קשת נרטיבית (Story arc)

טוב, התרגום המקצועי של story arc הוא קשת סיפור או קשת נרטיבית. אבל קשת סיפור נשמע מוזר מדי. קשת סיפורית כבר יותר הגיוני. אז... אם מישהו רוצה להביע העדפה, בכיף.

בפשטות? מדובר בסיפור רב פרקים. אני מניחה שאפשר להתייחס לזה כאל תת עלילה. אין להתבלבל עם עלילות משנה. בואו ניקח את הארי פוטר כדוגמה. כל המהות של כל הספרים בסוף הוא להגיע לרגע שבו הארי פוטר יהרוג את וולדמורט. זו המטרה הסופית של שבעת הספרים. בפועל... קורים עוד כמה דברים באמצע... (כל מספר מציין את המספר הכרונולוגי של הספר בסדרה)

1. מסוכלת מזימה ראשונה של וולדמורט
2. אנשים בבית הספר קופאים במקומם.
3. מסע בעקבות אסיר
4. טורניר קסם בין בתי ספר שונים.
5. החשש סביב חזרתו של וולדמורט (בעקבות סוף הספר הקודם).
6. עברו של וולדמורט נחשף
7. שיא המאבק בוולדמורט (עד מותו)

וכן, אני יודעת שזה מאוד פשטני. אבל מאוד קשה לי להתייחס לכל פרט קטן, במיוחד שראיתי את חמשת הסרטים הראשונים פעם אחת ואת הספרים לא קראתי. אז תודה לויקיפדיה ואתר הסרטים IMBD שהביאוני עד הלום.

בכל אופן, כל ספר כשלעצמו הוא גם סיפור בפני עצמו. הרפתקה מתחילה והרפתקה נגמרת. הבעיה בראשית הספר באה על פתרונה (אולי חוץ מהבעיה בספר הראשון שנגררת עד לסוף הסדרה). אפשר להתייחס לכל אלה כאל תת-עלילות. במקביל, יש לנו את העלילה המרכזית (וולדמורט) שלמעשה משתרכת מספר 1 עד 7. עם כמה הפסקות באמצע. אז זו מטרת העל.

במילים אחרות, בסדרות יש שני סוגי עלילה.

• עלילת-על: הסיבה לשמה נכתבה הסדרה כולה (וכפי שאתם יכולים לנחש, היא מתאימה לסדרות ולא לספרים בודדים). באנגלית series arc. בעברית נסכם על קשת על, כי קשת סדרה נשמע מוזר. 
• תת-עלילה: עלילה קטנה יותר שמהווה צעד בתוך העלילה הגדולה יותר. (הקשת הנרטיבית)

בתת-עלילה, חשוב לפתוח עניין חדש ולסגור אותו בסוף הספר. אם זו תת-העלילה האחרונה, יש לסגור את כל הקצוות.

לא כל ספר כולל תת עלילה. למעשה, הם יותר נפוצים בסדרות. כאשר מדובר בספר יחיד, יש קשת נרטיבית אחת. אין עלילת-על ותת-עלילה יש עלילה. הסוף. בסיפור בו יש שתי דמויות ראשיות ומעלה, יותר מאשר שתי קשתות נרטיביות, יש שתי קשתות דמותיות (Character arc. נעסוק בזה בהמשך. וכן, זה התרגום הגרוע שלי, כי אין תרגום אחר).

התעייפתם? זה בסדר, גם אני. 

בכל אופן, קשת נרטיבית כוללת את המאפיינים הבאים:

1. אקספוזיציה: הצגת הדמויות וסביבתם (והעולם במידת הצורך)
2. בניית דרמה (רב הסיפור)
3. נקודת השיא (שיא המתח/הדרמה)
4. הרגעת המתח/הדרמה
5. סגירת קצוות

כמובן, מדובר במאפיינים פשטניים להחריד, ורק על החלק של בניית הדרמה אפשר לכתוב בפני עצמו. אבל... אנחנו מנסים לפשט, לא לסבך.

וזהו, עייפתם אתכם מספיק עד פעם הבאה. 

הסוף

"אני תמיד יודעת את הסוף; שם אני מתחילה." (טוני מוריסון)

הגעתם לרגע המיוחל: הסוף! יש שתי דרכים בהם הייתם יכולים להגיע אליו

• הדרך הסבירה: גם אם לא תכננתם את כל שאר העלילה, את הסוף שלכם תכננתם. ידעתם בדיוק לאן אתם נכנסים.
• הדרך המבאסת: הגעתם לשלב בו אתם אומרים "בואו נכתוב סוף רק כדי שיהיה סוף!"

אופן הפעולה הראשון ייטה להפוך לסיומת ראויה בעוד אופן הפעולה השני... לא. אבל, יכול לקרות נס וגם אם מי שיעבוד בדרך השנייה, יגיע לסוף מדהים (ואם לא, תמיד יש עריכה נוספת לשפצר את זה) וגם יש סיכוי שמי שיפעל בדרך הראשונה לא יכתוב סוף כהלכה.

לפני שנבהיר מהו סוף כהלכה, אני רוצה להבהיר משהו: כשאני מדברת על סוף, הכוונה לא לאחרית דבר (אפילוג). הכוונה היא לפרק (או כמה) לפני זה. אחרית הדבר לא אמורה להיות הפתרון האולטימטיבי לסגירת כל הבעיות. צריך להביא לידי סיפוק עד סוף הפרק האחרון ברצף העלילה.

למעוניינים, יש גם פוסט על אחרית דבר.

איך אפשר לתאר סוף טוב במילה אחת? מספק. 

אז נכון, יש את אלה שסוף שמח לא יספק אותם אף פעם ויש את אלה שסוף עצוב לא יספק אותם אף פעם, אבל זו לא הכוונה. הכוונה לכך היא שבהינתן בכך שהסוף מתאים לדעת הקורא (או שלקורא פשוט לא אכפת מהסוף), הקורא יוכל להתחבר ולהבין מה קרה. 

אז מה לא עושים?

סוף פתוח מדי

באיזשהו מקום, עד שמישהו מת, זה לא סוף סגור. וכן, קיימים סיפורים שנגמרים בסוף פתוח. אבל תנו לי לספר לכם חוויה אישית: החלומות שלי, בניגוד לחלומות של אחרים, נוטים להיות בדיוניים לחלוטין, אני לא מכירה שם אנשים או משהו כזה, וזה מרגיש לי כמו סרט. ואז הסרט נקטע באמצע. לא בסוף פתוח, באמצע.

אם יש משהו שמאוד כדאי להימנע ממנו הוא סוף שכזה. אפילו אם בכוונתכם לכתוב סדרת ספרים, כל ספר אמור להגיע לכדי סגירת מעגל, ולו ברמה חלקית. אתם לא יכולים לגמור ספר כשכל הקצוות שלו פתוחים.

דוגמה לסוף פתוח תקין:

סוף פתוח סביר (סוף של סיפור אמיתי, רק קצת יותר מפורט):

כאשר אשתו סיפרה לו שהיא בהיריון, אף שידע שהיא רוצחת ופחד ממנה, הוא החליט לוותר על להסגיר אותה, על מנת שסוף סוף יוכל להגשים את חלומו ולהיות אבא 

העלילה הראשית של הסיפור למעשה נגמרה בעצם זה שהשניים חזרו לחיות יחד. הסופרת סגרה דלת אחת ופתחה דלת אחרת. במידה מסוימת, הסוף סגור - הוא תקוע איתה. מצד שני, הסוף מרגיש פתוח - איך הוא יצליח לחיות איתה? איך הילד שלהם יצליח לחיות איתה?

סוף פתוח לא סביר:

הוא ידע שהוא נלחם על חייו. הוא המשיך לרוץ אל תוך היער.

נו, נכון הסוף הזה קצת יותר מעצבן? אחרי הכל, רודפים אחריו, ואנחנו אפילו לא יודעים אם המרדף הסתיים. פה פתאום מספר האפשרויות עולה: יתפסו אותו, יהרגו אותו, יאיימו עליו, הוא יברח, הוא יילחם, הוא... פתאום הסוף הרבה פחות ברור ומשאיר אתכם עם הרבה יותר תהיות.

סוף חפוז

זה עוד משהו שמאוד בא לכם להימנע ממנו, ותאמינו לי, גם לקוראים שלכם. המטרה היא שהסוף לא ייראה כאילו מישהו בא אליכם עם אקדח ואמר "יש לך פרק אחד לגמור את הספר, אחרת..." אז אם באמת חייכם יעמדו בסכנה, בסדר. אבל אני בטוחה שהעורך שלכם יעריך אם תקחו עוד חודש לחשוב על סוף כהלכה. במידה ולא, כבר ישפרו לכם אותו בעריכה. אבל המטרה שלנו זה לא להוסיף לעורך עוד עבודה.

אם הפרק התקדם במהירות X, אל תעלו את הפרק האחרון לקצב 10X כי זה בהחלט עלול להוביל לטעות הבאה.

סוף לא ברור

הקורא שלכם קרא את הסוף שלכם ו... אין לו מושג איך באמת פתרתם את הסיפור. הוספתם מידע חדש שלא טרחתם להסביר, עדיין לא הבאתם על פתרונו עניין אחר וקריטי לעלילה, הופיעה דמות שלא הייתה אמורה להופיע בכלל. כל דבר שכזה יפגום בהנאת הקורא.

למה חשוב שסוף יהיה מספק? 

סוף גרוע (או אחרית דבר גרוע) יכול להותיר רושם רע על הקוראים. בסוף, זה מה שהם יזכרו. הספר היה יכול להיות טוב, ואז הגיע הסוף. זה נכון כמובן לא רק לספרים, אלא גם לסרטים או סדרות. אני יודעת שקודם אמרתי שאני לא מדברת על אחרית דבר, אבל לצורך העניין, אני כן אתייחס לאחד. בזמנו, קראתי את הספר "יונה ונער" של מאיר שלו. מי שיצא לו לעיין בדברים אחרים שקראתי שם לב שאני לא חסידה את הספר הזה, או אם נדייק, של הסוף של הספר הזה. אחרית הדבר סגרה את הקצוות שהיו יכולים להיות בעלילה בצורה הכי מלאכותית שקיימת. וההורים שלי אמרו לי "כן, אבל זה כתוב יפה". אבל היום, זה לא עובד ככה, במיוחד כשהרבה מהספרים לא רשומים בשפה של מאיר שלו.

כמו שאומרים, קצר ולעניין :)

לכתוב בזמן הווה או עבר?

 באנגלית, כתיבה בהווה או בעבר לא משנה יותר מדי מבחינה שפתית. כלומר, חוץ מזה שכתיבה בעבר מאלצת אותך להסתבך עם כל מיני העבר למיניהם (ויש הרבה כאלה). 

כך למשל:

בהווה: I don't eat.

בעבר: I didn't eat.

מבנה המשפט לא שונה כל כך.

אבל עברית? פה הסיפור שונה.

בהווה: אני אוכלת תפוח.

בעבר: אני אכלתי תפוח או אכלתי תפוח.

במילים, כתיבה בעבר לעומת הווה משנה את ספירת המילים כאשר מדובר במספר מגוף ראשון. במספר מגוף שלישי, ההבדל הזה נעלם. 

בהווה: הוא אוכל.

בעבר: הוא אכל.

אז אם קהל היעד שלך הוא קוראי וואטפד, זה לא ממש שיקול, כי אין צורך במספר מסויים של מילים. אפשר לכתוב סיפור בכל אורך.

אבל אם שואפים הלאה... כל עוד כותבים בגוף ראשון, מומלץ לכתוב בעבר  על מנת לחסוך במילים (או בעתיד אם אתם צריכים עוד מילים, אם כי כנראה יעלו עליכם).

אבל אם מספר המילים ממש לא מעניין אותך, יש עוד מספר דברים לשקול. אחד מהם, הוא הקרבה לקורא. כתיבה בהווה הופכת את הספר להרבה יותר ממשי. הוא מתרחש עכשיו. זו כנראה הסיבה שהרבה סיפורי נוער כתובים בהווה. אם כי סופרים טובים יודעים לגרום לך להיכנס לעלילה גם כשהיא מתרחשת בעבר. אם כי בגוף ראשון, שימוש חוזר במילה "אני" יכולה להלעות את הקורא ולהאט אותו. 

עוד עניין שיש להעלות על הדעת: האם אנחנו רוצים שלמספר יהיו תובנות בדיעבד? כאשר הסיפור מסופר בהווה, ברור שאין שום תובנות כאלה. אבל כאשר הוא מספר על העבר, לעיתים עלולות להיות תובנות שבראייה לאחור, "ירד האסימון". ייתכן שאם ברצונך לכתוב מספר לא מהימן, יהיה הרבה יותר אמין אם הוא משקר על מה שקרה בעבר לעומת ההווה. (אגב, אם תהיה בקשה, אפשר לכתוב גם על כותב בלתי מהימן).

הרי תחשבו לעצמכם, מה יותר סביר: שאדם יחיה בשקר מוחלט או שאדם יספר שקט מוחלט מתוך בחירה? ברור שהשני. כמובן, יש מקרים של פגיעה בתפיסת המציאות, אבל לפעמים רוצים לרמות את הקורא ולא את הדמות שדרכה הסיפור מסופר. 

עוד עניין, כתיבה בזמן עבר נחשבת יותר "קלאסית" לעומת כתיבה בזמן הווה שנחשבת יותר חובבנית. אין חובה להסכים, אבל ספרי מבוגרים נוטים להיכתב בעבר.

באשר לעדיפות של גוף ראשון או שלישי בזמן הווה, הייתי אומרת שגוף ראשון. בעוד שעבר מסתדר יופי עם שניהם, הווה לא מסתדר כל כך טוב עם גוף שלישי.

"הוא דוחף את הדלת שנפתחת בחריקה, הוא נכנס פנימה, הוא צועד בשקט..."

תקנו אותי, אבל זה נשמע כמו תסריט. לא הכי טבעי כי אנחנו לא מדברים ככה.

וזהו. יש להוסיף? יש תגובות למטה :)

דמויות מוצלחות של נשים

יש גברים ששואלים את עצמם: אבל איך אני כותב אישה?! (כמו שאני בטוחה שיש נשים ששואלות איך הן אמורות לכתוב דבר) אז אילו מאפיינים צריכים להיות לדמות נשית מוצלחת?

אישה חזקה

יכול להיות שמי מכם שמע על הביטוי "נשים חזקות". הכוונה היא לא בהכרח לנשים שחזקות פיזית (אם כי בהחלט אפשרי), אלא לנשים שחזקות נפשית. נשים שבהחלט יכולות להישבר, אבל הן ישות בפני עצמן, לא מצייתת לרצון הגבר או החברה בלי לחשוב פעמיים.

ברב הספרים הישנים, מלפני כמה מאות טובות, דמויות הנשים נהגו להיות פסיביות. הן פשוט עושת מה שהאבא או הבעל אומר להן, לא חושבות בשביל עצמן ויותר מדי פעמים מהזמן עלמות במצוקה. אבל מה שהיה נכון לפני 200 שנה... פחות נכון היום.

קחו את רב אגדות הילדים הקלאסיות: היפהפייה הנרדמת, שלגייה, סינדרלה, רפונזל. מה הבחורה עושה? הרבה כלום ושום דבר. התפקיד המרכזי של שתיים מהנשים הוא להיות חלק לא מבוטל מהסיפור "האישה הקטנה" או אפילו המשרתת של הבית. שלגיה מתנהגת עם כניסתה לבית הגמדים בחוצפה ואז כפשרה היא הופכת לעקרת הבית. והנסיך שמתאהב בה? חלילה לא בגלל אישיותה. כי מה הוא יודע עליה, בדומה לנסיך מהיפהפייה הנרדמת?

נכון, הסיפורים האלה ממשיכים לככב אצל ילדים, אבל יש כמה אנשים שעברו את הגיל.

אבל למה ללכת לספרי ילדים?

כבר הזכרנו פה פעם או פעמיים את הספר שהפך לכוכב ומאז נפל מגדולתו: דמדומים. והנה, שוב, גיבורה ראשית שלא עושה כלום כל הספר, שבא למות. הדבר היחיד שהיא מצליחה זה... לחזר אחרי בחור. הישג מרשים. 

אז, לא, אין צורך שהיא תהיה לוחמת. באמת שלא. אבל מספיק שתביע את דעתה ואשכרה תעשה משהו בספר חוץ מלהיות שם (וכן, אין לי ציפייה מדמויות של נשים שמופיעות לחצי שנייה לכל התכונות האלה, זה בסדר). 

ולמקרה שמישהו תהה, ההפך הגבור מזה הוא "העלמה במצוקה" (ולא, מישהי אכן יכולה להיות כלואה ובכל זאת לפחות לנסות להציל את עצמה או להראות שיש לה איזו אישיות. ותיאורטית, זה גם יכול להיות עלם במצוקה).

חלאס עם נשים סטראוטיפיות

מיליידי משלושת המוסקטרים היא בהחלט לא אחת הדמויות האהובות ביותר, אבל דבר אחד אפשר לומר עליה. היא מפילה גברים כמו זבובים. אז מה שאולי נראה שונה במאה ה-19, היום כבר הפך לטרנד. הבחורה המסתורית והסקסית. נשמע מוכר? בטוח נתקלתם.

אז בהמשך לקודם כמובן יש את "האישה הקטנה" אבל בנוסף אליה יש גם את "האישה הנודניקית", "הבלונדינית המטומטמת" ויש את "מלכת הכיתה" ויש את... אני באמת צריכה להשלים לכם את הפערים?

ולא, אין בעיה עם מישהי פופולארית או מישהו שהיא נודניקית, אבל לא שזה פחות או יותר כל האישיות. כי ברור שמלכת הכיתה חייבת להיות מגעילה וברור שהבחורה הנודניקית לא תתן לבעלה/חבר שלה מנוח לרגע והוא יהיה מושלם. הרי במציאות זה עובד בדיוק ככה. או שלא.

"אישה זה לא גבר. הו, כמה חבל!" (גבירתי הנאווה)

אם מישהו מכם מכיר את גבירתי הגאווה, יש שיר שנקרא "המנון לגבר". כל המשמעות של השיר היא לומר למה נשים הן למעשה נחותות, בעוד, איך הוא אומר "לרב, אנחנו (הגברים) כליל השלמות".

השיר הזה משעשע מכיוון שהוא כל כך דבילי שקשה לקחת אותו ברצינות. הבעיה מתחילה כשאנשים באמת חושבים ככה. אז בסדר, יש לך שוביניסט כדמות ראשית. בסדר, אפשרי. אבל זו לא סיבה באמת להוציא את כל הנשים כסוג ב'. אני בטוחה שהספרים האלה מסתובבים איפשהו. אני מקווה שלא אצלכם. כי אם כן, זה הזמן לשינוי גישה.

נשים שונות זו מזו

כמו שאצל גברים צריך להיות גיוון, גם אצל נשים. אלא אם כן קרה נס ויש לך אישה אחת בכל הספר. נכון שיש "מאפיינים גבריים" ו"מאפיינים נשיים", אבל בואו נודה, כל אחד משני המינים יכול להיות בעל כל מאפיין. אז מותר לכם לערבב קצת. זה נכון גם לגבי המראה.

נשים עם תסביך

תסביך זו לא מילה גסה. תסביך לגיטימי עבור גברים ונשים ואחד. אין אפליות בקטע הזה. אבל... למה לכל הרבה נשים בסיפורים יש תסביכים שרובם, איך לא, קשורים לגבר כלשהו? תסביך אח, תסביך אבא (לא, הכוונה היא לתסביך אלקטרה), תסביך בן זוג. לא יכולה להיות אישה בלי תסביך עם איזה גבר בחיים?

טוב, ברור שיש הרבה דמויות של נשים שלא. אבל... יש הרבה דמויות של נשים שכן. וכן, נכון, בעיות עם ההורים זו בעיה נפוצה בהרבה סיפורים. אבא לא אומר שהיא רק מחפשת אבא אחר בבני הזוג. ברור לי שאישה סטרייטית מחפשת גבר, אבל יהיה נחמד אם זה לא נובע מאילו בעיות כלשהן שגורמות לה להיות סתם תלותית.

אל תכאיבו לה (וגם לו) סתם

יהיה נחמד אם לדמות שלכם יהיה עוד תפקיד עלילתי חוץ מלגרום כאב לדמות הראשית, הגבר כמובן. מענים אותה בשביל למשוך אותו, הורגים אותו ומוציאים אותו למסע נקמה, עושים בה מעשי סדות כדי... טוב, נו, מה, חוץ מלעורר רגשות אצר גברים לנשים אין עוד תפקידים? במקרה שהראש שלכם שם, צאו משם מהר.

מבחן בקדל (Bechdel) ומבחן מקו מורי (Mako Mori): מבחנים לברטים (מבחן מורי גם לסדרות).

לפי מבחן בקדל, ביצירה (ספר/סדרה/סרט) שבהן נשים מיוצגות בהלכה:

1. יש לפחות שתי דמויות של נשים
2. הן משוחחות ביניהן
3. נושא השיחה אינו גברים

(יש שמוסיפים שעל הדמויות להיות בעלת משמעות ולא דמויות של סצנה אחת. כך למשל, אם יש שיחה רנדומלית בין שתי בנות שלא יוזכרו יותר על החופשה שלהן ביחד, זה לא ממש יחשב).

אני טוענת: תלוי מי הגבר ובסיטואציה.

אם למשל, שתי בנות מדברות על רק כמה גבר מסויים לוהט, טוב, זה בהחלט לא משהו.

אבל אני אתן דוגמה אצלי: שתי חברות מדברות ביניהן, האחת שואלת את השנייה למה סיפרה שקרים על אחיה. אז נכון, יש פה גבר בסיפור, אבל באותה מידה, השיחה הזו הייתה יכולה להיות על אישה או בין שני גברים. ולצורך העניין, שתיהן דמויות משניות (כי אל תשאלו אותי למה יש לי נטייה לרשום סיפורים עם גברים כדמות ראשית).

עוד מבחן, הוא מבחן מקו מורי, ובו הקריטריונים הם:

1. לפחות אישה/נערה אחת
2. הדמות שלה עוברת שינוי משמעותי (מה שנקרא קשת נרטיבית או באנגלית Story arc z)
3. הסיפור שלה (והשינוי שלה) לא קשור לתמיכה בגבר.

אם זה גורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם, גם בפח הזה נפלתי. טוב, לפחות במספר 3. אם כי הם היו במצב של תמיכה הדדית, ובואו נודה, הוא היה זקוק לקצת יותר תמיכה ממנה. מבחורה עצבנית שנראה ששונאת את כל העולם היא הופכת לבחורה שמתאהבת לראשונה, עם כל הבלבול שבדבר, במיוחד שבן הזוג שלה... יוצא דופן ביותר מדי דרכים. ולא כי הוא מושלם, חלילה. השינוי שלה התחיל לא כי היא רצתה לתמוך בו, אלא כי הייתה מסיבת ריקודים והיא לא רצתה להיות לבד. מניע אנוכי לחלוטין. וזה לא שהאנוכיות שלה נעלמה אחרי ערב אחד. היא הייתה צריכה ללמוד בדרך הקשה שבטנגו יש שניים.

מוזמנים לראות שיש לא מעט קלאסיקות "גבריות" שלא ממש עומדות במבחן הזה. קחו של שרלוק הולמס. דמויות של נשים הן דבר נדיר, ואפילו שווטסון מתחתן (עם אישה, למקרה שהיו תהיות), הדמות שלה לא מקבלת עומק אף פעם. שמישהו יתקן אותי אם אני טועה, אבל לא נראה לי שההוביט או שר הטבעות עונים לאחד המבחנים (ההוביט קראתי לפני משהו כמו 15 שנה ושר הטבעות לא שרדתי הרבה). זאב הים (ג'ק לונדון) אולי עובר את המבחן השני, אבל האישה היחידה בכל הספר לא מופיעה ברובו בכלל. ב"שלושת המוסקטרים", השיחות של המלכה אן עם המשרתות שלה (ובכלל אגב) תמיד קשורות... למלך. (שמישהו יתקן אותי אם אני טועה, כמובן). 

זה לא שאני מכריחה אתכם להיות נאמנים לשני המבחנים או בחיים בשום פנים ואופן לבחור מאפיין סטראוטיפי, כי גם כשזה מגיע לגברים, זה בלתי נמנע. תמיד יהיו קלישאות. רק תשתדלו שלא כל הדמויות שלכן יראו ככה.

אני עדיין מחכה למדריך לגברים. כי אפילו שהדמויות הראשיות שלי הן גברים, עדיין זה יותר מעניין נשים ועדיין יש המון מקומות לשיפור.

מתכנן מול זורם

אז דנו ודנו ושוב דנו על מתכננים ועל זורמים. אז למה אנחנו שוב פה? כי... אפשר? כי נגמר לי על מה לכתוב?

אבל מה יש לכתוב עוד?

אנחנו נחשוב על זה, ביחד. 0:) יותר נכון... אני אחשוב על זה עם עצמי. אולי נעשה סיכום בצורת שאלות ותשובות בנושא :)

מה זה זורם?

למקרה שיש מישהו שפספס (וקורא בכלל), בזורם הכוונה למישהו שזורם בכתיבה שלו. כך שזה בעצם ההפך ממתכנן.

הרב מתכננים או זורמים?

אם היה מדובר בשתי קטגורית נפרדות ולא ברצף, התשובה הייתה מתכננים. רק תנסו לראות כמה סופרים באינטרנט ממליצים בחום על תכנון ואומרים שזה בלתי אפשרי בלי תכנון וכמה יגידו לכם "יודעים מה? אני לא מתכנן/ת."

מה זאת אומרת רצף?

יש אנשים שיודעים כל פרט שהולך לקרות מההתחלה ועד הסוף ואין להם שום הפתעות. לפחות עד שהם לא מחליטים שבא להם לשנות משהו. מצד שני, יש אנשים שיש להתחלה, אמצע, סוף וכל השאר בגדר תעלומה. יש אנשים אפילו יותר גרועים שיש להם התחלה, אין באמת סוף, ושלא נתחיל אפילו לדבר על אמצע. אני מניחה שרבים מאלה שמפרסמים באינטרנט הם כאלה. כי אחרת, איך הייתם מסבירים את זה שסיפור מוקפא אם הכל גמור וכל מה שהם צריכים זה לעשות קליק ולפרסם? הם לא עד כדי כך עמוסים בחיים.

עכשיו, לא כולם מתכננים הכל עד הפרט האחרון או לא מתכננים כלום. יש כאלה שהתכנון שלהם יחסית רופף. ככל שהתכנון יותר רופף, הם מתקרבים לזורמים. ככל שהם מתכננים יותר... טוב, נחשו לבד.

אז מה אני?

הסבירות היא שאתם לא באף קצה קיצוני של הרצף. אבל זה לא באמת משנה.

האם יש הבדל בין מישהו שתכנן את הספר שלו לבין זה שלא?

תאורטית, לא. ספר טוב יכול להיות לא מתכונן וספר גרוע יכול להיות מתוכנן בקפידה. זה לא אינטואיטיבי, אבל הרשו לי להסביר.

נתחיל מהחלק הקל יותר: ספר טוב על אף שלא תוכנן. אם לסופר יש מספיק יכולת לעקוב אחרי מה שהוא עושה והוא מצליח לשים לב לדברים בעריכה, הספר הזה יכול להיות טוב. לא מסכימים? תשאלו את סטיבן קינג, נראה מה הוא יגיד לכם על זה.

אבל, אתם שואלים את עצמכם, איך ספר שתוכנן בקפידה יכול להיות לא טוב? לכך, קיימות שתי אפשרויות. האפשרות שהיא כנראה פחות סבירה היא שלכותב אין שום היגיון פנימי שהוא יכול ליישם בסיפור שלו. הוא מתכנן דמויות לא ריאליות ומצבים לא ריאלים. ולא, אני לא מדברת על אלפים או ערפדים. אני מדברת על דמויות או מצבים שאתם קוראים ולא יכולים לדמיין שיכול להיות מישהו כזה במציאות, גם אם נוריד לו את כל התפאורה העל טבעית במידה וקיימת.

דמיינו למשל, שעושים ספר על אלף מושלם, שאפילו פגם אחד אין לו. בסדר, אלפים לא קיימים אבל האם בני אדם מושלמים כן קיימים? לא.

אופציה שנייה היא... שהם לא נועדו לתכנן או שלפחות יש להם קושי ניכר לתכנן. יכול להיות שהם תכננו, וזה נראה להם טוב, וברגע שהם גילו שזה לא משהו... היה להם הפחד לשנות. או שאולי זה בכל זאת נראה להם טוב.

אז מה עדיף לי?

אם הייתי צריכה לבחור, אני הייתי בוחרת לתכנן. אבל כיוון שאני לא כל כך יכולה לבחור כי המוח שלי לא עוקב אחרי התכנונים של עצמו אז... אני לא. אני אישית חושבת שהחיים שלי היו קלים יותר אם היה לי מושג מה יהיה בסצנה הבאה.

יכול להיות שיש מי שיאמרו דווקא את ההפך, יותר מרשים לכתוב ספר כאשר אין תכנון. מי אני שאתווכח איתם?

אז לכל אחד עדיף משהו אחר. אם אתם מרגישים שאתם לא יכולים לכתוב שורה בלי לתכנן את הכל מא' ועד ת'. תכננו. אם אתם מרגישים שתכנון מגביל אתכם, לכו על האופציה השנייה. ואם אתם הולכים על תכנון חלקי, זה גם בסדר. אבל תזכרו, איזו אופציה שלא בחרתם, אתם תמיד יכולים לשנות. וקחו בחשבון שיש ז'אנרים שפחות קשה להיות זורמים לגמרי (למשל, מתח). עדיין לא הומצא הז'אנר שבעייתי בו להיות מתכנן דקדקן.

כיצד משפיע עליי להיות לא מתכנן?

איך משפיע להיות מתכנן זה קל. אתה עובד כמו חמור, אבל בסוף העולם פרוש לפניך על מגש של כסף. אבל מה עם ההפך?

אחת הבעיות הכרוכות בכך הוא קושי לעקוב אחרי חורי עלילה. על מנת לפתור בעיה זו, במקום לרשום את הסיפור בראשי פרקים לפני הכתיבה, עשו זאת לאחריה. כך, יהיה לכם קל יותר לעקוב אחרי אי אילו דברים שעשיתם ודורשים התייחסות.

נפשית, זה גם עלול לתסכל. אני מניחה שמצב של מחסום כתיבה הרבה יותר תדיר. יכול להיות שאתם לא יודעים מתי ואם בכלל תגידו לסוף המיוחל ש... אני מקווה בשבילכם שהצלחתם לתכנן אותו, כי מניסיון, לא כיף ללכת לסוף שמשתנה כל כמה פרקים.

כמובן, שכאשר משנים סוף כל פעם, אז צריך לפעמים לשנות את מה שהיה מראש בהתאם. לפעמים פחות ולפעמים יותר. הרבה יותר.

מה לגבי תכנון דמויות?

תכנון מדוקדק של דמויות הולך לרב יד ביד עם ספר מתוכנן. תכנון פחות מדוקדק יותר הולך טוב עם חוסר תכנון. האם בלתי אפשרי לתכנן ספר בלי דמויות מפורטות פלאים או שלא לתכנן ספר עם דמויות מפורטות? כשתנסו, תגידו לי.

מספיק ארוך לכל הדעות. אם יהיו שאלות נוספות, תשאלו :)

פגמים לא נפוצים לדמויות

יש כל כך הרבה תכונות ומאפיינים אנושיים, אבל לא כולם נכנסים לתור ספרים. אז הנה כמה: 

כללי

המתנצל הסדרתי

יש אנשים שמתנצלים המון. עם זאת, לרב זה נובע מבעיה פסיכולוגית כלשהי. אבל לפעמים נובע מחוסר הרצון להיקלע לקונפליקט, חוסר ביטחון, ניסיון לרצות אחרים, וכו'.

חסרי חוט שדרה

לפעמים זה רק עם בן/בת הזוג, לפעמים גם זה בתוך חברה. אלה האנשים שלא משנה מה תציעו... הם יזרמו. לפעמים נדמה שאין להם דעה. ייתכן שהתנהגות זו נובעת מאותן סיבות כמו קודמו (פחות אולי בעיה פסיכולוגית).

המאחר הכרוני

יש מה להכביר במילים?

הרובוט האינטלקטואל

לפעמים יכול להיות מישהו חכם ו/או בעל ידע רב שאוהבים להרהיב בו... ואז כל הקטע הרגע והאישי נדחקים לצד (לא, אין לי כוונה להעליב את האנשים הנ"ל. אבל בהצלחה עם דייטים).

הווכחן

אתם לא באותו ראש? סיכוי טוב שהולך להתחיל וויכוח. ולא, אני לא מדברת על ריבים ברמה של צעקות. טוב, אולי של הצד השני.

הביקורתי

אלה שתמיד יש להם משהו רע להגיד. אבל דברים טובים? לא תודה.

דמות הליצן

בדרך כלל אצל גברים. לפעמים למבוגר נטיות לספר בדיחות שמתאימות לרמה האינטלקטואלית של ילד, גם כשבן שיחו... הוא אולי הילד שלו, אבל עבר את גיל 18.

מכורי קניות

אף שנשים יותר מזוהות עם זה, גם גברים יכולים להיות מכורים לקניות. אם לא של בגדים, זה יכול להיות גם גאדג'טים או משחקים.

דורשי תשומת לב

כולם אוהבים תשומת לב. אם מדובר בשני אנשים בלבד, כל אדם נורמלי היה נעלב או מתעצבן שפשוט מתעלמים ממנו (טלפון, למשל) אבל כשמישהו נמצא בקבוצה ועדיין דורש תשומת לב כל הזמן.(לא משנה אם מכולם או ממישהו ספציפי...) זה כבר לא נעים. נובע מביטחון ברצפה.

האדם שלא זוכר שמות של אחרים

דמיינו לעצמכם שאתם לא זוכרים את השמות של האחיינים או הנכדים שלכם. או אולי אתם יודעים, רק קשה לכם לשייך אותם לפרצופים הנכונים.

הורים

האגוצנטרי

מצבים בהם ההורה בטוח שמה שטוב לו, טוב לך. אז מה אם זה לא נכון. והוא פשוט לא מצליח להבין איך אתם לא חושבים בצורה זהה.

מעדיף את החבר

מה קורה כשההורה מראה באופן מופגן העדפה לחבר של הילד שלו על פני הילד שלו? חושבים שזה דמיוני? צר לי לאכזב (לא מדובר באף אחד מההורים שלי).

הורים בגלל חוסר

יש אנשים שבוחרים להפוך להורים כי הם איבדו מישהו קרוב (אז הם מרגישים שהם צריכים מישהו אחר לטפל בו) או מישהו שיאהב אותם. האם זו באמת הסיבה הכי טובה להביא ילד לעולם?

המשליך

ההורה שהיה לו חלום, וזה לא משנה אם הוא הגשים אותו או לא, אבל הוא מעביר את החלום לילד. אז מה אם הילד לא רוצה?

האח החכם, האח הקיים

אני מניחה שזה יותר נפוץ כשזה שני אחים, אבל כאשר יש שני אחים שאחד מהם (לרב הבכור או לפחות התאום), מוצלח יותר מאחיו (או אחותו כמובן), עד שאחד ההורים אם לא שניהם מפלים, ולו במחשבה בין השניים. האחד הוא הילד המבריק והשני הוא... טוב, גם הילד שלהם.

ההורה המנותק רגשית

ברור, לא כל אחד חייב לגעת בכל אחד, אבל בעוד יש הורים שבהחלט אין להם בעיה לתת חיבוק או נשיקה לילד שלהם, יש הורים שיעשו זאת לעיתים נדירות בלבד. את המגע הם יחליפו באמצעים אחרים. באופן כללי, הבעת חיבה באופן גלוי וברור זה לא הצד החזק שלהם, אף שאין זה אומר שהם לא אוהבים את הילדים שלהם. הבעת חיבה אצלם לרב תתבטא בדברים אחרים (למשל, מתנות). יש לכם משבר רגשי? אולי כדאי שתחפשו מישהו אחר.

המחמיאים/המזלזלים מאחורי הגב

זוכרים את הביקורתיים שעליהם דיברתי רק לא מזמן? כשהם הופכים להורים, כשיוצאת להם מחמאה מהפה זה בהחלט יכול להיות... מאחורי הגב. אבל מצד שני, אין להם את האומץ אולי לומר לילד שלהם שהוא לא מספיק חכם בשבילם, אבל בשביל מה יש שני הורים אם לא בשביל לעשות בדיוק את זה?

אנטי גיבור

על מנת להבין מיהו אנטי-גיבור, עלינו להבין מיהו גיבור. הגיבורים מחולקים למספר קטגוריות (1+2). הקטגוריות מתחלקות בהתאם לעליונות הגיבור לעומת הדמויות האחרות (ירשם כ"סובביו") ולעומת בני אדם בשר ואדם (ירשם כ"אנושות"). הגיבורים השונים התפתחו בתקופת שונות.

• העת העתיקה: הגיבור המיתולוגי - אל או דומה לו, מתעלה על סביבתו והאנושות (הרקולס)
• ימי הביניים: הגיבור הרומנטי - מתעלה על סביבתו אך לא על האנושות (המלך ארתור)
• הרנסאנס: הגיבור מעל הממוצע (high mimetic) - גיבור אנושי שמתעלה על האנושות אבל לא על סביבתו 
• המחצית הראשונה של המאה ה-20: הגיבור הממוצע (low mimetic) - גיבור אנושי ורגיל שאינו מתעלה על סובביו או על האנושות
• בן זמננו: הגיבור האירוני - גיבור אנושי שנחות מסובביו והאנושות.

קצת היסטוריה ׁ(3)
האנטי גיבורים הופיעו עוד בזמנים העתיקים, אך הם החלו להופיע יותר במאה ה-17 והמאה ה-18, אך האנטי גיבורים זינקו במספרם במאה ה-20 בתגובה לחוסר הוודאות כלפי הערכים המסורתיים, שהובילה בתורה למודרניזציה. בני האדם פתאום "התגלו" כיצריים. כיוון שהתחושה הכללית הייתה של אובדן בתוך עולם התגליות החדש, סופרים החלו לייצר את מי שאינם מתאימים לחברה, קורבנותיה המובלים בידי כוחות בלתי מובנים בעולם עוין. הגיבורים, מאנשים בעלי כוח או מעמד, הפכו להיות אנשים מן השורה. פתאום החלו לעלות נושאים כמו מלחמה או אי ודאות פוליטית. האנטי-גיבורים לוקים בגדולה, חסד כוח ו/או הצלחה חברתית.

מיהו אנטי גיבור?: (4)

"האנטי-גיבור הוא בעצם היפוכו המושלם של הגיבור הקלאסי, והוא לעיתים קרובות תוצר של החברה המודרנית; דמות ששורשיה נטועים בעולם האבסורד, וניתן לומר שהוא מגלם את ניפוצם של האידיאלים החברתיים בני זמננו. אמנם הוא מעורר לעיתים גיחוך או סלידה בתחילה, אך במהלך היצירה הוא רוכש את לבו של הקורא, שלומד שדווקא תכונותיו הזרות, המגוחכות, או לחלופין השליליות, הן אלו שמעוררות בנו אמינות וחושפות, בסופו של דבר, את פגמי החברה."

אם כי לפעמים קשה לסמפת אותו או שהוא בהחלט לא מייצג את פגמי החברה, אלא בעיקר את הפגמים האישיים שלו.

כיצד מגדירים מיהו אנטי גיבור? (5)

שיטת הצירים

ניתן להתייחס לכל דמות שהיא, טובה או רעה, בהתייחס לארבעה צירים שבצד אחד יש הרואיות בצד השני חוסר הירואיות.

ציר אחד: מטרה מול ביצוע

ציד שני: פעולות מול התנהגות

אם הולכים לפי הציר הראשון, האנטי גיבור הולכים משתמשים בפעולות לא הרואיות כדי להגיע למטרה הירואית.

אם הולכים לפי הציר השני, האנטי גיבור עושה מעשים טובים, אבל יש להם התנהגות על הפרצוף.

כלומר: מטרה טובה, אבל האמצעים שלהם פחות מקובלים על הדעת או לחילופין, הפעולות חיוביות אבל ההתנהגות שלהם מקשה להתחבר אליהם. יכול להיות שמדובר במשהו כמו עישון, שתייה או סתם אופי דפוק. 

עם זאת, קטגוריות אלה יכולות לבלבל, כי לעיתים נכנסים אליהם גם יריבים או גיבורים מהסוג הרגיל.

הבעייתיות בשיטה

אנחנו מניחים שכל אנטי גיבור חייב שיהיה בו משהו הירואי. צר לאכזב, הם אמנם מעטים, אבל יש אנטי-גיבורים שאין בהם שום דבר הירואי.

.

שיטת האידיאלים

האנטי גיבורים הם מי שמייצגים בצורה פחות טובה את האידיאלים של הזמן והמקום עליו נכתב הסיפור. האידיאלים האלה יכולים להיות הן מבחינת השקפת עולם והן רגשית ולעיתים אפילו פיזית (בעלי מום).

הבעייתיות בשיטה

לא כל פעם שהדמות לא מסתדרת לנו עם הדמות המושלמת היא הופכת לאנטי-גיבור. אמנם זה נכון לאידיאלים, ולפעמים יכול להתאים לאדם עם בעיות רגשיות עד כדי קושי בסימפות, אני פחות רואה איך מום פיזי הופך מישהו לאנטי גיבור. האם קווזימידו (הגיבן מנוטרה-דאם) הופך לאנטי גיבור רק כי הוא גיבן וחרש כמעט? לא נשמע לי נכון.

סוגים של אנטי-גיבור (6)

אז אחרי שהגענו למסקנה שקשה לשים את כל האנטי-גיבורים תחת מקשה אחת, אולי הגיע הזמן להציג סוגים של אנטי-גיבורים. אגב, קחו בחשבון שאת רב הדוגמאות לא קראתי, אז הן מהאינטרנט או ממישהו שקרא. אז אם זה לא מדוייק, עימכם הסליחה, מוזמנים לתקן.

האנטי גיבור הקלאסי: אחד מהעדר (7)

האנטי-גיבור הזה יוצא מנקודת מוצא כמו של רב דמויות הספר. גם הוא, כמו השאר, הולך לפי מוסכמות חברתיות קיימות, שהקורא אמור לראותן באור שלילי. אבל בשלב מסויים, הוא "מתפכח", ולא פעם עושה יד נגד אותן מוסכמות. רק שהרבה פעמים... לא בהכרח הולך לו.

דוגמאות:

• וינסטון סמית' (1984).
• גאי מונטאג (פרנהייט 451).

האמת היא, ששתי הדוגמאות האלה די דומות. 1984 מדבר על עולם בו שולט האח הגדול (משם הגיע הביטוי המפורסם) בעוד פרנהייט 451 מדבר על עולם בו שורפים ספרים ומתקצרים גם את היצירות הכי גדולות במטרה להפוך את האנשים לרדודים יותר. שתי הדמויות בשלב מסויים בספר מגלות שהמציאות הזו מעוותת, עד שבסופו של דבר משהו בתוכם אומר שהם צריכים לעשות שינוי. שזה... די מה שאמור לקרות בסוף הזה.

לא מוסרי/מוסר אפור/מוסר מוטל בספק

בניגוד לקודמו, האנטי-גיבור הזה יוצא דופן ביחס לחברה. יש לו לפעמים אפילו נטייה להתבלט, עם אפשרות סבירה בהחלט להיותו בעל כוח והשפעה (גם אם לא מהרגע הראשון). 

דוגמאות:

• דוריאן גריי (תמונתו של דוריאן גריי).:
• דוריאן גריי אמנם לא התחיל כדמות לא מוסרית, אך במהלך הספר, עם הפיכתו לצעיר על אף התבגרותו מקבל ספר שגורם לו לשנות את התנהגותו ולהעדיף חיי מותרות עד לרמת כשל מוסרי.

הנוקם

אפשר לשים אותו לפעמים תחת האנטי-גיבור בעל המוסר המוטל בספק, אך כיוון שיש לא מעטים כאלה, אולי יש מקום לתת לו מקום משלו. בסיפורים האלה, לא פעם, יש קורבנות נוספים ולא פעם הנקמה לא מתוקה כל כך בסופו של יום.

• אדמונד דנטס (הרוזן ממונטה כריסטו)
• לדנטס היו חיים טובים, הוא עמד להתארס לאהובת ליבו מרצדס ולהפוך לרב חובל של ספינת סחר. אבל היו מי שחמדו בארוסתו (פרנדד), תפקידו החדש (דנגלאר) ורכושו (קאדרוס). השלושה מביאים לכליאתו באמצעותו של שופט היודע בנוקשותו, אשר לו טמנו פח. במהלך שהותו בכלא, דנטס התיידד עם אסיר כומר. לפני מותו, סיפר הכומר לדנטס על אוצר. דנטס משיג את האוצר ויוצא למסע נקמה במביאי רעתו.
• המלט (המלט) - כן, אני יודעת שזה מחזה.
• המלט, שרוחו של אביו נגלתה אליו ואמרה לו שמותו לא היה טבעי אלא מעשה ידיו של קלאודיוס, דודו שירש את השלטון. המלט, שמגלה שאכן כך הדבר, פוצח במסע לנקום בדודו. מסע שגובה לא מעט קורבנות.

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות

אם נחזור לתיאוריית הצירים, הרי שהוא אנטי-גיבור בהתאם לציר הראשון. הכוונה שלו טובה בסוף היום, הוא רק עושה את זה בדרך... לא משהו.

דוגמאות:

• אדוארד רוצ'סטר (ג'יין אייר) - או כך האינטרנט טוען.
• אדוארד נכנס לנישואין מתוך מרמה עם אישה הרסנית. לכן, הוא נועל אותה ואף מנסה להתחתן עם ג'יין אייר מאחורי גבה. בסוף הסיפור, כאשר ביתו מוצת, רוצ'סטר מנסה להציל את אשתו, אך לשווא. הוא יוצא עיוור וחצי משותק בידו מהתקרית.

הדמות עם ההתנהלות ההרסנית

מכירים את הבלש הממורמר הזה שהוא אלכוהוליסט, או מי יודע, אפילו מסומם? כן, על הבחור הזה בדיוק אנחנו מדברים. כמובן, דמויות נוספות יכולות לנפול בקטגוריה הזו. לפעמים ההתנהלות הדפוקה נובעת מאישיותם, אך לפעמים יש מרכיב יותר גדול (טראומה מהעבר, הפרעה נפשית).

הערה: אין בכוונתי לומר שאנשים בעלי טראומות או הפרעות נפשיות יש הפרעות הרסניות.

דוגמאות:

• ג'יימס בונד (ג'יימס בונד): 
• ג'יימס בונד, במיוחד המקורי, הוא דמות בעלת תפקיד הרואי. בספרים המקוריים הוא משמע מרגל במלחמת העולם השנייה. אבל לצד זה מופיעים שתייה, עישון, סמים ואיך לא, פלרטוט עם נשים
• רודיון רומנוביץ' רסקולניקוב (החטא ועונשו)
• מצד אחד, הוא יכול להיות חם ורחום, תורם לצדקה. אבל מצד שני... לפעמים הוא יכול להיות גם אנטי חברתי בעל שגעון גדלות וזה עוד לפני שהכנסנו לרשימה רצח.

האנוכי

יש אנשים שהם לא רעים בהכרח, אבל בסופו של דבר, הם עושים את מה שהם עושים ממניעים אנוכיים בלבד, ולא לטובת הסובבים אותם. לעיתים אפילו יכול להיות הגיבור מהסיבות הלא נכונות, כפי שניתן לראות בדוגמה הראשונה.

דוגמאות:

• סקרלט או'הרה (חלף עם הרוח)
• היא מתחילה את דרכה בתור עשירה חוצפנית. בהמשך, היא הופכת לאשת ברזל במקום להיות הליידי שמצפים ממנה במטרה לדאוג לרווחת משפחתה, היא מוכנה ללכלך את שמה הטוב וכבודה לשם כך.
• האקלברי פין (האקלברי פין)
• האקלברי במהלך מסעותיו פוגש את ג'ים, עבד שחור. הוא לא עוזר לו מתוך האמונה כי מגיע לו להיות חופשי, אלא פשוט... כי זה נוח לו ומסתדר לו.

הגיבור המתנדנד

יש מישהו שכל הסיפור בכלל לא מעניין אותו. עד שדוחקים אותו לפינה בצורה כזו או אחרת, ופתאום זה הופך לעניינו. ואז הוא חובר לצד של הטובים. לפעמים יכול להיות שגם יהיה לו קל למדי להיקלע לעשות דווקא את הדברים הלא נכונים, לרב ממניעים אנוכיים כלשהם.

דוגמאות:

אדמונד (האריה, המכשפה וארון הבגדים)

ד"ר גיקייל (המקרה המוזר של ד"ר ג'ייקיל ומר הייד)

היריב לשעבר

בניגוד לדוגמאות הקודמות, האנטי-גיבור הזה אינו הדמות הראשית בסיפור או אפילו הפרוטגוניסט (מקדם העלילה).

באופן לא מפתיע, זה האנטי-גיבור שכנראה הכי פחות מופיע בספרות, אבל בהחלט יכול להיות קיים בסדרות טלוויזיה או סרטים. זה מי שהתחיל בצד של הרעים, אבל מלכתחילה, יכול להיות בהחלט שהיה בו צד שנטה דווקא לצד השני. בסופו של דבר, הוא מוצא את עצמו עוזר לגיבור להתמודד מול היריב המרכזי.

דוגמאות:

• לוק קסטלאן (סדרת הספרים פרטי ג'קסון והאולימפיים):
• לוק קסטלאן הינו בנו של האל הרמס, ובמקור היה מצוות למחנה החצויים. במהלך חייו, לוק פגש את אנבת', ביתה של אתנה. הוא הבטיח לה שיחד הם יהיו משפחה. בגיל 17 נשלח למשימה להביא תפוח מוזהב, משימה אליה נשלח הרקולס לפניו. כאשר לא הצליח למלא אותה, ובמקום הצליח להביא את אחד מטפריו של הדרקון השומר, לוק זכה ללעג האלים. כתוצאה מכך, התעורר בו יצר הנקמה. כתוצאה מכך, חבר לקרונוס, הטיטאן אבי האלים. אך במהלך שהותו עם הטיטאן, לוק מגלה שהוא רודן ובסופו של דבר, מאויים על ידיו יותר מאשר נאמן לו. בקרב האחרון, כאשר לוק נותן לקרונוס את גופו ככלי עד שיוכל לשוב לגופו המקורי, לוק הורג את עצמו ביחד עם קרונוס כאשר אנבת' מזכירה לו את הבטחתו הישנה.

מקורות:

1) האנטומיה של הביקורת 1- סיקור של פרק ראשון בלבד (באנגלית)
2) האנטומיה של הביקורת 2 - מצגת (באנגלית)

3) האנטי גיבור בספרות המודרנית - מאמר (באנגלית)

4)  ויקיפדיה
5) Sarcastic Productions - הגדרת אנטי-גיבור (סרטון דובר אנגלית עם כתוביות באנגלית)

6) reesdy - סוגי אנטי גיבור (חלקי).
7) TED - האנטי גיבור הקלאסי (סרטון באנגלית שכולל גם כתוביות בעברית)