אלמנטים ספרותיים (Tropes)

אלמנטים ספרותיים הם למעשה כל רעיון שנמצא בספר. זה יכול להתחיל ממשהו כמו "הגיבור הראשי הוא גבר" עד ל"ערפדים צמחוניים" (כינוי לערפדים שניזונים מחיות או אינם ניזונים באופן ישיר מבני אדם).

כל ספר (או סיפור קצר) באשר הוא למעשה הינו מכלול של אלמנטים ספרותיים (עלול להקרא "אלמנטים" כקיצור בפוסט). כל רעיון שחשבתם עליו... כבר כנראה נעשה. בינתיים הרעיון היחיד שאולי לא נעשה פעמיים זה ערפדים מנצנצים בשמש, אם בערפדים עסקינן.

אז אם הכל נעשה... אז מה, אני מעתיק/ה?
בערך כמו שאתם מעתיקים כשאתם משתמשים במילים שמישהו אחר משתמש. אני לא מדברת כמובן על ציטוט מדויק באורך פסקה. אם מישהו רשם "אני אוהב אותך", ונחשו מה, גם בסיפור שלכם יש את המשפט הזה, זו לא גנבה. כל עוד זה לא משפט שהוא סימן היכר מיוחד של הספר, לא מדובר בגנבה.

כפי שצוין כאמור, אלמנטים ספרותיים חוזרים על עצמם ביותר מיצירה אחת. מה שמבחין בין יצירות הוא כמובן, הביצוע. יש שיאמרו שהארי פוטר ופרסי ג'קסון מכילים הרבה אלמנטים ספרותיים דומים (אני אאלץ להאמין להם), ויש כאלה שיותר קל להם לראות את הדמיון מהשוני, אך בכל זאת, קיימים לא מעטים שרואים בהן כמקוריות ולא כהעתקה אחד של השני. למשל, שניהם השתמשו בקרברוס, הכלב התלת ראשי המאיים מהשאול בסיפורי המיתולוגי היוונית (קראתי על זה שניסיתי להבין מה לעזאזל ההתלהבות מפרסי ג'קסון ואז גיליתי שזה ספר לא לגיל שלי). אז... סביר להניח ששניהם העתיקו מהמיתולוגיה, אך כמובן, זה לא הדמיון היחיד בין השניים. אלמנט נוסף הוא הבחור הרגיל, הבחורה החכמה והבחור המצחיק, אלמנט ספרותי שמתברר די נפוץ בספרי פנטזיה לנוער (אם מישהו מכיר את הסדרה "הובוס ספר הקסמים הגדול", גם היא כוללת שלישייה כזו. וכן, גם אני הייתי פעם ילדה).

באילו אלמנטים ספרותיים להשתמש?
בסופו של דבר, בחירה שלכם. יש אלמנטים ספרותיים מסויימים שיותר מתאימים לז'אנרים מסויימים ואפילו לקהל יעד (גיל/מגדר). כך למשל, דמויות שהן רעות פשוט כי ככה ואין להן מורכבות, ניתן למצוא יותר בספרי ילדים. גיבורי על עד היום נתפסים יותר כמשהו גברי מאשר נשי, והם נוטים להיות... גברים בעצמם.

אלמנטים ספרותיים שמהם כדאי להימנע הם קלישאות (הקישור מוביל לפוסט בו מצויינים כמה מהם וגם דרכים להימנע מהם להפוך לקלישאתיים מדי). יכולים למצוא באינטרנט רשימות של קלישאות (אלמנטים בשימוש יתר) באינטרנט באנגלית. במידה ותהיה דרישה, אעשה פוסט נוסף בנושא.

בסופו של דבר, סיפור הוא יותר משילוב של אלמנטים. ספרים יכולים לכלול אלמנטים דומים אבל אופן הביצוע הוא שונה. לכן, חשוב האיך ופחות המה.

חושבים שיש אלמנט שיכול להוסיף המון לסיפור? לכו על זה. חושבים שאלמנט שאתם אוהבים עלול לעשות בדיוק את ההפך? אולי כדאי שתוותרו.

מעולם לא עבדתי עם אלמנטים. איך אני מתחיל/ה עכשיו?
אני אגלה לכם סוד... אני עצמי לא עובדת עם אלמנטים ספרותיים. הכוונה היא לא שאני הבן אדם הכי מקורי בעולם, אלא שאני נעזרת בהם באופן לא מודע. כמובן, לפעמים יש דברים שמוצאים חן בעיניי, בין אם בבדיה או במציאות שאני משלבת. ואפילו התחלתי את הסיפור שלי עם אלמנט ספרותי שמצאתי בשתי סדרות במשותף. והאמת היא, אין צורך לחפש באופן יזום אלמנטים. ככל שאתם מחפשים אותם פחות, הסיכוי שלכם להיות מקוריים גדל.

אז... בשביל מה עשינו את כל הדיון הזה?
כי כמו שכדאי שבנאי ידע באילו אבני יסוד הוא משתמש, כדאי שגם אתם. בהחלט יכול להיות שלא תכתבו על בסיס אלמנט ספרותי או שתחשבו שהוא מקורי לחלוטין אפילו שנעשה בעבר. אבל שילוב האלמנטים עוזר לבחון האם היצירה שלכם מקורית או למעשה חוזרת על יצירת קיימת.

גם אם לצורך העניין אתם כותבים סיפור מעריצים, נשאלת השאלה האם אתם מחפשים משהו שיהיה דומה למקור או שמא מחפשים משהו חדש. למשל, אם תסתכלו על סיפורי מעריצים של שרלוק הולמס, תמצאו שהרבה מהם כוללים יחסים רומנטיים בין הדמויות הראשיות. הם נאלצים להשתמש באלמנטים אחרים משהיו במקור. לעומת זאת, מי שמנסה לכתוב סיפור תעלומה בנוסח שרלוק הולמס, צריך לנסות לשחזר את האלמנטים. לא שזה קל, מניסיון לחקות את שרלוק הולמס, אבל האלמנטים של הדמויות חייבים לחזור על עצמם פה. כי כן, בסוף, גם חלקים מהאישיות שלהם יכולה להיות אלמנט (ווטסון: מספר מגוף ראשון שאינו הגיבור, הולמס: העדפת שכל על פני רגש).


אז זהו! יש לכם מה להוסיף? שאלות? מוזמנים לרשום בתגובות.

עצות לכתיבה: כן, אבל... - העצות ההזויות

אני אלך מהקשה לקל.

אם אתם לוקחים נוגדי חרדה/דכאון או הולך לטיפול פסיכולוגי,  אתם הורסים את היצירתיות שלכם
כי האמנים הכי גדולים היו אומללים

השאלה המתבקשת כמובן היא: כן, אבל מי האידיוט שאמר את זה?! נכון, אומרים לאנשים בעלי הפרעות יש נטייה להיות יצירתיים יותר, גם בציור למשל. האם כל צייר או פסל או סופר סובל מהפרעות נפשיות? ממש ממש לא. נכון, הרבה מהיוטיוברים הסופרים טוענים שהם כאלה, אבל על כל אחד שכן יש הרבה שלא.

אז אם הדבר הזה איכשהו רלוונטי אליכם, תשליכו את העצה הזו ישר מהחלון. אני מודה, חיפשתי עצות גרועות שאנשים אומרים (כי אף אחד לא נותן לי עצות), אבל אני חושבת שיותר מכולן, זו העצה הכי גרועה.

אנשים עובדים הכי טוב כשטוב להם עם עצמם, לא כשהם חרדים, לא כשהם בדכאון, ולא עם כל בעיה אחרת שיש לכם על הראש. כי דווקא בתקופות האלה, היצירתיות יורדת. היצירתיות יותר באה לידי ביטוי בזמנים בין לבין.

אני מצטערת אם אני זו שמעלה את העצה הזו, אבל עדיף להעלות ולסתור מאשר... מי האידיוט שאמר את זה, שוב?

בלי קשר להיותכם סופרים, כותבים או סתם קוראים מתוך עניין, אני מאחלת רק בריאות, גופנית ונפשית כאחד.

מחסום כתיבה הוא אזהרה שאתם עושים את הדבר הלא נכון
הגיע הזמן שתפנה למקום אחר

שיטוט רנדומלי באינטרנט הוביל אותי לעצה הבאה. זוהי עצה מאת ריימונד דאגלס ברדבורי, שכנראה מוכר בארץ בעיקר או רק בזכות ספרו "פרנהייט 451" שזכה לגרסת סרט.

אז זה שהוא סופר מוכר או שכתב משהו ממש מוכר, עדיין לא הופך אותו לנותן העצות הטוב בהיסטוריה. וזה שזה מפורסם באינטרנט בתוך רשימה העצות הכי טובות שלו... מעורר תהיות על עושה הרשימה.

מחסום כתיבה הוא דבר מאוד נפוץ. רב הסופרים והכותבים מתמודדים עם מחסום כתיבה בשלב זה או אחר. ויש כאלה שאפילו נתקלים בכמה (אני, תודה ששאלתם). ואגב, גם העניין שמחסום כתיבה הוא שקר, הוא גם דבר שקרי בעיניי. לפעמים קורה ונתקעים, ולפעמים קורה שממש נתקעים ולוקח יותר זמן למצוא פתרון מחשבתם. אז יכול להיות שלפעמים אתם כל כך תקועים שאולי באמת כדאי לשקול להניח לזה לתקופה הקרובה, ולעבור לפרוייקט אחר. אני לא אומרת, אבל אם נעבור לספר הבא על כל מחסום כתיבה... אנחנו נמצא שספרים הם דבר בלתי אפשרי לכתיבה.

להלן קישור לפוסט שלי על מחסום כתיבה. לא תמצאו שם פתרון קסם (כי עוד לא נולד אחד), אבל אולי יעזור לכם להסתכל בפרספקטיבה אחרת.

משפטים ארוכים מעידים על אינטילגנציה
כי כבר בגיל 3 אנחנו יודעים להגיד משפט שלם

גם את העצה הזו נאלצתי לנבור באינטרנט, ומודה, לא שמעתי אותה בחיים. משפטים ארוכים אולי מוציאים אתכם חכמים, אבל את הקוראים הם דווקא יכולים להוציא מבולבל, כי הם ילכו לאיבוד. נקודה היא לא מילה גסה וגם לא פסיק. אני באמת צריכה מישהו שיסביר לי את ההיגיון מאחורי העצה הזו. איך היא באה לעולם? באותה מידה, כיוון שהשפה היום, איך לומר בעדינות, היא לא השפה של פעם, אולי כדאי לחשוב עוד פעם לפני שמשתמשים במילים ארכאיות שיצאו מהשפה כבר לפני 30 שנה.

הסוף של הספר לא חשוב ביחס לשאר
כי ברור שאנחנו זוכרים יותר טוב מה קרה ב-400 עמודים ולא בשני העמודים האחרונים.

תודו באמת: כמה אנשים שפגשתם אשכרה מאמינים בזה? לפעמים מישהו יכול לקרוא ספר מדהים ואז מגיע הסוף. ובסוף... הוא זוכר את הסוף שהרס לו את הספר. נסו לחשוב על עצמכם: כמה פעמים התבאסתם מסוף כל כך עד שלא רציתם לקרוא/לראות/לשמוע (אם זה ספר שמע) אותו שוב אי פעם בחייכם? כנראה שאלה היו הדברים עם הסוף הרע.

אז זה לא תמיד חייב להסתיים בסוף שמח, אבל זה בהחלט צריך להיות סוף שישאיר את הקורא מרוצה. וכפי שצויין בפוסטים קודמים, דמות שמתה לגמרי משום מקום באמצע הספר זה לא סוף מרצה.

עצות לכתיבה: כן, אבל... - עצות בעלות היגיון כלשהו

יש שלושה חוקים לכתיבת נובלה. למרבה הצער, איש לא יודע מה הם (וויליאם סומרסט מוהם)

עצות לכתיבה רצות באינטרנט, סרטונים, סתם אתרים... עם כי, רבות מהעצות האלה גם זוכים לביקורת. אז... בואו נעמיד את העצות למבחן...

סתם למי שתוהה מה זה ה"כן, אבל..." בעבר בתוכנית גב האומה (שהייתה אז "מצב האומה"), הייתה פינה שנקראת "כן, אבל...". זה נשמע טוב, אבל... מוזמנים לחפש ביוטיוב.

תכתבו כל יום
שלא תעזו לפספס יום, ואתם גם צריכים להרגיש מאוד רע אם כן!

כולם להרגיע ולנשום עמוק. לכתוב כל יום הוא בהחלט אידיאל יפה. אבל כמו אידיאלים אחרים, גם אידיאל זה עלול להיות קשה לביצוע. יש סופרים שזה מקצועם היחיד, הם לא עובדים בעבודה נוספת ולא לומדים. לכתוב זו העבודה שלהם. אבל תהיו בטוחים שגם הם... לא כותבים בדיוק כל יום. לפעמים, הם לוקחים לעצמם חופש, אולי הם עושים לעצמם יום מנוחה שבועי, אולי יש דברים אחרים שמעסיקים אותם (ילדים, למשל).

אז אם האנשים שעיסוקם היחיד הוא להיות סופר יכולים, גם אתם יכולים. ואתם יודעים מה? גם אם אתם בתקופת מעבר בחיים שאתם לא עובדים ולא לומדים, גם אתם לא חייבים לכתוב כל יום.

אבל בואו נודה, לרבים מאיתנו יש עוד דברים על הראש. גם אם אין לנו משפחה לדאוג לה, יש לנו כנראה עבודה או לימודים שמטרידים את ראשנו. תקופת מבחנים? תקופה קשה בעבודה? עייפות? כל אלה יכולים לגרום לנו לעצור את הכתיבה. למשל, את הסיפור שאני עובדת עליו התחלתי לכתוב בין השנה השנייה והשלישית ללימודיי באוניברסיטה. במשך 3 חודשים לא נגעתי בזה, התעסקתי בלימודים. בתקופת המבחנים, כשהיה לי מרווח נשימה, העזתי לחזור ואז הפסקתי שוב לקראת סוף שנת הלימודים (פחות מבחנים, יותר עבודות). וזו כנראה הסיבה שלקח לי שנה ורבע או שנה וחצי לגמור את זה, כי... הפסקות באמצע. ובואו נוהה, לרובנו יש עיסוקים נוספים, בין אם פנאי ובין אם בעל כורחם. גם זה גוזל זמן.

אבל גם כשלא היה לי משהו מיוחד בחיי, היו ימים שפשוט לא התחשק לי. הייתי עייפה, הייתי עצלנית, הרגשתי תקועה. ואת האמת? גם כשאני צריכה לערוך הסיפור חוזר על עצמו... אז תנשמו הכל. כל עוד אין לכם חוזה עם זמן קצוב, הכל בסדר. וגם אם כן, תכננו את הזמן הנכון וגם אתם תוכלי למצוא לעצמכם ימים ללא כתיבה.

תתכננו את הספר שלכם, ככה צריך
לא, לא סתם לבוא עם רעיון כללי. ממש לתכנן, סצנה סצנה, פרק פרק

זה לא שהעצה הזו גרועה ממש, אבל העצה הזו לא מתאימה לכולם. יש אנשים שלא מסוגלים לכתוב שום דבר אם הם לא מתכננים ויש אנשים שלא מסוגלים לכתוב שום דבר אם הם כן מתכננים (וכמובן, יש את האנשים באמצע).

אתם מהאנשים שצריכים לתכנן ספר בשביל לכתוב אותו? אל תתנו לי לעמוד בדרככם. אבל אם מצאתם את עצמכם מנסים לתכנן ספר והולכים לאיבוד... אז אולי זו לא הדרך שמתאימה לכם. הרבה מאוד סופרים ברחבי הרשת ידברו על תכנון כאילו זה דבר הכרחי ונכון לכולם, על אף שבפועל, זה לא נכון. ובכלל, יש את אלה שמתכננים יותר ומתכננים פחות, ושיטה שמתאימה לאחד, לא בהכרח מתאימה לאחר.

לא בטוחים אם אתם שם? אני מפנה אתכם לסדרת פוסטים שעשיתי על הנושא. להלן קישור לפוסט הראשון. בכל סוף פוסט יש מעבר לפוסט הבא. הפוסט מתחיל במיצוי קצר של הדרכים לתכנן ספר ובהמשך ידובר על ההתמודדות עם חוסר ההצלחה לתכנן, עד הגעה לקבוצת הלא מתכננים, או כפי שאני קוראת לה "הזורמים" (באנגלית נקראים pantsers שכנראה מגיע מהביטוי by the seat of one's pants שכוונתו "ללא תוכנית ברורה").

תקראו ספרים גרועים
כדי שתדעו בדיוק מה לא לכתוב.

יש לי שתי מילים לומר לאנשים האלה: תשיגו חיים.

קריאה של ספרים גרועים לא מסבה תענוג. כלומר, יש אנשים שמאמינים במוטו "כל כך גרוע שזה טוב", אבל טוב, אני לא נמנית איתם.

אז נכון, יכול להיות שקריאת ספרים לא טובים תחשוף אתכם לפגמים בהם שכדאי להמנע מהם. אבל תאמינו לי, מסתובבים כל כך הרבה סרטונים באינטרנט שיתקצרו לכם את כל הבעייתיות של כל מיני ספרים. אז נכון, אלה סרטונים באנגלית. אבל בינינו, לא צריך לחפש ביודעין משהו גרוע בשביל להחשף. מספיק להחשף לספרים (או סדרות/סרטים) באופן כללי כדאי להחשף לדברים שלא מוצאים חן בעינינו ולא נעשים בצורה הטובה ביותר. תסכימו אותי שלא קראתם/ראיתם היה מושלם ללא כל בעיה שבעולם. אז תמשיכו במה שעשיתם עד עכשיו.


נראה לי שזו התחלה. וכפי שאומרת התמונה בתחילת הפוסט, עוד אין חוקים מוכחים וברורים לכתיבת ספר. אז בינתיים תלכי עם מה שהולך לכם. 

ההבדל בין ספר לסרט/סדרה

הקדמה
במשך אלפי שנים, סיפורים מועברים הלאה. בהתחלה, זה היה בעיקר בעל פה, ולעיתים בעזרת ציורים או חריטת כתב. מאוחר יותר (או לפחות כך נראה לי), החלו להעלות סיפורים במחזות, בעיקר כטרגדיה או קומדיה. ואז הגיע הדפוס והבאת ההשכלה להמונים. פתאום, לא רק קומץ של כמורה ואצולה יכלו לקרוא, קריאה הייתה נחלת הכלל. וספרים היו הבאים בתור. בניגוד לאופציות הקודמות, יכולת להנות בנוחות מהספר שוב שוב.

אבל אז הגיע הרדיו. הרדיו שימש בעיקר להשמעת שירים וחדשות, אבל תהיו בטוחים שהיו סיפורים בהמשך גם ברדיו. ואז, הגיעו הסרטים (ובהמשך, הסדרות). בהתחלה בלי קול ובלי צבע, ובהמשך עם קול אבל עדיין בלי צבע, בהמשך עם קול ועם צבע שעבר פילטרים של כחול והיום... טוב, אתם יודעים מה יש היום, נכון?

כל דור חדש של העברת סיפור, למעשה הוריד מערכו של הקודם. היום אנשים בהחלט לא חורטים על קירות, סיפורים בעל פה מסופרים בעיקר לילדים קטנים או דרך צ'יזבטים. התיאטרון מלא בעיקר באנשים בגיל פנסיה וספרים... טוב, איך לומר בעדינות? לא ממש קוראים אותם כמו פעם.

למה אנשים מעדיפים סרט/סדרה על ספר?
כי הם לא צריכים להתאמץ. הם לא צריכים לדמיין איך נראות הדמויות והתפאורה או איך נשמעות הדמויות. בנוסף, גם אם סרט אורך שעתיים, תהיו בטוחים שאת הספר ייקח לכם הרבה יותר זמן לקרוא.

אז למה אנחנו צריכים ספרים עדיין?
לספר יש משהו שלסרטים, סדרות ולרב גם הצגות, פשוט אין: קול פנימי. לעיתים נדירות אנחנו ממש שומעים את המחשבות של הדמויות. אנחנו רואים את ההתחרשות מבחוץ, באופן אובייקטיבי לחלוטין. אמנם יש ספרים שמסופרים מצידו של מספר יודע כל, אבל גם הם, אינם אובייקטיבים. הם מאפשרים הצצה למחשבות שמתרוצצות בראשה של הדמות, שיתכן שלא תמיד קל כל כך להביא לידי ביטוי רק באמצעות הצגת הסצנה כמו שהיא.

בנוסף, לסרטים/סדרות יש במאי. הבמאי מתכנן את הכל כראות עיניו. בסופו של דבר, אלה לא הצורכים שבוחרים את השחקנים שיגלמו את הדמויות. בספר, אתם הבמאי. נכון, יש לכם "תסריט" שאתם נצמדים אליו, אבל בסופו של דבר, האופן בו תחוו את הספר תלויה בכם ובפרשנות של הכתוב. ואתם אפילו מלהקים את הדמויות. אולי אתם חושבים על אנשים מוכרים או שחקנים, אולי אתם יוצרים דמויות מאפס, ואולי זה לא באמת קבוע. ויכול להיות שאתם אפילו לא נצמדים לטקסט במאה אחוזים. אז רשום שאיימי מהספר "נעלמת" בלונדינית. אני מדמיינת אותה ג'ינג'ית, לא יעזור לכם כלום. על אותו עיקרון, מישהו שקורא בספר על בחורה ג'ינג'ית עם נמשים בשביל לפגוש בסדרה בחורה שחומה עם שיער שחור (יומני ערפדים/יומני הערפד)... צפוי לאכזבה. כמובן, שאותו דבר ניתן לומר על הקול של הדמויות.

לרב, כאשר מנסים להעביר את הספר למסך, הוא מועבר לצורת סרט. בצורה הזו מתפספסות המון נקודות. למה? כי פשוט אין מקום אין סופי. כמובן, גם סדרה יכולה להוריד ולהוסיף פרטים, אבל בסרטים, זה הרבה יותר בולט. אתם לא פעם הולכים לשמוע את המשפט המוכר "זה לא טוב כמו הספר." כך שאם קראתם ספר, יכול להיות שאתם לא רוצים ללכת לראות את הסרט. מכיוון שדרך ההתבוננות שלכם על הספר נוצרה מעולמכם האישי, הסיכוי שהיא תתאים לה הוא אפס. כמובן שאין בעיה באופציה ההפוכה.

סרט או סדרה מלאים גירויים, צריך לשים לב למסך, לקול ולא פעם... גם לכתוביות. בספר, הכל מרוכז לכם במקום אחד. אז נכון הספר לא מראה ולא משמיע לכם כלום, אבל הכל בראש.

ושלא תבינו אותי לא נכון, באמת אין רע בסדרה או בסרט וגם לא בהצגות (אני אוהבת הצגות, מודה). אבל כשיש סרט שמבוסס על ספר... אולי כדאי לקפוץ ישר למקור. ובכלל, מי שקורא ספרים נפתח לסיפורים חדשים שלא היה נחשף אליהם אילו רק היה רואה סרטים/סדרות, נכון?

סופרי צללים (Ghost Writers)

כשאתם קוראים ספר ויש שם שמתנוסס על הכריכה, אתם בטוחים בוודאות שזה הסופר. ברוב המקרים אתם אכן צודקים... אבל לא תמיד. כל אותם אנשים שרושמים ספר בלי שיאוזכרו כלל נקראים סופרי צללים.

סופרי הצללים מוכרים כיום בעיקר בז'אנר האוטוביוגרפיה: אתם יכולים להיות בטוחים שלא מעט מהאנשים שמוציאים ספר אוטוביוגרפי לא באמת רשמו את הסיפור. עם זאת, ניתן למצוא אותם גם בפרוזות ׁ(סיפורת).

הרי לכם איש שהיה גם סופר, גם סופר צללים וגם מקור ההשראה של סופר הצללים: הווארד פיליפס לאבקרפט המוכר באנגלית בתור "H. P. Lovecraft". אפשר להתווכח בהזדמנות על האופי המלבב שכנראה לא היה לו או על הבעיות בחייו שכנראה היו שם בשפע, אבל בכל זאת, נאהב אותו או לא, הספרים שלו הפכו רבי השפעה, גם אם לכאן ההשפעה הזו לא טרחה להגיע:

• סופר: ובכן, יותר מאשר בספרים באורך מלא, הוא היה מוכר בכותב סיפורים קצרים ולעיתים משורר בז'אנר האימה. יש שרואים בו ממשיך דרכו של אדגר פו מצד אחר ומקור להשראה עבור סטיבן קינג מצד שני. אבל מה אני יודעת? לא קראתי דבר אחד של אף אחד מהם.
• סופר צללים: את הכסף שהוא הרוויח (או לא כל כך הרוויח), לאבקארפט השיג באמצעות כתיבת ספרים של אחרים. אבל כפי שצוין, זה לא עזר לו הרבה. בכל אופן, להלן רשימה חלקית (אני בספק שהספרים האלה מוכרים בארץ). כנראה הסיפור הכי מפורסם (לפחות לפי האינטרנט) שנכתב על ידו כסופר צללים הוא שיתוף הפעולה עם הודיני (כן, כן, הודיני הקוסם) הוא "תחת הפירמידות" (Under the Pyramids) שיצא לאור תחת השם "כלוא עם פרעונים (Imprisoned with the Pharaohs. התרגומים הם מילוליים, מוזמנים לחפש אם קיימים תרגומים רשמיים.
• השראה לסופר צללים (בערך): לאבקראפט לא חי לנצח (ובכל מקרה לא היה חי עד היום), ולאחר מותו,  אוגוסט דרלת' לקח שאריות מרישומיו של לאבקראפט והפך אותם לסיפורים שלמים כמו גם לקח את עולמו של לאבקראפט והרחיב אותו. 

טוב, שעה דיברנו על סופרי צללים ולא טרחנו להסביר מה זה אומר.

ובכן, סופר צללים הוא למעשה סופר לכל דבר רק שהוא לא הוגה הרעיון לספר. ועוד עניין קטן... השם שלו לא מופיע על הכריכה. וכנראה גם לא בקרדיטים. או בשום מקום אחר. במילים אחרות, כיוון ששמו של אוגוסט דרלת' (August Derleth* בהחלט התנוסס על הכריכה, סופר צללים זה לא הכותרת הכי מדויקת שלו.

סופרי הצללים מתחלקים לשניים:

1) סופרים שכותבים בעצמם את כל הספר, לעיתים אחרי מותו של הסופר המקורי ולעיתים בחייו.

2) סופרים שכותבים חלק מהעבודה, ממש כמו שהאומנים הכי גדולים השתמשו לא פעם בעוזרים ששמותיהם נשכחו מההיסטוריה.

דוגמאות:

• ו. ס. אנדרוז ביקשה שימשיכו לפרסם את ספריה אחרי מותה. אז אם יש ספרים אחרי 1986... כנראה הם לא בדיוק שלה.
• אין הוכחה מוצקה לדבר, אך קיימות טענות שאלכסנדר דיומא השתמש לפחות בסופר צללים אחד במהלך כתיבתם של הרוזן ממנוטה כריסטו ושלושת המוסקטרים.

ודוגמאות פחות קלאסיות

• מייקל קרייטון: לא שמעתם עליו? זה בסדר, גם אני לא. גם לא מכירה אף אחד מהיצירות שלו. אבל נראה שאחד מספריו בויים לסרט: שוד הרכבות הגדול. אחרי המוות שלו נמצא ספר לא גמור. ונחשו מה? מישהו בא וסיים אותו. אבל... גם הוא קיבל קרדיט. אם בא לכם לקרוא על זה, להלן קישור לויקיפדיה באנגלית. אבל ביקורת דווקא יש בעברית
• ג'ק לונדון: את השם אתם מכירים, כי הוא בהחלט פירסם ספרים תחת שמו, ביניהם זאב הים (1904) ופנג הלבן (1906). עם זאת חלק מספריו בוססו על רעיונות של סינקלר לואיס. אבל על הכריכה עדיין היה שמו של ג'ק לונדון.

ובארץ?

אתם בהחלט יכולים למצוא אתרים שמציעים את שירותם, אבל שם של ספר של ממש? טוב, זה פחות.

דוגמה לסרטים שמבוססים על סגנון של סופרים:

• שרלוק הולמס ותעלומת גרבי המשי: ארתור קונאן דויל כתב לא מעט סיפורים של שרלוק הולמס, אבל זה בהחלט לא היה אחד מהם. אף אחד לא מתיימר לומר שהוא כתב את זה, אבל השימוש בדמויות, בעצם מהווה סוג של סופר צללים לרעיון המקורי. 
• רצח כתוב היטב: מבוסס על הסגנון של אגתה כריסטי (וממש לא מסתירים את זה)

סביבת כתיבה

תודה לספיר על הרעיון!
ייותר מוכר בתור "סביבת עבודה", אבל בהחלט נכון גם לכתיבה או הכנת שיעורי בית או... כל דבר שתעלו על דעתכם, אני מניחה. אנחנו בני אדם ששונים זה מזה, וכל אחד זקוק לדברים שונים על מנת להשיג את תשומת הלב המירבית בזמן הכתיבה.

אז על אילו דברים כדאי לחשוב?

רעש רקע, מוזיקה או שקט?
איזה משלושת הדברים המצויינים מעלה הכי יעזור לך להתרכז? האם יעזור לך לשבת במקום עם בני אדם נוספים שעלולים להרעיש ברמה סבירה (לא פאב או משהו)? או שאולי יש מוזיקה שנותנת לך מוזה (אומרים שעדיף מוזיקה ללא מילים, אבל אני לא יכולה לבחור בשביל אחרים) או שאולי אתם צריכים סביבה שקטה שמאפרת למחשבות שלך לזרום בחופשיות. כך או כך, מוטב לחשוב על העניין.

בבית או בחוץ? 

 אמנם שאלה זו יכולה להיות המשך של השאלה הקודמת, אך בכל זאת נשאלת השאלה האם רמת הריכוז שלך עולה בבית או שמא בבית יש נטייה להתפתות ליותר מדי דברים.

כיבוד אני מניחה שהנטייה היא לכתוב יותר מעשר דקות רצוף. ישיבה של שעה ויותר עלולה להצריך סוכר למוח, או לפחות נוזלים. יש לדאוג שתהיה לך שתייה לידך, חמה או קרה, אך מומלץ לא לצרוך משקאות משתנים (משקאות המכילים קפאין) או ממותקים מדי שרק גורמים לכם לשתות יותר. אז... בואו נסכם שמומלץ לשתות מים או משקה חם נטול קפאין (גם בתה וגם בקפה יש קפאין, אבל אפשר למצוא גרסאות בלעדיהן. בשוקו אין קפאין, אבל יש בן דוד.)
באשר לאוכל, מומלץ שלא יהיה כבד מדי או שדורש יותר מדי התעסקות וגם לא עם טעם דומיננטי מדי שיאלץ אתכם לשתות כל חצי דקה. אגוזים, קרקרים, גרעינים (לאחר שפוצחו), פירות יבשים. אם בא לך משהו בסגנון שוקולד או סוכריות... מציעה לך להביא משהו שיהיה לך יותר קל לכמת. חפיסת שוקולד היא משהו שאפשר בהחלט לכמת בקלות (קוביה). כשמתחילים לאכול סוכריות אחת אחרי השנייה, קשה לאמוד את המספר, וחבל סתם לאכול יתר על המידה. אם כבר אוכלים משהו שקשה לכמת, כדאי להכין כמות מראש ולהרחיק מעיניכם את השקית/הקופסה (אם היא עדיין באזור שלכם. לא אמרתי לזרוק לפח).

מחשב או נייר?
כמובן שקיימת אופציה שלישית של מכונת כתיבה... ספק כמה משתמשים בה כיום.

בכל אופן, יש מספר יתרונות לכתיבה במחשב לעומת כתיבה בנייר
1) גמישות: הרבה יותר קל למחוק ולשנות דברים, למשל במקרה של הזזת פסקה ממקום למקום. גם אלפי מחיקות על הנייר יכולות לעצבן.
2) חוסר הצורך להקליד את הכל אחר כך (אף שיש חברות/הוצאות שעושות את זה בתשלום).
3) לא צריך מיליון דפים.
4) נגישות יותר גבוה לאינטרנט במקרה שאתם זקוקים למידע.
5) מהיר יותר (למי שיודע להקליד מהר, בכל אופן).

חסרונות המחשב
1) אם מקלידים מהר, עלולים למצוא שהרעיונות זורמים יותר מהר מהיד, ואז הולכים לאיבוד.
2) יש לנו פחות נטייה לשים לב לשגיאות הקלדה משגיאות כתיב (גם עם מתקן שגיאות אוטומטי).
3) מחר יכול להיות קצר או באג וביי ביי לכל הספר (על כן מומלץ לגבות).

תהיה בחירתך אשר תהיה, כדאי להחליט על השיטה שנוחה לך. אם נוח לך יותר לכתוב ביד כי הרעיונות זורמים לך טוב יותר, זה מבורך, גם אם בדיעבד תידרש יותר עבודה. מה שנכון לך, זה שנכון. ושאף אחד לא יגיד לך אחרת.

גם כאשר בחרת באחת מהאופציות, עדיין נשארות החלטות נוספות.

אם בחרת בכתב יד, השאלות הנדרשות הן:
1) מחברת או קלסר: שאלה מטומטמת, אני יודעת. היתרון של קלסר הוא שבמקרה שרוצים להעביר דברים, יותר קל. אפשר לחתוך עמודים לגמרי ולהזיז אותם קדימה ואחורה בקלסר, ותמיד אפשר להוסיף דף ריק חדש (לא נורא, האנושות תשרוד אם הוא לא יתמלא עד הסוף). בקלסר אפשר כמובן גם לשים חוצצים. וכך תוכלו לסדר חוצץ של דברים שכתבתם ודברים שאתם רוצים לכתוב או של דמויות.
אני צריכה לבוא עם יתרון למחברת, אבל זה כבר יותר קשה, אני מודה. לצערי, למחברת יש פחות מה להציע לעומת הקלסר. אולי חוץ מזה שהיא קלה יותר להתניידות. מי שנוח לו, יכול להיות מחברת עם חורים (כן, יש חיה כזו), שמאוחר יותר, יעביר לקלסר.
2) עט או עיפרון: הרבה מתרגלים בגיל מסויים לכתוב רק בעט. אם תשאלו אותי, כתיבה עם עט היא דבר מסורבל, במיוחד כשמגיע החלק הזה שצריך למחוק. כתיבה בעיפרון לא הופכת אתכם לילדים קטנים, אני מבטיחה. אם אתה מעדיפים להשתמש בעט וטיפקס, כמובן שזו בחירה שלכם. אבל גם כשמשתמשים בעפרון, צריך מחק טוב.

אם בחרת במחשב, מספקה שאלה אחת - איזו תוכנה:
1) תוכנת תמלילים (וורד, למשל) - רב האנשים בארץ כנראה משתמשים באופציה הזו. כי אנחנו לא מדינה מתקדמת בכל מה שקשור לעולם האמצעים העומדים בפני הסופר. אני עצמי מוצאת אותה נוחה לשימוש, יש שם מספר אפשרויות כדי לכתוב בנוחות. ובמקרה הכי גרוע, אני פותחת תיקייה עם כמה קבצים (למשל, קובץ לדמויות). לדברים הנוספים יתכן שיהיה נוח לכך עם אקסל (עוד לא ניסיתי את זה, בהצלחה).
2) גוגל דרייב - יש מי שיעדיפו שיהיה להם גיבוי בענן, וזה בסדר. כיוון שעברית לא שפה נפוצה, קשה לי להאמין שמישהו יקרא, יעתיק ויפרסם על שמו. אני לא בטוחה שיש גם משועמם שיעשה את זה באנגלית, אבל נו, טוב. היתרון של גוגל דרייב הוא שהוא נגיש בכל מחשב עם אינטרנט, בניגוד לוורד שצריך לבוא עם דיסק און קי ולקוות שבמחשב שאתם עוברים אליו יש את תוכנת התמלילים שהשתמשת בה. אבל אם יש לך מקום כתיבה קבוע, הדבר פחות רלוונטי. בנוסף, גם אם התחטרתם ואתם רוצים להחזיר קטע, הוא עדיין נמצא בהיסטוריה (אלא אם כן מחקת את כל הקובץ).
3) סקריבנר (Scrivener) - שמעת? נהדר. לא שמעת? זה בסדר, הרב בארץ לא שמעו, כפי שאפשר היה לנחש מסעיף 1. אף שגוגל דרייב ותוכנות שדומות לוורד ניתן למצוא בחינם, את סקרינבר, תוכנה יחידה מסוגה למיטב ידיעתי... לא. ניתן להתנסות בחינם (בשביל לראות אם זה נוח לך בכלל), אבל על מנת לרכוש את התוכנה תאלצו להפרד מ-49$ באופן חד פעמי. במילים אחרות אם יש לך כ-175 שקלים מיותרים (החמרתי קצת עם שער הדולר), ואם התוכנה תהיה נוחה לך בניסיון החינמי, מי אני שאגיד לך לא לאמץ. לסקריבנר יש פונקציות נוספות מעבר לאלה שניתנו בשתי האפשרויות הקודמות, כפי שמוצגות . לי אישית היא הרגישה מיותרת. אם כי לא זוכרת אם אפילו ניסיתי אותה. אני מחליפה אותה בוורד לסיפור עצמו ובגוגל דרייב לעמודים נוספים (שאני עושה טובה לאנושות שאני מציצה בהם, אבל זו אני). קיימים מדריכים באנגלית לתוכנה. מי שמעוניין, אעזור בתרגומם לעברית.

לבד או ביחד?
רב הסופרים כותבים לבד את ספריהם, אבל לא לזו הכוונה. השאלה האם אתם נעזרים באחרים לצורך הכתיבה. אתם בהחלט יכולים לחפש באופן עצמאי טיפים לכתיבה, סרטוני מדריכים ומה לא. או שאתם יכולים להיכנס לקבוצת כתיבה שם אפשר לשתף רעיונות, לשאול שאלות ספציפיות על הכתיבה שלכם, ואפילו לשאול לחוות דעת. נכון להיום, למיטב ידיעתי, הקבוצות האלה לא קיימות בעברית. בכיף הייתי פותחת, אבל קבוצה לעצמי זה פחות מעניין כרגע. אם יהיה ביקוש, אפתח. אני אישית מודה שאני בהחלט שאבתי המון מלמידה עצמאית דרך האינטרנט, אבל אני נמצאת גם בקבוצת כתיבה (באנגלית) ולעיתים נעזרת בה (אבל מוצאת את עצמי יותר עוזרת לאחרים משום מה).

אז זהו לבינתיים! יש עוד קטגוריה שלא חשבתי עליה? עוד טיפ או דיון שאתם רוצים שאעלה לאתר? אתם יודעים לאן לשלוח!

עזרה ספרותית - בחינם!

מה זה עזרה ספרותית?
הכוונה היא מתן שירות דומה לעורך ספרותי, אם כי לא באותו סדר גודל.

למה הכוונה?
עורך ספרותי עובר על כל הספר שלכם מתחילתו ועד סופו ומקבל שכר בהתאם. כיוון שאני לא מקבלת שכר (וזאת כיוון שאין לי שום רישיון לעסוק בזה), אני נותנת עזרה נקודתית בלבד.

למה לי?
אם הספר גמור ומלוטש, אין באמת צורך. יותר רלוונטי למי שנמצא בטיוטה הראשונה או שגילה בעיה משמעותית שלא מאפשרת לו להתקדם באחת העריכות הבאות. והיי, זה בחינם?

האם יש סיכוי שלא תעזרי לי?
אין לי ניסיון מקצועי בתחום, אין לי תעודה, אין לי כלום. יכול להיות שלא. אבל שוב - אני לא לוקחת מכם כסף, אז במקרה הכי גרוע, תחזרו בדיוק לנקודה ממנה התחלתם, עלילתית וכספית. ולמי שדואג, אין בכוונתי לגנוב ספר של אף אחד. גם אם הייתי רוצה, אין לי בדיוק כסף ללכת לפרסם את זה. אם היה לי, כבר הייתי מפרסמת את שלי.

במה את עוזרת?

• פיתוח עלילה
• חורים בעלילה
• פיתוח דמויות

תחומים שאת טובה/לא טובה בהם
לפנטזיה יש לי רעיונות יצירתיים, למד"ב פחות.
יכולה לעזור עם דרמה, אבל פחות בדרמה רומנטית.
ספרי בלשים ודומיהם הם לא הצד החזק שלי.
ואימה אין מה לשלוח אליי בכלל. אפילו לא לנסות.

באשר לדמויות, יכולה לעזור בכל ז'אנר, אולי מלבד אימה, כי באמת אני לא חשופה לז'אנר הזה בשום צורה.

אז מה עושים?
שולחים מייל לפה.

המייל צריך לכלול:
שם: אתם לא חייבים להשתמש בשם האמיתי, אבל שאני אתייחס אליכם בצורה כלשהי.
סוג הבעיה:
פירוט הבעיה:
הוספת קטע בעייתי/העלאת תקציר של הסיפור שלכם.

וזהו. לוחצים שלח.