עברית שפה (לא) קשה

• סימני פיסוק (שלוש נקודות, שלושה סימני קריאה, ?! ופסיק לפני/אחרי פנייה, בבקשה/אנא ושלום).
• מספרים (פלוס סיומת כמו למשל מאה שנה או מאה שנים)
• אותיות איתן
• הו (במקום או), הא (במקום אה)

סימני פיסוק

נקודות (.) וסימני קריאה (!) יכולים לבוא ביחידים (./!) או בשלשה (.../!!!). כל מספר אחר אינו תקין. מתאים לספרות חובבנית בלבד. עדיף להימנע, זה נראה נורא לא בשל. ולא, אף אחד לא ירצח אתכם אם בטעות יצא לכם פעם או פעמיים שרשמתי שניים או ארבעה נקודות או סימני קריאה. אנחנו בני אדם. אבל לא ככלל. נסו לא לרשום משהו בסגנון: "איזה עצבים!!!!!!!!!!!"

באשר לסימן שאלה: סימן שאלה יכול לבוא כבודד (?) או בצירוף סימן קריאה (?!) במקרה של פליאה או כעס. ובהחלט עדיף לוותר על כפילויות של סימן שאלה, אם או בלי סימן קריאה.

מספרים בעברית

לא פעם, אנשים אוהבים להתעצל ולרשום מספר כ... מספר. אך לעיתים, אנשים מעדיפים לכתוב מסיפר כמילה. יש לשים לב להבדלים בין זכר לנקבה. באופן כללי: זכר נגמר ב-ה' בעוד נקבה נגמר באות שונה.

3: זכר: שלושה    נקבה: שלוש

4: זכר: ארבעה    נקבה: ארבע

5: זכר: חמישה    נקבה: חמש

6: זכר- שישה נקבה-שש                  

7: שבעה-זכר נקבה-שבע                  

9: זכר-תשעה נקבה-תשע                              

 10: זכר-עשרה נקבה-עשר

כפי ששמתם לב, יש מספרים שחסרים. למה? כי אצלם החוקים שונים. אצל 1 ו-2, במקרם בהם יש ת' זוהי נקבה.

1: זכר - אחד נקבה: אחת 

2: זכר - שניים נקבה-שתיים

כאשר רוצים לומר 2 אנשים, למעשה אומרים בזכר "שני" (שני שקלים) ובנקבה שתי ("שתי צמות"). מתי משתמשים בשניים ושתיים? נחזור לכך בהמשך.

באשר למספר 8: טוב, בכתיב לא מנוקד בהחלט אין הבדל בין זכר לנקבה. כך או כך, כותבים נקבה. מה בכל זאת ההבדל? בהגייה: על פי חוק המספרים שדיברנו עליהם בהתחלה, שמונה בזכר נגמר בסיומת A (מדליקים שמונה נרות ביום האחרון של חנוכה) בעוד בנקבה בסיומת E (פעם בתעודות הזהות היו שמונה ספרות).

כאשר אנחנו מגיעים למספרים בין 11 ל-19, משתמשים בטבלה מעלה (במקרה של שבע רשום אותו דבר, אבל ההגייה שונה). יוצא הדופן הוא 2 (שנים עשר לזכר ושתים עשרה לשניים)

במספרים האלה, העשרה הולך לבלבל אותנו. פה דוווקא סיומת ה' (עשרה) משמעה נקבה. באשר לשאר המספרים, הם נותרים אותו דבר, רק לפני המספר (יוצא דופן: שנים עשר בזכר ושתים עשר בנקבה). כלומר, יש ה' או במספר שמייצג את ספרת האחדות (הספרה הימנית) או ספרת העשרות (1). דוגמאות:

• 13 עצים. 3 בזכר זה שלושה, מוסיפים עשר (כי כבר הייתה ה' בשלושה). - שלושה עשר.
• 16 קבוצות (כדורגל P:). בנקבה זה שש, מוסיפים עוד עשרה (כי עוד לא הייתה ה' בהתחלה). לכן: שש-עשרה.

דברים שנספרים (גילאים, שעות, ספירה של אנשים). תמיד יהיו בנקבה, לא משנה מה סופרים. דוגמאות

• השעה אתמול בחמש אחרי הצהריים (שעה) 
• שש עשרה מלאו לנער. (גיל)

כאשר סופרים מספרים בין 20 ל-99 יש שני סוגים: כפולות של עשר (עשרים, שלושים, ארבעים) שאותם ניתן לתת לשני המינים. אך כאשר מדברים על כל שאר המספרים... הסיומת היא בהתאם לכתוב מעלה. וכן נכנס עניין שניים ושתיים (שלושים ושתיים שנים, ארבעים ושניים ימים).

כאשר אנחנו רוצים לציין חזקות שונות של 10, יש להבחין במין.

מאה: נקבה (חמש מאות) - יוצא דופן: 200 (מאתיים).

אלף:: זכר בסמיכות! (שלושת אלפים ולא שלושה אלפים).

רבבות (מילה אחרת לעשרת אלפים): נקבה (ארבעים ושתיים רבבות)

מיליון: זכר (שני מיליון)

מיליארד: זכר (עשרה מיליארד).

באשר לשברים: רב השברים שניתן לומר אותם במילה אחת (1 לחלק 42), הם בנקבה. יוצאי דופן: 1/2 (חצי אחד), 1/3 (שני שליש), 1/4 (שלושה רבעים, או סמיבות שלושת-רבעי, המבוטא לא פעם שלוש-ת'רביי)..השאר (עם מכנה 5 עד 10 או עד 19 אם אתם מתעקשים) - נקבה: חמישית, שישית, עשירית, שתים עשרת (כן, נשמע מוזר, ובינינו לא בטוחה כמה תקין D:).

אחוז - זכר. מאית (מילה אחת לאחוז) -נקבה. וגם אלפית. 

חלאס חפירות! או שלא D: 

אותיות אית"ן

אם ממש אבל ממש לא הקשבתם בשיעור לשון או הברזתם, אותיות אית"ן הן המילות שמגיעות בתחילת מילים בעתיד. באופן כללי, רב האנשים יודעים את רב האותיות לרב הזמנים. אבל יש כאלה שפחות יודעים ש....

1) כאשר שם הפועל הוא אני, אות האיתן היא א' ולא י', בניגוד לשגיאה הנפוצה להחריד. אני אלך ולא אני ילך. הוא ילך. בהחלט לא כדאי להגיע למקום עבודה עם השגיאה הזו.

2) היום הטעות הזו מושרשת, אבל אם בא לכם לכתוב בשפה קצת יותר יפה: הם יהיו, הן תהיינה. הם יראו, הן תראינה.

"הו" ו"הא"

דבר קצר אחרון:

יש כאלה שרושמים "או, כמה יפה!". הזהו, שלא רושמים ככה. בצורה ספרותית נכונה רושמים "הו, כמה יפה." יש מצב אפשר גם "אוי". 

על אותו עיקרון, הרבה אנשים אומרים "הוא חתיך, אה?" שוב, רושמים "הוא חתיך, הא?"

זהו סיימתי לחפור. סופית. אלא אם כן ידרשו המשך. ספק. אנשים לא מגיבים פה בכלל :(

שפה מליצית

שפה מליצית היא מה שנקרא בשפה פחות מליצית "שפה גבוהה" או משלב לשוני גבוה.

אז למי שזוכר, היה פוסט (וקורא בכלל) עברית שפה יפה שנגע ממש בקטנה בנושא של מגוון באוצר המילים. אז הבה נרחיב בנושא.

נכון, הדור הצעיר הרבה פחות מתעניין בשפה כזו ועל כן, הספרות המקורית והמתורגמת, נראית בהתאם. לרב איני מחזיקה גרסאות של ספר בשתי גרסאות רק בשביל להשוות ביניהן, אבל כך למשל הספר של שרלוק הולמס The Valley of fear, תורגם לעמק הפחד בתרגום משנת 2011. עכשיו תגידו לי "נו, אבל זה התרגום המדוייק, מה את רוצה?" נכון, אבל בתרגום ישן יותר (אני מאמינה משנות ה-80, אין לי אותו בבית כדי לבדוק, בניגוד לתרגום השני, וגם אין שנה באינטרנט), אותו ביטוי תורגם ל"גיא צלמוות". אם תשאלו אותי, התרגום הזה עדיף. קודם כל, גיא ועמק זה אותו דבר. אבל גיא צלמוות הוא מקום המעורר אימה, גם אם אין לצורך העניין קשר לעמקים כלשהם. כך נשמרה המהות המקורית, אבל בדרך הרבה יותר מעניינת. וחבר'ה, מכירים את הדרדסים, היצורים הכחולים האלה שחיים בתוך פטריות (או משהו דומה)? מישהו אי פעם תהה למקור שמם? מי שתרגם את השם הזה אמנם אמר שמדובר בשילוב של דקדק (ילד, תינוק) לקונדס אבל יש עוד עניין קטנטן. הוא לא המציא את המילה הזו, היא הייתה קיימת עוד קודם. הדרדסים המקוריים (שגם אותם, אגב, ניתן למצוא בתרגום הישן המאוזכר לעיל), הם פשוט מילה לנרדפת לנעלי בית או סנדל.

למה לי שפה מליצית?

קודם כל, כי אין מה לעשות, זה נראה מקצועי יותר. ולפני שתגידו לי שהכתיבה שלי לא כזו... האמת? פעם הכתיבה שלי הייתה יותר יפה. אבל אני גם מאמינה במשלב לשוני במקום המתאים, ולא בהכרח בכל מקום. עוד עניין, זה שהשפה המליצית יכולה לגרום לכם פחות לחזור על ביטויים כמו גם לגרום להבדלים גדולים יותר בצורת ההתבטאות של דמויות (מה שנקרא "קול" באנגלית). כך למשל, נער בגיל העשרה של המאה ה-21 ישתמש בהמון סלנג, איש פשוט מהמאה ה-18 יכול להיות עם משלב לשוני גבוה יחסית כיוון שזו שפה מיושנת ולמלך בכלל תהיה שפה מליצית.

מתי כדאי להשתמש בה?

כמובן, שהשפה המליצית צריכה להיות בהתאם לקהל היעד שלכם. אם מדובר בילדים בני 13, כדאי לחשוב פעמים לפני ששמים כל מיני ביטויים מפוצצים. בסיפורים על אצילים, בני מלוכה או אפילו היסטוריים, כנראה שיש לה יותר מקום מאשר משהו בן זממנו או עתידי.

כיצד משתמשים בשפה מליצית?

קודם כל, צריך שתהיה מודעות לזה. את החלק הזה, כבר כיסינו. אבל בינינו? אתם יכולים לכתוב את הסיפור כולו בשפה רגילה ואחר כך לעשות לו שפצורים. גם אם המשלב הלשוני לא יהיה במיטבו בטיוטה הראשונה, זה לא אבוד.

בואו נעשה תרגיל יחד. הנה המקור (שאותו ניסיתי יחסית לכתוב בשפה מליצית)

אם נתעלם מהשם הבלתי נסבל שלי, החיים שלי היו יפים. היה לי אח שהיה צעיר ממני בשלוש שנים, מרטין, בונבוניירה של ממש. כן, היה. אנחנו עוד נחזור לזה. היו לי ידידים וידידות רבים בינות האצולה. הייתי נהנית לרכב מדי יום ביומו על סוסתי יחד עם אחי, למורת רוחם של הוריי ולשמחתו הרבה של מרטין שזו הייתה הפעם היחידה ביום שבה הרגיש שהוא חופשי כציפור. לא די היה שהשגיחו עליו בלי הרף, אך גם ללא זה, היה לו קשה להתקדם עם רגלו היחידה. כל צעד ושעל היה צריך לדדות עם מקל הליכה.

כך זה היה נראה לו השקעתי קצת יותר

בהתעלם משמי הכעור, חיי היו רווי חדווה. מרטין, אחי הצעיר ממני בשלוש שנים, היה שובה לב. אכן, היה. בהמשך נדון על כך. רעיי ורעותיי בינות האצולה היו רבים. הייתי מנעימה את זמני ברכיבה יום יומית על סוסתי לצידו של אחי, למורת רוחם של הוריי ולשמחתו של מרטין, אשר עבודו הייתה זו הפעם היחידה ביממה בה חש חופשי כמו הרוח. לא היה די בהשגחה הבלתי פוסקת לשלומו, ברם גם בלעדיה, הוא התקשה להתהלך עם רגלו היחידה, כל צעד ושל היה עליו לדוד בעזרת מקל הליכה.

על אף שמילים רבות הושמטו והוחלפו באחרות, השינוי במשמעות בא לידי ביטוי רק בשינוי מ"בלתי נסבל" לבין "כעור" (בעברית פשוטה: מכוער). השתיים לא מהוות מילים נרדפות (או אם נדייק, ביטויים נרדפים), אך ההרגשה הכללית נשארת כשהייתה. 

מוזמנים לעשות מצא את ההבדלים בין שני הקטעים, לפני שתמשיכו הלאה.

להלן, ההבדלים המרכזיים בין שני הקטעים:

1) שימוש בהטיות -השם שלי>שמי, החיים שלי>חיי.

2) המרה במילים נרדפות (ידידים וחברות,>רעים ורעות, אך>ברם).

3) שינוי סדר המשפט: היה לי אח שהיה צעיר ממני בשלוש שנים, מרטין...>מרטין, אחי הצעיר ממני בשלוש שנים...

4) שפה ציורית: חופשי כמו ציפור>חופשי כמו הרוח (אם כי בינינו? שניהם ציוריים).

נו,  אז באילו מהקטעים היא מרגישה יותר כמו מלכה? 

אם יש לכם שאלות או אפילו טיפים נוספים, לכו על זה. ניסיתי באמת להביא משהו על רגל אחת, בלי לתת מאתיים דוגמאות.

לתאר במקום לשיים

באנגלית: Show, don't tell (תרגום מילולי: תציגו, אל תספרו).

מדובר בעצת כתיבה שמטרתה פשוטה: להפוך את הספר לחי יותר. להלן המשפט השני מהסיפור זר בממלכה חדשה/שלי.

רגליו רק ייחלו למנוחה, כאב לו בצידי הגוף והוא התקשה לנשום, אך הוא ידע שאם ייתפס, הם יהרגו אותו. 

באותה מידה, יכולתי להגיד הוא היה עייף וכאב לו, אבל.... התיאור כפי שהוא מובא מעלה, מסביר שזה לא סתם מצב של כאב והוא עייף מהכאב או סתם בסוף היום, אלא יש ממש הבנה שמדובר ב.... ניחשת נכון, ריצה. התיאור הנ"ל מאפשר לנו לראות את הסצנה באופן חי יותר לעומת התיאור הסתמי שהובא לאחר מכן.

אם עדיין יש תחושה של סימן שאלה מרחף מעל הראש, זה בסדר. בינינו, הייתי יכולה לגמור פה, אבל אני חמודה, אז נמשיך עוד קצת.

בכל אופן, המטרה היא שהקורא יוכל "לחוש" את הדמות. הוא יודע מה היא חשה. במקום להגיד מה הדמות מרגישה (עייפות) להגיד איך היא מרגישה (קושי לנשום, כאב בצידי הגוף, רגליים מותשות).

בפשטות:

לתאר: איך התחושה הפנימית מתבטאת מבחינה פיזית?

לשיים: לקרוא לתחושה בשמה.

האם מהיום והלאה אסור בשום מצב לא משנה מה פשוט לשיים?

התשובה היא לא. אף אחד לא ירצח אתכם אם לא תעשו את זה, וודאי לא בכל הזדמנות והזדמנות. אבל... עדיף לנסות להתחיל, לפחות מדי פעם. זה בטוח לא יזיק.

כיצד עושים זאת?

הכי קל לחשוב על עצמך. למשל, אמנם לא רדפו אחריי בניסיון להרוג אותי, אבל כן התנסיתי בריצות ארוכות. אני בהחלט זוכרת שכאב לי בצד, וכמובן שהנשימה כבר לא הייתה רציפה וגם הרגליים עייפות. כמובן, שבמקרה שלו, המצב היה אמור להיות קיצוני יותר, לכן התיאורים האלה הוקצנו. אבל הנה משהו שכל ישראלי ממוצע חווה במהלך חייו.

אותו דבר עם רגשות. כעס למשל מתבטא בדפיקות לב, תחושת חום, שינוי בנשימות. פחד מתבטא ברעד, קושי בנשימה, פעימות לב מואצות, "עור ברווז". וכן, מודה, הרבה דברים מתבטאים בשינויים בנשימה ובפעימות לב מואצות, לכן, כדאי למצוא לפחות מאפיין אחד נוסף שיוצא דופן.

כמובן שיש הבדל בין מקרים שבהם הדמות מספרת על התחושות של עצמה, ואז יבואו לידי ביטוי תחושות של הגוף שלרב לא ניתן להבחין בהן בחוץ (יוצא דופן: רעד).. במקרה ומתוארת דמות אחרת, יהיו סימנים חיצוניים (כעס: חריקת שיניים, פנים אדומות. פחד: שינוי בקול, עיניים מורחבות.

במידה ותהיה דרישה להסבר נוסף או דוגמאות נוספות, יעשה פוסט נוסף. אבל... נראה לי מספיק לבינתיים.