עברית שפה (לא) קשה

• סימני פיסוק (שלוש נקודות, שלושה סימני קריאה, ?! ופסיק לפני/אחרי פנייה, בבקשה/אנא ושלום).
• מספרים (פלוס סיומת כמו למשל מאה שנה או מאה שנים)
• אותיות איתן
• הו (במקום או), הא (במקום אה)

סימני פיסוק

נקודות (.) וסימני קריאה (!) יכולים לבוא ביחידים (./!) או בשלשה (.../!!!). כל מספר אחר אינו תקין. מתאים לספרות חובבנית בלבד. עדיף להימנע, זה נראה נורא לא בשל. ולא, אף אחד לא ירצח אתכם אם בטעות יצא לכם פעם או פעמיים שרשמתי שניים או ארבעה נקודות או סימני קריאה. אנחנו בני אדם. אבל לא ככלל. נסו לא לרשום משהו בסגנון: "איזה עצבים!!!!!!!!!!!"

באשר לסימן שאלה: סימן שאלה יכול לבוא כבודד (?) או בצירוף סימן קריאה (?!) במקרה של פליאה או כעס. ובהחלט עדיף לוותר על כפילויות של סימן שאלה, אם או בלי סימן קריאה.

מספרים בעברית

לא פעם, אנשים אוהבים להתעצל ולרשום מספר כ... מספר. אך לעיתים, אנשים מעדיפים לכתוב מסיפר כמילה. יש לשים לב להבדלים בין זכר לנקבה. באופן כללי: זכר נגמר ב-ה' בעוד נקבה נגמר באות שונה.

3: זכר: שלושה    נקבה: שלוש

4: זכר: ארבעה    נקבה: ארבע

5: זכר: חמישה    נקבה: חמש

6: זכר- שישה נקבה-שש                  

7: שבעה-זכר נקבה-שבע                  

9: זכר-תשעה נקבה-תשע                              

 10: זכר-עשרה נקבה-עשר

כפי ששמתם לב, יש מספרים שחסרים. למה? כי אצלם החוקים שונים. אצל 1 ו-2, במקרם בהם יש ת' זוהי נקבה.

1: זכר - אחד נקבה: אחת 

2: זכר - שניים נקבה-שתיים

כאשר רוצים לומר 2 אנשים, למעשה אומרים בזכר "שני" (שני שקלים) ובנקבה שתי ("שתי צמות"). מתי משתמשים בשניים ושתיים? נחזור לכך בהמשך.

באשר למספר 8: טוב, בכתיב לא מנוקד בהחלט אין הבדל בין זכר לנקבה. כך או כך, כותבים נקבה. מה בכל זאת ההבדל? בהגייה: על פי חוק המספרים שדיברנו עליהם בהתחלה, שמונה בזכר נגמר בסיומת A (מדליקים שמונה נרות ביום האחרון של חנוכה) בעוד בנקבה בסיומת E (פעם בתעודות הזהות היו שמונה ספרות).

כאשר אנחנו מגיעים למספרים בין 11 ל-19, משתמשים בטבלה מעלה (במקרה של שבע רשום אותו דבר, אבל ההגייה שונה). יוצא הדופן הוא 2 (שנים עשר לזכר ושתים עשרה לשניים)

במספרים האלה, העשרה הולך לבלבל אותנו. פה דוווקא סיומת ה' (עשרה) משמעה נקבה. באשר לשאר המספרים, הם נותרים אותו דבר, רק לפני המספר (יוצא דופן: שנים עשר בזכר ושתים עשר בנקבה). כלומר, יש ה' או במספר שמייצג את ספרת האחדות (הספרה הימנית) או ספרת העשרות (1). דוגמאות:

• 13 עצים. 3 בזכר זה שלושה, מוסיפים עשר (כי כבר הייתה ה' בשלושה). - שלושה עשר.
• 16 קבוצות (כדורגל P:). בנקבה זה שש, מוסיפים עוד עשרה (כי עוד לא הייתה ה' בהתחלה). לכן: שש-עשרה.

דברים שנספרים (גילאים, שעות, ספירה של אנשים). תמיד יהיו בנקבה, לא משנה מה סופרים. דוגמאות

• השעה אתמול בחמש אחרי הצהריים (שעה) 
• שש עשרה מלאו לנער. (גיל)

כאשר סופרים מספרים בין 20 ל-99 יש שני סוגים: כפולות של עשר (עשרים, שלושים, ארבעים) שאותם ניתן לתת לשני המינים. אך כאשר מדברים על כל שאר המספרים... הסיומת היא בהתאם לכתוב מעלה. וכן נכנס עניין שניים ושתיים (שלושים ושתיים שנים, ארבעים ושניים ימים).

כאשר אנחנו רוצים לציין חזקות שונות של 10, יש להבחין במין.

מאה: נקבה (חמש מאות) - יוצא דופן: 200 (מאתיים).

אלף:: זכר בסמיכות! (שלושת אלפים ולא שלושה אלפים).

רבבות (מילה אחרת לעשרת אלפים): נקבה (ארבעים ושתיים רבבות)

מיליון: זכר (שני מיליון)

מיליארד: זכר (עשרה מיליארד).

באשר לשברים: רב השברים שניתן לומר אותם במילה אחת (1 לחלק 42), הם בנקבה. יוצאי דופן: 1/2 (חצי אחד), 1/3 (שני שליש), 1/4 (שלושה רבעים, או סמיבות שלושת-רבעי, המבוטא לא פעם שלוש-ת'רביי)..השאר (עם מכנה 5 עד 10 או עד 19 אם אתם מתעקשים) - נקבה: חמישית, שישית, עשירית, שתים עשרת (כן, נשמע מוזר, ובינינו לא בטוחה כמה תקין D:).

אחוז - זכר. מאית (מילה אחת לאחוז) -נקבה. וגם אלפית. 

חלאס חפירות! או שלא D: 

אותיות אית"ן

אם ממש אבל ממש לא הקשבתם בשיעור לשון או הברזתם, אותיות אית"ן הן המילות שמגיעות בתחילת מילים בעתיד. באופן כללי, רב האנשים יודעים את רב האותיות לרב הזמנים. אבל יש כאלה שפחות יודעים ש....

1) כאשר שם הפועל הוא אני, אות האיתן היא א' ולא י', בניגוד לשגיאה הנפוצה להחריד. אני אלך ולא אני ילך. הוא ילך. בהחלט לא כדאי להגיע למקום עבודה עם השגיאה הזו.

2) היום הטעות הזו מושרשת, אבל אם בא לכם לכתוב בשפה קצת יותר יפה: הם יהיו, הן תהיינה. הם יראו, הן תראינה.

"הו" ו"הא"

דבר קצר אחרון:

יש כאלה שרושמים "או, כמה יפה!". הזהו, שלא רושמים ככה. בצורה ספרותית נכונה רושמים "הו, כמה יפה." יש מצב אפשר גם "אוי". 

על אותו עיקרון, הרבה אנשים אומרים "הוא חתיך, אה?" שוב, רושמים "הוא חתיך, הא?"

זהו סיימתי לחפור. סופית. אלא אם כן ידרשו המשך. ספק. אנשים לא מגיבים פה בכלל :(

לתאר במקום לשיים

באנגלית: Show, don't tell (תרגום מילולי: תציגו, אל תספרו).

מדובר בעצת כתיבה שמטרתה פשוטה: להפוך את הספר לחי יותר. להלן המשפט השני מהסיפור זר בממלכה חדשה/שלי.

רגליו רק ייחלו למנוחה, כאב לו בצידי הגוף והוא התקשה לנשום, אך הוא ידע שאם ייתפס, הם יהרגו אותו. 

באותה מידה, יכולתי להגיד הוא היה עייף וכאב לו, אבל.... התיאור כפי שהוא מובא מעלה, מסביר שזה לא סתם מצב של כאב והוא עייף מהכאב או סתם בסוף היום, אלא יש ממש הבנה שמדובר ב.... ניחשת נכון, ריצה. התיאור הנ"ל מאפשר לנו לראות את הסצנה באופן חי יותר לעומת התיאור הסתמי שהובא לאחר מכן.

אם עדיין יש תחושה של סימן שאלה מרחף מעל הראש, זה בסדר. בינינו, הייתי יכולה לגמור פה, אבל אני חמודה, אז נמשיך עוד קצת.

בכל אופן, המטרה היא שהקורא יוכל "לחוש" את הדמות. הוא יודע מה היא חשה. במקום להגיד מה הדמות מרגישה (עייפות) להגיד איך היא מרגישה (קושי לנשום, כאב בצידי הגוף, רגליים מותשות).

בפשטות:

לתאר: איך התחושה הפנימית מתבטאת מבחינה פיזית?

לשיים: לקרוא לתחושה בשמה.

האם מהיום והלאה אסור בשום מצב לא משנה מה פשוט לשיים?

התשובה היא לא. אף אחד לא ירצח אתכם אם לא תעשו את זה, וודאי לא בכל הזדמנות והזדמנות. אבל... עדיף לנסות להתחיל, לפחות מדי פעם. זה בטוח לא יזיק.

כיצד עושים זאת?

הכי קל לחשוב על עצמך. למשל, אמנם לא רדפו אחריי בניסיון להרוג אותי, אבל כן התנסיתי בריצות ארוכות. אני בהחלט זוכרת שכאב לי בצד, וכמובן שהנשימה כבר לא הייתה רציפה וגם הרגליים עייפות. כמובן, שבמקרה שלו, המצב היה אמור להיות קיצוני יותר, לכן התיאורים האלה הוקצנו. אבל הנה משהו שכל ישראלי ממוצע חווה במהלך חייו.

אותו דבר עם רגשות. כעס למשל מתבטא בדפיקות לב, תחושת חום, שינוי בנשימות. פחד מתבטא ברעד, קושי בנשימה, פעימות לב מואצות, "עור ברווז". וכן, מודה, הרבה דברים מתבטאים בשינויים בנשימה ובפעימות לב מואצות, לכן, כדאי למצוא לפחות מאפיין אחד נוסף שיוצא דופן.

כמובן שיש הבדל בין מקרים שבהם הדמות מספרת על התחושות של עצמה, ואז יבואו לידי ביטוי תחושות של הגוף שלרב לא ניתן להבחין בהן בחוץ (יוצא דופן: רעד).. במקרה ומתוארת דמות אחרת, יהיו סימנים חיצוניים (כעס: חריקת שיניים, פנים אדומות. פחד: שינוי בקול, עיניים מורחבות.

במידה ותהיה דרישה להסבר נוסף או דוגמאות נוספות, יעשה פוסט נוסף. אבל... נראה לי מספיק לבינתיים.

מחוות גוף בהתאם לרגשות שונים ֹׁ(נרשם)

נכון דיברנו על לתאר ולא לשיים? יופי, אז, עכשיו, הלכה למעשה! פעם שעברה אמרתי באופן כללי  עכשיו... נעזור לכם להגיע לזה. אפשר לומר שלב פועם די חוזר פה בהכל XD אבל בכללי יש דברים שחוזרים ביותר מאחד ("עור ברווז, מועקה בחזה ועוד)

התרגשות

תחושת קופצניות/תזזיתיות חיובית

שפתיים מתעקלות כלפי מעלה (כן, זה חיוך, אבל אנשים לא רואים את החיוך של עצמם)

תחושה טובה בחזה.

כעס

חשיפת שיניים

להט בפנים

תנועות ידיים חדות ומלאות תנופה

צעקות/קול רם

תזזיתיות ברגליים (אם בישיבה)

הליכה בתנועות גסות הלוך וחזור (אם אין על מי להוציא את העצבים)

דפיקה על השולחן

החזקת החניכיים בין השיניים (לצורך הרגעה עצמית)

פחד

רעד בגוף ובקול

קול דק

נשימה מקוטעת

גמגום

עייפות

הגוף כבד

העיניים נעצמות

גרירת רגליים/נטייה למעוד

חוסר ריכוז

דיבור לא רציף (גמגום, דילוג על מילים)

גועל'סלידה

עיקום אף/עווית בלחי (אנשים מרגישים  כשהם עושים את זה)

עיניים מתכווצות 

רעד קל בצוואר ובכתפיים 

השפתיים נצמדות בחוזקה

עצב

בכי (מפתיע, נכון?)

מועקה בחזה

"נזלת" באף, משיכת אף.

נשיכת שפה תחתונה

עיניים שורפות

כתיבת יותר נקודת מבט אחת

מי שמכם קראו את סדרת "משחקי הכס" וודאי התלהבו מזה שיש לא פחות מ-18 נקודות מבט! אכן, בהחלט הישג מרשים, שאני מניחה שזה בין היתר מה שאיפשר לזה להצליח, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר במלחמה כוללת.

אבל... רובנו לא כותבים על מלחמה. וגם אם כן, בהחלט לא צריך לרב 18 נקודות מבט. ספרים רבים מסתפקים ב-2. גם אלה שלא, לרב לא מתהדרים במספר דו ספרתי. אבל נתחיל אחד אחד...

מהי נקודת מבט?

זוכרים את הפוסט של מספר בגוף ראשון/שלישי? רב סוגי המספרים סובבים סביב דמות אחת, בין אם גוף ראשון או לחלופין קורא המחשבות/הצופה מן הצד (אם כי אתייחס יותר לקורא המחשבות). לעומתם, המספר יודע הכל אינו מתרכז בדמות אחת, ולכן, אינו רלוונטי כאן.

במילים אחרת,  אנחנו עוקבים באופן צמוד אחרי התרחשות של כמה דמויות, לרב בנוסף למחשבות שלהם (כי... הצופה מן הצד קצת נדיר למיטב ידיעתי במקרה של ריבוי נקודות מבט).

כל בן אדם במציאות הוא נקודת מבט. הוא יודע מה הוא חושב ומרגיש אבל הוא יכול רק להסיק לגבי הסובבים. כנ"ל בספר. כל אדם יודע על עצמו (או שהמספר יודע את הכל על כולם).

במילים אחרות, אמנם הכותרת היא "יותר מדמות ראשית אחת", אבל לעיתים יש דמות ראשית או שתיים אבל מדי פעם אנחנו מקבלים "גיחה" לדמויות פחות מרכזיות. כלומר, ככל שמספר הדמויות עולה, יש סיכוי יותר טוב שלא כולן יהיו ראשיות. בשתיים, בהחלט סביר ששתיהן יהיו ראשיות שמתחלפות כל הזמן (יום אחד בדצמבר).

למה לא אחת?

אם אתם מסתדרים עם נקודת מבט אחת, אז זה נהדר! אתם לא צריכים יותר! אבל מי כמוני יודעת שאם נקודת מבט אחת... לעיתים קל להיתקע. אבל... זה בהחלט אפשרי, הוכחה שיש מספיק ספרים כאלה. בספר הנוכחי שאני כותבת אכן יש נקודת מבט אחת.

אז כמה כדאי לי?

התשובה טמונה בעלילה. רומן לא פעם דורש שתי נקודות מבט. אבל כשיש התרחשות בכמה חזיתות, ייתכן שתאלצו להעלות את מספר נקודות המבט (פרשת קולומבוס).

בשורה התחתונה: על מנת לבחור כמה נקודות מבט ברצוננו לכתוב, יש לשאול שתי שאלות חשובות. 

1. כמה דמויות ראשיות יש לכם (כי אז כל דמות תקבל נקודת מבט) 
2. בכמה מקומות (פיזיים) העלילה שלכם מתמקדת.

אני אשקר אם אגיד שיצא לי לכתוב יותר משתי נקודות מבט. אבל לעתים, חוץ ממקרים של מלחמה כוללת, אפשר להשתמש במספר נקודות מבט במתח. כל אחד מוסיף קצת מידע, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא נותן את המידע הכולל. אז בעיקרון, אלה בהחלט המקרים העיקריים בהם יש יותר משתי נקודות מבט. באופן כללי (לפי האינטרנט)ף מתאים יותר לרומנטיקה, מד"ב/פנטזיה, אימה (משהו שלא קראתי) ומסתורין/מתח (מסויים).

למה לא מספר יודע כל ודי? לא יותר קל?

האמת, בהחלט ניתן להשתמש במספר יודע כל כאשר יש מספר דמויות ראשיות. הקטע הוא כזה... אם אנחנו רוצים להסתיר מהקוראים שלנו דברים, על אף שבהחלט ניתן לעשות זאת עם מספר יודע כל, הדבר קל יותר עם נקודת מבט. תחשבו כמה זה תמוה להיות יודעי כל, אבל את הדבר במרכז התעלומה אתם לא יודעים. כאשר יש לצורך העניין מישהו ששומר מידע, זה מרגיש הרבה יותר אמין מאשר מספר יודע כל שעושה את זה.

כנראה יש סיבה שסופר יודע כל לא כל כך פופולרי בספרי מתח.

כיצד מפרידים בין דמות לדמות (מבחינה טכנית, לפי סדר תדירות השימוש.

1. פרק לכל דמות: דמות פותחת פרק ומסיימת את הפרק. יכול להיות פרק לזה ולפרק אחר, ויכול להיות שלפעמים לאותה דמות יהיה יותר מפרק אחד, אבל לא 500. (לעיתים חצי של כל פרק מוקדש לדמות אחרת, אבל זה קצת יותר נדיר). נפוץ בעיקר עם שתי נקודות מבט.
2. הפרדה באמצעות סימן כלשהו (לרב ***) מעבר שכזה לרב מסמל מעבר בין דמויות (ולעיתים, מעבר בזמנים)
3. מעבר חלק בלי התרעה לנקודת המבט הבאה. כן, הדבר הזה קיים בספרות. לרגע אחד אתם מתרכזים בדמות א', ובאמצע הסצנה, בלי שום אזהרה, עוברים לדמות ב'. מניסיון, השיטה הזו פחות נוחה לקוראים, כיון שפתאום יורד להם האסימון שעברו לדמות אחרת, ולפעמים קצת באיחור). 

אבל מה עושים בפועל?!

בשביל זה אני פה :) 

כמה דברים שצריך לקחת בחשבון:

• בחירת נקודת מבט מרכזית: במידה ואתם כותבים ספר עם יותר משתי נקודות מבט (כי כשיש שתי שתיים, בהחלט יכול להיות ששתיהן הדמויות הראשיות, במיוחד ברומן), נשאלת השאלה: מי מקדם העלילה (הפרוטגוניסט)? מקדם העלילה צריך לקבל יותר "זמן מסך" מהשאר. החוקים, כאמור, קצת שונים כשמדובר בשתי דמויות, אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי להחליט מי מרכזי יותר בכל מצב באשר הוא. במיוחד של צדדים הפוכים.
• תדאגו שכל דמות תהיה מובחנת מהאחרות: אסור שכל נקודות המבט ירגישו כאילו הן למעשה אחת. צריך לכל אחד לתת את המקום שלו. האישיות הנפרדת של כל אחד בנפרד צריכה להיות בולטת בנקודת המבט שלו/שלה. אסור שגבר יישמע כמו אישה ומבוגר כמו ילד, אבל גם אם מדובר בשתי נשים באותו גיל, הן עדיין לא יכולות להיות זהות אחת לשנייה. האם לא יכול להיות דמיון? וודאי שכן, אבל שיהיה מספיק מובחן.
• כתיבת ציר זמן/תכנון לכל דמות בנפרד: אז כן, כשיש כמה דמויות, תכנון אחד קוהרנטי יכול להיות קשה. אני בהחלט לא פוסלת את השימוש בתכנון כוללני לכולם שידבר על סדר מאורעות שנוגעים לכולם (למשל, אם אנחנו כותבים סיפור מלחמה, איזה מאורע קודם למה? האם קודם ממלכה א' תוקפת או שאולי ממלכה ב'? אבל לרב יהיה לכם את זה כבר כשתגיעו לכתיבת תכנון לכל דמות בנפרד. מומלץ בחום להתחיל מהדמות הראשית ביותר ולהתקדם עם הדמויות בסדר יורד בדרגת ראשיותן. כיוון שכל דמות מקבלת תכנון משלה, צריך להיות לה "מיני סיפור" שכולל את כל השלבים. וכן, אני אשקר אם אגיד שעשיתי את זה, כמו... כל מה שקשור אליי ולתכנון.
• מה התלות של הדמויות אחרת בשנייה: לפעמים, חלק לא מבוטל מהספר, מספר דמויות מבלות את זמנן ביחד. נשאלת השאלה, למה כל אחד מהם צריך נקודת מבט שונה (אלא אם כן אין להם מטרה משותפת, וזה סיפור אחר). 
• כאשר שתי דמויות שמהוות נקודות מבט מופיעות באותה סצנה, נשאלת השאלה: מי מקדמת את העלילה יותר? אם אתם עובדים לפי השיטה השנייה (בתקווה שלא השלישית), ייתכן שתחליפו באמצע הסצנה (באמצעות הפרדה כלשהי) בין הדמויות כדי להעביר את כובד המשקל. היו לי סצנות ששתי הדמויות היו שם, אבל כל פעם זה היה מנקודת מבט של דמות אחרת (לא במקביל, אלא מאורעות רציפים. למשל, ההתרחשות מדקה 8 עד 9 הייתה מנקודת מבט של א' בעוד נקודת מבט מדקה 9 עד 10 מנקודת מבט של ב'. המספרים הם לצורך הבנה בלבד). אם תהיה דרישה (מה שבדרך כלל אין), יובאו דוגמאות למצב הזה (אני אביא משהו בלי הרבה ספוילרים, מבטיחה)
• כמה כל הפרטים הקטנים באמת חשובים: קראתי ספר שמתאר הרבה דברים שתפקידם היה בעיקר להוסיף נפח. הם לא באמת קידמו את העלילה. אוקיי, הדמויות כן ישנו או לא ישנו, אבל מה זה משנה לעלילה? למה אני צריכה לבוא עם דמות הביתה כדי לשמוע אם הוא כן ישן או לא ישן? בהחלט היו יכולים לוותר על נקודת המבט שלו בכל אם לא רב הפעמים. 

חפרתי מספיק, לא?

דוגמאות לספרים מרובי נקודות מבט (מעבר לשתיים, שני הספרים מתח אגב, אבל מסוג שונה)

פרשת קולומבוס (סטיב ברי) - נקודות מבט משתנות בתוך הפרק (נראה לי.. אחת ראשית? מונדה שלא זוכרת...)

יום הדין (ליעד שוהם) - משתנה כל פרק (שתי נקודות מבא ראשיות ועוד שתיים יותר משניות)

לכתוב בזמן הווה או עבר?

 באנגלית, כתיבה בהווה או בעבר לא משנה יותר מדי מבחינה שפתית. כלומר, חוץ מזה שכתיבה בעבר מאלצת אותך להסתבך עם כל מיני העבר למיניהם (ויש הרבה כאלה). 

כך למשל:

בהווה: I don't eat.

בעבר: I didn't eat.

מבנה המשפט לא שונה כל כך.

אבל עברית? פה הסיפור שונה.

בהווה: אני אוכלת תפוח.

בעבר: אני אכלתי תפוח או אכלתי תפוח.

במילים, כתיבה בעבר לעומת הווה משנה את ספירת המילים כאשר מדובר במספר מגוף ראשון. במספר מגוף שלישי, ההבדל הזה נעלם. 

בהווה: הוא אוכל.

בעבר: הוא אכל.

אז אם קהל היעד שלך הוא קוראי וואטפד, זה לא ממש שיקול, כי אין צורך במספר מסויים של מילים. אפשר לכתוב סיפור בכל אורך.

אבל אם שואפים הלאה... כל עוד כותבים בגוף ראשון, מומלץ לכתוב בעבר  על מנת לחסוך במילים (או בעתיד אם אתם צריכים עוד מילים, אם כי כנראה יעלו עליכם).

אבל אם מספר המילים ממש לא מעניין אותך, יש עוד מספר דברים לשקול. אחד מהם, הוא הקרבה לקורא. כתיבה בהווה הופכת את הספר להרבה יותר ממשי. הוא מתרחש עכשיו. זו כנראה הסיבה שהרבה סיפורי נוער כתובים בהווה. אם כי סופרים טובים יודעים לגרום לך להיכנס לעלילה גם כשהיא מתרחשת בעבר. אם כי בגוף ראשון, שימוש חוזר במילה "אני" יכולה להלעות את הקורא ולהאט אותו. 

עוד עניין שיש להעלות על הדעת: האם אנחנו רוצים שלמספר יהיו תובנות בדיעבד? כאשר הסיפור מסופר בהווה, ברור שאין שום תובנות כאלה. אבל כאשר הוא מספר על העבר, לעיתים עלולות להיות תובנות שבראייה לאחור, "ירד האסימון". ייתכן שאם ברצונך לכתוב מספר לא מהימן, יהיה הרבה יותר אמין אם הוא משקר על מה שקרה בעבר לעומת ההווה. (אגב, אם תהיה בקשה, אפשר לכתוב גם על כותב בלתי מהימן).

הרי תחשבו לעצמכם, מה יותר סביר: שאדם יחיה בשקר מוחלט או שאדם יספר שקט מוחלט מתוך בחירה? ברור שהשני. כמובן, יש מקרים של פגיעה בתפיסת המציאות, אבל לפעמים רוצים לרמות את הקורא ולא את הדמות שדרכה הסיפור מסופר. 

עוד עניין, כתיבה בזמן עבר נחשבת יותר "קלאסית" לעומת כתיבה בזמן הווה שנחשבת יותר חובבנית. אין חובה להסכים, אבל ספרי מבוגרים נוטים להיכתב בעבר.

באשר לעדיפות של גוף ראשון או שלישי בזמן הווה, הייתי אומרת שגוף ראשון. בעוד שעבר מסתדר יופי עם שניהם, הווה לא מסתדר כל כך טוב עם גוף שלישי.

"הוא דוחף את הדלת שנפתחת בחריקה, הוא נכנס פנימה, הוא צועד בשקט..."

תקנו אותי, אבל זה נשמע כמו תסריט. לא הכי טבעי כי אנחנו לא מדברים ככה.

וזהו. יש להוסיף? יש תגובות למטה :)