פחות מבעלה, אבל לא בהרבה. לגברת (ולמר) טרנגרייט יש בת שבילדותה היא בעיקר בריונית, אבל אחר כך היא מאוהבת בבחור שלעולם לא תשיג, ובוחרת להקריב את חייה למענו.

ויש את קוזט, הבת שלו אותה אפונין... שלא עושה כלום. אלא אם כן להתאהב נחשב לעשות משהו.

כשאביה המאמץ, ז'אן ולז'אן, עושה הכל כדי שלא תפגוש את אהובה - כלום

כשאביה רוצה להימלט איתה (מחשש לעצמו) - כלום.

אה, היא באה להיות עם הגוסס לפני מותו. מעשה של ממש.

ואז פלא שיש לה המון שונאים אותה (אפילו שבתכלס היא גם לא עשתה מעשה כזה נורא).

נאמנות (בדר"כ, לצד הנכון)

עוד משהו שאנשים לא אוהבים הם דמויות עם נאמנות מתחלפת. כדי שהחלפת הנאמנות תתקבל בברכה צריך להיוות להיות לצידה סיבה ממש טובה. האם הושפל קודם? האם האם אויים קודם?

למשל, הרבה מצליחים לסלוח לבגידה של זוקו/צוקו בסדרה אווטאר. למה? בתור התחלה, כי הוא עבר לצד של הטובים. לחבורה קשה לסלוח לו בהתחלה, אבל לצופים הרבה יותר. למה? כי הם מודעים לרקע, שאולי הדמויות לא ממש מודעות אליו: הוא לא פעל מתוך רצון אמיתי וכן להרוס את האווטאר, בניגוד לאביו ואחותו שזו הייתה מטרת העל שלהם. המטרה שלו הייתה שונה - השבת הכבוד, וחשוב מכך, האהבה האבודה של אביו.

שמישהו יתקן אותי אם אני טועה (כי אני באמת לא מבינה בזה) כאשר דראקו מעוניין להצטרף ל... אנשים של וולדמורט מתוך גזענות (אני מניחה שאפשר לקרוא לזה כך?), קשה לחבב אותו במיוחד. כאשר פתאום הוא נמצא שם מתוך פחד, אנחנו מגלים כלפיו סימפתיה. האם פתאום הוא הופך לדמות אהובה? לא יודעת, שמישהו יספר לי.

אולי השאלה הנשאלת כאן זה לא איך לעשות דמות אהובה, אלא איך להפוך אותה לשנואה. כולם שונאים את האחד שתוקע סכין בגב, במיוחד כשאין לזה סיבה מספיק מוצדקת.

לא דו-פרצופי

אם יש משהו שאנשים לא אוהבים, זה דו פרצופיות. עכשיו, נכון, אנשים לא מתנהגים בצורה זהה 24/7 ולא משנה עם מי הם נמצאים. אבל בדרך כלל יש מהות משותפת לכל המצבים.. אדם לא יכול להיות נחמד במצב אחד וחלאת המין האנושי במקרה אחר. אנחנו כמובן, לא מדברים על פיצול אישיות.

אבל תגידו לי, היו מצבים בהיסטוריה שבבית הם היו בסדר ובחוץ קטסטרופה (מלחעמת העולם השנייה סיפקה כמה וכמה דוגמאות לכך). נכון, הדבר אפשרי ובכל זאת... זה לא הופך את האנשים האלה לאהובים במיוחד בראייה היסטורית.

מודה, הדמויות האלה לא נפוצות לאין שיעור, אבל... הן קיימות. ובדיוק כפי שאתם לא אוהבים את הימלר יותר כי הוא היה אחלה עם הילדים שלו... ככה עם דמויות בדיוניות כאלה.

דוגמה 1: עוץ לי גוץ לי (עד עצם היה היום הזה/היה היה פעם)

למי שראה את הסדרה, יודע שלמעשה היה את עוץ לי גוץ לי (או בשמו הארוך והמייגע באנגלית: רמפלסטלסקין) והיה את "האפל" (The Dark One) שהיו אלטר אגו של אותו אחד. השניים החלו כשניים נפרדים, אבל הגורל הוביל לחיבורם לאחד תחת דמות אחת.

מר גולד (עוץ לי גוץ לי, כפי שהוא מוצג בעולם שלנו) לא מתחיל את דרכו כדמות אהובה במיוחד. אבל בהמשך, אנחנו מגלים שיש לו עוד צד - צד יותר רך. ואז אנחנו מגלים... שהצצדים האלה כל פעם מתחלפים. פעם הוא ככה ופעם הוא ככה. אנחנו מוצאים את עצמנו מאכזבים כל פעם מחדש שהוא פועל בהתאם לאלטר אגו הרע שלו. אז נכון, הוא לא הדמות הכי שנואה בסדרה, אבל זה קצת מקשה על האהבה אליו.

דוגמה 2: ד"ר ג'קיל ומר הייד

כיום כשאנחנו מדברים על ד"ר ג'קיל ומר הייד, אולי לא כולנו יודעים בדיוק במה מדובר, אז.. תנו לי להסביר.

מר הייד הוא למעשה תוצר של הניסיון של ג'קיל להפריד בין הטוב לרע. הייד הוא האלטר אגו של ג'קיל שנוצר בתגובה לתרופה שרקח. בספר המקורי, ג'קיל/הייד אינו הדמות המרכזית, אלא דמות משנה. גרסאות מאוחרות יותר, הפכו אותו לדמות הראשית. אני לא בטוחה כמה אנשים מתחברים למכלול של ג'קיל והייד כאחד. אם הם מתחברים, זה כנראה לג'קיל. למה? לבני אדם מאוד קשה לסבול את הסתירה הזו. הרבה יותר קל להם להסביר את זה באמצעות שתי ישויות שונות לגמרי.

לא דוגמה: ספיידרמן

כן, כן, קומיקס, אני יודעת. תחיו.

גם לפיטר פרקר/ספיידרמן, יש כאמור, שני אלטר אגו. אבל על אף שהם נבחנים בדברים שונים כמו הביטחון העצמי, בסופו של דבר... האיש מתחת למסכה... זה עדיין פיטר פרקר. עם החששות שלו, הפחדים שלו ואפילו רגשי הנקמה שלו.

כנות

אף שבהחלט ניתן להתייחס לכך כהמשך של הסעיף הקודם, עדיין קיים הבדל קטן. נכון שלרב דו-פרצופי מדבר על אדם שקרן, עם כי במקרה הקודם התייחסתי לאנשים בעלי שני צדדים נבדלים מדי של אותה אישיות. מבחינת האלטר אגו הם שקרנים ונוכלים, אבל מבחינת עצמם... הם לא שקרנים. נהפוך הוא.

אבל בואו נניח שלדמות אין אלטר אגו, שאלה... רב הדמויות.

שאלתם את עצמכם למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את שלדון מהמפץ הגדול או ד"ר גרגורי האוס מהסדרה האוס? רמז: זה לא הודות לאישיות המרנינה שלהם. רב האנשים יסכימו שהם לא היו רוצים להתקרב לאדם כל כך עסוק בעצמו שלא חוסך בביקורת גם על האנשים לו ביותר, שחושב שהוא חכם יותר מכולם, וכל השאר לא שווים כלום.

אז למה אנחנו אוהבים אותם?

כי נוסף לפיקנטיות, יש להם עוד תכונה, כנות, ואפילו כנות טוטאלית. כנות ללא פשרות. אז נכון, לפעמים הם "חוטאים" בהתחשבות באחרים, אבל זה לא חלק ממי שהם.

אבל כמובן שאלה דמויות מאוד מוקצנות. אנחנו יודעות שהדמויות שלנו לפעמים מעמידות פנים, אבל הכי גרוע זה לרמות לא את הדמויות האחרות, אלא אותו הקוראים. לזה. קשה יותר לסלוח.

בואו ניקח למשל את הספר "נעלמת". הגיבור שלנו, ניק דאן, הוא לא בהכרח אדם שתרצו להתחבר אליו. לא כי הוא רע וביקורתי כל היום, אלא כי הוא אדם אפרורי ומשעמם, עם בעיות עצבים בנוסף לכל. מאוד קשה לנו בהתחלה לחבב אותו. אבל, כשאנחנו נתקלים בכנות שלו, על כל מגרעותיה, היא הופכת אותו לקצת יותר חביב. בגלל זה הגילוי של השקר שלו (ספוילר ספוילר ספוילר) נותן לנו מכה יבשה בצלעות. אבל משם, הוא ממשיך בכנותו, ולאט לאט גם מקבל רובד אנושי יותר.

אבל בצד השני של המתרס יש דמות אחרת שדווקא מאוד קל לנו לחבב... עד שאנחנו מגלים ש... (ספוילר ספוילר ספוילר). אם חשבנו שלא אהבנו את ניק דאן, גילינו שיש גרוע ממנו בספר הזה.

אנדרדוג (Underdog)

אולי יצא לך לשמוע על זה פעם, אבל אולי אתה לא בטוח מה זה אומר... זה מה שקורה כשלא ממציאים תרגום טוב. זה הטיפוס שהסיכוי שלו להצלחה הוא... לא... מזהיר. ולמרות זאת, לפעמים... הם דווקא מצליחים. אבל לא תמיד. רק לפעמים.

מכירים את אלאדין? בין אם בגרסה מהסרט ובין בגרסה המקורית, אלאדין הוא לא... הדמות שהייתם חושבים שיצא ממנו משהו. בגרסה המקורית הוא נחשב לא יוצלח של ממש ובסרט... טוב, החברה תסכים על ההגדרה הזו, גם אם אנחנו הצופים לו. אז אולי לא היה לו איזה כשרון מיוחד, אבל למרות זאת... תראו מה נהיה ממנו. דוגמה למישהו שכן נאלץ להתגבר על קשיים היא המתאבק (הבדיוני) המפורסם רוקי. ובעצם? למה ללכת לבדיות? מישהו שמע על מייק טייסון? זה בסדר, אני גם לא מומחית גדולה באגרוף, אבל גם הוא התחיל בעוני, הסתובב בשכונות פשע ואפילו נעצר עשרות פעמים. אבל זה לא מנע ממנו להפוך לאלוף אגרוף. מצד שני.... יש סיכוי שזה אפילו עזר...

למה אנחנו אוהבים אותם? כי אנחנו אוהבים דמויות שמצליחות נגד כל הסיכויים, אנחנו אוהבים לעודד אותם, לראות אותם בהצלחתם! ואולי, כי גם אנחנו רוצים להיות לגנוב קצת מהתהילה וההצלחה (ולו היחסית) שלהם.


סיפורים מוכרים עם טוויסט

  מכירים את זה שיש כל מיני רעיונות שחוזרים על עצמם מיליארד פעם, בדרך כלל בז'אנר הרומנטי? זה מרגיש שזו אותה גברת קיטשית באותה אדרת קיטשית...