סוגי כותבים (ולא דווקא סופרים)

וממש לא מובטח שאתם לא יותר מאחד. כפי שאתם רואים, לכל אחד מסוגי הסופרים יש בעיה משלו. האם קיים הסופר המושלם? אולי, אבל בואו נודה באמת: כמה כאלה יש? אגב, אין כאן עיסוק בכותבים למגירה, כי אלה אנשים שאין להם שום כוונה להוציא את הספר שלהם אי פעם. לא שאני מזלזלת בזה, אבל הדבר העיקרי שעומד בפני זה שהם לא יפרסמו ספר הוא שאין להם עניין לזה מלכתחילה. אז הם לא זקוקים ל"פתרון".

חסר הבטחון
אנשים כותבים כי זה כיף. אבל כיוון שאין חפיפה מלאה בין דברים מהנים לדברים שטובים בהם, הסופרים האלה חיים בפחד תמידי שהם פשוט גרועים. זה בטח משעמם. זה בטח לא יתפרסם. בטח יצחקו עליי. אני בטח הסופר/ת הכי גרוע/ה אי פעם.

פתרונות: למה שלא תשאלו אחרים לשם שינוי. אולי תזכו לתגובות חיוביות. והיי, בניגוד לדברים מסויימים שאי אפשר לשפר, כתיבה היא דבר שניתן לשפר. וללמוד מאחרים זו לא מילה גיסה (האמת שאלה שתיים, אבל נו טוב)

המדמיין
הוא כל כך טוב בלהמציא סיפורים וגם לא פעם עולמות מורכבים, הבעיה הכי גדולה שלו הוא... לשים את הרעיונות על הנייר. שאפתנות יצירתית מול חוסר שאפתנות מעשית. אנשים כאלה ככל הנראה, לעולם לא יוציאו ספר. או יותר גרוע, לא יגמרו לכתוב את הטיוטה הראשונה. או עוד יותר גרוע, לא יתחילו אפילו.

פתרונות: אם אין לכם שום עניין אמיתי לפרסם שום דבר, אתם אפילו לא זקוקים לפתרון. יש אנשים עם עולם פנימי עשיר שממש לא מעניין אותם לשתף את העולם, וזה בסדר. אבל אם אתם רוצים לפרסם, כדאי שתיקחו את עצמכם בידיים, גם אם זה דורש להכריח את עצמכם לשבת לכתוב. תקציבו לעצמכם זמן מסודר ביום שבו אתם יושבים וכותבים (כדאי קבוע, אבל אילוצים לפעמים מונעים את זה). אולי אפילו תתחילו במשהו קצת יותר מרווח.

העסוק
תלמיד, סטודנט או עובד עבודה אחרת, ומרגיש שפשוט אין לו זמן לנשום.

פתרונות: הבעיה עם להיות תלמיד או סטודנט, שלרב, "העבודה" מגיעה איתך הביתה בצורת שיעורי בית. בנוסף, יש לחץ כללי להצליח. אתם יכולים לשקול לעשות זאת בחופשות או אחרי הלימודים. או, לארגן לכם את הזמן בהתאם, גם אם זה אומר, למשל, שתהיו פחות עם חברים. אבל כשאתה עובד בעבודה מסודרת, העבודה לרב נשארת בעבודה. אולי כדאי שתתכננו את לוח הזמנים שלכם ביחד עם הכתיבה, ולא תנסו למצוא חורים בשביל להכניס אותה. עייפים כשאתם מגיעים הביתה? כן, גם זה קורה. לצערי, קשה להכריח מישהו שמרגיש שהוא עייף מנטלית. לכו על חיזוקים.

הדחיין
הוא רוצה לכתוב, אבל... יש כל כך הרבה פיתויים אחרים שמפריעים לו.

פתרונות: האמונה שלי שזה קורה בעיקר עבור הסופרים המקלידים,  אם כי אני מניחה שגם פלאפון יכול להביא לתוצאות דומות. במידה ואתם עובדים על מחשב, אולי פשוט תנתקו אותו מהאינטרנט. לא, לא לנצח, באופן זמני. אופציה נוספת היא לעבור לכתיבה ביד. הבעיה שהבעיה תחזור על עצמה כשתרצו להקליד, וזה גם כנראה יקח יותר זמן. אתם יודעים שאתם נמצאים במקומות בלי אינטרנט נגיש? הזדמנות מצויינת! למוסחי הדעת מהפלאפון, פשוט שימו את הפלאפון בחדר אחר. כיוון שאתם תקומו כנראה מדי פעם לשתות או לשירותים, תראו אם קיבלתם שיחה או הודעה חשובה. יש אפליקציות למשל כגון "Forest" שבה קובעים זמן וכל עוד תקפידו לא לגעת בטלפון בכלל, אז העץ ימשיך לצמוח! אולי יש דברים שקצת יותר  אפליקציות אחרות כגון: Cold turkey (נועל אפליקציות), AntiSocial (מראה לך כמה אתה משתמש בטלפון ובאפליקציות שונות), : Off the Grid (חסימת אפליקציות שעל מנת להסירה לפני הזמן יש לראות פרסומת או לשלם דולר)

עוקב הטרנדים
כל כמה זמן, יש טרנד, בעיקר אצל ספרי נוער. בשנת 2009 החל טרנד הערפדים, לאחרונה יש (או היה) טרנד של האנשים הקטנים (לרב צעירים) מול הממשלה הגדולה (משחקי הרעב, הרצים במבוך). ויש את האנשים האלה שפשוט מוכרחים לרשום בהתאם לטרנד העכשווי.

פתרונות: אם הסיבה לכך שאתם רוצים לרשום משהו טרנדי הוא כיוון שזה עורר בכם השראה מטורפת, אז לכו על זה. אבל אם אתם פשוט רוצים ללכת לפי הטרנד, בתקווה שזה יילך, ותרו. תכתבו מהלב על מה שאתם אוהבים. בתור התחלה, טרנדים מתחלפים מאוד מהר. עד שתוציאו את הספר, סביר מאוד להניח שהטרנד יחלוף. ואני גם די בטוחה שהסיפור יצא פחות מעניין בשל כך.

הכופה את דעתו
יש קוראים שונים שמקטרים על סופרים כאלה, אז אפשר להניח מזה שהם קיימים. או שלפחות הם מנסחים באופן יותר מדי ברור את הדעות שלהם. אם למישהו יש רעיון למישהו כזה.... אשמח.

פתרונות: אולי במקום להפוך את האידיאולוגיה למרכז העלילה, תנו רמיזות יותר עדינות. למשל, רוצים להעלות את העניין של זוגות חד מיניים? אז אל תכתבו ספר על מישהו מהקהילה שכל הספר סובב סביב זה (אלא אם כן זה סיפור רומנטי, ואז זה חייב לעסוק בזה). האם הדמות שלכם במשך ספר שלם עוסקת רק בזכויות הקהילה הגאה? חוץ מזה שאין לי מושג מה אפשר לכתוב כל כך הרבה על זה, אנשים באיזשהו שלב גם ישתעממו. לא כי זה לא חשוב, אבל אפילו לאנשים מהקהילה הגאה יש דברים אחרים שמטרידים אותם בחיים (יוקר המחיה או המצב הבטחוני, למשל). נסו לשלב את זה בדרך יותר מוצנעת (אגב, הסיבה היחידה שאני מביאה את הדוגמה הזו כי היא עלתה לי לראש, ולחילופין, יכול לבוא מישהו שירצה לעשות ספר בדיוק על ההפך). אז באיזו דרך אתם יכולים לקדם את זכויות הקהילה הגאה בספרכם בלי לעסוק בזה בלבד? אולי זה מאבק של דמות יותר משנית, אולי זה חלק ממאבק אנטי שמרני כללי, אולי זה מתקשר לקושי לאמץ ילדים. למרות שאישית הספרים שאומרים עליהם את זה לא מתמקדים בזה, אבל עדיין מצליחים איכשהו להעביר את המסר הזה.

דוגמה סתם למה שעשיתי (את מי שמעניין): אדם מחברה אחת מגיע לחברה אחרת. בחברה שלו לא היה ולא נברא דבר כזה זוגות חד מיניים (לפחות כלפי חוץ). הוא מגיע למקום חדש ששם זה לגיטימי לגמרי. הוא מופתע, הוא לא יודע בכלל איך לאכול את זה בהתחלה, אבל באיזשהו שלב, הנושא נזנח. הוא לא מתעסק בזה כל כך הרבה (במיוחד בהתחשב בעובדה שזה לא ממש נוגע לו). הנושא הועלה? כן. הוצגה דעה? כן. האם כל מי שיקרא את זה עכשיו יגיד "למה את מקדמת את זכויות הקהילה הגאה?" לא. או לפחות כך אני מאמינה.

חושב שהוא מושלם
ברור שכל יצירה שלי היא מופת! ואם מישהו אומר עליה משהו, אז כנראה שטויות. הוא לא מבין כלום!

פתרונות: טוב, לפחות אתם לא חסרי בטחון. זה גם משהו. נשאלת השאלה: האם יש לכם על מה לבסס את עצמכם? שנים של כתיבה ודעות חיוביות, הן שהעלו לכם את הביטחון? אז בהחלט יכול להיות שיש משהו בתחושה שלכם. אבל זכרו, אף אחד לא מושלם. ומה שאתה חושב שהוא מדהים ונפלא, אצל אחר יחשב משעמם.

מגשים הפנטזיות
הפעמים שברור לחלוטין שהפנטזיות האישיות של הכותב נכנסו לספר. במיוחד אם לדמות הראשית ולכותב יש את אותו שם.  ולפעמים גם בלי אותו שם. אני מניחה שאת רב הדוגמאות ניתן למצוא בספרים שמוציאים באופן עצמאי, שלא מגיעים לארץ (כי אני לא בטוחה כמה ספרי נוער מפורסמים בארץ בהוצאה עצמאית).אף שגם מי שנחשב אחד מגדולי הסופרים חטא בזה, הלא הוא סטפן קינג. לא פעם, הדמות עצמה נכנסת. לפעמים איזו פנטזיה נכנסת ולא פעם גורמת לאנשים להרים גבה. ולא, אני לא מדברת על הפנטזיה לצאת עם בחור שנראה כך או אחרת. לאף אחד לא אכפת מזה (אלא אם כן זה תיאור מאוד מפורט שלה). ולא, גם אין גם בעיה עם זה שמטרת הכתיבה של הגיבן מנוטרה דאם הוא עידוד הבנייה המחודשת של הקתדרלה. על מנת לא להעלות פנטזיות שערוריות מדי, נלך על דוגמה עדינה יותר: מרגרט וייס, ממפתחי סדרת רומח הדרקון, מעלה בכל ספריה את הצורך להאמין באל/ים. הפנטזיה פה היא כמובן שיש לה מן איזו אידיליה לפיה כולם עושים את זה. תסתכלו סביבכם, אתם יודעים שזה לא נכון (וזה אפילו לא משנה אם אתם מסכימים עם זה או לא).

פתרונות: בתור התחלה, תעשו לעצמכם טובה, אל תעשו דמות שחולקת איתכם שם פרטי או שם משפחה (או גרוע מזה, את שניהם). לגבי דמות שדומה לכם, אף שאתם בהחלט יכולים לשלב מהתכונות שלכם, נסו שלא לשלב גם את כל התחביבים ו/או ההרגלים הרעים שלכם. לגבי פנטזיות. אולי אתם יכולים להעלות פנטזיה בספר אחד, אבל נסו שלא תתפרש על יותר מדי ספרים. (למשל: עם הפנטזיה שלכם היא לצאת עם שחקן קולנוע, אתם יכולים לעשות ספר או סדרת ספרים שזה הנושא שלה. אבל אחר כך... תעברו הלאה). גם כדאי לפחות שיהיה היגיון פנימי. (אין היגיון בזה שאנשים שאינם מאמינים באל כזה או אחר הם אנשים רעים).

כותבי הפאנפיקים
מה מי מו? רוצים לעשות עוד? חכו לפוסט הבא! כי שם הולך להיות על זה ביתר פירוט.

נראה לי מספיק. מזדהים עם אחד? יותר? שתפו. יש לכם עוד סוגי סופרים שפספסתי?! אשמח לשמוע!

כותבי יתר וכותבי חסר: פירוש ושיטות להתגבר על זה

נתחיל מזה שלשני הביטויים, למיטב ידיעתי, אין מקבילה עברית, טרחתי להמציא. כי אני לא יכולה לרשום סרטון שלם שבכל משפט שני יש מילה באנגלית.

כתיבת יתר - overwriting
כתיבת חסר - underwriting

כותבי יתר (Overwriters)
מכירים את החופרים האלה שצריכים להסביר לכם כול פרט קטן? כשהם מתחילים לכתוב, וממשיכים עם החפירות שלהם הם נקראים "כותבי יתר". אלה אנשים שמוסיפים יותר מדי מידע. סליחה לנעלבים שקראתי להם חופרים (זה בסדר, אני מודה באשמה, כשזה מגיע לדיבור, אני גם כזו), אבל לעיתים יש יותר מדי מילים שפשוט בא לכם שזה ייגמר. עם זאת, לא באמת קיימת הגדרה ברורה לגמרי לגבי מי הוא כותב היתר. יש שידברו על חזרה, ויש את אלה שידברו על סצנות בעייתיות, ויש על תיאורים. אני מניחה שאפשר לומר שזה שילוב של הכל, אבל גם יכול להיות שבדברים מסוימים אתם כותבי יתר, ובאחרים... לא.

המכבירים בתיאורים
בואו ניקח דוגמה מוכרת. יש את אלה שראו את סרטי שר הטבעות, ויש את האנשים שקראו את המפלצת שעליה מבוססים הסרטים שבאופן מפתיע נקראת גם שר הטבעות (הכרך הראשון בלבד הוא בן 400 עמודים. עכשיו תכפילו פי 3). בתור ילדה, קראתי את ההוביט, וכמה שזכרתי, נהניתי ממנו. בבגרותי (היחסית), החלטתי לנסות לקרוא שר הטבעות. נחשו מה? לא שרדתי הרבה. והרי לכם, הפסקה השנייה מהתרגום הישן של הספר (הערה קטנה קודם, בילבו בגינס גר במעון בג):

עשיר מאוד היה בילבו, ומוזר מאוד בהליכותיו. זה לו שישים שנה שעורר פליאה בפלך, מאז הסתלקותו התמוהה ושיבתו הלא-צפויה. אגדות נתרקמו בפי בני המקום על האוצרות שהביא עמו ממסעותיו, וחרף כל טענותיהם של הזקנים, האמינו הבריות כי הגבעה שמעון בג עומד עליה חרושה במנהרות גדושות-מטמונים. ואם אין די בזה להוציא מוניטין לבעליו, בא כוח-חיותו המופלג והוסיף פליאה על שאר הפליאות. הימים עברו, אך כמדומה לא השפיעו כל-עיקר על מר בגינס. בגיל תשעים נראה ממש כבגיל חמישים. משמלאו לו תשעים-ותשע התחילו הבריות אומרים עליו שהוא שמור היטב; אבל מדייקים היו יותר אילו אמרו שהוא לא השתנה כלל. היו שהנידו ראש והביעו סברה שזו טובה שלא תהיה לברכה לבעליה; אין זה הוגן שיהא מישהו זוכה גם בנעורי נצח (לפי המראה) וגם בהון תועפות (לפי השמועה).
"בסופו של דבר יהיה עליו לשלם על זה," אמרו. "זה לא טבעי, ועתיד לגרום צרות."

שר הטבעות אחוות הטבעת, פרק 1, עמוד 3 3 בספרו של ג'. ר.ר. טולקין שתורגמם על ידי רות לבנית

*הערה: הציטוט הינו ציטוט מדויק כולל כל סימני הפיסוק והמילים המודגשות.

מוזמנים לחלוק עליי, אבל זו כתיבת יתר. או בלשון העם, חפירה. בסופו של יום, חלק מהמשפטים די חוזרים על עצמם. שימו לב כמה משפטים מדברים על עניין הגיל

מישהי שמגדירה את עצמה בתור כותבת יתר אמרה: "אני כותבת זה אחר זה שני משפטים עם משמעות דומה, ומשאירה את שניהם במקום להוריד. זה תוצאה של זה שאני רוצה לוודא שאני מתארת תמונה בבהירות, אבל במציאות, כשאני עושה את זה, אני מפריעה לחוויה הכללית." (לא תרגום מדוייק לחלוטין, אבל זו מהות המשפט)

דוגמה נוספת להכברה בתיאורים היא לתאר את הפריט ביותר מדי דרכים. כשמתארים חדר, לא צריך לתאר כל כפל של השמיכה, כל קילוף על הקיר, וכל בגד שזרוק על הרצפה. זה לא מעניין. אפילו לעיתים צדדים יכולים להיות לא מעניינים (האם באמת חשוב באיזה צד של החדר המיטה נמצאת?)

מוסיפי הסצנות
אופן נוסף שבו כתיבת יתר באה לידי ביטוי היא סצנות מיותרות. מוזמנים להתווכח אם אכן קיימת סצנה מיותרת, אך כעיקרון, סצנה מיותרת היא סצנה שלא מקדמת את העלילה בכלום. פשוט בכלום. סצנה יכולה להיות מצחיקה, אבל אם אין בה שום רלוונטיות, לפני או אחרי הקטע המצחיק, נשאלת השאלה אם זו סצנה מיותרת. אפשר לחיות אולי אם סצנה מיותרת אחת או שתיים בספר (אתנחתא קומית), אבל כשיש יותר מדי מהן, זה עלול להתחיל לעצבן.

מאריכי הסצנות
הסצנות לא חייבות להיות ארוכות, פשוט יכול להיות שהן... משעממות. אולי יותר קשה לעלות על זה בכתיבה הראשונית, אבל בקריאה השנייה אתם יכולים למצוא את עצמכם מפהקים. ואם לא, אם יהיה לכם מזל (תלוי איך מסתכלים על זה), קוראי הבטא שלכם.

מה היתרון של כותבי יתר?

אם תשאלו את רב הסופרים שעושים סרטונים בנושא, יגידו שהיתרון של זה הוא שיותר קל להוריד מאשר להוסיף. אם תשאלו אותי בנושא... אני אגיד לכם ששאלה טובה. אני לא כזו, אז קצת קשה לי להביע דעה בנושא.

מה החסרון של כותבי יתר?
שחלק מהוויתורים כנראה הולכים לכאוב. אצל מי מכם שיש בעיות של סצנות מיותרות, כנראה שאפשר להתייחס גם לזה כאל חסרון. בנוסף, תהליך הכתיבה ארוך יותר.

מה עושים אם הכל רשום/עם דברים שכבר עשיתי (בהנחה שהספר לא גמור לחלוטין)?
תוציאו את המספריים ותתחילו לחתוך! או שתסתפקו בכפתור ה"מחק" במקלדת, קשקוש על המילים הרלוונטיות או מחיקתן במחק (אלא אם אני האדם היחיד שעוד כותב בעיפרון... אבל גם טיפקס תופס).

אם אלה תיאורים, חפשו לראות אם יש כפילויות והאם יש תיאורים שהקורא יכול להסתדר בלעדיהם. (כמו בדוגמה שהובאה למעלה של שר הטבעות).

אם מדובר בסצנות:
אם הספר שלכם תוכנן מראש, נסו לחזור לתכנון המקורי ולשאול את עצמכם מה תכננתם לעשות בסצנה. אולי תכננתם לעשות משהו ושכחתם? רציתם לכתוב דבר אחד ובסוף יצא לכם משהו אחר לגמרי? אם התשובה לשתי השאלות האלה היא "לא", אז כנראה שהבעיה היא לא בתכנון. יכול להיות שתמצאו שמשהו חסר בתכנון המקורי שלכם. האם ניתן לשלב את החוסר הזה בסצנה הזו? האם ניתן להעניק לסצנה רמז מתרים כלשהו? האם איכשהו אפשר להוסיף לה את המשפט הקטן שישאיר טעם של עוד?

דוגמה:
כתבתי סצנה שמדברת על גבר ואישה, עם פוטנציאל להתרחשות רומנטית, שהולכים יחד. מלבד זה שהוא מעלה קונספירציה, למעשה, לא באמת רואים שם התקדמות כלשהי בעלילה. טוב, יש (בעצם הבנה שאתה מטומטם זו לא באמת התקדמות בעלילה), אבל למרות זאת, הרגשתי שלא הייתה התקדמות מספקת. בכל זאת, שלחתי לדרך ביחד שני אנשים עם פוטנציאל לקשר רומנטי ושום דבר רומנטי לא קרה. החלטתי לסיים את הסצנה עם אימרה שהוא התחרט שלא הספיק לשאול אם תרצה להיפגש איתו שוב. למעשה, הסצנה עצמה לא השתנתה בכלל, כי הוא אפילו לא שאל אותה. אבל, הקורא עלול לפתח ציפייה לגבי ההתקדמות. הם ייפגשו? הם לא יפגשו? איך הם יפגשו?

בנוסף, ניתן לשלב בין סצנה לא חשובה לבין סצנה חשובה אחרת. (לא רעיון שלי, מודה).

מה עושים אם אני בתהליך הכתיבה/מתכוון לכתוב בעתיד?

קחו בחשבון שאני אולי מאופיינת בדיבור יתר, אבל לא בכתיבת יתר. רב הסופרים משתייכים לסוג אחד ולא לשניהם, כך שההיגיון אומר שלחלק הם יוכלו לעזור מניסיון אישי ולחלק לא. אתם החלק שלא, צר לי. אבל, אין בכוונתי להשאיר אתכם בודדים בעולם. אם יש לכם תכנון, עדיף לשבת איתו. תראו אילו דברים ממשיים אתם צריכים לתאר (אנשים/מקומות). לפני שאתם ניגשים לסצנה, נסו לחשוב עם עצמכם מה בכלל חשוב לתיאור האדם/המקום. נסו להגביל את עצמכם במספר המאפיינים בהתאם לחשיבות הדמות או המקום. אם אתם מתארים חדר, נסו להסתכל על חדר בבית שלכם ולראות מה תופס את עיניכם קודם ומה נראה לכם נכון יותר לתאר. (יכול להיות שהווילונות לא באמת חשובים כל כך?) אם אין לכם תכנון, עוד יש לכם תקווה. רק שהפעם תצטרכו להיות עם היד על הדופק בזמן הכתיבה. אם אתם רואים את הסצנה הבאה בעיני רוחכם (פחות או יותר), תרשמו כל דמות/מקום חדש או שינוי שדורש אזכור (למשל, שמלת חתונה בהחלט דורשת אזכור). אם באמת שאתם לא מתכננים כלום, אתם תצטרכו פשוט לשים לב לזה. אין לכם ברירה. כלומר, יש לכם ברירה: להגיע לטיוטה השנייה ולהתחיל למחוק. בחירה שלכם.

כותבי חסר (Underwriters)
בעלי בעיה הפוכה מזו של כותבי היתר. הם לא כותבים מספיק.

יש כאלה שמדברים על התקדמות מהירה מדי, ושיש בעיקר את המהות הבסיסית ואז בהמשך צריך לצאת תוכן, ולמעשה חסרים פרטים להבנת התמונה השלמה.

חוסר בתיאורים
כנראה שהבעיה המרכזית של כותבי החסר. אין תיאורי מקום, אין תיאורי אנשים, לפעמים אין תיאור רגשות. ותאמינו לי אני יודעת, אני במקור כזו. חוסרים נוספים בתיאורים עלולים להוות מחוות גוף (האם כל הזמן הדמויות שלכם מדברות ואף פעם לא ניכר שינוי כלשהו, כמו שינוי בקול או שילוב ידיים?). עלול גם ליצור קשיים בסצנות עם הרבה תזוזה (קרבות, מרדף וכו').

ייתכן שהבעיה נובעת מזה שזה נראה לכם ברור, וייתכן שזה נובע מזה שזה נראה לכם מיותר (אני למשל, נעזרת לא פעם בתיאורים באופן רופף, ולכן כתיבת התיאורים שלי בבסיסה היא רופפת ומאוד מתומצתת). או שמי יודע, אולי אצלכם אין למעשה משהו מגובש בראש (למרות שעם תיאורי אנשים אני יכולה לבוא לרב עם תיאור יחסית מגובש, כשזה מגיע לתיאורי מקום... אין לי משהו מדויק מדי בראש. מודה, דמיון ויזואלי דפקט. יש מצב אני היחידה).

חוסר תיאור של רגשות ואפילו תגובות יכול להוריד מעומקו של הסיפור. ואנחנו לא רוצים את זה, נכון?

סצנות מהירות מדי
אתם כל כך רוצים להגיע לעיקר, שאתם לא באמת מספיקים לתת עומק לדמויות שלכם. אנחנו לא מגלים עליהן או על דברים שמעניינים אותן או חשובים להן, כי אתם פשוט רצים.

מה היתרון של כותבי חסר?
הם גומרים את הטיוטה הראשונית מהר יותר. בנוסף, אני מאמינה שבזמן כתיבה יותר קל לתקן את הטעויות שלהם, בניגוד לכותבי היתר שנסחפים לתיאורים מיותרים. לרוב, כנראה גם לא יצטרכו להוריד הרבה.

מה החסרון של כותבי חסר?
שאתם צריכים לכתוב דברים מאפס.

מה עושים?
האמת, בניגוד לכותבי החסר, אני לא מאמינה שיש הבדל גדול בין מה שעושים בזמן הכתיבה או אחריה.

הרי בין כה וכה תצטרכו להוסיף תיאורים, נכון? ההבדל היחיד בין זה שתעשו את זה בזמן הטיוטה הראשונה או אחריה, הוא שפשוט בטיוטה השנייה תהיה לכם יותר או פחות עבודה בהתאם. אישית ההמלצה שלי היא לעשות זאת כבר בזמן הכתיבה של הטיוטה הראשונה, כי אני יודעת כמה שזה מייגע. לחשוב שאחר כך אני אצטרך רק לטפל בתיאורים שאני כל כך שונאת... לא תודה.

אם אין לכם עמוד כזה (ואני מתכוונת לעמוד ממשי, גם אלקטרוני), עשו לכם עמוד דמויות שבו פירוט חיצוני מפורט, בהתאם למה שתמצאו לנכון. 

אחרי שהעמוד מוכן, פשוט תשבו עם העמוד הזה. אם זו הטיוטה הראשונה, תשמשו בו בזמן אמת. אם לא, אז תמצאו מתי בפעם הראשונה הדמות או המקום מופיעים ותארו בהתאם. קחו בחשבון שלרב מספיק תיאור יחיד, אלא אם כן חל שינוי (למשל, אם מישהי לובשת שמלת כלה או שמלה יוצאת דופן לדייט, אולי כדאי להזכיר. כנ"ל אגב בשינויים בנוף, גם אם הוא חדר.)

באשר לתיאור מקומות, אני אתן לכם את אותה עצה שנתתי לכותבי היתר.
אם אתם מתארים חדר, סביר להניח שיש לכם חדר דומה בבית (מטבח, סלון, חדר שינה). לכו לחדר והביטו בו. מה אתם רואים שם? מה הדברים הראשונים שתופסים את עיניכם? כמובן, אתם לא חייבים לתאר את החדר שלכם בבית, אבל לפחות תדעו באילו דברים להתמקד. איך אומרים, אין טוב ממראה עיניים.

לגבי נופים... אם זה נוף שנמצא לכם קרוב לבית (רחוב או פארק, למשל), אתם יכולים ללכת אליו, להסתובב בו קצת ולראות אילו דברים מעניינים אתכם. אם למשל לא בא לכם לנסוע עד לים בשביל סצנה על החוף, תמיד תוכלו להיעזר בתמונות מהאינטרנט.



וואי, זה יצא ארוך. בקטע של הטיפים אני יודעת להיות גם כותבת יתר כשבא לי XD

המספר (בגוף ראשון או בגוף שלישי)

לרב, הנטייה היא לחלק באופן קטגוריאלי בין מספר מגוף ראשון למספר מגוף שלישי, למרות שגם בתוך מספק מגוף שלישי יש כמה קטגוריות. ביחד אפשר לסדר אותן לפי רצף. בקצה האחד יהיה המספר מגוף ראשון ובצד השני המספר יודע כל. עם זאת, ביניהם קיימים עוד שני סוגים של המספרים שישלימו את הרצף. אז על זה נדבר הפעם.

אין התייסות לכך, אבל מלבד במקרים שבהם יש מספר כל יכול יכול להיות יותר ממספר אחד. כרגע, אין התייחסות לנושא.

הפעם המתכונת תהיה קצת שונה: אני אעזר בסרטון של ג'נה מורסי בשביל שמות באנגלית והסברים. אני גם אעלה חלק מהנקודות שלה. אבל כעיקרון זה לא תרגום מדוייק.

מספר בגוף ראשון
כמו כן הוא... כל פעם שהוא חושב, מרגיש או משהו תהיה להתייחסות לגוף "אני" או לעיתים "אנחנו". כל השאר, בהנחה שאינם מצוותים יחד איתו תחת "אנחנו" יהיו בגוף שלישי. במילים אחרות.... כמו שאתם מתייחסים אל עצמכם ביום יום.
סוג מספר זה מתחלק לשניים:
המספר הגיבור: המספר הוא למעשה הדמות הראשית (למשל, נעלמת מאת גיליאן פלין)
מספר עד: לעיתים, ניתן להתייחס אל ג'ון ווטסון (שרלוק הולמס) כאל מספר כזה.

יתרונות: קל יותר להתחבר אליו (כקורא וכסופר).
חסרונות: יש דברים שנסתרים ממנו/הוא לא יודע הכל. כדאי מאוד שזו תהיה דמות שקל להתחבר אליו.

קורא המחשבות (Limited)
כמו קודמו, גם הוא עוקב אחרי הדמות שלך לכל מקום, רק שהוא גם קורא מחשבות ורגשות על הדרך. גם הוא, כמו קודמו, יכול להיות נוכח רק במקום בו נמצאת הדמות.

יתרונות: יש לו את רב היתרונות של קודמו. מאפשר לשלב בין הקול הייחודי שלכם וקול הייחודי של הדמות.
חסרונות: טיפה יותר מרוחק ממספר בגוף ראשון.


יתרונות: אממ... מה היתרונות של סרט חוץ מהעובדה שאתה רואים דברים? אז אלה היתרונות,
חסרונות: מרוחק.

הסופר יודע כל (omniscient)
כשמו כן הוא, הוא יודע הכל. כולל מה כולם חושבים ומרגישים. תחשבו על זה כמן אל שמספר את הסיפור מהצד.

יתרונות: נראה לי השם אומר את זה.
החסרונות: ריחוק מאוד גדול מהקורא. בערך כמו לקרוא ידיעה חדשותית שכוללת דעות ומחשבות.

עכשיו מה?

עכשיו לבחור, מן הסתם.

איך בוחרים?
שאלה מצויינת!
התשובה היא: תלוי בצורך.

לסופר יודע כל יש יתרון שהוא נמצא בכל מקום. עם זאת, ניתן לעיתים לכפות על היתרון הזה באמצעות מספר נקודות מבט בספר. זה יכול להיות 2 או 3 (במשחקי הכס יש נראה לי... 18? לא שאתם באמת צריכים כל כך הרבה). כך יש לכם אפשרות להיות יותר במקום אחד במקביל. אם אתם יודעים לעשות את המעברים ולרשום ביותר מנקודת מבט אחד (כלומר, כמה מספרים), כנראה שהייתי מזניחה את זה. אלא אם כן יש סיבה ייחודית שאתם חושבים שיש צורך בריחוק הזה.

במידה ואתם רוצים לעבור בין כמה נקודות מבט, נשאלת השאלה אם ללכת על קורא המחשבות או מספר בגוף ראשון. היתרון של קורא המחשבות הוא שמעבר בין נקודות מבט, בהנחה ויש כאלה, יכול לעבור באופן יותר חלק ופחות ניכר לעין, ומאפשר לכם לעשות קפיצה (בהנחה שהיא הגיונית כמובן) בין שתי דמויות שונות במהלך אותו פרק (בניגוד למספר בגוף ראשון שידרוש לעצמו פרק שלם אם הוא אינו היחיד). שאלה נוספת היא האם יש סיטואציות מסויימות שיהיו מנקודת המבט של הדמות או שמא נקודת מבט של מתבונן חיצוני. למה הכוונה?

למרות שראשו לא זז, עיניו של אלירן נעו בין דניאל ליובל.

עכשיו, נסו לדמיין את המשפט הזה בגוף ראשון.

למרות שראשי לא זז, העיניים שני נעו בין דניאל ליובל.

אולי אפשר למצוא דרך חיננית ליישם את המשפט הזה בגוף ראשון, אבל למעשה, לרב, אדם בגוף ראשון לא ידווח על דברים כאלה. או זה מה שאני חושבת בכל אופן.

בנוסף, יש פעמים שהמספר נזכר בדברים מן העבר, אך אלה יותר סיפורים מאשר חוויות. זה נשמע מידעי מדי בשביל דמות בגוף ראשון.

לא שהייתה דרישה עד היום, אבל אם תהיה דרישה לדבר על סוגים נוספים של סופרים (שקיימים), אפשר.
זה הכל להיום.

תחביר, רבותיי, תחביר.

תחביר, במיוחד של כותבים צעירים, היא אחת המכות של העורכים הלשוניים, בארץ, אבל מבטיחה לכם שלא רק פה. למי שמכם קוראים סיפורים חובבניים (כלומר, סיפורים שפורסמו באינטרנט ולא עברו שום הגהה), אתם הולכים למצוא טעויות בשפע. רב הסיפורי באנגלית, ולכן קצת יותר קשה לי להביא דוגמאות מעברית. לפעמים מספיק למצוא באינטרנט בשביל להבין מה חמורה הבעיה.

האם כולם כאלה? לא.
האם יש הרבה כאלה? כן, אפילו בקרב מבוגרים לפעמים.
האם כולם יודעים להתנסח? היינו רוצים.

אז למה שלא ניקח כמה דברים בחשבון?

אותיות אית"ן

אמאל'ה, כמה אנשים נופלים על זה, שבא לי למות לפעמים. השגיאה הכי נפוצה היא לגבי אני בעתיד. לא שמים י' לפני אני בעתיד! מאיפה הגיע הרעיון המטומטם שזה בסדר?!

מה לא: אני יתקשר אליך, אני ילמד למבחן
מה כן: אני אתקשר אליך, אני אלמד למבחן.

איך זוכרים? פשוט וקל! אני מתחיל בא'.

מספרים במילים: זכר ונקבה

0: זכר ונקבה - אפס
1: זכר - אחד           נקבה - אחת
2: זכר - שניים         נקבה - שתיים
8: זכר ונקבה- שמונה (כעיקרון ההבדל הוא בניקוד: לזכרים Shmona ולנקבות Shomone)
9-10, 3-7: זכר - ה' בסוף      נקבה - ללא ה' בסוף
11: זכר - אחד-עשר       נקבה - אחת עשרה
12: זכר - שנים עשר      נקבה - שתים עשרה
13: זכר - שלושה עשר   נקבה - שלוש עשרה
הבנתם את העיקרון נראה לי.

לרב מספרים מעל 20 לא מצויינים באותיות, אבל אם בכל זאת מתחשק לכם, החוקים נותרים:
21: זכר - עשרים ואחד        נקבה - עשרים ואחת

מספרים בחזקת עשר:
מאה - נקבה (שלוש מאות)
אלף - זכר (שלושת אלפים)
רבבה (10,000) - נקבה (רבבות רבות)
מיליון - זכר (שלושה מיליון)
מליארד - זכר (שלושה מליארד)

מילים מבלבלות (זכר ונקבה)

גרב - זכר
שמש - זכר ונקבה
רוח - זכר ונקבה
צומת - זכר (לאחרונה הוספה האפשרות לנקבה)
אח (של אש) - נקבה
בוהן - נקבה
סכין - זכר ונקבה
עט - זכר
פנים - זכר ונקבה
מותן - זכר
משקפיים - זכר
כיריים (ביחיד: כירה) - נקבה

מילים מבלבלות (מילים דומות)

להסיט - להזיז     להסית - להפנות נגד
ציטוט - חזרה על משפט כפי שנאמר       ציתות - האזנה בסתר
התראה - הזהרה מעונש        התערה - הזהרה מסכנה
תפל - חסר טעם       טפל - לא חשוב
טועה - שוגה           תועה - הלך לאיבוד
פיקח - חכם            פיכח - לא שיכור
קהה- לא חד           כהה - ההפך מבהיר
גומעים - שותים       גומאים - הולך כברת דרך                (טכנית, שניהם תקינים, אבל זו החלוקה המקובלת)
גב - אתם יודעים      גו - מרכז הגוף ללא הגפיים              (באופן מעניין, אפשר לומר גב זקוף וגו זקוף)

בונוס: פיסוק, מאת האקדמיה ללשון

מגוון: חובה?

כמה שכבר דשו בנושא הזה. למקרה שאתם לא מאלה שרואים סרטונים של סופרים (במיוחד בהתחשב בעובדה שכולם באנגלית), תנו לי לקצר לכם: ברור שחובה שיהיה מגוון.

ואני אומרת... חכו רגע עם זה.

רב הסופרים שתמצאו ברשת שעושים סרטונים בנושא הם באופן, מאוד לא מפתיע, אמריקאים. ארה"ב היא מדינה של מהגרים בבסיס שלה. לכתוב סיפור שמתרחש בארה"ב ובו אין שום מיעוטים... הרי שזה מגוחך. אלא אם כן יש סיבה מאוד מיוחדת (מישהו רושם על האיימישים, מישהו רושם על שנות ה-60 שבהם הייתה הפרדה מאוד ברורה בין לבנים ושחורים). למרות שבואו נודה... הרבה סרטים מצליחים לברוח מזה.

בארץ, יחסית, גם יש מגוון של אנשים, כור היתוך כמו שאהבו לקרוא לזה בימי הקמת המדינה. אנשים שונים ממקומות שונים עם מנהגים שונים שנראים אחרת ומדברים שפות שונות. סלט של אנשים.

יודעים מה, בואו ניקח את ארצנו הקטנטונת. בהנחה שאנחנו כותבים ספר על עכשיו, האם ייתכן שלא יהיה בו לא אשכנזי אחד או לא מזרחי אחד (בהנחה שאנחנו כותבים על האוכלוסייה היהודית)? התשובה: לא. תסתכלו סביבכם, ותגלו שהם נמצאים, ובכמויות (טוב, אולי בשכונות חרדיות זה קצת אחרת, אבל לא מומחית בנושא). רבים יעידו שהדבר נכון גם לגבי ברית המועצות. אבל מה עם אחרים? הצרפתים? האמריקאים? האתיופים. הם קיימים והם חשובים בדיוק כמוני או כמוכם, אבל בהתחשב במספר הדמויות שיש לכם, יכול להיות שלא יהיה כל ייצוג שלהם. בדיוק כמו שאתם יכולים ללכת לחוץ לארץ למדינות לאום ולהסתובב בשכונות מסויימות שם אין זרים.

לא, אני לא גזענית. לא, אני לא שונאת את האנושות. כן, אני יודעת שיש עוד כמה סוגים של אנשים שהם לא אני. אבל לא, יש מיעוטים שקשה לי להגיד שאני מכירה ייצוג מכובד שלהם. אתיופים פגשתי באופן אישי לראשונה בצבא, אמריקאית אחת בכיתה ח' והשאר באוניברסיטה, צרפתים...? טרם. ואני לא מדברת על החברים הקרובים שלי, אני מדברת עם אנשים שהיו איתה בלימודים או בצבא, לא דברים שאני בוחרת. מה שכן, עיראקים היו ומלא. וגם אשכננים לא היו חסרים ברמות כאלה או אחרות.

תסתכלו על ספרי פנטזיה. קחו את טולקין. יש שם כל מיני גזעים ובאופן מפתיע לכולם יש בדיוק את אותם מאפיינים. אני לא בעד זה, באמת שלא. אם אתם שמים קבוצה, גם אם היא הטרוגנית מבחינת גזע למשל, לא כולם צריכים להיות זהים. אני מניחה שגמד גבוה אולי נשמע מגוחך, אבל אולי גמד שאכפת לו מאוד כמה דברים חוץ מאבנים וכרייה? כי לרב, גמדים מסתובבים סביב זה. ולרב, אלפים יפי תואר, בהירים וגבוהים. בואו נודה שעם העבר שלנו, זה נשמע מטריד.

האם ייתכן שבעולם פנטזיה/מד"ב שבכל ממלכה יהיה עם אחד בלבד ללא ערבובים? התשובה היא: כן. למעשה, במשך שנים זה היה ככה. גם אם לא בפועל, אלה שהיו מעמים אחרים לא פעם היו עבדים או משרתים. העניין הוא כזה: גם אם אכן קיים רק עם אחד באותה ממלכה, תדאגו שלא כל העמים בכל הממלכות יהיו בדיוק עם אותם מאפיינים. כך אתם למעשה נותנים לגיטימציה רק לסוג מאוד מסויים של אנשים ושוללים את קיומם של אחרים.

אתם רוצים שבמדינה שלכם כולם יהיו בלונדינים עם עיניים כחולות? ניחא. אתם רוצים שכולם יהיו אנשים נהדרים? תשכחו מזה. עכשיו! ואגב, גם ההפך לא תופס.

ומה לגבי מיעוטים מיניים?
למקרה שאתם תוהים לגבי מה זה מיעוטים מיניים. למרות שבהחלט ניתן להתייחס כאן לאנשים ללא מין מוגדר, הכוונה היא יותר לנטיות מיניות, או בשמם הידוע: להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים).

כמו הקודמים: אם יש לכם 5 דמויות עם זהות מינית רלוונטית (כי בהחלט יכולות להיות דמויות שלאף אחד לא אכפת מה הזהות המינית שלהן כי היא לא רלוונטית בשום צורה), אז כן, יכול להיות שלא תהיה שם דמות מקבוצת להט"ב. תשנאו אותי, תאמרו שאני שונאת מיעוטים או מה שזה לא יהיה. אבל אני בטוחה שגם אם אתם משתייכים לקהילה הזו, אתם יכולים לחשוב על 5 אנשים שלא. בכל זאת, קבוצת הלהט"ב היא מיעוט. עם זאת, אם יש לכם 10 דמויות... אולי כבר עלולות לצוץ שאלות, למרות שסטטיסטית, זה משהו כמו...

טוב, מתברר שאחוז קהילת הלהט"ב משתנה, אבל בואו נסכם שהוא לא עולה על 10 אחוז . כי..  אתם רוצים לומר שיש אנשים קהילת להט"ב כמספר השמאליים?! שמאליים זה לא כזה עם נדיר כמו שעושים ממנו. אני מניחה שתצליחו לחשוב על יותר שמאליים מאנשים שנמנים שמגדירים את עצמם כלהט"ב. (שמאלית גאה). אבל אני מאמינה שזה יותר לכיוון ה-5% (ובהתחשב בהכרות שלי עם אנשים, גם זה הרבה, אבל אולי אני טועה).

בכל אופן, אם אתם שמים מישהו שמקהילת הלהט"ב הוא לא חייב להיות הדמות הכי אהובה בספר, אבל כדאי שאם הדמות הכי שנואה בספר, שלפחות תהיה לו קונטרה. ולא יזיק בכלל אם יהיה גם דמות מאוד שנואה נוספת שתהיה סטרייטית לחלוטין. ככה אתם אומרים "יש אנשים רעים ויש אנשים טובים, וזה ממש לא קשור לנטייה המינית שלהם".

הסיבה בערך היחידה שהנבל הראשי יהיה להט"ב באופן בלעדי היא שהוא הפך למה שהוא בגלל היחס שהוא קיבל כל חייו, והוא החליט שבא לו לשנות את זה. ואז זה בעצם לא כל כך שונה מאישה או מיעוט שעושה אותו דבר. זה לא אומר שכל המיעוטים רעים (הידעתם? בארה"ב נשים נחשבות מיעוט למרות שהן חצי מהאוכלוסייה), אבל זה הוביל אותם למקומות לא טובים.

אלא אם כן זה המקרה אצלכם... לא מוצאת סיבה טובה לזה. סורי.

ואם אתם שמים דמות מקהילת הלהט"ב אל תרמו את עצמכם או אף אחד אחד בכך שתכונת האופי היחידה שלו תהיה שהוא... מקהילת הלהט"ב (או לצורך העניין, בן מיעוטים). כי זו לא תכונה. זה מאפיין חשוב בזהות, אבל זו לא תכונה.

אגב, אנשים נורא אוהבים לדבר על קהילת הלהט"ב בהקשר של ספרים ובכלל, אבל יש עוד מיעוט מיני שלא זוכה כמעט להתייחסות. אלה הא-מיניים. והכוונה היא לא שאין להם מין מוגדר (זכר/נקבה) אלא שאין להם נטייה מינית כלפי אף אדם באשר הוא. וכן, זה מפתיע, אבל יש דבר כזה. חלק מהם גם א-רומנטיים, אנשים שלא מסוגלים להתאהב. אבל לא כולם.

חפרתי מספיק, לא? אם מישהו יקרא אי פעם, אני מניחה שאנשים ממש הולכים להתווכח איתי, אבל זו דעתי. יכול להיות שזה נובע מהעובדה שאני מנסה לצבוע את הסיפורים שלי בצבעים של מה שאני מכירה (תרתי משמע). כאמור, אין לי שום דבר נגד אף קבוצה, אלא אם כן הקטע היחיד של הקבוצה הזו הוא להרוג אנשים, ואז כן. (מישהו אמר דעאש ולא קיבל?)

פרק ראשון טוב מדי?!

כולנו שמענו מיליון פעם שהפרק הראשון חייב להיות מושך, מעניין ומסקרן כדי שהקורא ימשיך לקרוא. אין על כך עוררין. אם הפרק הראשון משעמם, יורדת הסבירות שימשיכו הלאה (למרות שבניגוד לסדרות טלוויזיה, אני מאמינה שלספרים נותנים יותר הזדמנויות כיוון שאנשים כבר שילמו על זה או אפילו שאלו מהספריה). ובכל זאת, יש דבר אחד שצריך להיזהר ממנו: פרק ראשון טוב מדי.

למה הכוונה? הפרק הראשון שלכם יכול להיות מוצלח וסוחף. אבל אז הקורא יעבור לפרק השני או אפילו השלישי ויגלה ש... שום דבר לא עומד בבסיס ההתחלה הזו.

דוגמה לכך ניתן למצוא בנובלה ששמה Joker Game (אין תרגום מרגש יותר מ"משחק הג'וקר"...). ההתחלה מסופרת מנקודת מבטו של חייל שמתחיל לעבוד עם חבורה של מרגלים בהתלמדות לפני שהם נשלחים למדינות השונות. למרות שהספר מסופר בגוף שלישי, אנחנו חווים ביחד איתו את ההתרחשויות שלו ואנחנו עוקבים אחריו בסיפור (זה לא מספר יודע כל, אלא מספר בגוף שלישי שמזכיר באיכויותיו את המספר בגוף ראשון). אנחנו מתחברים אליו, מכירים אותו ומצפים לראות אותו בהמשך.

ואז מגיע הפרק הבא. אין לכם מושג איפה אתם. אתם פתאום מתחילים לזהות שם שנשמע שונה באופיו מהשמות שבהם נתקלתם קודם. בזאת אתם מבינים, הגעתם למדינה אחרת, בעקבות אחד המרגלים. וכך הפרקים חולפים להם. והוא פשוט לא חוזר. הדמות מופיעה פרק אחד ונעלמת בלי שוב.

בפרק הבודד הזה, אנחנו רואים איך הוא מתייחס למרגלים, שעומדים בניגוד לכל מה שהוא מאמין בו, איך הם משטים בו, איך הם כמעט מביאים למותו ואיך בסוף הוא לומד להכיר בהם. וזהו. הדמות נעלמת. הדמות הראשית של הפרק הראשון נעלמת לבלי שוב. הוא לא מת או משהו. פשוט... נעלם.

כמובן, זו דוגמה קיצון, ואני מניחה שמקרים כאלה הם די נדירים. אני ממש לא אתפלא אם זה המקרה היחיד שדבר כל כך אבסורדי מתרחש. אך אני חייבת לספר לכם משהו... כשהמשכתי והבנתי שהוא נעלם... ושהוא לא חוזר... אמרתי שלום, תודה וביי.

פשוט מרגיש עלוב ששיא העלילה אשכרה בפרק הראשון, וכל השאר נגרר ונגרר ונגרר. אני מניחה שיהיו אלה שיחלקו אליי, אבל אני בטוחה שיהיו גם אלה שיסכימו איתי.

כן, אבל ברור שאני לא אשים דמות במשך פרק שלם ואז אעלים אותה!
כאמור, זו דוגמת קיצון. הנה אתן לכם דוגמה נוספת, הפעם פרי עטי: בחור נרדף על ידי הצבא של ממלכתו עד שהוא מגיע שלא בכוונה לממלכה אחרת. כיון שהוא נראה יוצא דופן, ממהרים וגוררים אותו לארמון המלכותי. והוא לא מתקבל שם באהבה רבה.

כאן יש בהחלט התחלה חזקה שלאט לאט יורדת ומאבדת מהעוצמות שלה במהלך הפרק הראשון, עד שבסופו של דבר מוחלט לא להרוג אותו אלא אם יוכח שהוא מסוכן לממלכה. הספר הוא בגדר דרמה, כך שזה לא אמור לשמור על רף גבוה של אקשן או מתח. מהאדם הבודד שקרא את זה (חסרים מתנדבים) נראה שהירידה עשתה את שלה, כנראה כיוון שהיא הייתה הדרגתית. אבל מי יודע, אולי יבוא האדם האחר שיגיד שעשיתי בדיוק את אותה טעות. ואני מבטיחה לכם, הדמות שלי לא הולכת לאיבוד באמצע. היא טורחת להישאר גם הפרקים הבאים (נחמד מצידה, כלומר, מצידו, נכון?)

טוב, קיצר, שורה תחתונה
יש חשיבות להתחלה חזקה וטובה (גם אם היא לא הכי חזקה בעולם), אבל קחו בחשבון שאתם צריכים לשמור על איזה רף ברגע שיש לכם את ההתחלה. אז אם אתם רוצים לשמור על הקהל שלכם, סצנה ראשונית מעל הממוצע היא סבבה, כל עוד ברור לקוראים שההמשך לא הולך להיות ככה. תפתיעו את הקוראים שלכם... אבל תתעלו על הציפיות שלהם ולא להפך.

ספר ראשון!!!! הקוד לעתיד: העבר

שם הסופרת: ספיר עדוי
עולם: ריאלי
קהל יעד: בני נוער (שני המינים)
ז'אנר: מתח
תכנים אלימים: כולל תיאורי דם
תכניים מיניים: ללא


תקציר:
אי אפשר לדעת מה צופן העתיד , גם צופן העבר אינו ידוע ....עד שהעתיד מגיע.

אנדריאן , שלא יורק לכיוון המילה 'אהבה'  בחור צעיר בן 20 שקט ורציני שכל החיים לפניו. בעל משרה גבוהה בסוכנות החקירות  הנחשקת  'וולבס' . באחד המקרים שלו הוא נתקל בבחורה מפוחדת שניסו לחטוף אותה, היא לא יודעת למה. אבל היא יודעת שבסופו של דבר האיש שניסה לחטוף אותה, יהרוג אותה. אנדריאן בדרכו למצוא את מי שניסה לחטוף אותה, מה שאנדריאן לא יודע ,שככל שהוא מתקרב לאמת הנסתרת שלה, כך מתגלים לו יותר פרטים על העבר שיכולים להרוס את העתיד שבנה לעצמו. האם לעבר יש באמת השפעה קשה על העתיד?! מה העבר ניסה להגיד לו כל הזמן הזה שאנדריאן החכם לא הצליח להבין?!

דרכים ליצירת קשר

Sapir02081@gmail.com