בסיפור שלנו אנחנו האל של העולם שיצרנו. אנחנו מחליטים הכל, כולל מי יחיה ומי ימות עד סוף הסיפור. סיפורים רבים סופרו לאורך ההיסטוריה, שלא כללו בהם מוות, גם סיפורים למבוגרים. עם זאת, לא מעט קלאסיקות, אוהבות להכניס מוות בשלב כזה או אחר: זאב הים (ג'ק לונדון), עלובי החיים (ויקטור הוגו), נשים קטנות (לואיזה מיי אלקוט), ואפילו דברים שזכו לתהודה בשנים האחרונות: הארי פוטר (ג'יי קיי רולינג), טרילוגיית שר הטבעות (ג'.ר.ר. טולקין) ואיך אפשר שלא להזכיר את משחקי הכס (ג'ורג' ר. ר. מרטין).
האם יש מקרים מסויימים בהם מוות הכרחי?
אף שבאופן תאורטי, מוות אינו הכרחי אף פעם, לעיתים הוא יכול להוסיף המון: לפעמים הוא מניע, לפעמים הוא חלק מסיפור רקע שמסביר התנהגות מסויימת בהווה, יצירת משבר.
רב הז'אנרים, מעצם מהותם, לא דורשים מוות (אימה ומתח בצד לצורך העניין), אם כי בסיפורים שכוללים מלחמות... הציפייה תהיה שמישהו ימות. לא, אין ציפייה שזה יהיה משהו כמו הסרט 300 שכולם מתים. אך קוראים רבים מתוסכלים מכך שרק איזו דמות משנית נהרגת. מצד שני, יש את אלה שזה דווקא מעצבן אותם שהדמות שהם אוהבים נהרגת, אז זה חבל דק מאוד.
אילו סוגי מוות קיימים ומתי להשתמש בהם?
מוות טרום עלילתי
אני אעשה פסקה קצרה על סיפורי מתח: לא פעם, הם כוללים בעצמם מוות טרום עלילתי (אם כי גם לעיתים מוות במהלך העלילה), אך לא פעם, כיוון שהסיפור הוא מנקודת מבטו של הבלש/שוטר, שבמקורו אינו קשור לדמות הנרצחת, לא פעם, ההשפעה שלו עליו תהיה אפסית. כמובן, כאשר מדובר ברצח של מישהו שקרוב לחוקר (רשמי או לא), העניינים הם סיפור אחר.
ככל הנראה זהו סוג המוות הנפוץ ביותר. מדובר במוות שאמנם יש לו מקום בסיפור, אבל הוא התרחש לפניו. הוא אינו חלק מהזמן בו מגולל הסיפור. מוות שכזה יכול להוות חלק מרקע של דמות, לעיתים רקע לסיפור (בספרי מתח) ולעיתים מהווה מניע (בעיקר לנקמה, אבל לפעמים לשינוי).
מוות כרקע: לעיתים מוות יכול להסביר מצבים נפשיים מסויימים (דיכאון, תחושת בדידות, פחד להיקשר לאנשים) ולעיתים הוא מפסל את החיים של הדמויות בצורה שונה: יתום לעומת ילד עם הורים (גם בבגרותו), אלמן/ה לעומת נשוי/נשואה, הורים שכולים, אנשים שאיבדו חבר קרוב וכו'.
לכן, כאשר אתם מוסיפים מוות טרום עלילתי, עליכם לחשוב מה הוא מוסיף לסיפור. אם הוא לא מוסיף שום דבר... אולי כדאי להשמיט אותו, או לתת לו מקום שולי יותר.
מוות על ההתחלה
הסיפור בקושי התחיל ומישהו כבר נרצח. הרצח והשלכותיו הישירות על הסובבים בא לידי ביטוי, בניגוד למוות טרום עלילתי, שמגולל בעיקר השפעות קצת יותר ארוכות טווח (מקרה יוצא דופן הוא מוות בתחילת סיפור מתח או אימה, אבל לצורך העניין, כפי שכבר הבנתם, ההתייחסות אליהם היא שונה).
מוות על ההתחלה לא חייב להיות בשורה הראשונה, אך כנראה שהוא יתרחש כבר בפרק הראשון. מקרים כאלה הם נדירים למדי למיטב ידיעתי. למוות מסוג זה יכולות מספר סיבות:
1) השוואת חיי הדמות הקשורה לנרצח (מעתה תקרא "הדמות") לפני ואחרי המוות. המוות אפילו יכול להיות טבעי לחלוטין. מוות שכזה ממלא מקום דומה למוות טרום עלילתי. במהות שלהם הם דומים, אבל הפעם, המוות יותר מוחשי לקורא.
2) מוות לצורך קידום עלילה: כמובן שמתח שוב קופץ כאן, אבל זה בהחלט לא המקרה היחיד. לעיתים מוות יכול להוביל לשינוי כלשהו: מלך שמת מה שמוביל לשינוי בממלכה, חייל שמת במלחמה ומותיר אלמנה/יתומים. בסיפורי מתח, לפעמים המוות הראשון הוא בהחלט לא המוות האחרון, אלא תקדים למקרים של רצח סדרתי.
3) מוות לצורכי טרגדיה: כנראה שכמעט בכל המקרים, זוהי טעות של מתחילים. המוות שולי להתקדמות העניינים ומטרתו העיקרית היא הסבת תשומת הלב של הקורא. נכון, לרב למוות כזה יכולה להיות איזושהי השפעה ארוכת טווח, אך באותה קלות, ניתן היה להשיג אותה במוות טרום עלילתי. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מכירים דמות בשביל... להיפטר ממנה דקה אחר כך. לעיתים במקרים כאלה, גורמים לקורא להיקשר מאוד לדמות המדוברת, לעיתים מתוך מחשבה שמדובר בדמות ראשית, בשביל להתבדות מהר מאוד.
מוות במהלך העלילה
אני מניחה שהמקום שבו נתקלים במוות הזה הוא בעיקר בעלילה שמלכתחילה כוללת סכנה, לרב מלחמה או קרב כזה או אחר (כמובן שקיימים עוד סוגים). מוות שכזה נועד לרוב לצורכי משבר, ולא פעם הוא אפילו נקודת השפל של הסיפור.
אף שגם כאן הסיכויים להרג דמות ראשית (מעתה תקרא "הגיבור") נמוכים, הם בהחלט עולים. ובכלל, גם אם לא מדובר בדמות הראשית ביותר, לא פעם זה מישהו מהמעגל הקרוב (דמות משנית ראשית, עד כמה שזה נשמע מוזר). החבר הקרוב שמת בקרב... זו דוגמה כל כך נפוצה.
מוות שכזה לרב מלווה בתפנית כלשהי.
1) תפנית פנימית: המוות משפיע נפשית על הדמויות האחרות: אולי הן מתוסכלות או אולי זה דווקא מחזק מוטיבציה.
2) תפנית חיצונית: לעיתים מוות של דמות מסויימת עלול להוביל לשינוי ההתנהלות שהייתה עד כה. כך למשל, הריגתו של מפקד תדרוש את החלפתו במישהו אחר או מוות של מלך יכול להוביל לשינוי בשלטון.
3) תפנית בחקירה: רלוונטי לסיפורי מתח בלבד.
מיותר לציין שהתפנית הפנימית מופיעה כמעט בכל המקרים ואילו תפנית חיצונית נדירה יותר.
ריבוי מקרי מוות
לרב, ספר שכולל הרבה מתים לא מנקז את כולם להתחלה או אפילו לסוף, אלא עושה את זה לאורך הסיפור. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שיש שם הכי הרבה מקום.
זוכרים את משחקי הכס? אנשים מתים על ימין ועל שמאל. לא קראתי או ראיתי את זה, אז קשה לי להציג את דעתי הקוהרנטית לגבי כל מוות שם (או אפילו אחד), אבל למי שמכם קרא/ראה משחקי הכס או כל דבר אחר שכולל מיתות מרובות בטח שאל את עצמו... אבל למה?!
כותבים ספר ומתכננים לעשות אותו דבר? אולי הגיע הזמן שגם אתם תשאלו את עצמכם למה. למה אתם צריכים שכל כך הרבה דמויות ימותו? הקו בין יצירת דרמה לבין להרוג לצורך להרוג הוא דק. יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות וכל אחת מהן תכאיב לקרוא באותה מידה. גם יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות והקורא כבר ישאל את עצמו "עוד פעם...?"
כיצד ניתן להבחין בין שני המקרים? טוב, אמרתי קו דק, נכון? מודה, אין לי הרבה ניסיון בזה. אני שונאת דמויות שמתות כל דקה. השאלה שצריכה להישאל: האם המוות משפיע על הדמות הראשית או שזה חולף לידו? מה מייחד את המוות הזה לעומת המוות הקודם? האם הוא מרגיש שהזמן דוחק לו? האם הוא מפחד להיות הבא בתור? כי אם ההשפעה היא פשוט להקשות עליו להמשיך (כיוון שהדמות שנהרגה ממלאת תפקיד כלשהי שכרגע איש לא ממלא).... פחות סוחף את הקורא.
מוות בסוף
המוות המוכר ביותר אף שבהחלט לא הנפוץ ביותר. למוות בסוף הסיפור יש השפעה על הטעם הכללי שיוותר לקורא בתום הספר, שזה אומר: האם הספר יזכר לטובה או לרעה. כי נכון, יש קוראים שמסתכלים על המכלול ולא על הסוף, אבל עם כל אחד כזה... יש הרבה יותר שסוף גרוע ישפיע על כל השאר. לכן. מוות שכזה צריך להיעשות בחוכמה.
ובאופן מאוד לא מפתיע, זה המוות שיקבל הכי פירוט.
המוות של היריב/הרשע
לא בדקתי את העניין באופן רשמי, אבל זה כנראה המוות הכי נפוץ תחת סוג זה. מישהו אמר אגדות ילדים ולא קיבל? כנראה שמוות של יריב פחות שכיח, אבל עדיין קיים. אבל בהחלט יותר כיף להרוג נבל קלאסי.
מוות מסוג זה מהווה חלק מהסוף הטוב. כי... כולנו אוהבים סוף טוב, נכון? (לא, בגלל זה יש עוד סוגי מוות בסוף). הריגת הנבל (מעבר למקרים של נקמה בלבד), פותחת איתה דלת אל עבר עתיד ורוד יותר.
אף שברב המקרים הנבל מת לבד, זה לא תמיד המקרה.
המוות של דמות משנית ראשית
כלומר, מוות של דמות משנית מהמעגל הקרוב. מטרת המוות של דמות בצד של הטובים היא לצורך תחושה ריאלית, אבל מצד שני, יש חשש להרוג את הגיבור המרכזי. לעיתים, המסע שהגיבור אבד יאבד מטעמו אם ימצא את חייו במותו. כך, מתלווה תחושה של הקרבה. לא הכל בא בקלות והגיבור לעיתים מנסה לכפר על כך.
המוות של הגיבור
בניגוד לנבל הראשי, שמותו יכול להתרחש רק בסוף (כל מי שלפניו הוא כנראה נבל משני), המוות של הגיבור אמנם יכול להתרחש עוד קודם, אך מקומו גם לרב בסוף.
מוות כזה יעיל יותר כאשר הוא נלחם למען משהו גדול מעצמו: טובת הממלכה/המדינה, הבאת צדק, הפחת תקווה אצל אחרים. גיבור שכל מהותו היא מאבק למען עתידו והצלחתו, לרב לא מוצא את מותו בסוף הסיפור. גיבור שנלחם על עצמו יכול להיות מי שמנסה לשרוד בעולם רעוע, אדם בעל מטרה להגיע לתפקיד מסויים, ולפעמים אפילו משהו פשוט כמו אדם שמחפש את דרכו בעולם. אדם נוקם הוא מן שילוב של השניים. לעיתים, הסופר יכול לבלבל את הקורא בין שתי סוגי המטרות. למשל (רשום בצהוב): בסרט האיש במסכת הברזל (1998), לאורך כל הסרט, נראה שד'רטניאן, מונע על ידי מניע שגדול ממנו (טובת הממלכה, שבועה שעליו לקיים), אך בסוף הסרט אנחנו נגלים שהמניע שלו היה אישי לחלוטין (המלך הוא הבן שלו, ולכן כל כך דאג לשלומו). בגרסת הספר, הדבר אינו רלוונטי.
מה ההבדל המהותי בשני המקרים?
כאשר הוא מת, אבל המטרה הייתה משהו גדול ממנו, עדיין זה יכול להיחשב כסוף טוב באופן כללי, כי נשאר האלמנט של ההצלחה במשימה, גם אם במחיר של הקרבה. כאשר מלכתחילה המטרה היא פרטית, המשמעות של מוות היא אי הצלחה במשימה. בדוגמה המובאת מעלה, כיוון שהדמות המוזכרת אינה דמות ראשית, אלא דמות משנית ראשית, ההפרדה המתוארת לא באה לידי ביטוי.
מוות בתר עלילתי
גם אני שואלת את עצמי למה הם קיימים. מודה, יצא לי להיתקל בזה פעם אחת בחיי, וגם זה... היה יותר מדי. שמעתי ממישהו לפחות על אחת נוספת (הפעם בספר שמתרחש בזמן מלחמה), אבל זה כנראה הכי פחות נפוץ. ממש נדיר.
כפי שעקרונית מוות טרום עלילתי יכול להתרחש בפתח דבר/הקדמה, מוות בתר עלילתי חייב להופיע באחרית דבר. כי אחרת... אין לו ממש איפה. כי זה שכולם ימותו מתישהו זה לא מוות בתר עלילתי.
למה משתמשים במוות מסוג שכזה? את האמת... אין לי מושג, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על ההיגיון, וכאמור, לא בדיוק היו לי מספיק דוגמאות לבסס עליהן את זה.
במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של היריב/הרע בסיפור, כנראה שרצו להרוג אותו, אבל מסיבה כלשהי, המוות לא התרחש בידי הדמות המובבסיפור שלנו אנחנו האל של העולם שיצרנו. אנחנו מחליטים הכל, כולל מי יחיה ומי ימות עד סוף הסיפור. סיפורים רבים סופרו לאורך ההיסטוריה, שלא כללו בהם מוות, גם סיפורי למבוגרים. עם זאת, לא מעט קלאסיקות, אוהבות להכניס מוות בשלב כזה או אחר: זאב הים (ג'ק לונדון), עלובי החיים (ויקטור הוגו), נשים קטנות (לואיזה מיי אלקוט), ואפילו דברים שזכו לתהודה בשנים האחרונות: נעלמת (ג'יליאן פלין), טרילוגיית שר הטבעות (ג'.ר.ר. טולקין) ואיך אפשר שלא להזכיר את משחקי הכס (ג'ורג' ר. ר. מרטין).
האם יש מקרים מסויימים בהם מוות הכרחי?
אף שבאופן תאורטי, מוות אינו הכרחי אף פעם, לעיתים הוא יכול להוסיף המון: לפעמים הוא מניע, לפעמים הוא חלק מסיפור רקע שמסביר התנהגות מסויימת בהווה, יצירת משבר.
רב הז'אנרים, מעצם מהותם, לא דורשים מוות (אימה ומתח בצד לצורך העניין), אם כי בסיפורים שכוללים מלחמות... הציפייה תהיה שמישהו ימות. לא, אין ציפייה שזה יהיה משהו כמו הסרט 300 שכולם מתים. אך קוראים רבים מתוסכלים מכך שרק איזו דמות משנית נהרגת. מצד שני, יש את אלה שזה דווקא מעצבן אותם שהדמות שהם אוהבים נהרגת, אז זה חבל דק מאוד.
אילו סוגי מוות קיימים ומתי להשתמש בהם?
מוות טרום עלילתי
אני אעשה פסקה קצרה על סיפורי מתח: לא פעם, הם כוללים בעצמם מוות טרום עלילתי (אם כי גם לעיתים מוות במהלך העלילה), אך לא פעם, כיוון שהסיפור הוא מנקודת מבטו של הבלש/שוטר, שבמקורו אינו קשור לדמות הנרצחת, לא פעם, ההשפעה שלו עליו תהיה אפסית. כמובן, כאשר מדובר ברצח של מישהו שקרוב לחוקר (רשמי או לא), העניינים הם סיפור אחר.
ככל הנראה זהו סוג המוות הנפוץ ביותר. מדובר במוות שאמנם יש לו מקום בסיפור, אבל הוא התרחש לפניו. הוא אינו חלק מהזמן בו מגולל הסיפור. מוות שכזה יכול להוות חלק מרקע של דמות, לעיתים רקע לסיפור (בספרי מתח) ולעיתים מהווה מניע (בעיקר לנקמה, אבל לפעמים לשינוי).
מוות כרקע: לעיתים מוות יכול להסביר מצבים נפשיים מסויימים (דיכאון, תחושת בדידות, פחד להיקשר לאנשים) ולעיתים הוא מפסל את החיים של הדמויות בצורה שונה: יתום לעומת ילד עם הורים (גם בבגרותו), אלמן/ה לעומת נשוי/נשואה, הורים שכולים, אנשים שאיבדו חבר קרוב וכו'.
לכן, כאשר אתם מוסיפים מוות טרום עלילתי, עליכם לחשוב מה הוא מוסיף לסיפור. אם הוא לא מוסיף שום דבר... אולי כדאי להשמיט אותו, או לתת לו מקום שולי יותר.
מוות על ההתחלה
הסיפור בקושי התחיל ומישהו כבר נרצח. הרצח והשלכותיו הישירות על הסובבים בא לידי ביטוי, בניגוד למוות טרום עלילתי, שמגולל בעיקר השפעות קצת יותר ארוכות טווח (מקרה יוצא דופן הוא מוות בתחילת סיפור מתח או אימה, אבל לצורך העניין, כפי שכבר הבנתם, ההתייחסות אליהם היא שונה).
מוות על ההתחלה לא חייב להיות בשורה הראשונה, אך כנראה שהוא יתרחש כבר בפרק הראשון. מקרים כאלה הם נדירים למדי למיטב ידיעתי. למוות מסוג זה יכולות מספר סיבות:
1) השוואת חיי הדמות הקשורה לנרצח (מעתה תקרא "הדמות") לפני ואחרי המוות. המוות אפילו יכול להיות טבעי לחלוטין. מוות שכזה ממלא מקום דומה למוות טרום עלילתי. במהות שלהם הם דומים, אבל הפעם, המוות יותר מוחשי לקורא.
2) מוות לצורך קידום עלילה: כמובן שמתח שוב קופץ כאן, אבל זה בהחלט לא המקרה היחיד. לעיתים מוות יכול להוביל לשינוי כלשהו: מלך שמת מה שמוביל לשינוי בממלכה, חייל שמת במלחמה ומותיר אלמנה/יתומים. בסיפורי מתח, לפעמים המוות הראשון הוא בהחלט לא המוות האחרון, אלא תקדים למקרים של רצח סדרתי.
3) מוות לצורכי טרגדיה: כנראה שכמעט בכל המקרים, זוהי טעות של מתחילים. המוות שולי להתקדמות העניינים ומטרתו העיקרית היא הסבת תשומת הלב של הקורא. נכון, לרב למוות כזה יכולה להיות איזושהי השפעה ארוכת טווח, אך באותה קלות, ניתן היה להשיג אותה במוות טרום עלילתי. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מכירים דמות בשביל... להיפטר ממנה דקה אחר כך. לעיתים במקרים כאלה, גורמים לקורא להיקשר מאוד לדמות המדוברת, לעיתים מתוך מחשבה שמדובר בדמות ראשית, בשביל להתבדות מהר מאוד.
מוות במהלך העלילה
אני מניחה שהמקום שבו נתקלים במוות הזה הוא בעיקר בעלילה שמלכתחילה כוללת סכנה, לרב מלחמה או קרב כזה או אחר (כמובן שקיימים עוד סוגים). מוות שכזה נועד לרוב לצורכי משבר, ולא פעם הוא אפילו נקודת השפל של הסיפור.
אף שגם כאן הסיכויים להרג דמות ראשית (מעתה תקרא "הגיבור") נמוכים, הם בהחלט עולים. ובכלל, גם אם לא מדובר בדמות הראשית ביותר, לא פעם זה מישהו מהמעגל הקרוב (דמות משנית ראשית, עד כמה שזה נשמע מוזר). החבר הקרוב שמת בקרב... זו דוגמה כל כך נפוצה.
מוות שכזה לרב מלווה בתפנית כלשהי.
1) תפנית פנימית: המוות משפיע נפשית על הדמויות האחרות: אולי הן מתוסכלות או אולי זה דווקא מחזק מוטיבציה.
2) תפנית חיצונית: לעיתים מוות של דמות מסויימת עלול להוביל לשינוי ההתנהלות שהייתה עד כה. כך למשל, הריגתו של מפקד תדרוש את החלפתו במישהו אחר או מוות של מלך יכול להוביל לשינוי בשלטון.
3) תפנית בחקירה: רלוונטי לסיפורי מתח בלבד.
מיותר לציין שהתפנית הפנימית מופיעה כמעט בכל המקרים ואילו תפנית חיצונית נדירה יותר.
ריבוי מקרי מוות
לרב, ספר שכולל הרבה מתים לא מנקז את כולם להתחלה או אפילו לסוף, אלא עושה את זה לאורך הסיפור. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שיש שם הכי הרבה מקום.
זוכרים את משחקי הכס? אנשים מתים על ימין ועל שמאל. לא קראתי או ראיתי את זה, אז קשה לי להציג את דעתי הקוהרנטית לגבי כל מוות שם (או אפילו אחד), אבל למי שמכם קרא/ראה משחקי הכס או כל דבר אחר שכולל מיתות מרובות בטח שאל את עצמו... אבל למה?!
כותבים ספר ומתכננים לעשות אותו דבר? אולי הגיע הזמן שגם אתם תשאלו את עצמכם למה. למה אתם צריכים שכל כך הרבה דמויות ימותו? הקו בין יצירת דרמה לבין להרוג לצורך להרוג הוא דק. יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות וכל אחת מהן תכאיב לקרוא באותה מידה. גם יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות והקורא כבר ישאל את עצמו "עוד פעם...?"
כיצד ניתן להבחין בין שני המקרים? טוב, אמרתי קו דק, נכון? מודה, אין לי הרבה ניסיון בזה. אני שונאת דמויות שמתות כל דקה. השאלה שצריכה להישאל: האם המוות משפיע על הדמות הראשית או שזה חולף לידו? מה מייחד את המוות הזה לעומת המוות הקודם? האם הוא מרגיש שהזמן דוחק לו? האם הוא מפחד להיות הבא בתור? כי אם ההשפעה היא פשוט להקשות עליו להמשיך (כיוון שהדמות שנהרגה ממלאת תפקיד כלשהי שכרגע איש לא ממלא).... פחות סוחף את הקורא.
מוות בסוף
המוות המוכר ביותר אף שבהחלט לא הנפוץ ביותר. למוות בסוף הסיפור יש השפעה על הטעם הכללי שיוותר לקורא בתום הספר, שזה אומר: האם הספר יזכר לטובה או לרעה. כי נכון, יש קוראים שמסתכלים על המכלול ולא על הסוף, אבל עם כל אחד כזה... יש הרבה יותר שסוף גרוע ישפיע על כל השאר. לכן. מוות שכזה צריך להיעשות בחוכמה.
ובאופן מאוד לא מפתיע, זה המוות שיקבל הכי פירוט.
המוות של היריב/הרשע
לא בדקתי את העניין באופן רשמי, אבל זה כנראה המוות הכי נפוץ תחת סוג זה. מישהו אמר אגדות ילדים ולא קיבל? כנראה שמוות של יריב פחות שכיח, אבל עדיין קיים. אבל בהחלט יותר כיף להרוג נבל קלאסי.
מוות מסוג זה מהווה חלק מהסוף הטוב. כי... כולנו אוהבים סוף טוב, נכון? (לא, בגלל זה יש עוד סוגי מוות בסוף). הריגת הנבל (מעבר למקרים של נקמה בלבד), פותחת איתה דלת אל עבר עתיד ורוד יותר.
אף שברב המקרים הנבל מת לבד, זה לא תמיד המקרה.
המוות של דמות משנית ראשית
כלומר, מוות של דמות משנית מהמעגל הקרוב. מטרת המוות של דמות בצד של הטובים היא לצורך תחושה ריאלית, אבל מצד שני, יש חשש להרוג את הגיבור המרכזי. לעיתים, המסע שהגיבור אבד יאבד מטעמו אם ימצא את חייו במותו. כך, מתלווה תחושה של הקרבה. לא הכל בא בקלות והגיבור לעיתים מנסה לכפר על כך.
המוות של הגיבור
בניגוד לנבל הראשי, שמותו יכול להתרחש רק בסוף (כל מי שלפניו הוא כנראה נבל משני), המוות של הגיבור אמנם יכול להתרחש עוד קודם, אך מקומו גם לרב בסוף.
מוות כזה יעיל יותר כאשר הוא נלחם למען משהו גדול מעצמו: טובת הממלכה/המדינה, הבאת צדק, הפחת תקווה אצל אחרים. גיבור שכל מהותו היא מאבק למען עתידו והצלחתו, לרב לא מוצא את מותו בסוף הסיפור. גיבור שנלחם על עצמו יכול להיות מי שמנסה לשרוד בעולם רעוע, אדם בעל מטרה להגיע לתפקיד מסויים, ולפעמים אפילו משהו פשוט כמו אדם שמחפש את דרכו בעולם. אדם נוקם הוא מן שילוב של השניים. לעיתים, הסופר יכול לבלבל את הקורא בין שתי סוגי המטרות. למשל (רשום בצהוב): בסרט האיש במסכת הברזל (1998), לאורך כל הסרט, נראה שד'רטניאן, מונע על ידי מניע שגדול ממנו (טובת הממלכה, שבועה שעליו לקיים), אך בסוף הסרט אנחנו נגלים שהמניע שלו היה אישי לחלוטין (המלך הוא הבן שלו, ולכן כל כך דאג לשלומו). בגרסת הספר, הדבר אינו רלוונטי.
מה ההבדל המהותי בשני המקרים?
כאשר הוא מת, אבל המטרה הייתה משהו גדול ממנו, עדיין זה יכול להיחשב כסוף טוב באופן כללי, כי נשאר האלמנט של ההצלחה במשימה, גם אם במחיר של הקרבה. כאשר מלכתחילה המטרה היא פרטית, המשמעות של מוות היא אי הצלחה במשימה. בדוגמה המובאת מעלה, כיוון שהדמות המוזכרת אינה דמות ראשית, אלא דמות משנית ראשית, ההפרדה המתוארת לא באה לידי ביטוי.
מוות בתר עלילתי
גם אני שואלת את עצמי למה הם קיימים. מודה, יצא לי להיתקל בזה פעם אחת בחיי, וגם זה... היה יותר מדי. שמעתי ממישהו לפחות על אחת נוספת (הפעם בספר שמתרחש בזמן מלחמה), אבל זה כנראה הכי פחות נפוץ. ממש נדיר.
כפי שעקרונית מוות טרום עלילתי יכול להתרחש בפתח דבר/הקדמה, מוות בתר עלילתי חייב להופיע באחרית דבר. כי אחרת... אין לו ממש איפה. כי זה שכולם ימותו מתישהו זה לא מוות בתר עלילתי.
למה משתמשים במוות מסוג שכזה? את האמת... אין לי מושג, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על ההיגיון, וכאמור, לא בדיוק היו לי מספיק דוגמאות לבסס עליהן את זה.
במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של היריב/הרע בסיפור, כנראה שרצו להרוג אותו, אבל מסיבה כלשהי, המוות לא התרחש בידי הדמות המובבסיפור שלנו אנחנו האל של העולם שיצרנו. אנחנו מחליטים הכל, כולל מי יחיה ומי ימות עד סוף הסיפור. סיפורים רבים סופרו לאורך ההיסטוריה, שלא כללו בהם מוות, גם סיפורי למבוגרים. עם זאת, לא מעט קלאסיקות, אוהבות להכניס מוות בשלב כזה או אחר: זאב הים (ג'ק לונדון), עלובי החיים (ויקטור הוגו), נשים קטנות (לואיזה מיי אלקוט), ואפילו דברים שזכו לתהודה בשנים האחרונות: נעלמת (ג'יליאן פלין), טרילוגיית שר הטבעות (ג'.ר.ר. טולקין) ואיך אפשר שלא להזכיר את משחקי הכס (ג'ורג' ר. ר. מרטין).
האם יש מקרים מסויימים בהם מוות הכרחי?
אף שבאופן תאורטי, מוות אינו הכרחי אף פעם, לעיתים הוא יכול להוסיף המון: לפעמים הוא מניע, לפעמים הוא חלק מסיפור רקע שמסביר התנהגות מסויימת בהווה, יצירת משבר.
רב הז'אנרים, מעצם מהותם, לא דורשים מוות (אימה ומתח בצד לצורך העניין), אם כי בסיפורים שכוללים מלחמות... הציפייה תהיה שמישהו ימות. לא, אין ציפייה שזה יהיה משהו כמו הסרט 300 שכולם מתים. אך קוראים רבים מתוסכלים מכך שרק איזו דמות משנית נהרגת. מצד שני, יש את אלה שזה דווקא מעצבן אותם שהדמות שהם אוהבים נהרגת, אז זה חבל דק מאוד.
אילו סוגי מוות קיימים ומתי להשתמש בהם?
מוות טרום עלילתי
אני אעשה פסקה קצרה על סיפורי מתח: לא פעם, הם כוללים בעצמם מוות טרום עלילתי (אם כי גם לעיתים מוות במהלך העלילה), אך לא פעם, כיוון שהסיפור הוא מנקודת מבטו של הבלש/שוטר, שבמקורו אינו קשור לדמות הנרצחת, לא פעם, ההשפעה שלו עליו תהיה אפסית. כמובן, כאשר מדובר ברצח של מישהו שקרוב לחוקר (רשמי או לא), העניינים הם סיפור אחר.
ככל הנראה זהו סוג המוות הנפוץ ביותר. מדובר במוות שאמנם יש לו מקום בסיפור, אבל הוא התרחש לפניו. הוא אינו חלק מהזמן בו מגולל הסיפור. מוות שכזה יכול להוות חלק מרקע של דמות, לעיתים רקע לסיפור (בספרי מתח) ולעיתים מהווה מניע (בעיקר לנקמה, אבל לפעמים לשינוי).
מוות כרקע: לעיתים מוות יכול להסביר מצבים נפשיים מסויימים (דיכאון, תחושת בדידות, פחד להיקשר לאנשים) ולעיתים הוא מפסל את החיים של הדמויות בצורה שונה: יתום לעומת ילד עם הורים (גם בבגרותו), אלמן/ה לעומת נשוי/נשואה, הורים שכולים, אנשים שאיבדו חבר קרוב וכו'.
לכן, כאשר אתם מוסיפים מוות טרום עלילתי, עליכם לחשוב מה הוא מוסיף לסיפור. אם הוא לא מוסיף שום דבר... אולי כדאי להשמיט אותו, או לתת לו מקום שולי יותר.
מוות על ההתחלה
הסיפור בקושי התחיל ומישהו כבר נרצח. הרצח והשלכותיו הישירות על הסובבים בא לידי ביטוי, בניגוד למוות טרום עלילתי, שמגולל בעיקר השפעות קצת יותר ארוכות טווח (מקרה יוצא דופן הוא מוות בתחילת סיפור מתח או אימה, אבל לצורך העניין, כפי שכבר הבנתם, ההתייחסות אליהם היא שונה).
מוות על ההתחלה לא חייב להיות בשורה הראשונה, אך כנראה שהוא יתרחש כבר בפרק הראשון. מקרים כאלה הם נדירים למדי למיטב ידיעתי. למוות מסוג זה יכולות מספר סיבות:
1) השוואת חיי הדמות הקשורה לנרצח (מעתה תקרא "הדמות") לפני ואחרי המוות. המוות אפילו יכול להיות טבעי לחלוטין. מוות שכזה ממלא מקום דומה למוות טרום עלילתי. במהות שלהם הם דומים, אבל הפעם, המוות יותר מוחשי לקורא.
2) מוות לצורך קידום עלילה: כמובן שמתח שוב קופץ כאן, אבל זה בהחלט לא המקרה היחיד. לעיתים מוות יכול להוביל לשינוי כלשהו: מלך שמת מה שמוביל לשינוי בממלכה, חייל שמת במלחמה ומותיר אלמנה/יתומים. בסיפורי מתח, לפעמים המוות הראשון הוא בהחלט לא המוות האחרון, אלא תקדים למקרים של רצח סדרתי.
3) מוות לצורכי טרגדיה: כנראה שכמעט בכל המקרים, זוהי טעות של מתחילים. המוות שולי להתקדמות העניינים ומטרתו העיקרית היא הסבת תשומת הלב של הקורא. נכון, לרב למוות כזה יכולה להיות איזושהי השפעה ארוכת טווח, אך באותה קלות, ניתן היה להשיג אותה במוות טרום עלילתי. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מכירים דמות בשביל... להיפטר ממנה דקה אחר כך. לעיתים במקרים כאלה, גורמים לקורא להיקשר מאוד לדמות המדוברת, לעיתים מתוך מחשבה שמדובר בדמות ראשית, בשביל להתבדות מהר מאוד.
מוות במהלך העלילה
אני מניחה שהמקום שבו נתקלים במוות הזה הוא בעיקר בעלילה שמלכתחילה כוללת סכנה, לרב מלחמה או קרב כזה או אחר (כמובן שקיימים עוד סוגים). מוות שכזה נועד לרוב לצורכי משבר, ולא פעם הוא אפילו נקודת השפל של הסיפור.
אף שגם כאן הסיכויים להרג דמות ראשית (מעתה תקרא "הגיבור") נמוכים, הם בהחלט עולים. ובכלל, גם אם לא מדובר בדמות הראשית ביותר, לא פעם זה מישהו מהמעגל הקרוב (דמות משנית ראשית, עד כמה שזה נשמע מוזר). החבר הקרוב שמת בקרב... זו דוגמה כל כך נפוצה.
מוות שכזה לרב מלווה בתפנית כלשהי.
1) תפנית פנימית: המוות משפיע נפשית על הדמויות האחרות: אולי הן מתוסכלות או אולי זה דווקא מחזק מוטיבציה.
2) תפנית חיצונית: לעיתים מוות של דמות מסויימת עלול להוביל לשינוי ההתנהלות שהייתה עד כה. כך למשל, הריגתו של מפקד תדרוש את החלפתו במישהו אחר או מוות של מלך יכול להוביל לשינוי בשלטון.
3) תפנית בחקירה: רלוונטי לסיפורי מתח בלבד.
מיותר לציין שהתפנית הפנימית מופיעה כמעט בכל המקרים ואילו תפנית חיצונית נדירה יותר.
ריבוי מקרי מוות
לרב, ספר שכולל הרבה מתים לא מנקז את כולם להתחלה או אפילו לסוף, אלא עושה את זה לאורך הסיפור. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שיש שם הכי הרבה מקום.
זוכרים את משחקי הכס? אנשים מתים על ימין ועל שמאל. לא קראתי או ראיתי את זה, אז קשה לי להציג את דעתי הקוהרנטית לגבי כל מוות שם (או אפילו אחד), אבל למי שמכם קרא/ראה משחקי הכס או כל דבר אחר שכולל מיתות מרובות בטח שאל את עצמו... אבל למה?!
כותבים ספר ומתכננים לעשות אותו דבר? אולי הגיע הזמן שגם אתם תשאלו את עצמכם למה. למה אתם צריכים שכל כך הרבה דמויות ימותו? הקו בין יצירת דרמה לבין להרוג לצורך להרוג הוא דק. יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות וכל אחת מהן תכאיב לקרוא באותה מידה. גם יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות והקורא כבר ישאל את עצמו "עוד פעם...?"
כיצד ניתן להבחין בין שני המקרים? טוב, אמרתי קו דק, נכון? מודה, אין לי הרבה ניסיון בזה. אני שונאת דמויות שמתות כל דקה. השאלה שצריכה להישאל: האם המוות משפיע על הדמות הראשית או שזה חולף לידו? מה מייחד את המוות הזה לעומת המוות הקודם? האם הוא מרגיש שהזמן דוחק לו? האם הוא מפחד להיות הבא בתור? כי אם ההשפעה היא פשוט להקשות עליו להמשיך (כיוון שהדמות שנהרגה ממלאת תפקיד כלשהי שכרגע איש לא ממלא).... פחות סוחף את הקורא.
מוות בסוף
המוות המוכר ביותר אף שבהחלט לא הנפוץ ביותר. למוות בסוף הסיפור יש השפעה על הטעם הכללי שיוותר לקורא בתום הספר, שזה אומר: האם הספר יזכר לטובה או לרעה. כי נכון, יש קוראים שמסתכלים על המכלול ולא על הסוף, אבל עם כל אחד כזה... יש הרבה יותר שסוף גרוע ישפיע על כל השאר. לכן. מוות שכזה צריך להיעשות בחוכמה.
ובאופן מאוד לא מפתיע, זה המוות שיקבל הכי פירוט.
המוות של היריב/הרשע
לא בדקתי את העניין באופן רשמי, אבל זה כנראה המוות הכי נפוץ תחת סוג זה. מישהו אמר אגדות ילדים ולא קיבל? כנראה שמוות של יריב פחות שכיח, אבל עדיין קיים. אבל בהחלט יותר כיף להרוג נבל קלאסי.
מוות מסוג זה מהווה חלק מהסוף הטוב. כי... כולנו אוהבים סוף טוב, נכון? (לא, בגלל זה יש עוד סוגי מוות בסוף). הריגת הנבל (מעבר למקרים של נקמה בלבד), פותחת איתה דלת אל עבר עתיד ורוד יותר.
אף שברב המקרים הנבל מת לבד, זה לא תמיד המקרה.
המוות של דמות משנית ראשית
כלומר, מוות של דמות משנית מהמעגל הקרוב. מטרת המוות של דמות בצד של הטובים היא לצורך תחושה ריאלית, אבל מצד שני, יש חשש להרוג את הגיבור המרכזי. לעיתים, המסע שהגיבור אבד יאבד מטעמו אם ימצא את חייו במותו. כך, מתלווה תחושה של הקרבה. לא הכל בא בקלות והגיבור לעיתים מנסה לכפר על כך.
המוות של הגיבור
בניגוד לנבל הראשי, שמותו יכול להתרחש רק בסוף (כל מי שלפניו הוא כנראה נבל משני), המוות של הגיבור אמנם יכול להתרחש עוד קודם, אך מקומו גם לרב בסוף.
מוות כזה יעיל יותר כאשר הוא נלחם למען משהו גדול מעצמו: טובת הממלכה/המדינה, הבאת צדק, הפחת תקווה אצל אחרים. גיבור שכל מהותו היא מאבק למען עתידו והצלחתו, לרב לא מוצא את מותו בסוף הסיפור. גיבור שנלחם על עצמו יכול להיות מי שמנסה לשרוד בעולם רעוע, אדם בעל מטרה להגיע לתפקיד מסויים, ולפעמים אפילו משהו פשוט כמו אדם שמחפש את דרכו בעולם. אדם נוקם הוא מן שילוב של השניים. לעיתים, הסופר יכול לבלבל את הקורא בין שתי סוגי המטרות. למשל (רשום בצהוב): בסרט האיש במסכת הברזל (1996), לאורך כל הסרט, נראה שד'רטניאן, מונע על ידי מניע שגדול ממנו (טובת הממלכה, שבועה שעליו לקיים), אך בסוף הסרט אנחנו נגלים שהמניע שלו היה אישי לחלוטין (המלך הוא הבן שלו, ולכן כל כך דאג לשלומו). בגרסת הספר, הדבר אינו רלוונטי.
מה ההבדל המהותי בשני המקרים?
כאשר הוא מת, אבל המטרה הייתה משהו גדול ממנו, עדיין זה יכול להחשב כסוף טוב באופן כללי, כי נשאר האלמנט של ההצלחה במשימה, גם אם במחיר של הקרבה. כאשר מלכתחילה המטרה היא פרטית, המשמעות של מוות היא אי הצלחה במשימה. בדוגמה המובאת מעלה, כיוון שהדמות המוזכרת אינה דמות ראשית, אלא דמות משנית ראשית, ההפרדה המתוארת לא באה לידי ביטוי.
מוות בתר עלילתי
גם אני שואלת את עצמי למה הם קיימים. מודה, יצא לי להיתקל בזה פעם אחת בחיי, וגם זה... היה יותר מדי. שמעתי ממישהו לפחות על אחת נוספת (הפעם בספר שמתרחש בזמן מלחמה), אבל זה כנראה הכי פחות נפוץ. ממש נדיר.
כפי שעקרונית מוות טרום עלילתי יכול להתרחש בפתח דבר/הקדמה, מוות בתר עלילתי חייב להופיע באחרית דבר. כי אחרת... אין לו ממש איפה. כי זה שכולם ימותו מתישהו זה לא מוות בתר עלילתי.
למה משתמשים במוות מסוג שכזה? את האמת... אין לי מושג, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על ההיגיון, וכאמור, לא בדיוק היו לי מספיק דוגמאות לבסס עליהן את זה.
במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של היריב/הרע בסיפור, כנראה שרצו להרוג אותו, אבל מסיבה כלשהי, המוות לא התרחש בידי הדמות המובילה את העלילה (מה שאומר, שכנראה לא מדובר במספר יודע כל. מה שאומר שהיה מוות בסוף).
במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של הגיבור בסיפור... מי יודע? צחוק הגורל? הדמות הייתה חולה כל הספר/פצועה לקראת הסוף אבל לא רוצים לתאר את המוות שלו באופן ממשי מדי? ביום שמישהו ידע, תגידו לי.לילה את העלילה (מה שאומר, שכנראה לא מדובר במספר יודע כל. מה שאומר שהיה מוות בסוף).
במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של הגיבור בסיפור... מי יודע? צחוק הגורל? הדמות הייתה חולה כל הספר/פצועה לקראת הסוף אבל לא רוצים לתאר את המוות שלו באופן ממשי מדי? ביום שמישהו ידע, תגידו לי.
במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של הגיבור בסיפור... מי יודע? צחוק הגורל? הדמות הייתה חולה כל הספר/פצועה לקראת הסוף אבל לא רוצים לתאר את המוות שלו באופן ממשי מדי? ביום שמישהו ידע, תגידו לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה