תפסיקי להמציא מושגים לא קיימים
אווץ', מתי פעם אחרונה עשיתי את זה? (טוב, נו, יש מצב המצאתי תרגומים מוזרים לדברים). אבל זו לא המצאה שלי.
נגיד שלא המצאת את זה. אז מה זה?
אדם בטוח שהוא מתחזה. כלומר, לא במובן אולי המילולי של המילה, אבל הוא לא מצליח לייחס לעצמו את ההצלחות שלו.
כלומר?
אדם מסויים רואה את הקשיים שלו ולא את הקשיים של אחרים ולכן הוא אומר שהוא פחות מוצלח מאחרים, וגם כאשר הוא מצליח, הוא אומר לעצמו שזה היה מזל או שזה לא באמת.
זה השילוב בין חוסר ביטחון עצמי למרות תוצאות שאמורות להפריך אותו לצד פחד לחשוף את הקשיים והמחשבות שלהם מול אחרים כדי שחס וחלילה, חס ושלום, לא יתנו להם ביקורת שלילית.
מכירים את הכותבים האלה שתמיד חושבים שהם כותבים גרוע? אלה.
מה ההבדל בין זה לבין פרפקציוניזם?
לפעמים הם דווקא הולכים יופי יחד. אחד מחמשת תתי הסוגים של תסמונת המתחזה מדברת בדיוק על פרפקציוניזם. על מנת לקרוא על הסוגים השונים, חפשו "תסמונת המתחזה סוגים". אצלי זה הופיע בקישור השני בחיפוש. אני מניחה שלכותבים מתאים בעיקר הפרפקציוניסט או "הגאון הטבעי" (או שנולדת עם יכולת כתיבה, או שבחיים לא יהיה לך את זה).
אז אני לא 100% שלם/ה עם עצמי? מה הבעייתיות בזה?
תסמונת המתחזה יכולה למנוע מאדם לפרסם, לגמור או אפילו לכתוב. כי הרי בטוח שהוא גרוע, כך אמר הראש שלו.
כיוון שיש פחד מהצלחה וכישלון, נוצר מצב של תקיעות.
ואתם יודעים מה קורה במצב של תקיעות? חוסר עשייה.
אז נכון, תסמונת המתחזה לא מוגבלת לעולם הספרות או אפילו לאומנות, אבל מטרתי היא לא להיות פסיכולוגית בכל תחומי החיים. אז יכול להיות שבמקומות עבודה זה יגרום לחוסר רצון להתקדם או בזוגיות, יש תמיד תחושה של ביקורת. אבל כשאדם רוצה ליצור, אבל מפחד מכל תוצאה באשר היא, אז הוא פשוט... לא יוצר או שהוא יוצר וזה נתקע בדרך, והיכולת שלו לא פורצת החוצה.
נסו לחשוב רגע, האם זכיתם לביקורות טובות מאנשים שקראו את הספר (בהנחה שקראו, כמובן. ולא, לא הייתי בונה על ביקורות בוואטפד). כיצד אתם מרגישים עם הביקורות האלה? מאמינים להם? אם לא, ברכותיי, כנראה יש לכם תסמונת המתחזה. אם כן, אז אולי עדיין יש לכם אותה, אבל הם בהחלט עוזרים לכם לצאת ממנה.
פרסום
טוב, לפעמים לאנשים גם אין את הכסף להשקיע בזה (בכל זאת, דרושים 40,000 שקל מיותרים, כן, גם בהוצאות מסורתיות, וזאת בניגוד לחוץ לארץ, שם ההוצאה עצמה אינה עולה כסף בהוצאה מסורתית). כמובן שזה כשלעצמו מעלה הרבה מאוד חששות. האם שווה לי להשקיע כזה סכום בלי יכולת לדעת אם תזכה לתגמול? עבור מי שלא מפחד, אין בעיה. גם אם בהוצאות המסורתיות לא מקבלים אותו, יש הוצאות פרטיות, שם סף הקבלה נמוך עד אפסי. ותיאורטית, אפשר גם בלי חברת הוצאה, אלא לקחת אנשים שונים שיעבדו על זה כפרילנסרים, ורק למצוא מי שידפיס.
אז אם הפחד שלכם הוא כסף, אז זה לא מעיד על תסמונת המתחזה כשלעצמו. כי זה לגיטימי, במיוחד אם אתם בשלב בחיים שהעתיד הכלכלי שלכם לא ברור. גם בואו נודה, פרסום ספר בעברית קשה פי מיליון מפרסום ספר באנגלית או כל שפה מדוברת אחרת לצורך העניין. למה? כי אם אנחנו מעריכים ש-1% מהאוכלוסיה יאהב את הספר שלכם (ואני מאוד אופטימית), יש עדיין פער בין 100,000 (ישראל) לבין 3,500,000 ( ארה"ב) או 665,000 (ברטניה). המספרים האלה נשמעים ממש לא רע, אבל... רב הספרים לא נמכרים באחוזים האלה. לצורך הערכה, הספר "יונה ונער" אכן נמכר ב-100,000 עותקים. ואין הרבה סופרים בארץ שמגיעים לכמות הזו. למעשה, יש סיבה שלרב הסופרים יש עבודה נוספת (ואגב, הסופרים המוכרים לא משלמים. למה? כי יודעים שהם רווחיים).
אם הגעתם עד הלום, הסבירות שיש לכם תסמונת מתחזה היא נמוכה. כי מי שיש לו את התסמונת, כנראה גם לא יסיים לכתוב כלום. אז אתם יכולים להירגע, אתם נורמליים. חשש מעתידכם הכלכלי מתקבל על הדעת לחלוטין. אבל אם בכל זאת הביקורת העצמית מנקרת בראשכם... אולי עוד לא ניצלתם.
סיום הסיפור
התחלתם לכתוב. הידד! יכול להיות שאין לכם אפילו רצון אמיתי להגיע לסוף, ואתם מושכים את הסיפור כמו מסטיק. או שאתם פשוט לא מצליחים לחשוב על הסוף המושלם.
בתור מומחית מספר אחת בלא להחליט על סוף, אני מבינה את הקושי. בתור אחת שלא מתכננת את הסיפורים שלה, כבר כתבתי סיפורים שלמים בלי לדעת את הסוף מראש. או אפילו באמצע. או בשלוש ת'רבע. עד כדי כך המצב שלי גרוע.
את האמת? הסוף הראשון לא היה משהו, הסוף השני היה נראה לי לא רע (במיוחד אחרי שפצור) והסוף האחרון (אני בפרק האחרון של הספר ההוא באנגלית).
האם כל זה אומר שאני סובלת מתסמונת המתחזה? אני סובלת מתסמונת חוסר ההחלטיות, תסמונת קשה כשלעצמה (ואת זה, דווקא, כן המצאתי D:). אני מקפצת בין מספר סופים (לפחות בשני המקרים האחרונים, בספר הראשון פשוט לא היה לי שום רעיון לסוף עד... בערך הסוף), כי אני תמיד מוצאת דרך חדשה לפרוץ. כך שזה יותר יצירתיות מתישה מאשר שאני חושבת שאני מתחזה או לא בטוחה בעצמי. פתאום אני מרגישה "רגע! יש לי רעיון אפילו יותר טוב!"
אז מותר להתלבט לגבי הסוף האידאלי, זה בסדר (אם כי לרב האנשים הנורמליים יש סוף כשהם כותבים ולא משנים אותו כל 3 פרקים), אבל אני מדברת על בעיה יותר מהותית.
העניין הוא לא שאתם לא מצליחים לחשוב על סוף, אתם לא מצליחים בעצם גם לחשוב על כל השאר. הבעיה היא שלא משנה את מה אתם רושמים, אתם בסוף תחשבו שזה גרוע. אתם תשכתבו את הסיפור שלכם מאה פעם עד שהוא יהיה לשביעות רצונכם. רק שזה אף פעם לא יקרה. ואז תהיו במצב בלתי אפשרי. יש אנשים שכותבים סיפור 5 או 10 שנים. ולא, אני לא מדברת על תחקיר ארוך או פנטזיה מורכבת כמו שר הטבעות. אחרי שסיימתם את התחקיר או את בניית העולם, הזמן שבו בפועל לוקח לכתוב ספר נובע מזה ש... אתם אף פעם לא מרוצים. הסיפור משוכתב מיליון פעם, לפעמים עם סוף... ולפעמים בלי סוף.
אז על מנת שלא נתראה בעוד עשר שנים והסיפור שלכם יהיה תקוע בטיוטה הראשונה שאף פעם לא מסתיימת, יש צורך להתמודד עם החשש הזה. פתרונות בהמשך.
האם זה אומר שכל סיפור שמתחילים חייבים לסיים? התשובה היא לא. אבל נסו ללא ללוש את אותו בצק מיליון פעם.
התחלת סיפור
יש לכם סיפור, אתם יודעים שהוא טוב, אתם רק... לא יודעים איך להעלות אותו על הדף. אז לא, אין מה להיבהל ברגע הראשון שזה קורה. לפעמים אנחנו צריכים לחשוב עם עצמנו, לתכנן, לחשוב על הדמויות. סיפורים לא תמיד צומחים בשלושה רגעים. אם הסיפורים שלי היו יכולים לדבר, כל סיפור מעל פרק אחד היה אומר לכם שהרעיון לא צץ במוח וכמו שהוא, גם עלה על הנייר. בעולם יפה זה היה קורה לי. במציאות.... זה לא. ולפעמים הפתרון הוא... טוב, להתחיל לכתוב.
גם לפעמים קורה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, רק בשביל לגלות שעבדנו על עצמנו. אז גם זה, עדיין לא תסמונת המתחזה... אבל טוב, זה בהקשר לכותרת הקודמת.
לפעמים אתם עושים כזה בלאגן עם הרעיונות שלכם שאתם לא מסוגלים להתקדם. צר לי לאכזב, זו עדיין לא תסמונת המתחזה.
מתי זה כן?
כאשר כל רעיון שלכם, לא משנה כמה אתם חושבים שהוא טוב, לא יעלה על הנייר מתוך מחשבה שזה בחיים לא יהיה טוב. למה? כי ככה החלטתם. כאילו אין אפשרות, חס וחלילה, לתקן ולשפר. או שאתם כותבים מעולה על הפעם הראשונה, או שזהו, נכשלתם. אם ככה אתם חושבים, צאו מהסרט שאתם חיים בו, זה לא עובד ככה.
אז איך פותרים את זה?
כמו הרבה דברים בפסיכולוגיה, אין פתרון מוחלט. דיכאונות לא הולכים להיעלם כל כך מהר להרבה אנשים, אבל אולי תדירותם או עוצמתם יירדו. אז... אותו דבר פה. הנה כמה טיפים (מהאינטרנט, כי מודה שאין לי את הבעיה הזו). אז... קבלו אותם!
שלמות היא פיקציה
איך אומרים? גברים/נשים מושלמים יש רק באגדות. אז גם סיפורים מושלמים יש רק באגדות. צאו מנקודת ההנחה שבכל ספר, גם הספר הנמכר בעולם (לא התנ"ך, הכוונה לספר עלילתי), יש פגם. מוזמנים להציץ ברשימת הספרים הנמכרים בעולם: האם אהבתם את כולם (מאלה שקראתם, כמובן). וגם אם אתם מרגישים שאתם קוראים ספר והוא מושלם (ואני מודה שאצלי זו משימה לא קשה לתת לסיפור ציון 10 מתוך 10), אז בשביל מישהו אחר. הוא לא מושלם. הוא אפילו גרוע. ואני לא מדברת על גבר בן 60 שקורא הארי פוטר ולא נהנה כי הוא לא קהל היעד. אני מדברת על מישהו בגיל המתאים שעדיין לא נהנה. כל אחד, אתם בטוח יכולים לחשוב על ספר/סרט/סדרה/שיר/ציור/פסל (עם השניים האחרונים הגזמתי קצת?) שאתם אוהבים ואחרים לא, או בדיוק להפך.
בקשו עזרה
במשך שנים כתבתי בלי שום הדרכה חיצונית, בתשלום או ללא. כשנפתחתי לעולם הזה של הדרכות על נושאים שונים, זה שיפר מאוד את הכתיבה שלי. אתם יכולים ללכת לקורס כתיבה יוצרת, או למצוא ספר, בלוג או סרטונים ביוטיוב. הכל תופס. זה לא בושה לבקש עזרה. רובנו לא נולדנו סופרים מדופלמים מלידה. כן, גם הסופרים הכי גדולים.
אל תתעלמו ממחמאות
אנשים מחמיאים לכם? זה סימן טוב! אם כי... כדאי לשים לב מי נותן לכם ביקורת. בלי להעליב את כותבי וואטפד (כי אז אאלץ להעליב גם את עצמי), כאשר חלק לא מבוטל של הקוראים הוא בגיל העשרה... הביקורת בהתאם. קודם כל, הביקורות נוטות להיות לכיוון אחד (בדרך כלל, לכיוון החיובי). ולרב אין כמעט פירוט על מה טוב או רע. וזו הבעיה בארץ.... שאין באמת ממי לבקש לקרוא, אז... פשרה.
תזכרו שעבדתם קשה
אם הייתם גונבים ספר של מישהו אחר ומפרסמים תחת השם שלכם, אז הייתם מתחזים, אין על כך עוררין. אבל כשבן אדם עובד קשה... הוא לא מתחזה. הוא עושה את מיטב מאמציו. תזכרו את זה בפעם הבאה שתגידו לעצמכם דברים כאלה.
מותר להיכשל
תשאלו את ג'יי קיי רולינג. דחו אותה 12 פעמים. אז אין לי מושג אם בין הגשה להגשה להוצאת ספרים משהו התשנה בספר, ואז יכול להיות שלא היה לה ממש מה ללמוד. אבל היא התמידה. היא האמינה בעצמי. והיא הצליחה. בגדול.
לא כל סופר מפרסם את הספר הראשון שלו. לא כל ספר שמתפרסם הופך ללהיט אסטרונומי. לא כל מי שהספר הראשון שלו מצליח יכול לשחזר את ההצלחה.
ואיך אומרים? מטעויות לומדים. היום העירו לכם משהו על הספר שלכם, מחר תשפרו אותו או את הספר הבא שתכתבו בהתאם. ואף אחד לא יעריך את הספר פחות רק כי הוא עבר שפצור.
אז זהו, חפרתי מספיק להיום. רוצים לשתף חוויות? מוזמנים!
