כתבתם ספר ואתם מחפשים קוראי בטא? אתם סתם אנשים שנהנים לקרוא ספרים ורוצים לעזור לקהילת הסופרים בארץ? הגעתם למקום הנכון!
המטרה היא לחבר בין סופרים לקוראי בטא, דהיינו, סופרים שקוראים טיוטות של הספר למטרת שיפורו.
פרטים נוספים בבלוג עצמו!
אתם הולכים לשמוע את זה במיליון סרטונים. לרב הם יכנסו ל"מילים שכדאי להוציא מהספר שלכם" או לפעמים פשוט כמילות פילטר.
אז מה הן מילות פילטר? מילים שמייצגות נקודת מבט סובייקטיבית: ראה, שמע, הבחין, ידע וכו'.
אז כפי שהבנתם מהמשפט הראשון לרב מדברים על הצורך להיפטר מהן. יש שמחמירים ואומרים שלא להשאיר אף בדל, ויש את אלה שטוענים שמילה או שתיים לא תהרוג אף אחד.
וכמו שאתם אולי מכירים אותי, תנו לי להגיד לכם משהו שאולי לא שמעתם ואולי גם לא תשמעו. הנאמר לעיל... חרטא.
אני יודעת מה אתם חושבים. "מי את?!" אני זה אני, היי.
כמו שכל שאר האנשים אומרים את דעתם, גם אני יכולה להגיד את דעתי. גם אם אני בדעת מיעוט שאין דברים כאלה.
אז בואו נתחיל עם דעת הרב, כדי שנוכל להסתכל על שני הטיעונים.
למה להוציא מילות פילטר?
אקצר לכם את כל הסרטונים בנושא: כי הן לא מוסיפות כלום ומאריכות לכם את מספר המילים הכולל. לצערי, אני לא יכולה ממש להתווכח עם מספר המילים שזה מוסיף, כי אין לי טיעון טוב נגד זה. אני רוצה להעלות טיעון שלפעמים למילות פילטר יש מקום.
למה לא להוציא?
כי בואו נודה, אנחנו עצמנו חיים דרך מילות פילטר. זו הדרך הכי אותנטית להעביר מסר, במיוחד כשהוא מסופר בגוף ראשון. אז נכון, ברגעי אמת, אולי אנחנו פחות משתמשים במילים האלה. אבל בדיעבד, כשאנחנו מנסים לתווך את עצמנו לעצמנו או לאחרים "פתאום ראיתי ש...", "פתאום הבנתי ש..."
אז נכון, ספר זה לא שפת דיבור, כמו שאנחנו לא מכניסים "אממ" או דברים כמו "נו, איך קוראים לזה?", דברים שאנחנו בהחלט משתמשים בהם בשפת היום יום... ובכל זאת.
בנוסף לאלה, לפעמים דווקא לסובייקטיבי יש משמעות. אולי פחות למילים כמו "שמע" או "ראה", אבל לעיתים למילה הבחין יכולה להיות משמעות. המשמעות של הבחין היא שמשהו השתנה בתפיסה הסובייקטיבית. רלוונטי במיוחד לגוף ראשון וגוף שלישי מוגבל.
"הוא לפתע הבחין בכניסתה לחדר."
כמובן שברור שהיא נכנסה לחדר גם בלי שייאמר שהוא מבחין בה. עם זאת, יש כאן רושם שנכנס. האם הכניסה נראתה לו מהודרת? האם ציפה לה? האם חשש לפגוש אותה? אם נאמר שבאופן סתמי היא נכנסה לחדר, אנחנו מאבדים את הזרקור, או לפחות את חלקו, לרגע הכניסה שלה.
בנוסף... אם הוא פשוט הבחין שהיא בחדר (למשל, המקום היה הומה אנשים, והוא פתאום שם לב לנוכחותה), בהצלחה לעשות את זה בלי מילות פילטר.
בחיי, כמה שאני מתעבת את הקלישאה הזו. טוב, לא בטוחה אם קלישאה זו המילה הנכונה, אבל זו אימרה שתשמעו אצל סופרים ביוטיוב שוב ושוב ושוב ושוב.
האם הספר הראשון שלכם מושלם? לא
האם הספר האחרון שלכם יהיה מושלם? נחשו מה, כנראה שגם לא.
מקור הקלישאה (לפי ההנחה שלי בכל אופן)
כיוון שאין לכם ניסיון בכתיבה, אתם כנראה תעשו את כל השגיאות האפשריות.
אז מה הבעיה עם זה?
זה נשמע כאילו אומרים שאתה יכול להמשיך ולערוך את הספר שלך 20 שנה, כל עוד הוא הראשון הוא יהיה גרוע. נכון, לרב מוסיפים את המילה "כנראה", ועדיין, יהיו את אלה שזה יוריד להם את הבטחון העצמי. יהיו את אלה שישתגעו מהשאלה כמה הספר שלהם גרוע והאם הוא בכלל ראוי לפרסום.
אז נכון, תינוקות חווים על בשרם נפילה אחרי נפילה לפני שהם מצליחים ללכת, אבל הם רואים שסביבם כולם הולכים, וזה מאוד מעלה להם את הבטחון שהם יצליחו ללכת, במיוחד בהתחשב בעובדה שברגע שלומדים ללכת, זה נשאר לכל החיים (אלא אם קורות אי אילו נסיבות מצערות). ובכלל, אף אחד לא אומר על הצעד הראשון שלהם "וואי, זה היה גרוע." ובטח שהם לא מצפים לתגובה כזו.
עם ספר... זה לא עובד ככה. ספרים הם לא עולם בטוח שכל מי שמוציא ספר, מצליח. סופרים רבים נאלצים להחזיק עבודה נוספת. באופן כללי, רבים מהסופרים ניחנים בבטחון עצמי ירוד. הם לא צריכים "עזרה".
אז איך צריך להתייחס לקלישאה הזו?
נראה לי שיהיה הכי נכון לומר שסביר מאוד להניח שהספר הראשון שלכם יהיה הספר הכי גרוע שלכם. לא בהשוואה לכל הספרים באשר הם, אלא ביחס לעצמכם. לא יהיה לכם עדיין את הניסיון הדרוש, יהיו טקטיקות נוספות שתלמדו אחר כך, עדיין אין לכם מספיק ביקורת (במיוחד בארץ שקוראי בטא ומבקרי סופרים הם דבר נדיר לחלוטין).
אז מה אני יכול/ה לומר לעצמי בזמן כתיבת הספר הראשון?
קודם כל, שאתם יכולים תמיד לעלות. גם אם זה לא הספר הכי מוצלח, והוא אפילו לא יתקבל לאף הוצאת ספרים גדולה, זה לא אומר שזה חסר סיכוי. זה רק אומר שתצטרכו לעבוד יותר לקראת ספרכם הבא.
שנית, לומר לעמצכם שבניגוד למה שאולי אנשים מדמיינים לעצמם, התהליך של הכתיבה הוא מעבר לכתיבה הראשונית. הוא כולל כמה עריכות וזה עוד לפני שלב העריכה המקצועית. במילים אחרות, אחרי שסיימתם לכתוב את הספר פעם אחת, אתם עוברים עליו. פעמיים, שלוש... אני לא סגורה על המספרים המדוייקים, נסו שלא להגזים רק. (הספר הראשון שכתבתי שלא התפרסם, עבר עריכה לשונית של אמא שלי בעיקר. או שאולי אפילו זה לא...? ומאז לא כתבתי עוד משהו. כרגע, אני מנסה לכתוב ספר, אני במה שנקרא "טיוטה ראשונה", שזו הכתיבה הראשונית של הספר).
בנוסף, יש מלא סרטונים (לא בעברית) על נושאים שונים: תיאורים, דיאלוגים, הומור, דברים שקשורים לעלילה ועוד. בעוד אני מרשה לעצמי לפרסם פה סרטונים טכנים (מהו קורא בטא ואיך הוא מתפקד), מלבד תיאורים, לא תמצאו פה עוד סרטונים זרים הקשורים לטיפים או הדרכה. לגבי תיאורים, זה מהסיבה שאני כל כך גרועה בתיאורים, שזה מדהים. אני עצמי פשוט בחרתי לי פרטים מסויימים בתבנית שהיא הביאה, ופשוט משתמשת בהם לתיאורים. הם בדרך כלל גם די קבועים (לא התיאורים עצמם, אלא מה שמתואר). עם זאת, בתכנון לעשות פרק על הומור, שבזה אני דווקא מבינה, אפשר לומר. אם יהיה יום אחד ביקוש למשהו, נוכל לנסות לפתח דיון בנושא, אבל בינתיים... אני אמשיך להמציא את הגלגל על דברים מסביב. אני כרגע פחות נותנת סרטוני הסבר כאלה מהסיבה הפשוטה שאני לא מתיימרת להיות מבינה גדולה למרות עשרים שנות ניסיון בכתיבה (עם הפסקות באמצע).
הפתרון הוא, אידיוטי ככל שנשמע. פשוט לעזוב את זה לכמה זמן. אם אתם עסוקים כמוני בקונספירציות לספר שלכם בכל רגע פנוי, זה כבר יבוא. אז ייקח שבוע? חודש? לא נורא.
ציפיתם לפתרון קסמים, הא? טוב, אין פתרון קסם.
אם אתם כמוני, ואתם הולכים בשיטת התכנון הכרונולוגי, תמצאו איזושהי נקודה בעתיד ותנסו לחבר אותה עם מה שיש לכם עכשיו. אם אתם נוהגים בשיטת התכנון הלא כרונולוגי, אז... אני מניחה שלכם יותר קל ואתם אפילו לא צריכים את הפוסט הזה. אבל כעיקרון, אתם יכולים להשתמש בשיטה הרשומה מעלה.
אבל יכול להיות שהשיטה שהכי מתאימה לכם... היא לא לתכנן. בין אם אתם מתכננים ובין אם לא, אתם בהחלט לא סופרים טובים יותר או פחות. ניסיון לתכנן ספר מתחילתו ועד סופו הוכיח לי שאני לא בדרך הנכונה.
לפי מה החלטת?
מלכתחילה, השתמשתי בשיטת התכנון הכרונולוגי. תאמרו שאני חסרת מעוף, מקובעת, לא יודעת לעבוד נכון... מה שתרצו. אבל הרגלים ישנים לפעמים קשה לשנות. מאז שהחלטתי לשנות את הסוף... לא הצלחתי להחליט על סוף. יש לי כמה אפשרויות ואני יותר מדי מתלבטת ביניהן. מי יודע, אולי זה נועד להיות בספר הבא בכלל (בבקשה, לא...)
אז מה עושים אם גם אני כזה/כזו?
חבר'ה, אם השיטה הזו עובדת לכם, אז סבבה. לא צריך להרגיש רע, להצטער, להגיד לעצמכם כמה אתם גרועים. אתם פשוט כאלה. אגב, בחיים שלי אני מאוד לא ספונטנית לרב. אז אין קשר בין ספונטניות בכל תחום אחד לספונטניות בכתיבה.
אבל רציתי לתכנן ולהיות כמו כולם!
רציתי, ניסיתי, לא עבד. גם לכם לא? לא נורא. אולי בספר הבא שלכם יהיה לכם יותר קל לתכנן. ואולי זה דווקא הופך אתכם למיוחדים (כי ממה שאני ראיתי, הרב מתכננים). והיי, אתם תמיד יכולים לחשוב על רעיונות שיקרו בהמשך, ולראות איך אתם מקשרים את העלילה הנוכחית שלכם לקו העלילה העתידי הזה. אתם תמיד יכולים לשנות את השיטה אם אתם מצליחים. אם ככה הולך לכם הכי טוב, מה זה משנה מה אומרים אחרים?
שיניתי לעצמי את התכנון, יש לי מה לחזור לשלב התכנון?
יכולים לנסות. אני המשכתי קצת עם התכנון הכרונולוגי עד ש... שוב נתקעתי. האם זה אומר שהכל אבוד? לא, אבל זה אומר שבינתיים, אני גם ככה זוחלת עם הספר, אז זה יכול לחכות.
אבל, אבל, אבל, אני רוצה...
הדבר היחיד שנשאר לי לנסות להציע לכם... הוא לרשום נקודות שאתם חייבים שיהיו לכם בסיפור. לא לתכנן סצנות, אלא רעיונות. האם יהיה קשר זוגי? מה המטרה? האם יש משבר מסויים שאתם רוצים להכניס? כל אלמנט שהוא, אתם יכולים לרשום לכם. זה לא התכנון האידיאלי, אבל זה משהו. ואם לא תעשו גם אותו, זה לא נורא. כי גם הזורמים נוטים להכניס לשם נקודות מפנה.
בזאת נגמרה הסדרה על התכנון, ולכן, בפעם הבאה... על האנשים שפשוט... לא מתכננים. או כמו שאני קוראת להם "הזורמים".
תכננתם את הספר שלכם סצנה אחר סצנה? נהדר! הגיע הזמן להתחיל לכתוב אותו!
אתם מתקדמים בקצב מסחרר, אתם כבר ברבע הספר! רק שפתאום נזכרתם... שיש משהו שאתם רוצים להוסיף. לא חשבתם על זה בתכנון הספר הראשוני, ופתאום, מתחשק לכם להוסיף משהו חדש. ייתכן שזה כיוון שהתחברתם לאיזו דמות משנית יותר ומתחשק לכם להרחיב עליה. ייתכן שפתאום בא לכם להוסיף עוד משברון קטן לספר שלכם. בעיה אחת: הספר מתוכנן מתחילתו עד סופו. מה עכשיו?
במקרה הטוב, השינוי ישתלב בסיפור שלכם. הוא אולי יאלץ אתכם להוסיף עוד כמה קטעים מעבר לקטע הספציפי שרציתם, אולי קצת לפני, אולי קצת אחרי. ותתפלאו, זה יכול לקרות.
אם נסתכל על דמדומים כספר (או כסרט) בודד, ללא כל התייחסות להמשך הסדרה, אפשר לומר שג'ייקוב מיותר לעלילה. בהחלט, יכלו להשאיר את חבר הילדות שמהווה לה איזה עוגן בטוח, אבל יכלו לוותר על משולש האהבה ועל היותו איש זאב. כמובן, זה לא היה אפשרי בספר השני (למרות שגם לשם אין צורך באמת שיהיה איש זאב, אבל שיהיה). אבל אנחנו מתעלמים מקיומו כרגע.
אבל מה קורה במקרה הרע?
ובכן, יש לכם שתי אפשרויות לבחור ביניהן:
האפשרות הראשונה הוא להשליך את הרעיון לפח, או אם יש לכם מזל, לספר הבא (בין אם המשך ישיר לספר הבא, או מי יודע, אולי ספר חדש לגמרי). אבל יכול להיות שאתם לא רוצים המשך, ויכול להיות שלא יהיה למהפך הזה מקום אחרי תום הספר (כי אז, תאלצו להוציא אותם להרפתקה חדשה. והרפתקה לצורך העניין לא חייבת להיות בעולם בדיוני) או בספר אחר.
אבל אתם רוצים להשאיר את הרעיון, נכון?
קודם כל, ודבר ראשון. תקחו נשימה עמוקה. גם אם זה אומר שהנשימה העמוקה הזו תקח לכם... שבוע. או שבועיים. או כמה שאתם צריכים.
אחרי שנשמתם, הכנתם את עצמכם נפשית, שבו עם התכנון של הספר. עכשיו, בואו נתחיל עם המצב האופטימי. השינוי הזה פוגע אך ורק מהפרק שעצרתם בו. (מאוד אופטימי, הא?) אז תקראו החל מהקטע שאתם רוצים להכניס בו את השינוי (גם אם הוא קצת מעבר למה שהספקתם לכתוב בפועל). תעברו סצנה סצנה ותחליטו: האם יש לסצנה מקום בהתחשב בשינוי שהכנסתם? אם התשובה היא כן, נהדר! תשאירו! מי אני שאגיד לכם אחרת? אם התשובה היא לא... יכול להיות שתצטרכו למחוק אותה או לפחות לשנות את מיקומה או לערוך אותה כך שתתאים לשינוי שלכם.
כמה אתם הולכים לשנות? אולי סצנה, אולי פרק, אולי שניים או שלושה... ואולי כמעט הכל.
אמרתי צד אפל, לא?
אבל מה קורה אם, חס וחלילה, השינוי צריך לבוא עוד קודם?! למשל: הסיפור שלכם מסופר בגוף ראשון, והחלטתם שאתם רוצים שהגיבור הראשי שלכם יהיה למעשה ממשפחת אצולה. עכשיו, כיוון שזה מנקודת המבט שלו, רק הגיוני שהוא ידע את זה, לא? אז זהו... שלא. הוא בהחלט יכול לגלות על כך אחר כך. אולי הוא אומץ? אולי משפחתו איבדה את תואר האצולה שלה? נסו לדחות את הגילוי או המאורע החדש כמה שניתן על מנת שתוכלו להשאיר כמה שיותר ממה שרשמתם. כי איך אמרתי... לא חבל? במקרה שנתתי לכם, "השינוי" לא נדחה, אבל הגילוי שלו נדחה. אבל אולי אתם רוצים פתאום שהוא יהיה... אני לא יודעת... אלף? אז תנסו לדחות את ההפיכה שלו לאלף ולא להפוך אותו לאלף מתחילת הספר (אולי זו הייתה תאונה? אולי היה משהו שעורר את זה?). כמובן, שלעיתים אפשר לשתול רמזים לקראת העתיד לבוא בלי לדעת הכל.
עכשיו נלך לחלק הפחות אופטימי (כי עד עכשיו הרגשתם הקלה, הא?)
אז אולי זה קשור לשינוי שאתם רוצים ואולי... אפילו לא. אתם מסתכלים על ההמשך שכתבתם, ושואלים את עצמכם... "מה זו הזוועה הזו?!" (לי זה קרה. אני המוזרה היחידה?)
ואני יודעת מה אתם אומרים: "הטיוטה הראשונה תמיד גרועה" אז תנו לי לתקן אתכם.
א) אני שונאת את המשפט הזה. מי החליט שהיא גרועה? אולי היא עוד לא מושלמת, ודורשת שיפורים. גרועה?! למה, מי אנשים אחרים שיאמרו לי שזה גרוע עוד שקראו חצי מילה ממנה?
ב) אתם אמנם בטיוטה הראשונה, אבל אני מזכירה לכם שהחלק הזה בכלל לא נכתב. אנחנו מדברים פה על הבסיס של העלילה, שאינו קשור לסגנון הכתיבה שלכם. אז נכון, יכולים כבר בשלב התכנון להיות חורים בעלילה או דמויות לא מפותחות מספיק, אבל יש כאלה שלא מבחינים בהם גם עד הטיוטה הראשונה או השנייה או עד שמישהו אחר מעיר להם.
בכל אופן, יהיה על זה פוסט בהמשך. אבל בינתיים... עכשיו מה? מוותרים על הספר לחלוטין?! אבל כבר התחלתי לכתוב, לא חבל?!
אכן, חבל. אז ממש כמו במקרה הקודם, קודם כל... תנשמו עמוק. תעכלו את זה שיצירת המופת שלכם אולי פחות מופתית ממה שתכננתם (או במלים אחרות, הסיפור שלכם לא מושלם כפי שחשבתם שהוא) ותבינו שזה בסדר גמור! אנחנו לרב רואים מוצרים מוגמרים: ספרים, ציורים, פסלים, שירים. אבל כולנו לפעמים שוכחים שגם המוכשרים ביותר התחילו בקטן. אז כן, מוצרט התחיל להלחין בגיל 5, אבל בואו נהיה ריאלים: רב האנשים לא כשרוניים להפליא לפני שהם מגיעים לגילאי ה-20 שלהם ולעיתים גילאי העשרה. ובואו נודה, גם עבור אמן מוערך, אף אחד לא מבטיח שהיצירה הראשונה שלו הייתה כל כך מוערכת כמו הבאות בתור. כמובן, יש את יוצאי הדופן שהספר הראשון שלהם הוא כבר להיט. ואל תהיו בטוחים שהסיפור הזה לא עבר שינויים, ליטושים, עיבודים והשד יודע מה עוד. ואל תהיו בטוחים שזו באמת הפעם הראשונה שהם ישבו לכתוב ספר או לנסות ליצור את היצירה שלהם. אז הכל בסדר, חבר'ה. לא הפכתם לגרועים בן לילה. תזכרו שג'יי קיי רולינג, הסופרת של הארי פוטר, עברה כל כך הרבה דחיות, שמישהו אחר היה מרים ידיים. אז אולי זה יקרה גם לכם, וזה בסדר, (השאלה היא לא האם היא אכן סופרת דגולה או האם הארי פוטר היא סדרת ספרים טובה. ממש תרצו, נפתח דיון... שמבוסס על חמשת הסרטים שהואלתי בטובי לראות).
אחרי שנרגענו (אני מקווה שהצלחתם להרגע אחרי הפיסקה המייגעת הזו). אני מציעה לכם לראות אם יש בכל זאת קטעים שאתם רוצים להשאיר. האם באמת 100% מההמשך חסר תועלת לחלוטין ולא ראוי לכתיבה? אולי יש סצנה שכן? אולי יש איזה רעיון שכן? (למשל, עלילת משנה שעליה אתם לא רוצים לוותר).
אז, מה עכשיו? בפוסט הבא ננסה למצוא את ננסה למצוא את האור בקצה המנהרה.
טוב, חוץ מזה ששתי הבעיות עוסקות בדמויות... אין ביניהן קשר. אבל אנחנו רוצים פוסט של יותר מעשר שורות, נכון? יצירת דמויות בעל אופי שונה
יש את המרגיזים האלה, שברגע שהוחלט מה תפקיד הדמות, הם יודעים מה הולך להיות האופי שלה פחות או יותר (נעים להכיר, אני מהמרגיזים האלה). אבל אני מניחה שזה לא בא לכולם באותה קלות... (חי חי חי)
המחשבה הראשונה היא.. איזה תפקיד הוא מגלם. המחשבה השנייה היא אילו תכונות כדאי שיהיו לו בהתחשב בתפקיד הזה. כמובן, שאם יש מספר אנשים בעלי אותו תפקיד, זה לא אומר שלכולם צריך להיות אותו אופי. למשל, אם 5 אנשים יוצאים למסע יחד, גם נניח שחמישתם גברים (או נשים), עדיין, לא ייתכן שלכולם יהיה אופי זהה. אלא אם כולם רובוטים.
בואו נלך על דוגמה: אנחנו רוצים אצלנו מישהו שיהיה בתפקיד הנסיך. איזה נסיך זה יהיה? הרי יכול להיות יותר מסוג אחד של נסיך: הנסיך המפונק, הנסיך המרדן, הנסיך האומלל, הנסיך האידיאליסט. למרות שלכולם אותו תפקיד, לכל אחד מהם יש מאפיין דומיננטי שונה לחלוטין. נניח למשל, שבחרתם בנסיך המרדן. עכשיו, שאלו את עצמכם: במה הוא מורד? למה הוא מורד? כיצד הוא מתכנן לשנות את זה?
למה הוא מורד: אם למשל, הוא מוחה נגד אופי ניהול הממלכה, כנראה זה שאומר שיש לו חוש צדק מפותח. אם הוא מורד נגד החובה להתחתן, כנראה שהוא בחור שמעדיף חופש ולא כל כך אוהב להקשיב למוסכמות. אם הוא מורד מול החובה לשבת וללמוד כל היום, הוא יכול להיות עצלן או הרפתקן. אם הוא מורד נגד החובה ללמוד את אומנות הלחימה, אולי הוא פציפיסט או נגד מלחמה באופן כללי.
רואים לאן אני חותרת? בהתאם לתפקיד, אפשר לאט לאט לבנות הלאה.
בואו נגיד שהחלטנו שהנסיך המרדן שלנו פשוט עצלן. תכונה קשה הבאתי לכם, הא? אתגר, חבר'ה, אתגר! אילו תכונות נוספות היינו מצפים מאדם כזה (לצורך העניין, לא משנה אם הן סיבה או תוצאה)?
תלותי: לא מסוגל להתנהג ברשות עצמו. כפוי טובה: הוא פשוט מורגל בחיים הטובים, ולא מוצא סיבה להתאמץ בשבילם. וכשעושים בשבילו משהו, זה מובן מאליו. חוסר בטחון עצמי (לא בדיוק תכונה, יודעת): אולי העצלות היא למעשה התגלמות הפחד שלו להפוך למלך לא מוצלח יום אחד? קושי בלמידה/התנהלות כללית איטית: כיוון שהכל הולך לו כל כך לאט, כבר אין לו חשק לעשות שום דבר.
אתם מבינים שבזאת לנסיך שלכם יש בסך הכל שתי תכונות, אבל עם זאת, יש לו כבר כיוון מאוד ברור?! כל שנותר, הוא לחשוב על תכונות נלוות. אם הוא תלותי, הוא עלול להיות גם ילדותי. אם הוא כפוי טובה, יכול להיות שהוא נוטה לכעוס. אם הוא חסר בטחון, יכול להיות שהוא שתקן. אם יש לו קושי בלמידה, אולי הוא חי באמונה שכל יכולת היא תוצאה של כשרון מולד ואין לו שום יכולת לשפר אותה?
לאט לאט, מתגלגלות עוד ועוד תכונות. כמובן, יכול להיות שיהיו תכונות שתאלצו להכניס למרות שהן לא בהכרח מתקשרות לתכונה אחרת (למשל, יתכן שהנסיך כפוי הטובה דווקא מאוד חכם), או שלחילופין, תחפשו תכונה שלא תתאים לתכונה אחרת שלו (מה עם דווקא הנסיך התלותי הוא החכם?!). יותר תכונות סותרות, יהפכו אותו לדמות יותר עגולה.
יש לכם כמה נסיכים? כל שעליכם לעשות, הוא לחזור לשלב השני, של בחירת תת תפקיד (למשל, הפעם, תבחרו בנסיך המרדן). .
וכשם שלנסיכים יכולים להיות כמה תתי סוגים, כך לתפקידים רבים אחרים: ההרפתקן, המכשף, המאפיונר, איש העסקים וכו'. אבל גם בהחלט יכול להיות שאין לכם איזו דמות סטראוטיפית שכזו. אולי יש לה תפקיד שונה במהותו. או שאין לה תפקיד בכלל. הפעם, פשוט לכו ישר לשאלה מהי המטרה. למרות שאני מאמינה שכן תמצאו תפקיד. בהצלחה!
הצגת יותר מדי דמויות בבת אחת
כאשר רוצים להציג שתי דמויות ביחד, אפשר. כאשר רוצים להציג יותר מדי דמויות... זה קשה. אם אלה דמויות משניות שלא דורשות פירוט יתר, ניחא. אבל מה קורה אם כולן חשובות?
נסו קודם להתחיל בתיאור כללי: הנמוך, הצעירה, הבלונדיני, הרזה, השזופה. את התיאורים הקצרים האלה, תנו בזמן הצגת כולם. לכל אחד תנו מאפיין אחד (כדאי שלא כולם יהיו מאופיינים על ידי אותו סוג מאפיין, למשל שיער). זוהי למעשה ההבחנה הראשונה של גיבור הספר בין הדמויות. זה גם קורה במציאות. אתם לא ישר מבחינים בכל ההבדלים בין כולם, אלא בהבדלים מרכזיים. עם זאת, ניתן להשתמש בשיטה זו גם במקרה של מספר יודע כל, על מנת להקל על הקורא.
בשלב השני, הדמויות ידברו. כנראה יציגו את עצמן, אבל יכול להיות גם כל דבר אחר. זו ההזדמנות שלכם לפרט בתיאור שלהם קצת יותר. עדיין, נסו לא לזרוק שלוש פסקאות של תיאורים לכל אחד. יכול להיות שגם יהיה אחד שלא ידבר, ועדיין, ניתן לתארו. אפשר לומר שהדמות הבחינה בבחור/ה השתקן/ית ואז לכלול גם תיאור.
טוב, אני חושבת שהכותרת די מסבירה את זה. אישית, אני חושבת שאני לא משתמשת באף אחת מהקלישאות (לגבי הרב אני בטוחה שאני לא משתמשת בהן). אני מנסה לבוא עם דוגמאות מאוד מוכרות, גם אם המשמעות של זה היא למחזר אותן... לקחתי דוגמאות מסרטונים של אנשים שונים, כי לי אישית יש בעיה של הסתכלות כללית לעומת הסתכלות לפרטים. אגב, חלק מהקלישאות עובדות רק אצל ילדים ולעיתים אצל נוער, אבל אחר כך... פחות.
רומנטיקה פוגענית
משמעות: מערכת יחסים לא רומנטית במהותה שכוללת אלימות ואפילו סטוקריות. לרב מצד הגבר.
דוגמה: 50 גוונים של אפור.
למה זה מעצבן: כי זה מחרפן לקרוא את זה בהתחשב בעובדה שזה לא אמור לעבוד בכלל במציאות. אני לא יודעת, אבל כשאני רואה דמויות כאלה, זה מעביר בי חלחלה.
פתרונות: אם אתם רוצים מערכת יחסים "רומנטית" שהיא פוגענית, אל תשתמשו בה כמקדם עלילה רומנטי. אתם יכולים להשתמש בה כמקור לטראומה או מקור למצב שרוצים לברוח ממנו. וכדאי שמערכת היחסים לא תתחיל בדיוק בגלל אותם מאפיינים. במציאות, יש מקרים של קנאה שמחמיאה לנשים... עד שהבחור לא מאפשר להן לעשות כלום. אופציה נוספת היא שהוא נהיה אובססיבי מאיזו סיבה. (למשל: מחזרים)
הנבחר
משמעות: מישהו מיוחד מעצם לידתו, לרב לא מגלה עד גיל מבוגר יחסית וזה לא נובע סתם ממקור לידתו (למשל, בן מלוכה).
דוגמה: הארי פוטר.
למה זה מעצבן: כנראה פשוט היו יותר מדי כאלה.
פתרונות: אם אתם משתמשים בנבחר, לפחות שלא יהיה פסיבי. אנשים שונאים נבחר פסיבי שנותן לאנשים להזיז אותו יותר משהוא מזיז את עצמו. עוד דבר שאנשים שונאים הוא נבחר שהופך לגיבור בן לילה ללא שום תהליך. והיי, אולי תפתיעו את כולם ותגרמו לכך שזה לא יהיה הנבחר שיציל את היום.
משולש אהבה
משמעות: בחור אוהב בחורה שאוהבת בחור אחד או לחלופין שני בחורים אוהבים את אותה בחורה והיא מתקשה לבחור. במקרה השני, הבחורים נוטים לשנוא זה את זה. (כעיקרון, קיים הפוך, אבל נראה לי יותר שכיח שיש בת אחת).
דוגמאות: עלובי החיים (הסוג הראשון), דמדומים (הסוג השני)
למה זה מעצבן: מסובך מדי לאנשים, לא יודעים את מי לעודד.
פתרונות: לראשון... כנראה שאין ממש פתרון. אם אתם שמים את זה, אתם נאלצים כנראה לבחור לשים אותה עם הבחור שהיא אוהבת למורת רוחו של השני או עם הבחור שהיא לא אוהבת, ייתכן שלמורת רוחה. או למצוא בן אדם שלישי. או למצוא דרך נס להפוך את המצב (אולי יתברר שזה שהיא אוהבת בעצם מעמיד פנים כל הזמן, והיא לאט לאט לומדת להעריך את הבחור השני?). לגבי הסוג השני: תשוקה שנראית כאהבה יכולה להיות דרך מעניינת לשנות את זה. דרך נוספת היא שבעצם היא לא בוחרת לא כי היא מתלבטת אלא כי היא לא מעניינת באף אחד מהם. ושיהיה להם (או להן) בהצלחה. בכל אופן, אם זה משולש אהבה שהיא לוקחת חלק פעיל בו (כלומר, מתלבטת בין שניהם), כדאי שהוא לא ימשך יותר מדי. והשאלה השנייה היא אם אתם רוצים לעשות סיפור של שני בחורים שרודפים אחרי בחורה ספר שלם והיא לא שמה לב (או שאולי היא מאוהבת בבחור שלישי ושניהם מעדיפים שהיא לא תהיה איתו ויוצאים למסע משותף למנוע את זה? כבר סיבכתי את עצמי...)
אני מהממת!
משמעות: מישהי שיש לה מודעות יתר לזה שהיא אכן יפהפייה עד כדי שהיא חושבת שמגיע לה משהו.
דוגמה: יומני ערפדים (בספרים, לפחות ברמה מסויימת), אהבה בדרך לונדון (סמנתה יאנג)
למה מעצבן: קשה להמשך לאנשים שחצנים, במיוחד שהדבר היחיד שיש להם התלהב בו הוא משהו שהם אפילו לא משקיעים בו.
פתרונות: תתפלאו, אבל יופי יתר מלווה גם בחסרונות. אנשים מפסיקים לראות את הפנים ומתחילים לראות רק הבחוץ, ויש כאלה שמתוסכלות מזה (או מתוסכלים). אתם רוצים להגיד שהיא יפה? תתנו לאחרים לומר את זה. זה לא אומר שהיא צריכה להגיד שהיא מכוערת, אבל שלא תחמיא לעצמה יותר מדי. זה מרגיז.
אני לא יפה
משמעות: כולם יגידו שהיא מהממת, אבל היחידה שלא תסכים זו היא עצמה (יותר נדיר שזה עם גברים)
דוגמה: דמדומים
למה זה מעצבן: כי... מתי פעם אחרונה ראיתם דבר כזה?
פתרונות: צריכה להיות סיבה טובה לתחושה הזו. האם היא הייתה פעם ילדה מכוערת והיא סוחבת איתה את התדמית? האם יש לה הפרעה בדימוי הגוף (הכוונה להפרעה נפשית של ממש, ואז זה גם אומר, אגב, שהיא כנראה לא תרפא?). אגב, אם רב האנשים לא מתייחסים אליה כיפה והיא גם לא מתייחסת אל עצמה כאל יפה, זה מקובל יחסית (בלאגן של אחד, סדר של אחר, או במקרה שלנו: יופי של אחד, כיעור של אחר)
התאהבות מיידית
משמעות: זוג מתאהב זה בזה תוך זמן קצר מדי.
דוגמה: רומיאו ויוליה
למה זה מעצבן: כי זה לא ריאלי.
פתרונות: שלא תהיה מיידית. כן, הדלקות מיידית היא בהחלט אופציונלית. לא צריך עשרים שנים בשביל להדלק על מישהו אחר. יכול להיות שיהיה בלבול בין תשוקה לאהבה, במיוחד אם זו הפעם הראשונה.
השתקה בנשיקה
משמעות: הבחור/ה מדבר/ת יותר מדי, ובן/בת הזוג הפוטנציאלי/ת מנשק אותו/ה כדי להשתיק אותו/ה
דוגמה: יומני הנסיכה
למה זה מעצבן: כי אף אחד לא רוצה את זה, וזה די מראה סוג של זלזול.
פתרונות: פשוט תוותרו על זה. אם אתם ממש רוצים שתשתוק (בדרך כלל הבחורה, אבל לצורך העניין נכון גם הפוך), אולי תתחילו בלשים את האצבע על הפה או השתקה באמצעות "ששש..." או משהו. כל רמז אחר תופס.
חלום
משמעות: יש טעם להסביר? לרב בא בפתיח. נכון שיש סיפורים שמקורם בחלום של הסופרים, אבל לא על זה מדובר.
דוגמאות: חלומותיו של יוסף מהתנ"ך (תודו שאת זה אתם בטוח מכירים)
למה זה מעצבן: לרב כי החלום מעורפל מדי ומרגיש כמו דרך עצלה לפתח עניין.
פתרונות: הרבה מקטרים על חלומות, שהם גם לרב מאוד מעורפלים ואין להם באמת שום משמעות. חלום הוא אוסף של דברים חסרי היגיון. לפעמים יש כל מיני חלומות נבואיים מאוד ברורים, אבל... הם די נדירים. ובמקרה של סיפורים ריאליים... הם לא ממש אמינים. יש שני סוגים של חלומות שאני לא חושבת שמשתמשים בהם, אבל הם בהחלט קיימים במציאות. סוג אחד של חלומות הוא חלום על מישהו שנפטר לא מזמן. לעיתים, יש רצף של חלומות עד איזה חודש אחרי המוות. חלומות כאלה אכן קורים, והחלומות האלה בקלות יכולים להיות ריאלים (מניסיון אישי). יכול להיות שהחולם ישים לב שמשהו לא כשורה(שהוא רואה מישהו שהוא יודע שמת, וגם זה מניסיון). יכול להיות בשימוש בשביל להדגיש השפעה רגשית בעקבות מוות. אולי דמות מסויימת לא רוצה להודות ברגע הראשון שהיא הפכה פגיעה בעקבות המאורע, אך החלומות האלה מערערים משהו בתוכה. חלום נוסף שידרוש מכם קצת מחקר ויאלץ אתכם להכניס שינוי גדול לדמות שלכם, הוא חלומות פוסט טראומטיים. בלי פירוט יותר, אלה חלומות שפשוט חוזרים על הטראומה, במדויק או באופן סימבולי. עם זאת, יש עוד כמה תסמינים עם זה. אגב, זכירה של חלום יכולה לרמז על שינה לא טובה ולכלול מאורעות מיום האתמול.
שורה תחתונה: רוצים חלום? אל תביאו משהו מעורפל ומנותק מהמציאות לחלוטין.
נאהב/ת על ידי כולם
משמעות: אשכרה כל הדמויות אוהבות את הדמות הזו. נו טוב, אולי חוץ מאחד, שמשמש בתור היריב או הנבל.
דוגמאה: אוויטה (המחזמר/הסרט)
למה זה מעצבן: כי זה לא ריאלי.
פתרונות: יש יותר קל מזה? פשוט אל תעשו את הדמות כזו! זה לא ריאלי! טוויסט שיכול לעבוד הוא שרב האנשים יחשבו שזו באמת הדמות המושלמת, אבל יהיו את הבודדים בהחלט שידעו שהכל הצגה. במקרה כזה, הסיפור כנראה יסתובב סביב הדמות הזו והדמויות שמתמודדות עם חוסר השלמות הזה.
הבחורה פרוצה, הבחור חסר ישע מול הדחף המיני שלו
משמעות: בחורה שיוצאת עם הרבה גברים? אוי, איכס! גבר שיוצא עם הרבה נשים? טוב, נו, הוא גבר.
דוגמה: הפרוצה - עלובי החיים (פנטין), אצל גברים זה סבבה- ג'יימס בונד
למה זה מעצבן: כי שניהם לא נכונים.
פתרונות: היום כולנו יודעים שזה סטראוטיפ חברתי, ואין שום סיבה שמה שנכון לגבי מין אחד, לא נכון לגבי המין השני, וזה ממש לא משנה לאיזה כיוון אתם נוטים (אמונה בזוגיות יציבה או ברומנים חולפים). בעולם שבו אנו חיים, הסטיגמה המטומטמת הזו עדיין קיימת. אז אולי אם זה ספר היסטורי, יש יותר מקום לקלישאת "האישה הפרוצה", אף שגברים שעברו מאישה לאישה לא תמיד קיבלו יחס אוהד במיוחד. על מנת לפתור את הקונפליקט, עדיף שאם כבר משתמשים, אל תעשו את זה כמעשה גורף, אלא של דמות אחת, אך שאר האנשים יגידו לו/לה "רגע, רגע, רגע, מה את/ה מקשקש/ת?!" כי אנשים מטומטמים לא נכחדים, הם רק מתחלפים. כלומר, ברור לי שיהיו אנשים שיסכימו עם אחת הקלישאות, אבל אנשים שמסכימים לשתי הקלישאות? לכבוד מה? אם לגברים יש יצרים, גם לנשים יש יצרים. אם בחורה צריכה להיות נאמנה, גם הבחור צריך להיות נאמן.
הדמות הראשית מתה בסוף הספר מוות פתאומי וחסר פואנטה
הערה: בסוגריים יש כל מיני דוגמאות (מוצלחות יותר ופחות). הן עלולות להוות ספוילרים חמורים כיוון שזה מתרחש... בסוף. אז או שתדלגו עליהן, או שקחו את זה על אחריותכם.
משמעות: לא בקרב, לא ממחלה, פשוט... למישהו התחשק להרוג את הדמות כי הוא יכול.
דוגמה: יונה ונער
למה זה מעצבן: אני צריכה להסביר?!
פתרונות: בניגוד לקודמים, זו שנאה אישית שלי. פשוט אל תעשו את זה. אין דבר יותר מרגיז ו/או מתסכל ממוות חסר פואנטה לחלוטין. נכון, לא לכל מוות של דמות יש פואנטה, אבל לרב, כשהדמות הראשית מתה זה בגלל "סיבה טובה": בקרב היא אמנם הצליחה להביס את האויב, אבל נפצעה קשות (המלט, אף שהקרב לא היה עם הנבל עצמו). או שהיא נהרגת בזמן שהיא מצילה דמות אחרת (הסרט האיש ומסכת הברזל מ-1998), הגיבור הראשי שלנו מתמודד חלק לא מבוטל מהעלילה עם מחלה סופנית. (הסרט האמריקאי "פילדלפיה" והסרט הישראלי "שרוכים").. כלומר, בהחלט יש סיבות הגיוניות להרוג דמות ראשית. אבל פתאום שדב יאכל אותה רגע לפני החתונה שהיא למעשה התיקון של הדמות (סרט כלשהו שחברה שלי סיפרה לי) או להבין רק באחרית הדבר שהדמות מתה מתאונת דרכים ששום דבר לא יכל להכין אותנו אליה (יונה ונער)... נראה לי אתם רק קוראים ומבינים את הפואנטה. בבקשה, טובה לאנושות, אל!
תגיד לו כבר!
משמעות: אולי יכול לבוא לידי ביטוי במשמעות רומנטית, אבל לא רק. אדם א' יודע שאדם ב' חושב עליו משהו מוטעה ולא טורח לתקן אותו.
דוגמה: נעלמת (לא דוגמה הכי מוכרת, סליחה)
למה זה מעצבן: כי ממש מרגיש שהדמויות מטומטמות שהן לא אומרות את זה.
פתרונות: ראיתי כל כך הרבה אנשים מתלוננים על זה, אז אולי כדאי לדבר על זה. אני מבינה את ההיגיון מאחורי הקלישאה. זה יותר דרמה, מתח או מה שזה לא יהיה. אבל הרבה אנשים שונאים דברים שהיו יכולים להחסך על ידי דיבור. אגב, יש גם תוכניות קומיות שמתבססות בדיוק על הרעיון הזה. ובכל זאת, יש מקרים שקל לשאול "אז למה הוא לא אמר לה כלום?!" בדוגמה שהבאתי, אם הם היו מדברים, לא היה ספר. אבל יש מקרים שרוצים להסתיר את האמת כדי להגן או משהו כזה. אם אתם רוצים בכל זאת להשתמש באלמנט הזה. של אי ידיעה, אפשר להשתמש בו בשתי דרכים. האחת, היא ליצור ריב כה גדול בין הדמויות עד שמי שאמורים לספר לו את מה שזה לא יהיה, פשוט לא מוכן לשמוע. (אני אשתמש בדוגמאות בבן ובת כדי שיהיה לי נוח, אך כמובן שאפשר שני בנים או שתי בנות). יש בחורה שיש לה חלומות נבואיים, ואז היא מספרת למישהו, הוא מקשיב לה, וכל פעם מחדש, זה מתחרבש. בפעם הקריטית, הוא כבר כל כך עצבני עליה, שהוא לא מוכן לשמוע אותה. אופציה נוספת שהם רבו בכלל על משהו אחר, כמו בגידה (אם הם בני זוג), או שאולי הבחורה החליטה משהו על דעת עצמה, הבחור חושב שהיא מנסה לפגוע בו. וככה, יש מאמץ כן של בעל הבשורה לספר, רק שמי שמקבל הבשורה הפוטנציאלי עושה הכל בשביל לא לקבל אותה. ככה, יותר קשה להאשים את בעל הבשורה.👍 עוד דרך להשתמש בזה היא שאחד מהם פשוט לא מבין את המצב, זה יכול להיות המספר (הוא שמע משהו לא נכון) או לחילופין, מקבל הבשורה לקח את זה באופן הלא נכון. כך יש תהליך של בשורה, רק שהבשורה, למרבה הצער, שגויה. כך למשל, בסדרה דויטשלנד (גרמניה) 1986, אב כמעט מספר לאם הילד המשותף שלהם (הם לא נשואים) שהילד איבד את חייו. העניין הוא... שהילד חי וקיים (ללא ידיעת האב). יותר קשה לי לחשוב על דוגמה כרגע למצב ההפוך.
איפה ההורים?!
משמעות: לא מדובר על יתומים שחיים בפנימייה, אלא על הורים שפשוט נראה שלא אכפת להם מה הילדים שלהם עושים. לעיתים, גם המורים או מבוגרים אחרים נוטים להעלים עין.
דוגמה: פוקימון/דיג'ימון (לא ספרים, אבל תודו שזו דוגמה מוכרת)
למה זה מעצבן: זה לא הגיוני.
פתרונות: צריך לחשוב באיזו סביבה הסיפור שלכם נכתב. האם הסיפור שלכם נכתב בעולם אחר שבו יציאה למסעות היא חלק מטקס ההתבגרות? האם יש ציפייה מוקדמת מבני נוער (עם ילדים נשמע קצת פחות אמין) להתנהג כאחד המבוגרים? במקרים שכאלה, אי השגחת ההורים יכולה להיות הגיונית. דוגמה אחרת, יכולה להיות שהילדים בורחים לבלי שוב, וההורים לא מוזכרים כלל, כי הסיפור מסופר מנקודת מבטם של הבורחים, ולכן, אין להם דרך לדעת מהי תגובת ההורים. האם בלתי אפשרי שיצליחו לצאת מהבית באמצע הלילה? לא. ובהתחשב בסביבה שהם נמצאים, יכול להיות שלא יחפשו אחריהם או יתקשו למצוא אותם. פחות נכון לגבי סביבה עירונית. אופציה נוספת היא דווקא כן להכניס את ההורה לתמונה. להסביר לו על החשיבות, להרגיע אותו, או אולי... לבוא כל פעם עם תירוץ חדש. בהנחה שלא מדובר במקרים של פגיעה (קרבות, התעללות), יחסית קל לצאת מזה עם "הלכתי לחבר". עם זאת, בהחלט הגיוני שהורים שרואים שהילד שלהם נפצע שוב ושוב יתחילו לשאול שאלות. אלא אם כן ההורים עיוורים לחלוטין (פשוטו כשמשמעותו, ללא יכולת לראות).
התלמיד/ה החדש/ה
משמעות: תלמיד חדש מגיע באמצע השנה או לפחות לא בשנה הראשונה.
דוגמה: דמדומים (וואו, טוב שזה לא דוגמה לחצי מהקלישאות פה)
למה זה מעצבן: כנראה נטו כי אנשים מיצו את הנושא
פתרונות: למה שלא... אתם יודעים, שכולם יהיו חדשים? או שאולי אנשים מתחילים את התיכון, אבל למעשה הכירו בחטיבת הביניים, מה שהופך את התלמיד החדש לאווטסיידר, אף שלמעשה, כולם חדשים. בהחלט ניתן לדמיין מצב שמישהו מגיע מחטיבת ביניים ולא משובץ איתו אף אחד מבית הספר הקודם שלו בעוד כל שאר התלמידים כבר מגובשים לקבוצות בהתאם לבתי הספר מהם הגיעו (אגב, נכון גם למעבר מיסודי). אולי הדמות שלכם היא עולה חדש/ה? אפשרות נוספת, היא שהדמות יצאה מאיזו סיבה לכמה זמן (אשפוז, טרגדיה אישית) והיא נאלצת לחזור לכיתה הישנה, שם היא הולכת לאיבוד, כי דברים השתנו, או לחילופין, עליה לחזור לשכבה למטה, כי היא פספסה שנה או אפילו יותר מזה. או לחילופין, ילד גאון שההורים שלו מחליטים להקפיץ אותו כיתה (אגב, לילד שנמצא עם בוגרים ממנו יהיה יותר קשה מאשר בוגר שנמצא עם צעירים ממנו). כך למעשה שומרים על רב האלמנטים של התלמיד החדש, רק שזה לא תלמיד חדש שההורים שלו החליטו באמצע החיים לעבור דירה (או גרוע יותר, שלחו אותו לעבור לגור עם מישהו אחר. אמרנו דמדמומים כבר?)
דמות חד ממדית/דמות סטראוטיפית
משמעות: דמות שיש לה בדיוק מאפיין אחד. מישהו שרק נבל, מישהי שרק יפה, מישהו שרק החבר ההומו, מישהי שהיא רק חזקה אבל אין לה כל אישיות... דברים מהסגנון הזה.
דוגמה: אגדות ילדים מלאות בהן, אבל לא רק
למה זה מעצבן: כי זה לא ריאלי
פתרונות: אתם תשמעו את הקלישאה הזו נאמרת כל פעם על סוג דמויות אחר, אבל במקום לרשום על כל אחד בנפרד, צמצמתי לקלישאה אחת. כי לכולם יש את אותו פואנטה, אז מה הטעם להפריד? מדהים כמה שהפתרון פשוט - תוסיפו אופי. אז כן, מתנקש שמופיע לחצי סצנה לא באמת צריך המון אופי. אבל כדאי שלמי ששלח אותו יהיה כזה. כמובן, זה נכון לגבי כל סוג של דמות.
פרידה בספר השני
משמעות: הכוונה היא לפרידה פיזית (לא נמצאים באותו מרחב פיזי, כל אחד במקום אחר).
דוגמה: דמדומים. אומרים שזה מקור הקלישאה.
למה זה מעצבן: במשך ספר שלם שתי דמויות בונות כימיה, רק בשביל להיפרד בבא?!
פתרונות: לא לעשות את זה? האמת שעם זה יש לי פחות פתרונות יצירתיים. אולי דרך אחת לעשות את זה פחות מעצבן היא באמצעות הפיכת הפרידה ללא מכוונת. אני חושבת שזה יותר מרגיז שהפרידה נעשית במכוון (במיוחד חד צדדית, ללא ידיעת השני). אופציה שנייה היא לא להאריך את הפרידה יותר מדי.
די והותר. רוצים לדבר על עוד? יש לכם רעיונות יותר מקוריים? שתפו אותנו! ותוסיפו בתגובות, ואם יהיה מספיק, נעשה עוד פוסט כזה!
למי שלא יודע מה זה פאנפיק (Fanfic) הכוונה לסיפור מעריצים, כלומר, בדיוני שמתבסס על סיפורי בדיוני אחר או לפעמים אנשים אמיתיים אפילו. כשמו כן הוא, סיפור מסוג זה נכתב על ידי מעריצים. אז לא, לא כל ספר היסטורי הוא פאנפיק. אתר הפאנפיקים הכי מוכר הוא fanfiction.com שכולל בתוכו סיפורים שמבוססים על ספרים, סדרות, סרטים, הצגות, ועוד, חלקם לפעמים משלבים שתי יצירות ומעלה (מה שנקרא קרוסאובר, או באנגלית crossover). קורסאוברים מפורסמים: ליגת הצדק והנוקמים. בטוח שמעתם על אחד מהם... נכון?
זוכרים את הימים היפים ההם שהשתמשתי בסרטונים של אחרים? אז הנה עוד אחד מהם, כי אני מודה באשמה, זה בהחלט לא תחום שאני מתמצאת בו, וזאת על אף שחטאתי בכתיבת שני פאנפיקים. (אגב, אני קוראת לזה "חטאתי" לא כי חס וחלילה יש לי בעיה עם פאנפיקים או כותביהם, פשוט... שניים זה יוצא דופן ביחס למספר הדברים שכתבתי). אני מודה, אחד מהם קלישאתי אבל מאיזושהי סיבה מלא קוראים אותו, ואחד ניסיון לחקות את האווירה הכוללת של המקור (ספרי שרלוק הולמס) שפשוט לא מעניין אנשים כי זה... ישן? או כי כנראה לא נועדתי להיות ארתור קונאן דויל הבא... לא שחשבתי אחרת.
מה זה אומר שאני כותב פאנפיקים?
זה אומר שבתור התחלה אתה כותב. וזה גם אומר שאי אפשר לומר שכל הדמויות שלך הומצאו על ידך (בהחלט יכול להיות במינונים שונים). יש דמויות קיימות שניתן לאתר במדיה אחרת (או במציאות) ולעשות קשר ישיר ובלתי ניתן לעוררין.
זה רע?
כל עוד זה לא גוזל לך את כל הזמן בחיים, לא, זה לא רע.
האם כותבי פאנפיקים פחות טובים מכותבים רגילים?
קודם כל, מי אמר שכל הכותבים הרגילים הם כותבים טובים? ודבר שני, יכול להיות שזו אני, אבל אני די בטוחה שאלה בני נוער, ולכן הם נוטים ליפול חזק בקלישאות. אבל הם גם נוטים ליפול על טעויות עברית (או כל שפה אחרת שהם כותבים בה): פיסוק, תחביר, ניסוח, שגיאות כתיב.
אז, נעבור לסרטונים. כרגיל, הפורמט הוא לפרסם סרטון, ולתת תקציר שלו. כמובן שאתם מוזמנים להכנס ולצפות בסרטון המלא, אבל אני מניחה שיש אחד או שניים מכם שלא יודעים אנגלית כל כך טוב.
5 הרגלים רעים של פאנפיק שעוצרים אתכם
לצורך העניין, אתם לא חייבים להיות כותבי פאנפיקים בהווה, זה בהחלט יכול ללוות אתכם לעתיד. הסופרת בסרטון, אלכסה דון, כותבת פאנפיקים לשעבר בעצמה, טוענת שהיא בקלות יכולה לראות מי התחיל את דרכו מפאנפיקים ומי לא. יש דברים מסויימים שאולי אפשר להשתמש בהם, אבל במינון נמוך. עם זאת, היא טוענת שזה שרואים בבירור שהם באו מהעולם הזה, לא הופך את הספר באופן אוטומטי לפחות טוב. אז הרי הרשימה:
תגי פעולה בכל מקום
אין כמעט שימוש ב"אמר/ה." יש יותר מדי שימוש יתר במילים כמו צעק, לחש, אמר בהתנשאות וכו'. בנוסף, היא מדברת על מחוות גוף, לעיתים מוגזמות, בתגובה לדברים. הבעיה היא לא בשימוש, הבעיה היא במינון.
הערה אישית: אני חוטאת בזה... מודה. אולי לא ברמות שהיא מתכוונת אליהן, אבל כן. אז לא פעם, אנשים משתמשים בטון קצת אחר כדי להביע רעיון מסויים או שהתנועות שהם עושים יכולים לרמז על מה שהם חושבים לא פעם.
הבחור המושחת בצורה מוגזמת במאהב פוטנציאלי (ממש לא סגורה על התרגום)
לרב בנים: הם חתיכים הורסים, תחמנים שיודעים להסתיר את זה ולו בצורה חלקית, הבעיה עם הדמות הזו שהיא מרגישה דמות ולא בן אדם אמיתי (או בשבילכם, אלף אמיתי) כמו שהיא אמורה להיות. ההתנהגות שלהם לא ריאלית. יש להם נטייה לפלרטטנות יתר שאפילו לא תעבוד במציאות. אתם יודעים, פתיחים כמו "היי, מותק." לא עובדים על אף אחד.
מלודרמה
מילים והתנהגויות רגשיות יתר על המידה שלא מתאימות למצב או לדמות. דוגמה שהיא כנראה נפוצה היא עם נבלים שפוצחים במונולוג בזמן הלא נכון ושלא מתאים להם בכלל. מכירים את זה שרגע לפני שהנבל הורס את העולם הוא מספר על כל התכנית המרושעת שלו, בזמן שאפשר לעצור אותו, והגיבורים כמו מפגרים גם נוטים להקשיב לו? אז, זה.
דמות "מצוירת"
אין בו מספיק ריאליות, דמות שטוחה לגמרי. זו דמות סטראוטיפית: הנבל, החבר/ה הטיפש/ה וכו'.
הגיבור מדווח דברים על עצמו דברים שהוא לא רואה.
אם יש לכם מספר יודע כל, אז זה בטוח לא נוגע אליכם. הכוונה היא באופן ספציפי לדמויות שהסיפור מסופר מנקודת מבטן (גם אם לא בהכרח בגוף ראשון) והן רואות תגובות של עצמם כמו הסמקה, הזזת גבה או התרחבות העיניים. במקום עיניים מורחבות, ניתן לדבר על בהלה או הפתעה (פשוט, הא?) לגבי הסמקה, לעיתים ניתן לראות תיאורים כמו "הוא הרגיש שהלחיים שלו לוהטות" והכוונה היא לא כי הוא היה יותר מדי זמן בשמש. אנשים לא אומרים "הסמקתי" או "אני הזזתי את הגבה." אבל הם כן יכולים לומר את זה על מישהו חיצוני. באופן כללי, אנשים לא "מדברים עם העיניים" כל כך.
עכשיו, אחרי שהוצאתי לכם את הרוח מהמפרשים, הגיע הזמן להחזיר אותם. לפחות עד הפעם הבאה שאני אוציא אותם D: והפעם: דברים שאפשר ללמוד מפאנפיקים:
בניגוד לדעה של רבים שלפאנפיקים אין שום רווח למי שרוצה להפוך לסופר מן השורה. היא טוענת שזה לא נכון. אפשר להסתכל על זה כעל אימון לקראת כתיבה, ויש להם אפשרות לראות מה החוזקות ומה החולשות שלהם.
הבנת דמווית
כותבי הפאנפיק נאלצים כאן להבין מה הופך את הדמות למה שהיא. תכונות, התנהגות, צורת דיבור וכו'. לפעמים לוקחים דמות ונותנים לה פאן חדש ומעניין. בהחלט התחלה טובה ליצירת דמות מקורית או פשוט מתן עומק לדמויות שטוחות יחסית.
המצאה מעבר לקיים
בניגוד לסופר רגיל, שפשוט מתחיל מאפס, כותב הפאנפיקים מחפש מקומות שהסיפור המקורי טרם נגע בהם. כמובן שגם סופר רגיל יכול לעבור תהליך דומה, אבל זו התחלה.
פיתוח עולמות והבנתם
יש להבין את העולם הקיים ובהנחה שיש חוסרים, צריך להבין כיצד לפתח אותם כך שלא יסתור את המקור. צריך לדאוג שהדמויות ישקפו את העולם ולהפך.
התמודדות עם פידבק
גם יש קבלה של תגובה יחסית מיידית (אם הסיפור שלכם נקרא בכלל), ואתם יכולים לקבל פידבק כבר במהלך תהליך הכתיבה. הפידבק עוזר לכם להגיד אילו דברים הולכים ואילו לא. כמו כן, לומדים להתמודד עם דחייה וביקורת. לא נכון בכל אתר שתפרסמו (כמובן שאתה צריכים לפרסם) והרבה פחות בעברית.
הפיכת פאנפיק מקורי מספיק לסיפור שלך
לפעמים אפשר לקחת סיפור מקורי, שלא נשען יותר מדי על המקור ולפרסם את הגרסה שלכם. וכן, יש כאלה. היא אומרת שהספר הראשון שלה הוא סיפור מחדש של משהו קיים.
ושאלת מיליון הדולר, איך עושים את המעבר בין כותב פאנפיקים לבין כותב מקצועי?
דברים חיוביים אצל כותבי פאנפיקים:
אב טיפוסים של דמויות, הכרות עם קלישאות, רומנטיקה, דרמה, אימון על קשרים מסוגים שונים.
דברים שליליים:
חוסר בסיפור רקע ובניית עולם - אתם באים מעולם שבו לקוראים שלכם ברור לחלוטין איך העולם בנוי, וכל הדמויות הלא מקוריות שלכם לא דורשות בכלל סיפור רקע, כי הוא קיים. מציעה ללכת לסרטונים בנושא.
קושי להתחיל במקום הנכון - מציעה ללכת לסרטונים בנושא
סצנות מיותרות - כיוון שיש יותר מיקוד בדמויות מאשר בעלילה, כותבי פאנפיקים יכולים להרשות לעצמם לכתוב יותר סצנות שאין בהן פואנטה של ממש לסיפור, אלא בעיקר לשמחת המעריצים.
אין עליות ומורדות - הרבה פאנפיקים מתארים רק משבר אחד בסוף, למרות שגם אמור להיות משבר לא קטן באמצע. ובכלל, הדמויות לא נמצאות במצב סטטי כל הסיפור.
מלודרמה - יש יותר מדי מזה. הרבה מהסיפורים נכתבים על מנת לראות איך הדרמה משפיעה על הדמויות. בסיפור אמיתי, הדרמה לא אמורה להאיר את הדמויות. אבל זה בסדר אם יש מלודרמה בטיוטה הראשונה, כל עוד יודעים להוריד אותה.
סיום נובלה ארוכה - במיוחד בהתחשב בעובדה שאתם לא מקבלים פידבק במהלך הכתיבה. יש כאלה שמוצאים קוראי בטא ומבקרי סופרים, ואף אחד לא מבטיח שהם יאהבו את זה, גם אם יאהבו את הפאנפיקים שלך.
עריכה - עוד תהליך שכותבי פאנפיקים לא נאלצים להתמודד איתו. גם לא פעם יש פרסום מפרק לפרק (ולא כשהסיפור מסויים)
התעסקות יתר במה שאתה כותב עליו פאנפיקים - יש אנשים שיתקשו לצאת מזה ולמצוא השראה גם ממקומות אחרים. זה שכל הפאנפיקים היו על אותם דמויות, לא אומר שאתם יכולים שגם הספרים שלהם יהיו (אלא אם כן אתם עושים סדרה).
אז איך עובד המעבר?
יציאה מאיור הנוחות ויצירת עולם חדש משלך
תזכרו שאתם לא היחידים שזה קורה להם, וזה עלול לקחת זמן. וכן, זה לא בהכרח קורה רק לכותבי פאנפיקים.
תקראו ותכתבו דברים אחרים. לא רק פאנפיקים, ספרים רגילים. (או סיפורים מקוריים רגילים).
תנסו להיפטר מהצורך באהדה המיידית שאתם אולי מקבלים
תנסו להשתמש בעצות שונות כדי לראות אם הן מתאימות לכם בכלל.
אל תתפלאו עם ההתקדמות של הטיוטה הראשונה לא תהיה משהו. תמיד אפשר לשנות (נכון לכולם).
היא נותנת רשימה של ספרים שעוזרים בתהליך הכתיבה, מוזמנים לראות בתיאור למטה של הסרטון (Craft Book).
האם להזדהות בתור כותב/ת פאנפיקים לשעבר? (האם להשתמש באותו שם עבור שניהם)?
אני תוהה כמה זה רלוונטי לאנשים שחיים פה בכלל. בכל אופן, זה עניין של בחירה אישית. היא אומרת שכשהיא עשתה את התהליך לפני 10 שנים, היא התקשתה לומר שהיא באה מקהילת המעריצים (fandom) של הארי פוטר במשך הרבה זמן. היום פחות מתייחסים בעוינות (בחו"ל), אבל עדיין יש יחס סטיגמטי היום. כמובן, שזו בחירה אישית שלכם. היא נותנת שתי דוגמאות מוכרות לשתי סופרות שהיו מקהילת המעריצים של הארי פוטר והתפרסמו מאז בזכות דברים אחרים.
קסנדרה קלייר: מוכרת בתור כותבת הנפילים. שמה האמיתי הוא ג'ודית לואיס (לפני שהתחתנה: ג'ודית רומלט). היא החליפה את שמה מחשש להיות מזוהה עם הפאנפיקים שלה.
שרה ריס ברנן: בארץ יש את תרגום של הספר של לקסיקון השדים. היא החליטה להשתמש בשמה המקורי הן בכתיבת פאנפיקים והן בכתיבת ספריה.
היתרון של שימוש בשם אחר שנעלמת הסטיגמה. החיסרון של שימוש בשם אחר הוא שאם היה לכם קהל מעריצים חזק בתור כותב/ת פאנפיקים, הם לא יקשרו ביניכם לבין שמכם בסיפור האחרים, ובזאת... איבדתם אותם.
