טיפים לעריכה מעורכת מקצועית

אף שאני אוהבת לומר לעצמי שיש לי חוש לעריכה, בסופו של יום... אני לא באמת עושה את זה למחייתי. יש אנשים שכן. אז... אני ארשה לאחת כזו לתת לכם טיפים שאני... בחיים לא הייתי אפילו חושבת עליהם, יש פחות טיפים כללים ויותר טיפים מותאמים אישית לכל סיפור. אז.... קבלו את אלן ברוק (Ellen Brock) שמספר תעל השיטה שלה לאיך עורכים ספרים.

וכן, אתם יכולים פשוט ללכת ולצפות בסרטון. אני לא אכעס, בשביל זה הוא כאן (ובשביל הקרדיט). אבל אם בכל זאת בא לכם תקציר... הגעתם למקום הנכון! נתחיל...

מה המטרה של העריכה מהסוג שהיא מציעה?

אחד הדברים הוא לחסוך זמן. איך, אתם שואלים? בכך שלא תתקנו מעכשיו את כל הדברים הקטנים שמפריעים לכם. אני לא אומרת שאם אתם רואים שרשמתם "עכשו" במקום "עכשיו" אסור לשנות את זה ולא משנה מה. אבל.. מבחינת העלילה, נסו להימנע מזה בשלב הראשון. למה? היא אומרת שזה מבזבז זמן יקר, וזו לא המטרה שלנו בחיים, נכון?

ואולי אתם יודעים להצביע על הדברים המדויקים שמפריעים לכם (תספרו לי איך אתם עושים את זה). אנחנו נגיע, לזה, אני מבטיחה. אבל לפני שנתחיל להשמיד הכל... יש כמה שלבים קודם. אבל אל תדאגו, אנחנו אוטוטו מגיעים בדיוק לזה.

ועוד עניין... לפעמים אנחנו צריכים להסתכל על התמונה הגדולה עוד לפני שאנחנו קוראים את כל הספר על בוריו. אתם מסוגלים, אני מאמינה בכם D: 

לפני שנתחיל בתהליך העריכה יש לזכור בשביל מי אתם כותבים. קודם, ודבר ראשון, לפני כולם, בשביל עצמכם. ואם אתם לא מרוצים... אז בשביל מה אתם עובדים קשה כל כך? אז בסדר, בטיוטות הראשונות אתם לא הכי מרוצים, אבל בסוף, אחרי כמה טיוטות, אתם אלה שאמורים להיות מרוצים בסוף. את הרצון שאחרים יהיו מרוצים בסוף תשאירו לג'יי קיי רולינג.

אז מה עושים?

לוקחים דף (אמיתי או וירטואלי) ועושים כותרת "הסיפור שלי" או שם הסיפור (זה אופציונלי, אבל תבינו אחר כך למה). את מה שנשאר מהדף מחלקים אותו לשלושה: אהבתי, שנאתי, לא אכפת לי. לרשימה הזו אין צורך להכניס את תיאור השולחן שמופיע פעם אחת בכל הספר, אלא דברים שחוזרים על עצמם: נושאים (Themes) דמות ראשיות, דמויות משניות שחוזרות הרבה, קשת דמות/התפתחות דמות, סיפור רקע, עלילה ראשית, עלילות משנה, התמונה הגדולה, נקודות מרכזיות בעלילה, דברים חשובים (פוליטיקה, קסם, תרבות)

אגב, כשזה מגיע לדמויות, הכוונה בלשנוא היא לא שזו דמות בלתי נסבלת אלא שזו דמות שטוחה (אין לה מספיק תוכן) או שההתנהגות שלה לא עקבית או לא הגיונית לעלילה.

אבל לפני שאתם מתחילים לעבור דמות דמות ולחשוב על זה... קודם כל תגידו מה קופץ לכם לראש. בואו ניקח דוגמה סתמית (אני באמת לא מצליחה לחשוב על משהו שאני ממש שונאת בסיפורים שלי).

אהבתם את הדמות הראשית, שנאתם את החבר הכי טוב שלו ולא היה הכי אכפת להם מעלילת המשנה הרומנטית.

אחרי שחשבתם על כל הדברים שקופצים לכם לראש בלי עזרה מיוחדת, מרקרו אותם. עכשיו, תעברו לאט לאטאת כל השאר, עם הספר או בלעדיו (כלומר, עשו לעצמכם ממש רשימה של דמויות, עלילות וכו')

כל הכבוד! עכשיו מתחת לטבלה, תוסיפי כותרת חדשה "לא נכנס" ושם תרשמו את כל הדברים שמאוד רציתם שיכנסו אבל לא נכנסו בסוף. זה לא משנה אם זה חשוב או לא, תרשמו הכל.

עכשיו אתם יודעים מה אתם רוצים להשאיר/להכניס וממה אתם ממש רוצים להיפטר. יכול מאוד לעזור כאשר באותה סצנה/דמות אתם צריכים לבחור בין שתי אופציות (למשל: מה היה קורה עם דמות הייתה גלויה לעומת מה היה קורה עם דמות הייתה בישנית ולא מספרת).

כמו כן, תדעו במה להשתפר להבא. אם גיליתם שיש לכם בעיה עם כמה דמויות משניות, אולי זה אומר עליכם משהו. לא שאתם כותבים גרועים, חלילה, אבל... שזה בהחלט משהו שאתם יכולים לשפר.

כמו כן, תצליחו להבין אילו דברים שמתם בספר בשביל לחבר קצוות. למה הכוונה? רציתם לחבר בין אירוע א' לאירוע ב'. אז סתם רשמתם סצנה חסרת משמעות (מודה, עשיתי את זה. וגם מודה, לא הורדתי את זה). עכשיו אתם צריכים לשאול את עצמכם... איך אפשר לתקן את זה? איך אפשר לעשות את זה טוב יותר? 

ודבר אחרון חביב... תבינו איפה הלכתם לאיבוד. זאת בהנחה שידעתם לאן אתם הולכים, משהו שאני באמת לא יכולה להגיד על עצמי. אבל אם אתם כן, אז... מזל טוב!

עכשיו, אחרי שעברנו על מה אתם אוהבים, שונאים או שלא באמת אכפת לכם וגם מה שלא הכנסתם. אתם יכולים לסכם לעצמכם מה נמצא בלב הסיפור שלכם.. נסו לרשום בפסקה מה גרם לכם לכתוב את הסיפור ומה הערך שלו מבחינתכם. מה רציתם להשיג? (לא באמת חייב להיות עמוק. זה יכול להיות אפילו "כי זה רעיון מגניב!" ). שורה תחתונה, למה אתם רוצים לכתוב את הסיפור (בהנחה שמטרת העל שלכם היא לא פשוט להיות מפורסמים ועשירים, הסוף).

הסיבה לכתיבת הסיפור הנוכחי שאני כותבת (לא פורסם): קראתי ספר, הסוף שלו נורא עצבן אותי, אז החלטתי לכתוב סיפור חדש עם סוף אחר. מאוד עמוק, אני יודעת.

עכשיו מכשאתם יודעים מה אתם אוהבים ומה פחות, תחשבו לעצמכם: אילו מהדברים שאתם שונאים או אפילו לא אכפת לכם לא הולמים את את הדברים שאתם אוהבים או לחלופין, הפסקה הקצרה שרשמתם לעצמכם? איך אפשר לשנות את זה ככה שיתאים?

דוגמה (אתם אוהבים לעשות לי חיים קשים): בגרסה הראשונה של זר בממלכה חדשה/שלי, קילגן ולמריה היו אמורים להיות זוג. אמנם החלטתי על זה באמצע הטיוטה ולא בסוף שלה, אבל הבנתי ש... אני לא אוהבת את הרעיון שבסופו של דבר אחד מהם יעזוב את הממלכה שהוא בא ממנה. המטרה הראשונית של הסיפור היה שקילגן יכנס לממלכה האחרת ויצא ממנה בגפו. פתאום, הוספתה של למריה כמושא אהבתו הרסה את זה. אז החלטתי אמנם לא להעיף אותה מהספר קיבינימט (כי בכל זאת, היא תרמה לי להתקדמות העלילתית), אבל... תפקידה בתור האהובה של קילגן נזנח. למה? כי זה לא התאים עם הרעיון הראשוני.

שלא תגידו אחר כך שאני לא עובדת קשה בשבילכם.

השלב הבא... לחשוב על פתרונות (בין אם אתם מתים להעיף את זה כבר ובין אם אתם חושבים שאפשר לשפר). אתם יכולים אפילו לעשות איזה משהו שפשוט נותן לכם כיוון לרעיון. לאחר מכן, תחשבו אילו דברים אתם רוצים להכחיד מהספר (אם תרצו, תרשמו לכם). אם יש דברים שיש לכם, 

ו... זהו  לה יש את הסרטון המלא. אם אתם רוצים טיפים... אני קיימת. אני מבטיחה שאני לא רוצחת אף אחד. לרב.

תסמונת המתחזה

תפסיקי להמציא מושגים לא קיימים

אווץ', מתי פעם אחרונה עשיתי את זה? (טוב, נו, יש מצב המצאתי תרגומים מוזרים לדברים). אבל זו לא המצאה שלי. 

נגיד שלא המצאת את זה. אז מה זה?

אדם בטוח שהוא מתחזה. כלומר, לא במובן אולי המילולי של המילה, אבל הוא לא מצליח לייחס לעצמו את ההצלחות שלו.

כלומר?

אדם מסויים רואה את הקשיים שלו ולא את הקשיים של אחרים ולכן הוא אומר שהוא פחות מוצלח מאחרים, וגם כאשר הוא מצליח,  הוא אומר לעצמו שזה היה מזל או שזה לא באמת.

זה השילוב בין חוסר ביטחון עצמי למרות תוצאות שאמורות להפריך אותו לצד פחד לחשוף את הקשיים והמחשבות שלהם מול אחרים כדי שחס וחלילה, חס ושלום, לא יתנו להם ביקורת שלילית.

מכירים את הכותבים האלה שתמיד חושבים שהם כותבים גרוע? אלה. 

מה ההבדל בין זה לבין פרפקציוניזם?

לפעמים הם דווקא הולכים יופי יחד. אחד מחמשת תתי הסוגים של תסמונת המתחזה מדברת בדיוק על פרפקציוניזם. על מנת לקרוא על הסוגים השונים, חפשו "תסמונת המתחזה סוגים". אצלי זה הופיע בקישור השני בחיפוש. אני מניחה שלכותבים מתאים בעיקר הפרפקציוניסט או "הגאון הטבעי" (או שנולדת עם יכולת כתיבה, או שבחיים לא יהיה לך את זה).

אז אני לא 100% שלם/ה עם עצמי? מה הבעייתיות בזה?

תסמונת המתחזה יכולה למנוע מאדם לפרסם, לגמור או אפילו לכתוב. כי הרי בטוח שהוא גרוע, כך אמר הראש שלו.

כיוון שיש פחד מהצלחה וכישלון, נוצר מצב של תקיעות.

ואתם יודעים מה קורה במצב של תקיעות? חוסר עשייה.

אז נכון, תסמונת המתחזה לא מוגבלת לעולם הספרות או אפילו לאומנות, אבל מטרתי היא לא להיות פסיכולוגית בכל תחומי החיים. אז יכול להיות שבמקומות עבודה זה יגרום לחוסר רצון להתקדם או בזוגיות, יש תמיד תחושה של ביקורת. אבל כשאדם רוצה ליצור, אבל מפחד מכל תוצאה באשר היא, אז הוא פשוט... לא יוצר או שהוא יוצר וזה נתקע בדרך, והיכולת שלו לא פורצת החוצה.

נסו לחשוב רגע, האם זכיתם לביקורות טובות מאנשים שקראו את הספר (בהנחה שקראו, כמובן. ולא, לא הייתי בונה על ביקורות בוואטפד). כיצד אתם מרגישים עם הביקורות האלה? מאמינים להם? אם לא, ברכותיי, כנראה יש לכם תסמונת המתחזה. אם כן, אז אולי עדיין יש לכם אותה, אבל הם בהחלט עוזרים לכם לצאת ממנה.

פרסום

טוב, לפעמים לאנשים גם אין את הכסף להשקיע בזה (בכל זאת, דרושים 40,000 שקל מיותרים, כן, גם בהוצאות מסורתיות, וזאת בניגוד לחוץ לארץ, שם ההוצאה עצמה אינה עולה כסף בהוצאה מסורתית). כמובן שזה כשלעצמו מעלה הרבה מאוד חששות. האם שווה לי להשקיע כזה סכום בלי יכולת לדעת אם תזכה לתגמול? עבור מי שלא מפחד, אין בעיה. גם אם בהוצאות המסורתיות לא מקבלים אותו, יש הוצאות פרטיות, שם סף הקבלה נמוך עד אפסי. ותיאורטית, אפשר גם בלי חברת הוצאה, אלא לקחת אנשים שונים שיעבדו על זה כפרילנסרים, ורק למצוא מי שידפיס.

אז אם הפחד שלכם הוא כסף, אז זה לא מעיד על תסמונת המתחזה כשלעצמו. כי זה לגיטימי, במיוחד אם אתם בשלב בחיים שהעתיד הכלכלי שלכם לא ברור. גם בואו נודה, פרסום ספר בעברית קשה פי מיליון מפרסום ספר באנגלית או כל שפה מדוברת אחרת לצורך העניין. למה? כי אם אנחנו מעריכים ש-1% מהאוכלוסיה יאהב את הספר שלכם (ואני מאוד אופטימית), יש עדיין פער בין 100,000 (ישראל) לבין 3,500,000 ( ארה"ב) או 665,000 (ברטניה). המספרים האלה נשמעים ממש לא רע, אבל... רב הספרים לא נמכרים באחוזים האלה. לצורך הערכה, הספר "יונה ונער" אכן נמכר ב-100,000 עותקים. ואין הרבה סופרים בארץ שמגיעים לכמות הזו. למעשה, יש סיבה שלרב הסופרים יש עבודה נוספת (ואגב, הסופרים המוכרים לא משלמים. למה? כי יודעים שהם רווחיים).

אם הגעתם עד הלום, הסבירות שיש לכם תסמונת מתחזה היא נמוכה. כי מי שיש לו את התסמונת, כנראה גם לא יסיים לכתוב כלום. אז אתם יכולים להירגע, אתם נורמליים. חשש מעתידכם הכלכלי מתקבל על הדעת לחלוטין. אבל אם בכל זאת הביקורת העצמית מנקרת בראשכם... אולי עוד לא ניצלתם.

סיום הסיפור

התחלתם לכתוב. הידד! יכול להיות שאין לכם אפילו רצון אמיתי להגיע לסוף, ואתם מושכים את הסיפור כמו מסטיק. או שאתם פשוט לא מצליחים לחשוב על הסוף המושלם.

בתור מומחית מספר אחת בלא להחליט על סוף, אני מבינה את הקושי. בתור אחת שלא מתכננת את הסיפורים שלה, כבר כתבתי סיפורים שלמים בלי לדעת את הסוף מראש. או אפילו באמצע. או בשלוש ת'רבע. עד כדי כך המצב שלי גרוע.

את האמת? הסוף הראשון לא היה משהו, הסוף השני היה נראה לי לא רע (במיוחד אחרי שפצור) והסוף האחרון (אני בפרק האחרון של הספר ההוא באנגלית).

האם כל זה אומר שאני סובלת מתסמונת המתחזה? אני סובלת מתסמונת חוסר ההחלטיות, תסמונת קשה כשלעצמה (ואת זה, דווקא, כן המצאתי D:). אני מקפצת בין מספר סופים (לפחות בשני המקרים האחרונים, בספר הראשון פשוט לא היה לי שום רעיון לסוף עד... בערך הסוף), כי אני תמיד מוצאת דרך חדשה לפרוץ. כך שזה יותר יצירתיות מתישה מאשר שאני חושבת שאני מתחזה או לא בטוחה בעצמי. פתאום אני מרגישה "רגע! יש לי רעיון אפילו יותר טוב!"

אז מותר להתלבט לגבי הסוף האידאלי, זה בסדר (אם כי לרב האנשים הנורמליים יש סוף כשהם כותבים ולא משנים אותו כל 3 פרקים), אבל אני מדברת על בעיה יותר מהותית.

העניין הוא לא שאתם לא מצליחים לחשוב על סוף, אתם לא מצליחים בעצם גם לחשוב על כל השאר. הבעיה היא שלא משנה את מה אתם רושמים, אתם בסוף תחשבו שזה גרוע. אתם תשכתבו את הסיפור שלכם מאה פעם עד שהוא יהיה לשביעות רצונכם. רק שזה אף פעם לא יקרה. ואז תהיו במצב בלתי אפשרי. יש אנשים שכותבים סיפור 5 או 10 שנים. ולא, אני לא מדברת על תחקיר ארוך או פנטזיה מורכבת כמו שר הטבעות. אחרי שסיימתם את התחקיר או את בניית העולם, הזמן שבו בפועל לוקח לכתוב ספר נובע מזה ש... אתם אף פעם לא מרוצים. הסיפור משוכתב מיליון פעם, לפעמים עם סוף... ולפעמים בלי סוף.

אז על מנת שלא נתראה בעוד עשר שנים והסיפור שלכם יהיה תקוע בטיוטה הראשונה שאף פעם לא מסתיימת, יש צורך להתמודד עם החשש הזה. פתרונות בהמשך.

האם זה אומר שכל סיפור שמתחילים חייבים לסיים? התשובה היא לא. אבל נסו ללא ללוש את אותו בצק מיליון פעם.

התחלת סיפור

יש לכם סיפור, אתם יודעים שהוא טוב, אתם רק... לא יודעים איך להעלות אותו על הדף. אז לא, אין מה להיבהל ברגע הראשון שזה קורה. לפעמים אנחנו צריכים לחשוב עם עצמנו, לתכנן, לחשוב על הדמויות. סיפורים לא תמיד צומחים בשלושה רגעים. אם הסיפורים שלי היו יכולים לדבר, כל סיפור מעל פרק אחד היה אומר לכם שהרעיון לא צץ במוח וכמו שהוא, גם עלה על הנייר. בעולם יפה זה היה קורה לי. במציאות.... זה לא. ולפעמים הפתרון הוא... טוב, להתחיל לכתוב. 

גם לפעמים קורה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, רק בשביל לגלות שעבדנו על עצמנו. אז גם זה, עדיין לא תסמונת המתחזה... אבל טוב, זה בהקשר לכותרת הקודמת.

לפעמים אתם עושים כזה בלאגן עם הרעיונות שלכם שאתם לא מסוגלים להתקדם. צר לי לאכזב, זו עדיין לא תסמונת המתחזה.

מתי זה כן?

כאשר כל רעיון שלכם, לא משנה כמה אתם חושבים שהוא טוב, לא יעלה על הנייר מתוך מחשבה שזה בחיים לא יהיה טוב. למה? כי ככה החלטתם. כאילו אין אפשרות, חס וחלילה, לתקן ולשפר. או שאתם כותבים מעולה על הפעם הראשונה, או שזהו, נכשלתם. אם ככה אתם חושבים, צאו מהסרט שאתם חיים בו, זה לא עובד ככה.

אז איך פותרים את זה?

כמו הרבה דברים בפסיכולוגיה, אין פתרון מוחלט. דיכאונות לא הולכים להיעלם כל כך מהר להרבה אנשים, אבל אולי תדירותם או עוצמתם יירדו. אז... אותו דבר פה. הנה כמה טיפים (מהאינטרנט, כי מודה שאין לי את הבעיה הזו). אז... קבלו אותם!

שלמות היא פיקציה

איך אומרים? גברים/נשים מושלמים יש רק באגדות. אז גם סיפורים מושלמים יש רק באגדות. צאו מנקודת ההנחה שבכל ספר, גם הספר הנמכר בעולם (לא התנ"ך, הכוונה לספר עלילתי), יש פגם. מוזמנים להציץ ברשימת הספרים הנמכרים בעולם: האם אהבתם את כולם (מאלה שקראתם, כמובן). וגם אם אתם מרגישים שאתם קוראים ספר והוא מושלם (ואני מודה שאצלי זו משימה לא קשה לתת לסיפור ציון 10 מתוך 10), אז בשביל מישהו אחר. הוא לא מושלם. הוא אפילו גרוע. ואני לא מדברת על גבר בן 60 שקורא הארי פוטר ולא נהנה כי הוא לא קהל היעד. אני מדברת על מישהו בגיל המתאים שעדיין לא נהנה. כל אחד, אתם בטוח יכולים לחשוב על ספר/סרט/סדרה/שיר/ציור/פסל (עם השניים האחרונים הגזמתי קצת?) שאתם אוהבים ואחרים לא, או בדיוק להפך. 

בקשו עזרה

במשך שנים כתבתי בלי שום הדרכה חיצונית, בתשלום או ללא. כשנפתחתי לעולם הזה של הדרכות על נושאים שונים, זה שיפר מאוד את הכתיבה שלי. אתם יכולים ללכת לקורס כתיבה יוצרת, או למצוא ספר, בלוג או סרטונים ביוטיוב. הכל תופס. זה לא בושה לבקש עזרה. רובנו לא נולדנו סופרים מדופלמים מלידה. כן, גם הסופרים הכי גדולים.

אל תתעלמו ממחמאות

אנשים מחמיאים לכם? זה סימן טוב! אם כי... כדאי לשים לב מי נותן לכם ביקורת. בלי להעליב את כותבי וואטפד (כי אז אאלץ להעליב גם את עצמי), כאשר חלק לא מבוטל של הקוראים הוא בגיל העשרה...  הביקורת בהתאם. קודם כל, הביקורות נוטות להיות לכיוון אחד (בדרך כלל, לכיוון החיובי). ולרב אין כמעט פירוט על מה טוב או רע. וזו הבעיה בארץ.... שאין באמת ממי לבקש לקרוא, אז... פשרה.

תזכרו שעבדתם קשה

אם הייתם גונבים ספר של מישהו אחר ומפרסמים תחת השם שלכם, אז הייתם מתחזים, אין על כך עוררין. אבל כשבן אדם עובד קשה... הוא לא מתחזה. הוא עושה את מיטב מאמציו. תזכרו את זה בפעם הבאה שתגידו לעצמכם דברים כאלה.

מותר להיכשל

תשאלו את ג'יי קיי רולינג. דחו אותה 12 פעמים. אז אין לי מושג אם בין הגשה להגשה להוצאת ספרים משהו התשנה בספר, ואז יכול להיות שלא היה לה ממש מה ללמוד. אבל היא התמידה. היא האמינה בעצמי. והיא הצליחה. בגדול.

לא כל סופר מפרסם את הספר הראשון שלו. לא כל ספר שמתפרסם הופך ללהיט אסטרונומי. לא כל מי שהספר הראשון שלו מצליח יכול לשחזר את ההצלחה.

ואיך אומרים? מטעויות לומדים. היום העירו לכם משהו על הספר שלכם, מחר תשפרו אותו או את הספר הבא שתכתבו בהתאם. ואף אחד לא יעריך את הספר פחות רק כי הוא עבר שפצור.

אז זהו, חפרתי מספיק להיום. רוצים לשתף חוויות? מוזמנים!

וואטפד (Wattpad)

מתברר שבתוך הבלוג הלא פופולרי, זה העמוד הכי נקרא בפער ניכר. אם אתם מעוניינים, אני מוציאה את תוכן הבלוג באופן מסודר בוואטפד עצמו (לצד סיפורים). אם אתם מעוניינים, היכנסו לכאן.

יש אנשים שכנראה בהו בכותרת בלי להבין מה אני רוצה מחייהם ויש כאלה שכבר מכירים את החייזר המוזר היטב. למי שלא מכיר, וואטפד הוא אתר/אפליקציה המאפשר להעלות ספרים בחינם וגם לקרוא בחינם. כעיקרון... אנחנו עוד נגיע לזה.

בניגוד לאתרים רבים שקיימים רק באנגלית (או רק בעברית), באתר וואטפד ניתן למצוא סיפור במגוון שפות, כולל עברית!

הפרסום בוואטפד הינו בחינם, אך גם הקריאה היא בחינם... למעט מקרים שיפורטו בהמשך. מוואטפד יצאו כמה סיפורים שמאוחר יותר התפרסמו והפכו לספרים ממשיים ואפילו לסרטים, ביניהם "אחרי ש..." (After). לידע כללי, וואטפד אינו המקור היחיד לסיפורים אינטרנטיים שהפכו לספר אחר כך. הספר המוכר (ואולי לא הכי אהוב), 50 גוונים של אפור החל למעשה גם הוא כספר אינטרנטי... ואפילו לא מקורי במיוחד. ספר זה החל כסיפור מעריצים (fanfic) לשם ידוע אחר "דמדומים" מפה לשם, דברים קרו... ואנחנו יודעים מה קרה. מצד שני... גם אחרי ש... התחיל ככה... סוג של.

אבל... חזרה לוואטפד. לפני שנצלול על ההבדלים בפרספקטיבה בין ארה"ב וישראל, הבה נדבר באופן כללי.

וואטפד כולל סיפורים מסוגים שונים: ארוכים וקצרים, לנוער ולמבוגרים (ילדים לא נראה לי), פרוזה וספרי עיון ואפילו שירים (poems), בשפת המקור ומתורגמים (כן, כן, גם לעברית! איכות התרגום היא שאלה אחרת...). חלק מהספרים פורסמו עד תומם וחלק לא. על אף שמרבית מרביתם של הספרים ניתנים לקריאה בחינם, חלקם ניתן לקרוא על ידי תשלום "מטבעות". מדובר במטבעות אינטרנטיים ולא מטבע של ממש. ניתן להשיג אותם בשתי דרכים: באמצעות מטבעות של ממש (כסף) או לחילופין באמצעות צפייה בפרסומת (עד שלושה מטבעות ליום). אני לא בטוחה לגבי מטבעות שנקנים בכסף, אבל מטבעות שמורווחים באמצעות פרסומות ימחקו אחרי 3 חודשים (כל פרק שפתחתם באמצעותם ישאר פתוח גם אחר כך). את הפרקים של ספר מסויים ניתן לרכוש אחד אחד או בבת אחת (ואז יש גם הנחה קטנה).

ועכשיו... בואו ניכנס קצת פנימה

ישראל
אני מתייחסת לישראל, אך בעיקרון, אלה דברים שרלוונטים באופן כללי.

חסרונות
קל - אין תשלום ולא יהיה תשלום. גם אם תוציאו את הספר אחר כך, אין המשמעות שהדבר יתורגם לכסף.

יתרונות

• לא עולה לכם: הוצאת ספר היא לא תמיד הוצאה בטוחה, הן מסחרית והן כלכלית. כאן, אתם נמנעים מהסיכון או שלפחות, מוצאים דרך לפרסם את עבודתם בלי כל הטרחה של פרסום ספר בפועל.
• פידבק ממוקד שאינו תלוי בקוראי בטא: קוראים בוואטפד יכולים לתת הערות עבור קטעים. כעיקרון ניתן להגיב על כל פסקה, קצרה ככל שתהיה. כך אתם לא צריכים אפילו לגמור את הסיפור שלכם בשביל לקבל פידבק. אבל עליה וקוץ בה: כנראה שלתגובות אלה ערך מופחת לעומת תגובות של קוראי בטא. למעשה, סביר אפילו להניח שהרב יהיו "תגובות מעריצים" מאשר תגובות ענייניות. אבל... פידבק וזה פידבק. וכמובן יש את השאלה מתי תקבלו את הפידבק. אחרי חודש או אחרי.... שנתיים.
• אוהבים לכתוב סיפורי מעריצים? אתם בהחלט מסוגלים לעשות זאת כאן. הסיפורים אינם עומדים באיום של זכויות יוצרים, כל עוד הם נשארים בפורמט הזה. ברגע שתרצו למצוא פורמט אחר... יתחילו הבעיות.

נשמע נהדר, נכון?! חכו לחלק הבא

ארה"ב

הדברים הבאים רלוונטים גם לישראלים שמחליטים לכתוב באנגלית. תכף תבינו למה אני מתייחסת לארה"ב.

יתרונות

• כסף... אולי: בניגוד לעברית, שם הסיכוי לקבלת כסף עומד על אפס, בכתיבת ספרים באנגלית, ניתן לעיתים להרוויח כסף. קיימות שתי דרכים לעשות זאת. הדרך הסבירה והדרך הסבירה הרבה פחות. הדרך הפחות סבירה שוואטפד כל כך יתלהבו מהסיפור שלכם, שהם ירצו להפוך אותו לספר. הדבר אפשרי... אבל נדיר למכביר. אמצעי פחות נדיר להשגת כסף (לא באותן כמויות), היא לבקש להפוך את הספר שלכם לספר בתשלום. לא כל הספרים זוכים לתענוג הזה, אבל אלה שכן, הופכים מספרים שנקראים בחינם לספרים שסופריהם מקבלים כסף עבור כל פרק שאותו קוראים (או לפחות אלה שמשלמים עליהם).
• תחרויות: כעיקרון, סיפורים קצרים (אולי כמה תחרויות יוצאות דופן). לעיתים התחרויות הינן לכיף בלבד, לעיתים ניתן פרס בעל ערך ולעיתים, מישהו בעל שם יכול להסתכל על מה שרשמתם! מה יש לכם להפסיד?

חסרונות

אם יש משהו שרואים שוב ושוב בסרטונים שקשורים לוואטפד בארה"ב, הוא שאם בכוונתכם לפרסם את ספרכם יום אחד... ברגע שתפרסמו אותו בוואטפד לא תוכלו לעשות זאת. אז כפי שצוין, יש את המקרים המיוחדים שבהם וואטפד מוציאה את הספרים שלכם, אבל אם לא... סוכן אחר מהוצאה אחרת לא ייקח את הספר הזה שלכם (בהחלט יכול לקחת ספר אחר). יתכן שהסיפור שונה בהוצאות עצמאיות, אך יתרונן של ההוצאות המסורתיות הוא שלא נדרש עליהן תשלום נוסף ולא אתם אלה שצריכים לרדוף אחרי אנשים בצד השני של הגלובוס. האם הדבר נכון בישראל? בישראל, עדיין וואטפד לא מוכר דיו לטעמי בקרב המוציאים לאור ולכן הדבר לא רלוונטי.

הסיפור שאני כתבתי מצא את דרכו לוואטפד (בעברית). אז חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב על הנושא. אין לי בדיוק קוראים כי לא קורצתי מחומר שיווקי. האם זה ישתנה? מי יודע...

אם אתם מעוניינים: המשתמש שלי בוואטםד

סופרי צללים (Ghost Writers)

כשאתם קוראים ספר ויש שם שמתנוסס על הכריכה, אתם בטוחים בוודאות שזה הסופר. ברוב המקרים אתם אכן צודקים... אבל לא תמיד. כל אותם אנשים שרושמים ספר בלי שיאוזכרו כלל נקראים סופרי צללים.

סופרי הצללים מוכרים כיום בעיקר בז'אנר האוטוביוגרפיה: אתם יכולים להיות בטוחים שלא מעט מהאנשים שמוציאים ספר אוטוביוגרפי לא באמת רשמו את הסיפור. עם זאת, ניתן למצוא אותם גם בפרוזות ׁ(סיפורת).

הרי לכם איש שהיה גם סופר, גם סופר צללים וגם מקור ההשראה של סופר הצללים: הווארד פיליפס לאבקרפט המוכר באנגלית בתור "H. P. Lovecraft". אפשר להתווכח בהזדמנות על האופי המלבב שכנראה לא היה לו או על הבעיות בחייו שכנראה היו שם בשפע, אבל בכל זאת, נאהב אותו או לא, הספרים שלו הפכו רבי השפעה, גם אם לכאן ההשפעה הזו לא טרחה להגיע:

• סופר: ובכן, יותר מאשר בספרים באורך מלא, הוא היה מוכר בכותב סיפורים קצרים ולעיתים משורר בז'אנר האימה. יש שרואים בו ממשיך דרכו של אדגר פו מצד אחר ומקור להשראה עבור סטיבן קינג מצד שני. אבל מה אני יודעת? לא קראתי דבר אחד של אף אחד מהם.
• סופר צללים: את הכסף שהוא הרוויח (או לא כל כך הרוויח), לאבקארפט השיג באמצעות כתיבת ספרים של אחרים. אבל כפי שצוין, זה לא עזר לו הרבה. בכל אופן, להלן רשימה חלקית (אני בספק שהספרים האלה מוכרים בארץ). כנראה הסיפור הכי מפורסם (לפחות לפי האינטרנט) שנכתב על ידו כסופר צללים הוא שיתוף הפעולה עם הודיני (כן, כן, הודיני הקוסם) הוא "תחת הפירמידות" (Under the Pyramids) שיצא לאור תחת השם "כלוא עם פרעונים (Imprisoned with the Pharaohs. התרגומים הם מילוליים, מוזמנים לחפש אם קיימים תרגומים רשמיים.
• השראה לסופר צללים (בערך): לאבקראפט לא חי לנצח (ובכל מקרה לא היה חי עד היום), ולאחר מותו,  אוגוסט דרלת' לקח שאריות מרישומיו של לאבקראפט והפך אותם לסיפורים שלמים כמו גם לקח את עולמו של לאבקראפט והרחיב אותו. 

טוב, שעה דיברנו על סופרי צללים ולא טרחנו להסביר מה זה אומר.

ובכן, סופר צללים הוא למעשה סופר לכל דבר רק שהוא לא הוגה הרעיון לספר. ועוד עניין קטן... השם שלו לא מופיע על הכריכה. וכנראה גם לא בקרדיטים. או בשום מקום אחר. במילים אחרות, כיוון ששמו של אוגוסט דרלת' (August Derleth* בהחלט התנוסס על הכריכה, סופר צללים זה לא הכותרת הכי מדויקת שלו.

סופרי הצללים מתחלקים לשניים:

1) סופרים שכותבים בעצמם את כל הספר, לעיתים אחרי מותו של הסופר המקורי ולעיתים בחייו.

2) סופרים שכותבים חלק מהעבודה, ממש כמו שהאומנים הכי גדולים השתמשו לא פעם בעוזרים ששמותיהם נשכחו מההיסטוריה.

דוגמאות:

• ו. ס. אנדרוז ביקשה שימשיכו לפרסם את ספריה אחרי מותה. אז אם יש ספרים אחרי 1986... כנראה הם לא בדיוק שלה.
• אין הוכחה מוצקה לדבר, אך קיימות טענות שאלכסנדר דיומא השתמש לפחות בסופר צללים אחד במהלך כתיבתם של הרוזן ממנוטה כריסטו ושלושת המוסקטרים.

ודוגמאות פחות קלאסיות

• מייקל קרייטון: לא שמעתם עליו? זה בסדר, גם אני לא. גם לא מכירה אף אחד מהיצירות שלו. אבל נראה שאחד מספריו בויים לסרט: שוד הרכבות הגדול. אחרי המוות שלו נמצא ספר לא גמור. ונחשו מה? מישהו בא וסיים אותו. אבל... גם הוא קיבל קרדיט. אם בא לכם לקרוא על זה, להלן קישור לויקיפדיה באנגלית. אבל ביקורת דווקא יש בעברית
• ג'ק לונדון: את השם אתם מכירים, כי הוא בהחלט פירסם ספרים תחת שמו, ביניהם זאב הים (1904) ופנג הלבן (1906). עם זאת חלק מספריו בוססו על רעיונות של סינקלר לואיס. אבל על הכריכה עדיין היה שמו של ג'ק לונדון.

ובארץ?

אתם בהחלט יכולים למצוא אתרים שמציעים את שירותם, אבל שם של ספר של ממש? טוב, זה פחות.

דוגמה לסרטים שמבוססים על סגנון של סופרים:

• שרלוק הולמס ותעלומת גרבי המשי: ארתור קונאן דויל כתב לא מעט סיפורים של שרלוק הולמס, אבל זה בהחלט לא היה אחד מהם. אף אחד לא מתיימר לומר שהוא כתב את זה, אבל השימוש בדמויות, בעצם מהווה סוג של סופר צללים לרעיון המקורי. 
• רצח כתוב היטב: מבוסס על הסגנון של אגתה כריסטי (וממש לא מסתירים את זה)

ברוכים הבאים לבלוג קוראי בטא!

ברוכים הבאים!
טוב, למעשה... עלה לי רעיון הזוי... יש כל מיני סופרים ישראלים שמחפשים קוראי בטא. אז הם הולכים לכל מיני פורומים בתקווה למצוא מישהו כזה. אז חשבתי לעצמי... למה לא לרכז את זה?!

האם זה יעבוד? לא בטוח, אבל אני מנסה. ואני מוכנה להיות המפרסמת הראשונה שתהיה שפן ניסיונות.

אז מה זה קורא בטא?

לפני שסופר מוציא גרסה סופית של הספר, אחד הדברים שהוא עלול לרצות להעזר בהם הוא קורא בטא. זהו קורא שמקבל גרסה לא ערוכה סופית של הספר (ולכן, ככל הנראה, תמיד תהיה בגרסה אינטרנטית ולא מודפסת) וכל מה שהוא צריך הוא לקרוא ולרשום את דעתו הכנה. מה טוב? מה לשפר? מה חסר? וכו'.

אז מה הקטע של הבלוג?

בתקווה שהבלוג הזה יצליח, אני מקווה שהוא יחבר בין סופרים לקוראי בטא.

מה אני עושה אם אני סופר/ת?

שלח/י תגובה עם האימייל שלך,  ואני אצור איתך קשר. אני אבקש ממך במייל פרטים על הספר: שם, ז'אנר(ים), אורך, תקציר קצר, האם יש עניין בקורא בטא לכל הפרקים. אז למה אני לא מפרסמת את המייל שלי פה? כי זה מייל אישי שלי, תתמודדו. אם הדבר הזה יצליח אולי אפתח מייל נפרד. בינתיים. זה לא התחיל. (כאן יש קישור לטופס)

ואם אני קורא/ת בטא?

נכון לעכשיו, כל שנותר הוא להתעדכן אם יש חדש בבלוג. אם זה יהפוך אי פעם למשהו רציני, אנחנו נעשה את באופן מסודר יותר. בינתיים... זה מה יש.

אז... זהו הכל. כל שאלה שהיא, כמובן ניתן לפנות