בפוסט הבא הולכות להיות הרבה תמונות לצורך הסברים!יצא לכם פעם לראשות משהו כזה? (אין צורך לקרוא את הכל. או בכלל.).
אולי כדאי שאתחיל מההתחלה. היום כולם מכירים אותי בתור המלכה הרעה, אבל ההורים שלי העניקו לי את השם היידמארי. כן, ההורים שלי פשוט לא הצליחו למצוא שם קצר יותר. היו שקראו לי היידה, היו שקראו לי מארי. והיו את שני ההורים שלי שהיו תמיד צריכים לקרוא לי בשם המלא. אם נתעלם מהשם הבלתי נסבל שלי, החיים שלי היו יפים. היה לי אח שהיה צעיר ממני בשלוש שנים, מרטין, בונבוניירה של ממש. כן, היה. אנחנו עוד נחזור לזה. היו לי ידידים וידידות רבים בינות האצולה. הייתי נהנית לרכב מדי יום ביומו על סוסתי יחד עם אחי, למורת רוחם של הוריי ולשמחתו הרבה של מרטין שזו הייתה הפעם היחידה ביום שבה הרגיש שהוא חופשי כציפור. לא די היה שהשגיחו עליו בלי הרף, אך גם ללא זה, היה לו קשה להתקדם עם רגלו היחידה. כל צעד ושעל היה צריך לדדות עם מקל הליכה. אבל החיים היפים שלי לא נמשכו לנצח. הנסיכוּת השכנה החליטה שאין לה מה מספיק שטח, אז ראשיה החליטו לכבוש את ממלכתנו השלווה. וכמו בכל כיבוש מוצלח של ממלכה, יש להיפטר מבני המלוכה. וכך, הוריי ואחי מצאו את מותם. יכולתי רק לקלל את הגורל שעל חיי חסו. הרי בכל זאת, הם צריכים למצוא חן בעיני השכנים החדשים. ואיזו דרך טובה יותר מאשר מאשר לחתן את הנסיכה היפהפייה עם מלך? ואיזה מלך עדיף אם לא מלך המתאבל על אשתו? גמרתי בליבי לעשות הכל על מנת להמאיס את עצמי על המלך. לא היה בכוונתי לשתף פעולה עם תוכניתם. אך המלך היה טוב לב. אף שלא היה לו כל עניין בי ולו קל שבקלים. כל שרצה היה אמא לביתו הקטנטנה, שלגיה. היה קשה שלא להישוות בקסמיה של הילדונת שעורה צח כשלג, שפתיה אדומות כדם ושיערה שחור כליל. אם כי אני חייבת לציין ששמה עורר בי צחוק. לא שהשם שלי משהו... אך כמובן, על החלק הזה וודאי לא שמעת, נכון? מן הרגע הראשון הפכו אותי למכשפה מרשעת. אך לא הייתי מכשפה ולא הייתי מרשעת. הייתי משתעשעת עם שלגיה, מתענגת על צחוקה, נזכרת בימים אחרים בהם הייתי מצחיקה את אחי ולפחות מנסה להצחיק את כל השאר. חיי היו נעימים וטובים, אך דבר אחד הפריע לי בהם: יכולתי להיכנס לכל חדר בארמון מלבד אחד. החדר היה נעול תמיד. תמיד... חוץ מיום אחד. ומה ניתן היה לצפות מנסיכה סקרנית כשלפניה עומדת הזדמנות שכזו? החדר היה מלא אבק וקורי עכביש. היה ברור שאיש לא נכנס אליו שנים. מלבד לכלוך בחדר הייתה ראי נקי וזך כמים. וכי זה כל הסוד? ראי?!עמדתי מול הראי, משחקת בשיערי. "ראי המוסתר מפני כולם, מי הכי יפה בעולם?" שאלתי בצחוק."את, מלכתי, היא היפה בתבל. יפה שכמותך לא נראתה כבר יובל."
אם קראתם: כמה שנאתם את החוויה?
אם לא קראתם, כמה מתחשק לכם לקרוא.
בתור מגדת עתידות מדופלמת, אני אומרת ש... או שלא התחשק לכם לקרוא או שרציתם לרצוח אותי על הפסקה הארוכה עם לא הקשבתם לי וקראתם אותה (ועל כך תאלצו להאשים את עצמכם לצערי).
מה היתרונות בחלוקה לפסקאות (או: מה החשיבות של פסקאות)?
- כפי שהתחוור לכם לפני חצי דקה, פסקה ארוכה מעיקה על הקורא ודוחה אותו.
- פיסוק עוזר בהדגשת רעיון מסויים במקום רעיונות כלליים. בני אדם קולטים מידע הרבה פעמים בצורה של chunks, מילה שלצערי אין לה תרגום די צורך בעברית בשביל להסביר את מהותה. אבל, בשורה התחתונה, המוח שלנו מסוגל לקלוט כמות מוגבלת של מידע בכל פעם, וקשה לו לעכל את הכל בבת אחת.
- לפעמים הקורא קתץ הולך לאיבוד ורוצה לחזור אחורה. נו, תדמיינו לעצמכם שאיבדתם את עצמכם באמצע הפסקה הארוכה הזו. זה אומר שתצטרכו לקרוא את הכל מההתחלה. קצת מבאס, לא?
מה החסרונות
שתאלצו להכיר לפחות אחד ממקשי ה-Enter במקלדת, ותאלצו למצוא אותו כל פעם מחדש ולהשתמש בו. אני יודעת. נורא מתיש, אבל זה מחיר שתאלצו לסבול.
אגב, לא בכל פלטפורמה אינטרנטית דוגמת וואטפד יש אפשרות לעשות רווח כפול (כפי שניתן לראות בדוגמה פה).
בספרים נוהגים לעצות זאת באמצעות ריווח של המילה הראשונה בפסקה. אתם יכולים לעשות 2-3 רווחים בתחילת כל שורה חדשה, או... לעשות את זה בבת אחת. כיצד עושים זאת?
קודם כך, מוחקים את כל הרווחים המיותרים בין השורות (אם זה פורמט כגון וואטפד שאין ברירה אלא לעשות מרווח גדול בין שורות, אז מעתיקים כמו שהוא). לאחר מכן יש לסמן את כל הטקסט (Ctrl +A).
גוגל דוקס:
רואים שמעל ה"דף" יש סרגל מספרים. בקצה הימני של החלק הלבן מופיעים חץ ומלבן כחולים (כאשר הסיפור באנגלית, הם יופיעו בצד שמאל). המלבן מסמן את המקום בו מתחילות השורות הראשונות של הפסקה. החץ מסמן את המקום שבו מתחילות שאר השורות בפסקה. נכון לדוגמה פה, ההתחלה של השורה הראשונה וכל השאר היא באותו מקום.
לכן, עליכם להזיז את המלבן שמאלה, באופן הבא (באמצעות העכבר).:
כאן הרווח מוגדל, כי אני לא יודעת באיזה גדול תהיה התמונה, ולכן רציתי שיהיה בולט. אגב, כאשר רושמים סיפור שמפוסק כך, כשתעתיקו אותו לוואטפד וחבריו, לא יהיה צורך בסידור מיוחד אם תעשו זאת בצורה הזאתי.
וורד
אני לא מכירה את כל הגרסאות של וורד, אז אני אדגים על מה שלי יש. אני מניחה שבסופו של דבר זה אצל כולם באותו מקום. בתפריט הראשי יש "בית" שתחתיו גם אפשר לשנות את הפונט. יהיה שם אזור שרשום תחתיו פסקה. מצד שמאל למטה, יהיה מם ריבוע קטן, כפי שמסומן פה.
נפתח החלון הבא, איפה שרשום "מיוחד" יש לסמן "שורה ראשונה" ואז לרשום את הרווח שאתן רוצות (אני בדרך כלל עושה 0.3)
באופן כללי, יש לזכור, זה לא מדע מדויק. יכול להיות ששני עורכים שונים יקחו את אותו פרק ויערכו אותו קצת אחרת. לפני שנעבור על טיפים שיעזרו לכם, נעבור על חוק הברזל לחלוקת פסקאות:
א) אם יש מעבר ממחשבות/פעולות/תיאורים לציטוט (דהיננו, דיבור), יורדים שורה.
"די, בנות, אל לנו לרכל כך." העירה רמורה.
רמורה הייתה יפהפייה, היא בלטה ביופייה בכל אשר הלכה. שערה השטני היה אסוף בקפידה. עיניה הירוקות ידעו להיות בורקות כשרצתה. מחזרים רבים היו לה, אך היא סירבה לכולם. היא לא קינאה באותן בנות שאביהן אילץ אותן להתחתן בגיל כה צעיר. אך היא ידעה שיגיע היום וגורלה יהיה כגורלן.
ב) אם יש מעבר בין ציטוטים של שתי דמויות, יורדים שורה.
"שמעתי שאדון רובס (Robes) עומד להתחתן עם שמייה (Shamiya)." אמרה רגוטה.
"אני לא מקנאה בה." העירה סילפהג) כאשר הדמות ממשיכה לדבר, לא יורדים שורה
"אני לא מקנאה בה," העירה סילפה "הוא ממש מרגיז. וגם מכוער."
לאחר שלמדנו את חוקי הברזל, נעבור לחוקי עזר (כל הדוגמאות לקוחות מהסיפור "סיפורה של המלכה הרעה")
1) טוב, כנראה שזה הדבר הכי קול לעשות. אם מדברים על שני נושאים שונים, כדאי לרדת פסקה (מעבר מ.
אז נכון, זה עזר לי כשפגשתי את הילדים, או הגמדים כפי שאני מכנה אותם, כי אף אחד מהם לא עבר את גיל 10. בכל זאת, הם דאגו לי למחיה, אז היה עדיף לי לנקות ולבשל ולכבס מאשר לצוד חיות ביער, להתרטב בגשם ולהיות ספוגה בוץ. הם פשוט שיוועו לאמא אחרי שאמא שלהם... טוב, אין לי מושג מה קרה לה, והאמת, לא אכפת לי ממש. כמו שממש לא אכפת לי מה שלום הצוציקים הקטנים בימים אלה.
כמה משעמם להיות מלכה. אין לך שום דבר לעשות. רק ללכת במסדרונות כל היום. 2) מעבר בין אנשים (בדוגמה: מעבר בין המחשבות של המלכה על עצמה לבין מחשבות על שלגייה).
כשעמדתי בהלווייתו של המלך, היה לי קשה שלא לחשוב איך עיני כל ננעצות בי. אך ידעתי שזה לא כי הם יודעים. אין סיכוי שהם יודעים. את התפוח השלכתי לאח, לא נותר ממנו זכר.
אבל הכי כאב לי על שלגיה. המבט בעיניה כמעט גרם לי להודות שזו הייתי אני. לקחתי לה את אביה האהוב. טוב, אביה האהוב שהרבה זמן לא היה לו אליה. בשביל זה הוא חיפש מלכה שמרטפית. ידעתי שמעתה ידיי יהיו מלאות עבודה, לפחות עד שאמצא בן מלוכה מתאים.3) מעבר בין זמנים (בדוגמה: מחשבות על העבר לעומת מחשבות על ההווה)
חזי עלה וירד לנוכח הנשימות. את אביה אהבה אף שלא ראתה אותו אלא בארוחות. באשר אליי, הכל היה טוב ויפה כל עוד חי. ואחר כך? אפילו לא החליפה איתי מילה, כי היא אפילו לא טרחה לשבת לאכול איתי! היא העדיפה לשבת עם האומנת, ואז מתפלאים שקשה לאהוב אותה. וכל השטויות עם זה שהעבדתי אותה. הייתה זו האומנת שאמרה לה שכך תכיר את העם ותפתח חמלה. כן, ראיתי כמה זמן זה עזר.
רק באותו רגע הצלחתי להודות בכל אשר הדחקתי עד אז.4) מעבר בין פעולות/הרגשות לבין מחשבות/תיאורי רקע (בדוגמה: מעבר ממחשבות לפעולות)
אך נתקלתי בבעיה: לא יכולתי לעזוב את הארמון ולא יכולתי גם לחכות ששלגיה תגיע, כי האל יודע אילו סיפורים תמציא עליי.
עליתי למעלה לגן, שבו ישבתי עד עם הנסיך לא מזמן. ישבתי והבטתי סביב, נהנית מהנוף. מאחוריי שמעתי קול מגפיים. הבטתי לאחור, היה זה הצייד. כלומר, האנס.
הכללים הנותרים אינם חוקי ברזל, ולפעמים אפשר לחלק כך שיהיו למשל גם מחשבות וגם פעולות באותה פיסקה.
זהו להיום. מי ייתן וייגמרו הימים נטולי הפסקאות.
שם הסופרת: 
