יום שלישי, 15 בדצמבר 2020

כתיבת דמות ראשית (פרוטגוניסט/מקדם עלילה)

הדמות החשובה (או כמעט הכי חשובה) שלכם היא... הדמות הראשית. העלילה סובבת סביבה וייתכן שרק לנבל/ליריב יש מקום משמעותי יותר, כי בלעדיו... באמת לא הייתה עלילה.

כפי שציינו כבר, לרב הדמות הראשית ומקדם העלילה הם אותו אחד, אך לא תמיד (בשרלוק הולמס למשל, ווטסון הוא הדמות הראשית מעצם היותו המספר אבל שרלוק הולמס הוא מקדם העלילה, אולי חוץ מבספר "כלבם של בני בסקרוויל").

לצורך הנוחות, נתייחס אליהם במקרים שהם ביחד. בסוף ניתן אזכור למה שקורה כשהם בנפרד. 

הדמות הראשית צריכה להיות הכי עגולה. אנחנו צריכים לתת להם הכי הרבה "זמן מסך" וצריכה להיות להם מטרה ברורה בסיפור. אם יש שתי דמויות, לעיתים יכול להיות שהמטרות שלהם יהיו שונות ואפילו סותרות.

אחת הדרכים לזהות דמות ראשית היא שהסיפור מתרחש מנקודת מבטה (במקרים בהם אין מספר יודע כל כמובן). לכן, אנחנו צריכים להשקיע לא רק בסיפור הרקע והמניעים שלה , אלא גם בהתנהלותה בהווה, כולל מחשבות ורגשות. האמת, היא, שחוץ ממניע, יש כאן דברים שמתאימים לכל דמות מאשר היא, אבל דברים אלה מקבלים הרבה יותר פוקוס בדמות הראשית.

אז מה צריך?!

מניע/מטרה

משהו צריך להניע את הדמות. היא צריכה לחתור למטרה כלשהי. ייתכן שהדמות  בחרה את המטרה (ניסיון להתחיל רומן) וייתכן שהיא נכפתה עליה (להציל את הילד החטוף שלהם). כאשר זוהי בחירה מרצון, מאפייניה האישיים של הדמות צריכים לבוא לידי ביטוי. צריך שתהיה התאמה בין הרצון לבין האופי. כמובן, שמקרה זה אינו תקף לפעמים בהם המטרה נכפית עליו.

לפעמים לדמות יש יותר ממניע אחד, מה שיוצר עלילת משנה. אבל כיוון שיש עלילה מרכזית אחת, צריך לחשוב מהו המניע האחד שבלעדיו, אין ספר (או במקרה של שתי דמויות ומעלה, הדמות הזו מאבדת את משמעותה כדמות ראשית).

אופי (מחשבות/רגשות)

כמו בני אדם, גם דמויות בספרים צריכות להיות בעלי אופי מסויים. ותדאגו שיהיה האופי של הדמות אשר יהיה, היא תכיל פגם. וכדאי שיותר מאחד. ולא, לחשוב שאת מכוערת, זה לא פגם. ודמות כל כך משעממת שאפשר למות זה לא מסוג הפגמים שאתם רוצים להעניק לדמות הראשית שלכם. אז מה כן, אתם שואלים? הולך להיות פוסט בדיוק לפגמים שלא רואים אותם הרבה בספרות.

כמובן, האופי לא הולך להירשם בצורה מובנת מאליה במהלך הסיפור והוא יבוא לידי ביטוי במחשבות, ברגשות וגם בפעולות השונות. אבל בניגוד למחשבות ורגשות שתמיד נובעים מהצורך הפנימי, פעולות לא תמיד, לכן לא הכנסתי אותם כאן. כך למשל, הליכה בעיוורון אחרי האהבה הוא עניין של אופי אבל לברוח ממישהו שרודף אחריך... פחות.

הרגשות והמחשבות יכולים לבוא באופן ישיר (הרגשתי, חשבתי) או באופן עקיף (הוא הרגיש, היא חשבה).

כדאי שתחשבו על דפוס התנהגות שגם יתאים לדמות שלכם בסיפור. כנראה שלבוס החדש כדאי שתהיה סמכותיות, ואם לא, צריך לחשוב על דרך טובה לפצות על זה.

סיפור רקע

סיפור רקע לא חייב להשפיע באופן ישיר על העלילה. סיפור רקע יכול לפעמים להוות הסבר להתנהגויות שונות. 

סיפור הרקע לא חייב להיות דרמטי לאין שיעור. הוא גם לא צריך להיות מפורט על כל פרטיו הקטנים מראש מגיל 0 ועד יום לפני תחילת הסיפור, הן במהלך התכנון ובוודאי שבמהלך הכתיבה. הוא יכול לכלול מאפיינים תרבותיים/משפחתיים, ולא חייב לכלול דווקא מאפיינים אישיים בלבד.

תיאור

נו, טוב, גם את זה צריך. אם כי את זה לא צריך לעשות מראש.

ומה קורה כשאנחנו מתחילים לכתוב סיפור בלי כל אלה?!

אז, ידידיי, אתם בבעיה. אבל, עוד לא אבדה תקוותנו. כדאי שלדמות שלכם לפחות תהיה מטרה/מניע, אחרת באמת תהיו תקועים. דברים כמו אופי או סיפור רקע, אפשר לבנות בהמשך. האם זו ההמלצה? לא. האם יש אנשים שיכולות הכתיבה שלהם לא מאפשרות להם להמציא דמות מראש? כן. ואני מודה באשמה הזו. כיוון שעדיין לא מצאתי את דרך המלך ליצירת עלילה מסודרת עוד טרם הכתיבה המעשית, אני הולכת עם עצמי במעגלים. ואני יודעת, אני סוג הסופרים הגרוע ביותר (לא מתכננת והולכת נטו לפי אינטואיציה). יש שטוענים שזה הסוג הנכסף ביותר, אבל הרשו לי להתווכח עם כולם. החיים שלי גיהינום מתמשך כשזה מגיע לכתיבה. אבל אולי כיוון שאצלי באמת אין רעיון מסודר, בניגוד לאנשים אחרים... אין לי מושג...

בונוס: כאשר מקדם העלילה והדמות הראשית הם לא אותו אחד

כפי שדנו קודם, גם מקרה כזה אפשרי. במקרה כזה, הריכוז של התנהלות הסיפור במהלך הסיפור צריכה להיות לטובת הדמות הראשית, שכן בכל זאת, מרכז העלילה בה. עם זאת, דווקא המניע של מקדם העלילה צריך להיות חזק יותר. לגבי העבר. ובכן... תלוי בסוג העלילה.

יום שלישי, 1 בדצמבר 2020

וואטפד (Wattpad)

מתברר שבתוך הבלוג הלא פופולרי, זה העמוד הכי נקרא בפער ניכר. אם אתם מעוניינים, אני מוציאה את תוכן הבלוג באופן מסודר בוואטפד עצמו (לצד סיפורים). אם אתם מעוניינים, היכנסו לכאן.

יש אנשים שכנראה בהו בכותרת בלי להבין מה אני רוצה מחייהם ויש כאלה שכבר מכירים את החייזר המוזר היטב. למי שלא מכיר, וואטפד הוא אתר/אפליקציה המאפשר להעלות ספרים בחינם וגם לקרוא בחינם. כעיקרון... אנחנו עוד נגיע לזה.

בניגוד לאתרים רבים שקיימים רק באנגלית (או רק בעברית), באתר וואטפד ניתן למצוא סיפור במגוון שפות, כולל עברית!

הפרסום בוואטפד הינו בחינם, אך גם הקריאה היא בחינם... למעט מקרים שיפורטו בהמשך. מוואטפד יצאו כמה סיפורים שמאוחר יותר התפרסמו והפכו לספרים ממשיים ואפילו לסרטים, ביניהם "אחרי ש..." (After). לידע כללי, וואטפד אינו המקור היחיד לסיפורים אינטרנטיים שהפכו לספר אחר כך. הספר המוכר (ואולי לא הכי אהוב), 50 גוונים של אפור החל למעשה גם הוא כספר אינטרנטי... ואפילו לא מקורי במיוחד. ספר זה החל כסיפור מעריצים (fanfic) לשם ידוע אחר "דמדומים" מפה לשם, דברים קרו... ואנחנו יודעים מה קרה. מצד שני... גם אחרי ש... התחיל ככה... סוג של.

אבל... חזרה לוואטפד. לפני שנצלול על ההבדלים בפרספקטיבה בין ארה"ב וישראל, הבה נדבר באופן כללי.

וואטפד כולל סיפורים מסוגים שונים: ארוכים וקצרים, לנוער ולמבוגרים (ילדים לא נראה לי), פרוזה וספרי עיון ואפילו שירים (poems), בשפת המקור ומתורגמים (כן, כן, גם לעברית! איכות התרגום היא שאלה אחרת...). חלק מהספרים פורסמו עד תומם וחלק לא. על אף שמרבית מרביתם של הספרים ניתנים לקריאה בחינם, חלקם ניתן לקרוא על ידי תשלום "מטבעות". מדובר במטבעות אינטרנטיים ולא מטבע של ממש. ניתן להשיג אותם בשתי דרכים: באמצעות מטבעות של ממש (כסף) או לחילופין באמצעות צפייה בפרסומת (עד שלושה מטבעות ליום). אני לא בטוחה לגבי מטבעות שנקנים בכסף, אבל מטבעות שמורווחים באמצעות פרסומות ימחקו אחרי 3 חודשים (כל פרק שפתחתם באמצעותם ישאר פתוח גם אחר כך). את הפרקים של ספר מסויים ניתן לרכוש אחד אחד או בבת אחת (ואז יש גם הנחה קטנה).

ועכשיו... בואו ניכנס קצת פנימה

ישראל
אני מתייחסת לישראל, אך בעיקרון, אלה דברים שרלוונטים באופן כללי.

חסרונות
קל - אין תשלום ולא יהיה תשלום. גם אם תוציאו את הספר אחר כך, אין המשמעות שהדבר יתורגם לכסף.

יתרונות
  • לא עולה לכם: הוצאת ספר היא לא תמיד הוצאה בטוחה, הן מסחרית והן כלכלית. כאן, אתם נמנעים מהסיכון או שלפחות, מוצאים דרך לפרסם את עבודתם בלי כל הטרחה של פרסום ספר בפועל.
  • פידבק ממוקד שאינו תלוי בקוראי בטא: קוראים בוואטפד יכולים לתת הערות עבור קטעים. כעיקרון ניתן להגיב על כל פסקה, קצרה ככל שתהיה. כך אתם לא צריכים אפילו לגמור את הסיפור שלכם בשביל לקבל פידבק. אבל עליה וקוץ בה: כנראה שלתגובות אלה ערך מופחת לעומת תגובות של קוראי בטא. למעשה, סביר אפילו להניח שהרב יהיו "תגובות מעריצים" מאשר תגובות ענייניות. אבל... פידבק וזה פידבק. וכמובן יש את השאלה מתי תקבלו את הפידבק. אחרי חודש או אחרי.... שנתיים.
  • אוהבים לכתוב סיפורי מעריצים? אתם בהחלט מסוגלים לעשות זאת כאן. הסיפורים אינם עומדים באיום של זכויות יוצרים, כל עוד הם נשארים בפורמט הזה. ברגע שתרצו למצוא פורמט אחר... יתחילו הבעיות.
נשמע נהדר, נכון?! חכו לחלק הבא

ארה"ב

הדברים הבאים רלוונטים גם לישראלים שמחליטים לכתוב באנגלית. תכף תבינו למה אני מתייחסת לארה"ב.

יתרונות
  • כסף... אולי: בניגוד לעברית, שם הסיכוי לקבלת כסף עומד על אפס, בכתיבת ספרים באנגלית, ניתן לעיתים להרוויח כסף. קיימות שתי דרכים לעשות זאת. הדרך הסבירה והדרך הסבירה הרבה פחות. הדרך הפחות סבירה שוואטפד כל כך יתלהבו מהסיפור שלכם, שהם ירצו להפוך אותו לספר. הדבר אפשרי... אבל נדיר למכביר. אמצעי פחות נדיר להשגת כסף (לא באותן כמויות), היא לבקש להפוך את הספר שלכם לספר בתשלום. לא כל הספרים זוכים לתענוג הזה, אבל אלה שכן, הופכים מספרים שנקראים בחינם לספרים שסופריהם מקבלים כסף עבור כל פרק שאותו קוראים (או לפחות אלה שמשלמים עליהם).
  • תחרויות: כעיקרון, סיפורים קצרים (אולי כמה תחרויות יוצאות דופן). לעיתים התחרויות הינן לכיף בלבד, לעיתים ניתן פרס בעל ערך ולעיתים, מישהו בעל שם יכול להסתכל על מה שרשמתם! מה יש לכם להפסיד?
חסרונות

אם יש משהו שרואים שוב ושוב בסרטונים שקשורים לוואטפד בארה"ב, הוא שאם בכוונתכם לפרסם את ספרכם יום אחד... ברגע שתפרסמו אותו בוואטפד לא תוכלו לעשות זאת. אז כפי שצוין, יש את המקרים המיוחדים שבהם וואטפד מוציאה את הספרים שלכם, אבל אם לא... סוכן אחר מהוצאה אחרת לא ייקח את הספר הזה שלכם (בהחלט יכול לקחת ספר אחר). יתכן שהסיפור שונה בהוצאות עצמאיות, אך יתרונן של ההוצאות המסורתיות הוא שלא נדרש עליהן תשלום נוסף ולא אתם אלה שצריכים לרדוף אחרי אנשים בצד השני של הגלובוס. האם הדבר נכון בישראל? בישראל, עדיין וואטפד לא מוכר דיו לטעמי בקרב המוציאים לאור ולכן הדבר לא רלוונטי.

הסיפור שאני כתבתי מצא את דרכו לוואטפד (בעברית). אז חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב על הנושא. אין לי בדיוק קוראים כי לא קורצתי מחומר שיווקי. האם זה ישתנה? מי יודע...

אם אתם מעוניינים: המשתמש שלי בוואטםד

יום ראשון, 15 בנובמבר 2020

אחרית דבר (אפילוג)

אחרי שבפרק הקודם כיסינו את הנושא של פתח דבר, הגיע הזמן לדבר על ההמשך המתבקש: אחרית דבר.

אחרית דבר (נקראת גם "אפילוג") היא למעשה פרק בתר עלילתי. המטרה של אחרית הדבר היא לתקצר את המאורעות עם תום העלילה או לחילופין, לשלוח אותנו קצת קדימה, תוך שינוי אווירה, על מנת להעניק לנו תחושה של סגירת מעגל.

מתי נשתמש באחרית דבר?

מטרתה של אחרית של דבר היא לסגור את הקצוות שנותרו פתוחים עם סיום העלילה. אז בפשטות הכי רבה, אם יש לכם קצוות כאלה... זה הזמן בו יש לשקול אחרית דבר. אלא אם כן אתם סופרים משועממים שחייבים לדחוף אחרית דבר גם כשהכל ממוצה (מישהו אמר יונה ונער ולא קיבל...?)

מתי הכרחי לשים אחרית דבר?
אמנם השאלה הראשונית של "מתי נשתמש באחרית דבר" הרבה יותר אינטואיטיבית מ"מתי הכרחי להשתמש בפתח דבר", באשר לכורח...  כאן יותר קשה לענות לשאלה כיוון שזה כאמור כל כך אינטואיטיבי, אבל ננסה לחשוב ביחד. יותר לכיוון, אני אחשוב ואתם תעזרו בידע המוכן... חה חה חה... תאמינו לי, אני חושבת על זה בזמן שאני כותבת. לא שזה לא קרה בפעם שעברה... או בכלל... חזרה לנושא.

אז בדיוק כמו בפעם שעברה, בואו ננסה קודם כל להביא את שאלת מיליון הדולר. למה אנחנו לא כותבים עוד ספר? (כנראה שהשאלה היא מה הערך הנוסף של השארת קצוות פתוחים שיאלצו אותנו לכתוב אחרית דבר)

למה לדבר על דברים כמו בדיה... בואו נדבר על מציאות. דמיינו לרגע שניקח את סיפורו של לוחם מחתרת כלשהו. העלילה עצמה תספר על מלחמתו למען הקמת המדינה. אבל אולי אנשים ישאלו את עצמם.. כן, אבל האם זה היה שווה את זה? האם החזון תואם למציאות? רק אחרית הדבר תוכל לתת לנו מענה לשאלות אלה.

מצד שני, בואו ניקח דוגמה נוספת: בספר יום אחד בדצמבר (ניתן לראות סיקור בקישור). כל הסיפור למעשה מתאר רומן שהיה אמור להתממש, אבל החיים עמדו בדרך ולכן נדרשו משהו כמו עשר שנים בשביל שהרומן הזה יבוא על הצד הטוב ביותר (כי הז'אנר המרכזי הוא רומנטיקה, איך זה עוד יכול להיגמר חוץ מסוף טוב?). ספר זה אינו נגמר באחרית דבר.

שמישהו יתקן אותי אם אני טועה (או אם מישהו יגיב אי פעם, זה גם יהיה נחמד), מבין השניים, כנראה הייתם רוצים לראות אחרית דבר בספר הראשון. אז כן, זה שאנחנו חיים פה קצת מוריד מהערך של אחרית דבר, אבל בכל זאת, אילו הייתם זרים לחלוטין, בלי להכיר את המדינה. לא הייתם רוצים לדעת שהכל הלך טוב? הרי סיפורים עם רומנטיקה כז'אנר מרכזי, מעצם הגדרתם מרמזים על סוף שמח. בסיפור השני יש יותר מחשבה לדמיין של מה קורה בהמשך מאשר בראשון, שיותר רוצים לדעת בפועל מה קרה.

בשני המקרים, אפשר לוותר על אחרית דבר לחלוטין. לפעמים סיום המלחמה הוא בהחלט סוף מספיק.

הנה דוגמה לספר שלא זכה לאחרית דבר: נעלמת (אני אוהבת להביא דברים שאני מסקרת, הא?). בשל ספוילרים כבדים ביותר (בכל זאת... סוף הספר...) יהיה כתוב בצהוב. על אחריותכם בלבד!

ניק מפחד לחלוטין מאשתו מצד אחד אבל נשאר איתה כי הבין שעם כמה שמערכת היחסים שלהם מעוותת, היא האישה בשבילו, ואם זה לא מספיק, היא בהיריון ממנו. קשה מאוד שלא לתהות: כיצד ייראו החיים העתידיים של גבר שמפחד מאשתו, אישה שניסתה להרוג את בעלה, וילד שתקוע באמצע? 

במילים אחרות, סיום הסיפור מותיר חומר מספק לספר המשך, אבל מצד שני, הוא יאבד את הז'אנרים של הספר הראשון, ולכן... לאחרית דבר היה מקום הגיוני יותר להגיע לכאן. אבל הסופרת כנראה החליטה שעדיף לקוראים לבחור איזה עתיד צפוי להם. כי בטוח יהיה מי שלא יהיה מרוצה, לא משנה מה היא תכתוב בסוף. שזה אגב, אחת הסכנות של אחרית דבר.

אני יודעת, לא יצא מעמיק ומספק מספיק. אבל זה בהחלט משהו.

יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

פתח דבר (פרולוג)

פתח דבר (נקרא גם "הקדמה" או "פרולוג") הינו פרק שקודם לעלילה, לרב מצידו של מספר יודע כל. זהו פרק 0 המקדים את העלילה בזמן ניכר למדי. לרב מדובר בשנים, לפעמים יותר, לפעמים פחות (יוצא דופן: הסיפור שאינו נגמר - יפורט בהמשך).

אני מבינה שהרב יודעים מהו פתח דבר ולא באמת זקוקים להסבר. אני לא מתיימרת להיות האקדמיה ללשון העברית. אבל זה שיודעים על קיומו של דבר, לא אומר שיודעים להשתמש בו. ככלות הכל, סופרים רבים מתחבטים בשאלה האם לכתוב פתח דבר.

מתי נשתמש בפתח דבר?
בקצרה: מטרת פתח דבר היא להעניק מידע לקורא ששימושי לו בעת הקריאה שלא היה ניתן לדעת אותו אילולא הוא. אנחנו חושבים שיש לנו ידע מקדים שמשפיע על העלילה. אך לא בהכרח כל פעם שיש מידע מקדים באמת דרושה הקדמה.

כמובן, כל סיפור באשר הוא מזכיר את העבר בצורה זו או אחרת. פתח דבר אמור לכלול בתוכו מאורע שמסביר דבר מה חשוב בעלילה או לחלופין בעל השפעה עליה.

כך למשל, הספר "הסיפור שאינו נגמר" מגולל תחילה סיפורו של בסטיאן ושל מציאת הספר. לספר אין משמעות ללא ההקדמה, בעקבות העתיד לקרות לקראת סוף הספר.

למי שלא מכיר ולא אכפת לו לקרוא ספויילר:
בסטיאן, ילד רדוף בעיות, גונב ספר ועולה לעליית הגג בבית ספרו על מנת לקרוא אותו. בהמשך הספר, יהיה זה בסטיאן, מעצם אמונתו בעולם הנפרש בפניו בספר,, הוא לא נהרס.

אז אולי כל סיפור חייו של בסטיאן אינו ממוצה כל כך לאורך הספר בהתחשב במידע המתגלה עליו בהקדמה, ולמעשה, בסטיאן הוא דמות משנית בספר. הסיפור רובו עוקב אחרי אטריו, גיבור שנשלח על ידי שליטת ממלכת פנטזיה להציל את הממלכה. אך מדי פעם, אנחנו יוצאים מהספר וחוזרים לבסטיאן. כל הגיחות לבסטיאן הקורא את הספר לא היו מתאפשרות אילולא הפתיח. וכאמור, כיוון שסוף הספר נשען על בסטיאן, הרי שיש הכרח להזכירו.

מתי הכרחי לשים פרולוג?
השאלה המרכזית שיש לשאול בבחירה האם לשים פרולוג: האם ניתן להכניס את המאורע המדובר כחלק מהסיפור עצמו? עם זאת, ישנן שאלות משניות:

האם יש ערך מוסף להכנסת המאורע בתחילת הסיפור (חוץ מעצם היותו כרונולוגי)?
מן הסתם שהפרולוג שברצונכם לכתוב מכיל מידע חשוב לעלילה. עם זאת, לרב מידע חשוב לא נגלה לקורא כבר מההתחלה אלא בהמשך. עליכם לשאול את עצמכם למה המצב שלכם שונה.

1) ללא ההקדמה לא תהיה שום אפשרות להבין את הסיפור: הסיפור שאינו נגמר הוא דוגמה לכך, אם כי הוא יוצא דופן מעצם סגנון הסיפור שלו. אבל בואו נחזור לסיפור שבו אין שני עולמות שתלויים זה בזה. האם למשל, יש בעולם שלכם משהו ששונה מהותית משלנו, אך אולי אפילו יושבי העולם הזה יודעים להסביר את השינוי או שלחילופין, מי שיצלול לעולם הזה ילך לאיבוד. דוגמה נוספת, היא סיפורו של המלך ארתור - דמיינו סיפור על נער ששולף חרב מן האבן... אבל הקורא בכלל לא יודע מה מיוחד בחרב הזו. איך הסיפור יראה אז?
2) ויתור על ההקדמה יאלץ אתכם לדחות את הגילוי לשלב מאוחר מדי: כאשר אתם דוחים את ההקדמה למהלך הספר עצמו, אתם יכולים להשתמש בו כגורם הפתעה או אפילו כגורם מתח. שימוש בפרולוג, יבטל את האפקט הזה. חשבו מה היה קורה אילו מלכתחילה היינו יודעים שהברווזון המכוער הוא ברבור - הרסנו את הסיפור. אם תתחילו את הסיפור שאינו נגמר בלי הקדמה... מתי תספרו עליו בדיוק? ואולי פשוט... עדיף לכם לחכות עם הגילוי.
3) גילוי מוקדם ימנע הסבר "שלוף מהמותן": גם אני הייתי פעם ילדה, אז נלך על הסרט של דיסני "היפה והחיה". הסיפור מתחיל עם הקדמה. בשורה תחתונה: היה פעם נסיך, הגיעה פיה והעמידה פני מכוערת, הוא התייחס אליה לא יפה, והיא כישפה אותו להיות חיה עד שימצא אהבת אמת. עכשיו  המעשייה המקורית אינה פותחת באקספוזיציה (ניתן לקרוא לזה גרסת הסיפור הקצר/הסרט לפתח דבר), ולמעשה סיבת הפיכתו לנסיך שונה. למי שמכם ראה את הסרט (וכרגע לא רלוונטי אם החדש או הישן), נסו לשוות בדעתכם את הסיפור בלעדיה. כי במקור, הוא פשוט מגלה את זה בסוף. עבור סיפור ילדים, זה אולי אחלה... אבל לסיפורים מבוגרים... זהו פתרון שלוף מהמותן.
4) קטיעת רצף הסיפור: הסכנה בהצבת המאורע באמצע הסיפור מפסיק את הרצף ולמעשה גורם לקטיעתו לצורך בניית העולם או השלמת חוסרים מכל סוג שהוא. עם זאת, במקרה זה, אנחנו צריכים לעבור לשאלה הבאה.

האם יש משמעות לפירוט מרובה של המאורע עד כדי כתיבת פרק שלם עבורו?
עברו יותר מעשר שנים מאז שקראתי את הספר "ההוביט", אז לא מפתיע שלא זכרתי הרבה כשצפיתי בסרט הראשון. הסרט התחיל בהקדמה ש... לא הזיתי, לא הופיעה בספר. מהזיכרון המועט שיש לי על הספר, לא ברור לי אפילו מה הייתה הרלוונטיות של האקספויזציה הזו. דרקון? זוכרת  מסע של בילבו? זוכרת. טעויות של מלך זקן...? פחות. לכן אתם יכולים לדמיין לעצמכם שלא שרדתי אחרי זה.

מה שכנראה קרה בספר הוא שסיפורו של אותו המלך סופר כחלק מהסיפור במקום כפתח דבר (או שכל המאורע עלה לראשונה ב"שר הטבעות", שזו גם אופציה).

במקרה זה, התשובה לשאלה בכותרת היא לא. אפילו הסופר חשב ככה... אבל נחשו מה, יוצרי הסרט חשבו אחרת. בחירת הוספת סצנה זו כאקספוזיציה כנראה נובעת מהיותו של הסרט מדיה ויזואלית. לא בדקתי כמה פלאשבקים עשו או לא עשו (כי... לא ראיתי, לא את זה ולא את שר הטבעות), כך כנראה התחושה הייתה שפלאשבק של משהו כמו 10 דקות באמצע החיים יהיה יותר  מדי. בספר, כנראה הצליחו להימנע. אם כי ממה שאני זוכרת מהסבל האישי שלי שנקרא "שר הטבעות", הסופר ידע להרחיב יופי על... כלום ושום דבר.

איך חזרנו שוב לסיפור שאינו נגמר...? יש שישאלו את עצמם האם נדרשה כזו רמה של תיאור לצורך הסבר העלילה. מדוע לא יכלו לסכם זאת בילד שמוצא ספר בעליית הגג? ההקדמה היא אמנם הכרחית, אך נשאלת השאלה האם היה באמת צורך במידת פירוט שכזו. לו היינו הולכים על הגרסה שהוא מצא את הספר בעליית הגג, אילולא היה מדובר בפרט שבלעדיו לא ניתן היה לספר את הספר, הרי שניתן היה לספרו בקצרה במהלך הסיפור.

סופית, נגמרו לי דוגמאות להקדמות... בספר "נשמת אחיות" מסדרת רומח הדרקון (שלא גמרתי... לא, גם לא את הספר). הספר התחיל בנסיבות לידתו של תניס, חצי אלף, שאיך נאמר בנעימים... לא היו משהו. במהלך הספר, אנחנו חוזרים מדי פעם להקדמה (מה שהופך את הסיפור לפחות רציף), אבל בואו נתמקד רגע בהקדמה מספר 1. שורה תחתונה שהבנתי מההקדמה... אם אני זוכרת נכון, זה שהוא היה חצי אלף, זה לא היה ההיריון הכי רצוי ושדוד שלו לקח אותו תחת חסותו. ואם לומר את האמת, את כל זה אפשר היה לומר בלעדי ההקדמה. אם מישהו זוכר/יודע אחרת, מוזמנת לתקן אותי.

במידה ולא כל הספר מסופר במספר יודע כל: מדוע קריטי לדעת על המאורע ממקור ראשון/מנקודת מבט של מספר יודע כל?
נכון, לא רלוונטי לכל הקדמה באשר היא, אבל לא פעם, פתח דבר מסופר כמספר יודע כל או לפחות לא על ידי הדמות שמספרת את שאר הסיפור. מטרת הקדמות מסוג זה היא להעניק צוהר למקרה שהיה שאינו נחווה בידי הדמות הראשית. כנראה שאחת הסיבות היא שזה מובא בצורה זו היא כי מציאת כתב עתיק או כתיבת סיפור באורך פרק שלם באמצע הספר, או אפילו פלאשבק, יכול להרגיש מאולץ.

שימוש בכל אחד מהפתרונות האלה היה יכול למעשה להוות תחליף להקדמה. אך לצורך העניין, זה אפילו לא משנה אם בחרת במונולוג באורך הגלות, פלאשבק, הצבת הקטע באמצע הסיפור או מציאת כתב עתיק, התוצאה היא אותה תוצאה: במקום לתת פירוט ממצה של הסיפור, עם אופציה ממצה לשאלות מצד הדמות הראשית, אנחנו מקבלים את הסיפור במלואו. כמובן שהשאלה הנשאלת היא למה אנחנו צריכים את הסיפור במלואו. להלן מספר אפשרויות.

1) המאורע ידוע לדמות הראשית: כיוון שאנחנו מגלים את הסיפור עם הדמות, ברגע שהדמות יודעת משהו, גם אנחנו צריכים לדעת אותו. לכן, אנחנו צריכים לגלות על המאורע באופן אחר, לרב באמצעות מספר יודע כל.
2) סתירה בין הידוע לדמות הראשית לאמת: במקרה זה, עלולים לקרות שני דברים. האחד הוא יצירת מתח בין הסתירה לידע של הדמות לבין המציאות. כך נוצר מצב שהקורא יודע מה שהדמות אינה יודעת. זהו בהחלט תכסיס ספרותי שבא לידי ביטוי כשיש מספר יודע כל או לחילופין, שתי דמויות ראשיות שלאחת יש מידע שאין לשנייה. לחילופין, אתם יכולים להביא את הסיפור דווקא מנקודת המבט של הדמות הראשית, או לחילופין, המאורע כפי שהוא נתפס בעיני הסביבה רק בשביל לגלות שהמאורע כפי שהדמות מכירה אותו, בעל משמעות שונה לחלוטין משניתנה לו, שכן הפרטים לא היו נכונים מלכתחילה.

אני אתן דוגמאות כי אולי לא היה הכי ברור. בשני המקרים הסיפור סובב סביב ארכיאולוג שמוציא פריט מקולל.
א) ההקדמה תספר לקורא שמדובר בפריט מקולל. אבל הארכאולוג אינו יודע זאת, ולכן לא מבין את חוסר המזל שתוקף אותו.
ב) ההקדמה תספר לקורא שמדובר בפריט מביא מזל. כך, יתחוור לנו, ביחד עם הדמות, בסופו של יום, שלא כך הדבר.


רק לי זה מרגיש באורך הגלות...? מסכימים? לא מסכימים? רוצים להוסיף? בשביל זה יש תגובות!

לכתוב עלילה לפי דמויות או דמויות לפי עלילה?

זה לא משנה אם אתם מתכננים ספר או לא, אתם מתחילים עם כיוון כללי כלשהו, אפילו אם זו רק ההתחלה. הרי ללא רעיון ראשוני, על מה נעבוד?

לאנשים שונים יש העדפות שונות באשר בהתמקדות במה להתחיל. יש שלא יתחילו לכתוב מילימטר של עלילה בלי כל הדמויות מתוכננות כהלכה, בעוד יש אלה שיבנו את הדמויות עם התקדמות העלילה. מודה שאני נמנית עם הסוג השני.

אני מניחה שהדעה הרווחת היא קודם דמויות ואחר כך עלילה (כי אף אחד עוד לא הוכיח לי אחרת). אז לפני שתחליטו מה מתאים לכם, אולי הגיע הזמן לדבר על יתרונות וחסרונות.

עלילה לפי דמויות
יתרונות
  • כיוון שברור לכם איך הדמות שלכם מתנהגת, תוכלו להכניס אותה למצבים בתוך ידיעה גמורה איך היא תצא מהם.
  • עבור מי שמתקשים גם ככה ביצירת דמויות, צריכים קודם להכיר את הדמות שלהם בשביל לכתוב אותה על מנת לשמור על אחידות.
  • מקל על התכנון.
  • יורד הסיכוי לשינוי התכנון בשל אי עקביות בין הדמות לעלילה.
חסרונות
  • העלילה צריכה להתאים לדמויות, מה שיצמצם לכם את אפשרויות הפעולה.
  • השקעת מאמץ רב מדי בדמויות עלול לגמור את הכוחות לעסוק בעלילה עצמה או שלחילופין, כל כך תנסו לשפר את הדמויות שלכם עד שתשכחו לפתח את העלילה בכלל.
  • הדמויות חקוקות באבן, ולכן, נרצה להשתמש בהן. הרי אנחנו לא השקענו כל כך הרבה מאמצים בשביל דמות שתופיע בסוף לשתי סצנות, נכון?
  • "נפחד" להכניס דמויות חדשות שאותן לא תכננו.
דמויות לפי עלילה
יתרונות
  • הדמויות נבנות במהלך העלילה, אתם לומדים להכיר את הדמויות שלכם לצד הסיפור, מה שמאפשר לכם להכיר אותן מצד אחד ולכוונן את הסיפור לכיוונן מצד שני.
  • הרבה יותר קל להוסיף דמויות.
חסרונות
  • ייתכן שלדמויות שלכם אין מספיק עומק ובעקבות כך גם העלילה לא תהיה עם מספיק עומק.
  • גדל הסיכוי לשינוי עלילות בשל אי עקביות בין הדמות לעלילה.
אז מה כדאי לי?
כמו כל מה שקשור לכתיבה יצירתית... זה משתנה. כמו שחלק מתכננים וחלק לא, חלק כותבים בגוף ראשון וחלק בגוף שלישי או חלק בעבר וחלק בהווה, כך גם כאן. אין דרך נכונה. יש דרך נכונה בשבילכם.

כמובן שהשאלה המתבקשת היא... מה הדרך הנכונה בשבילכם.

אז הנה כמה שאלות לשאול את עצמכם:

כמה אתם מתקשים בכתיבת דמויות ללא עלילה?
זו כנראה השאלה הראשונה שאתם צריכים לשאול ויש שיאמרו היחידה. קיימים שני צדדים לרצף. בקצה האחד, אדם לא מסוגל לבנות דמות בלי לדעת שום דבר על ההתנהלות שלה. הוא צריך לכתוב אותה בפועל על מנת להכירה. לרב, תהיה לדמות איזו תכונת מפתח ואולי אפילו תיאור חיצוני, אבל בסופו של דבר, התכונות האחרות נתונות לשינוי. בצד השני של הרצף יש את אלה שלא מסוגלים לזוז מילימטר בלי שהם יודעים הכל על הדמויות ו/או הרקע לעולם/מדינה.

אם אתם קרובים לצד הראשון של הרצף, הדמויות יתגבשו בהתאם לעלילה. אני למשל מהסוג הזה. אני לא מתכננת שום דבר (מה שלא הופך את החיים שלי לקלים יותר), ולמרות זאת, הדמויות שלי  יכולות להתפתח במהלך העלילה. כלומר, אין לי מושג לאן העלילה הולכת ואין לי מושג איך מתנהגות הדמויות. כמובן שזו אופציה מאוד (לא) אופטימית, אבל לפעמים, זה מה שיש. 

כאשר ניסיתי לכתוב סיפור בסגנון שרלוק הולמס (כלומר, הדמויות הראשיות היו כבר די בנויות), במיוחד כיוון שהיה מדובר בסיפור בלשי, היה לי חשוב יותר לבנות את העלילה ואחר כך לחשוב בדיוק איך הדמויות מתנהלות. כלומר, תכננתי עלילה וככל שהיא נכתבה בפועל נכתבו הדמויות. וזה בסדר, גם אני לא יודעת איך אני מצליחה לגמור משהו.

לא סגורים על התשובה? אל דאגה, יש לי עוד שאלות שאפשר לשאול.

האם הדמויות בונות את העלילה או העלילה את הדמויות?
אף שזה עלול להזכיר סיפור מונע עלילה מול סיפור מונע דמויות, לא לזה הכוונה. כמובן, שאם הסיפור מונע עלילה, כנראה שכדאי לכם להתחיל מהעלילה. אחר כך בטח תמצאו איזו דמות תוכלו לשלב בה. אבל כאשר הסיפור מונע דמויות, זה לא חד משמעי. כי בכל זאת, לא מעט סיפורים מונעי דמויות אינם מתרחשים במנותק לחלוטין ממה שקורה לדמויות.

לכן נשאלת השאלה: בהיכרות מסגנון הכתיבה שלכם או לחילופין מתוך מה שאתם הולכים לכתוב, כמה העלילה תשפיע על הדמויות? ככל שההשפעה גדולה יותר, ייתכן שכדאי שתפנו לכיוון של דמויות לפי עלילה.

כמה מקום ההתרחשות שלכם שונה מהסביבה המוכרת?
אני מודה מראש, אני לא הבן אדם הנכון להקשיב לו בקטע הזה, כי אני עושה את ההפך (כי אני מיוחדת, או אם נדייק, לפעמים גם אני לא בדיוק יודעת מה אני עושה), אבל לפחות זה כיוון המחשבה שכדאי לכם אולי לגבש.

סיפור שמתרחש במקום אחר, בין אם עולם אחר, העתיד הרחוק או אפילו מדינה אחרת, יאלץ אתכם להחליט או לבדוק כיצד נראית הסביבה בה מתרחש הסיפור. 

אני אתן לכם את הדוגמה שלי. אין מקום יותר נדוש מארה"ב לסיפור, אבל חטאתי בזה, אבל לפחות החלטתי להמתיק את הגלולה ולכתוב על מערב וירג'יניה, שהיא בקצרה המדינה (State) הכי ענייה בארה"ב, 75% לבנים, בחלק מהמקומות אפילו יותר מ-90%, נחשבה מדינה שמרנית (לפי תוצאות הבחירות). העיר הכי גדולה שם אפילו לא מתחילה להתקרב לירושלים, העיר הכי גדולה בישראל, זאת על אף ששטחה פי שלוש..

אז, האמריקאים שמאוד אוהבים לדבר על מגוון אתני יאלצו להתאכזב, כי מערב וירג'יניה היא בהחלט לא המצג האולטימטיבי למגוון אתני. לצערי, לא הצלחתי למצוא איזה סוג של לבנים בהכרח נמצא במערב וירג'יניה (כי... גם יהודים יכולים להיות לבנים וגם יוונים יכולים להיות לבנים וגם עוד כמה עמים שאולי לא היינו מחשיבים לבנים בכל זאת נחשבים במפקד האוכלוסין האמריקאי כלבנים...) אבל בעיר שמתרחשת בה רב העלילה יש 92% אחוז לבנים ו-15,000 אנשים סך הכל. אז בכל העיר הלא כל כך גדולה הזו (כן, אני גם התפלאתי שעם גודל כזה היא עיר)  יש משהו כמו... 1000 לא לבנים שזה מעורבים, שחורים, אסייתים, (אולי גם היספנים?) ואינדיאנים. מה שמותיר אותנו עם... 14,000 לבנים. דמיינו מקום עבודה סטנדרטי: לאיזה יחס בין לבנים לשאר תצפו? כנראה 1-14. זאת בניגוד, לניו יורק למשל, שם זה אחר 3-2 (40% לבנים). אז אם יש לנו 100 אנשים בחברה, מתוכם יהיו... 8 לא לבנים. אז אתם יכולים לדמיין לעצמכם שאכן רב הדמויות עומדות להיות "לבנות".

כמובן, אתניות אינה מהותית לבניית העלילה, אבל האופי השמרני והדי כפרי של האזור, דווקא כן.

בואו ניקח דוגמה לא אתנית: קראתי למשל ספר על צעירים שבגיל 28 נמצאים כבר חמש שנים בתחום העבודה שלהם. הספר, באופן מאוד לא מפתיע, הוא לא ישראלי, בארץ, הסיכוי לזה הרבה יותר קטן כי צבא/שירות לאומי שדוחה את כל העסק. בנוסף, כל הדמויות עסקו במקצועות שאינם דורשים תואר או לפחות תואר שני. כך שאם מישהו מבריטניה היה רוצה לכתוב סיפור על ישראל, הוא היה צריך לקחת בחשבון שבגיל 28 יש אנשים רבים שעדיין לא הספיקו להשתקע במקצוע שלהם.

אז מה המסקנה מכל החפירות? ככל שאתם כותבים סיפור על ארץ זרה יותר (אמיתית או לא), אולי כדאי שתכירו אותה קודם. מה שאומר ש... לפחות חלקית, עלילה קודם. אבל שוב, אני בהחלט לא האדם המתאים לתת את העצה הזו, כיוון שאני מהאנשים שמכוונים את עצמם תוך כדי הליכה. אז אם אני רוצה לעשות משהו, בהתאם לדמויות, אני מנסה לחפש באיזה מידע אני יכולה להשתמש לסיפור.

למשל, תחילה הדמות בסיפור החדש שלי, אדם, היה אמור להיות עורך דין. עד שהבנתי שלא מספיק שקשה למצוא חוקים, גם כשאני מוצאת אותם... הם די מסורבלים. על מי עבדתי, בעברית אני מסתבכת XD מזל שיש מקצועות שגם אנשים פשוטים כמוני יכולים להבין בהם.

כמה דמויות ראשיות אתם צריכים?
הפעם אני אתקצר לכם - ככל שיש להם יותר דמויות ראשיות, כך כדאי יותר שתתעסקו בהם לפני שתתעסקו בכל העלילה. לרב, 

ואם אתם מתעקשים - בכל סיפור יש דמות או שתיים באמת מרכזיות, וכל השאר, פחות. בשלושת המוסקטרים, למשל, בעוד ד'ארטניאן הוא הדמות המרכזית ביותר, גם אתוס, פורטוס ואראמיס הם דמויות ראשיות. בסיפור הספציפי הזה אפשר לומר שקל יותר, כיוון שבכל זאת, מעצם תפקידם, יש להם מאפיינים בולטים שהם דומים. משחקי הכס למשל, שמסופרת מ-18 נקודות מבט, מכילה כנראה 18 דמויות ראשיות... או לפחות יותר מ-5. האם ניתן לבנות עלילה שלמה סביב כל כך הרבה דמויות בלי לדעת עליהן דבר? נכון, הסיפור מבוסס, באופן מסויים, על מלחמה אמיתית, אז כך שגם אם היה ברור מי יהיה גורלן של הדמויות לפני התכנון שלהן, הרי לא כל כך סביר שכל העלילה תיבנה כשהדמויות בכלל לא בנויות. באופן כללי, ייתכן שריבוי נקודות מבט מעבר ל-2, יאלץ אתכם לבנות את הדמויות לפי העלילה ולא להפך.

יום חמישי, 15 באוקטובר 2020

סיפור שמונע מעלילה מול סיפור שמונע מדמויות

זה אולי ישמע מפתיע, אבל סיפור יכול להתקדם ללא עלילה, כפי שקורה ברב קומדיית המצבים  במילים אחרות, יש מצבים שבהם אין התפתחות עלילתית של ממש (נישואין והבאת ילדים לעולם זה לא בדיוק שיא העלילה), אבל הדמויות מתפתחות (לרב). מנגד, סדרות מתח/בילוש בהחלט נובעים מעצם התעלומה, ובהחלט יכולות לכלול דמויות שאינן מתפתחות. דוגמה קלאסית לכך שהיא שרלוק הולמס (גרסת הספר). אתם לא קוראים בשביל לראות שרלוק הולמס גדל כדמות, כי אם כן, אתם צפויים לאכזבה, כי הוא בהחלט לא מתפתח בשום צורה. אפילו ווטסון נשאר די מקובע במקומו. בסדרות אחרת, המתבססות על הרעיון (שרלוק של ה-BBC, אלמנטרי), ניסו להוסיף גם התפתחות של הדמות הסטטית.

מה ההבדל בין השניים?
העלילה מובילה את הסיפור: יש שמתייחסים לשיטה כאל פעולות מובילות עלילה - לא פעם, הדמות תהיה בשטח הבטוח שלה (כאמור, חקירות הן השטח הבטוח של שרלוק הולמס). במידה והם לא בתחום הבטות שלהם, כנראה שתהיה להם הרבה יותר הימנעות (ניק מנעלמת, אם מתעלמים מהתפתחותו כדמות).
הדמויות מובילות את הסיפור: יש שמתייחסים לשיטה זו כאל החלטות מובילות עלילה - בסופו של דבר, תמיד יש עולם חיצוני בחוץ, ההחלטות האישיות של הדמויות הן שיקדמו את העלילה לתפנית זו או אחרת.

האם יש הבדל בין ז'אנרים?
בהחלט ניתן, בהתסכלות רחבה, ניתן לחלק את הז'אנרים השונים בהתאם למניע:
  • הז'אנרים הרגועים (דרמה, קומדיה, רומנטיקה) יהיו לרב סיפורים מונעי דמויות. אפשר בהחלט להבין למה: מרכזם של הז'אנרים הם מערכות יחסית. גם קומדיה, לרב, אינה בחלל ריק ומתבססת על אינטרקציות שמובנות שלא כהלכה או לחילופין החלטה אחת שתגרור פאדיחה רצינית אחר כך.
  • הז'אנרים הסוערים (פעולה, מתח, מיסתורין, הרפתקאות, ריגול, מלחמה, אימה) יהיו לרב מונעי עלילה.
  • ז'אנרי הרקע (מד"ב, פנטזיה, היסטורי) שלא די בהם כדי לקבוע את טון הספר, יכולים להיות לכאן ולכאן. עם זאת, לרב מד"ב ופנטזיה יתקשרו לז'אנרים הסוערים (מתוך בחירה של הסופר/ת).
כמובן, קיימים סיפורים שמערבים יותר מז'אנר אחד, שיכולים לכלול ז'אנר סוער וז'אנר רגוע, ועל כן, גם הדמויות וגם העלילה יניעו את הסיפור. כאשר אין שילוב, סביר יותר שסיפור בז'אנר סוער יונע גם על ידי דמויות.

מה עדיף?
ההעדפה בקרב קהל הקוראים הוא סיפור מונע דמויות. כמובן, זה לא אומר שאין מקום כבר לסיפור מונע עלילה, בין אם באופן בלעדי או בשילוב התפתחות דמויות, גם בז'אנרים הסוערים. בהתאם לכך, יש מספר רב יותר של סיפורים מונעי דמויות מסיפורי עלילה (באופן בלעדי). בהתאם לכך, אם ברצונכם להתרכז במניע אחד לסיפור (עלילה/דמויות), כנראה שעליכם ללכת על דרמה/רומנטיקה (קומדיה היא לא בדיוק ז'אנר פופולרי בספרות) או לחילופין מסתורין, ריגול או פעולה, כיוון שלא פעם ז'אנרים אלה אינם מערבים בתוכם התפתחות של דמויות. לעומתם, הציפייה היא שבמתח, בהרפתקאות ובמלחמה היא שתהיה התפתחות של הדמויות. באשר לאימה... מומחית גדולה אני לא, אבל אני מניחה שזה יכול להשתנות.

מה דרוש לסיפור מונע דמויות?
בסיפורים מסוג זה, הדמות עובדת שינוי. כמובן, אין הכרח של שינוי של מאה שמונים מעלות. עם זאת, עלול להיות שינוי כלשהו, לרב הארה כלשהי. במקרים נדירים, דווקא ההפך קורה, והאדם טובע עמוק יותר בבוץ ככל שהסיפור מתקדם. מקרים כאלה הם מקרים של אנטי-גיבור.

השינוי אמור להגיע בעקבות מאורע שמאלץ את הדמות לצאת מגבול הנוחות שלה. מאורע זה יכול להיות בהשפעת התנהגות הדמות (מריבות בנישואין) או ללא קשר אליה (תאונת דרכים). המאורע יכול לבוא לידי ביטוי כך:
1) קיימים מספר מאורעות שונים במהותו שכל אחד בתורו מוביל את הדמות בכיוון שונה.(פיטורין ואחריהם גירושים) - המאורעות יכולים להיות תוצאה אחד של השני, אך לא חייבים.
2) הדמות נפגשת בפנים שונות של המאורע הראשון יותר מפעם אחת (מריבות בנישואין) - המאורעות חייבים להיות אותו סוג, אך ההשפעה שונה.
3) מאורע אחד שאין לו פתרון (היעדרות של אדם אהוב, נקמנות) - אין פתרון למאורע, והוא ממשיך לרדוף את הדמות. אט אט, היא מפתחת רגשות נוספים או שעוצמת הרגשות משתנה.

לפחות אחד המאורעות המדוברים מוכרח להיות משבר, אחרת, אין לו היכולת ליצור קונפליקט. עם זאת, חלק מהמאורעות יכולים להיות חיוביים (מערכת יחסים רומנטית, ילדים, מציאת המשפחה האובדת, מציאת חברים). עם זאת, גם למאורעות המשמחים יתלווה בהמשך משבר כלשהו שישפיע עליהם, במיוחד כאשר המאורע החיובי הוא חלק מהעלילה הראשית.

מה דרוש לסיפור מונע עלילה?
בהנחה ואינכם מעוניינים בשילוב ביחד עם סיפור מונע דמויות, הדמות שלכם צריכה להיות יציבה, ושתהיה סיבה טובה לכך שהמאורעות, מוזרים ככל שיהיו, יהיו באזור הנוחות שלה. עבור בלש הגיוני שחקירות יהיו באזור הנוחות, עבור מורה, פחות. ווטסון משרלוק הולמס אמנם אינו מורגל בחקירות, אבל הוא בהחלט רגיל לראות דם מעצם היותו רופא צבאי בדימוס. לכן, סביר להניח שהוא לא יתרגש מדם וגופות כמו האדם הממוצע.

אבל הדבר הכי חשוב... זו עלילה מעניינת. הארי פוטר ודמדומים למשל, מרשים לעצמם להשתמש בדמות ראשית משעממת באופן יחסי (הארי ובלה בהתאמה), כיוון שהם יודעים שהעלילה מעניינת מספיק על מנת לכפות על כך. בהארי פוטר זה בולט במיוחד, כי עדיין, מרכז העלילה של דמדומים מתעסקת בז'אנרים הפשוטים (רומנטיקה), בעוד הארי פוטר נשען בעיקר על הז'אנרים הסוערים (קרבות קסם, מסתורין, הרפתקאות). וכן, יש שיאמרו שהספר השישי יוצא דופן, אבל אני הפסקתי בסרט החמישי. כלומר, אפילו לא קראתי את הספרים. נסו לדמיין את אותו דמויות בבית ספר רגיל לחלוטין. האם עדיין תעדיפו את הארי כדמות הראשית, או שמא תעדיפו דווקא את הרמיוני או רון (או דמות אחרת שאני לא מכירה בשמה)?

יום חמישי, 1 באוקטובר 2020

הריגת דמויות

בסיפור שלנו אנחנו האל של העולם שיצרנו. אנחנו מחליטים הכל, כולל מי יחיה ומי ימות עד סוף הסיפור. סיפורים רבים סופרו לאורך ההיסטוריה, שלא כללו בהם מוות, גם סיפורים למבוגרים. עם זאת, לא מעט קלאסיקות, אוהבות להכניס מוות בשלב כזה או אחר: זאב הים (ג'ק לונדון), עלובי החיים (ויקטור הוגו), נשים קטנות (לואיזה מיי אלקוט), ואפילו דברים שזכו לתהודה בשנים האחרונות: הארי פוטר (ג'יי קיי רולינג), טרילוגיית שר הטבעות (ג'.ר.ר. טולקין) ואיך אפשר שלא להזכיר את משחקי הכס (ג'ורג' ר. ר. מרטין).

האם יש מקרים מסויימים בהם מוות הכרחי?
אף שבאופן תאורטי, מוות אינו הכרחי אף פעם, לעיתים הוא יכול להוסיף המון: לפעמים הוא מניע, לפעמים הוא חלק מסיפור רקע שמסביר התנהגות מסויימת בהווה, יצירת משבר.

רב הז'אנרים, מעצם מהותם, לא דורשים מוות (אימה ומתח בצד לצורך העניין), אם כי בסיפורים שכוללים מלחמות... הציפייה תהיה שמישהו ימות. לא, אין ציפייה שזה יהיה משהו כמו הסרט 300 שכולם מתים. אך קוראים רבים מתוסכלים מכך שרק איזו דמות משנית נהרגת. מצד שני, יש את אלה שזה דווקא מעצבן אותם שהדמות שהם אוהבים נהרגת, אז זה חבל דק מאוד.

אילו סוגי מוות קיימים ומתי להשתמש בהם?
מוות טרום עלילתי
אני אעשה פסקה קצרה על סיפורי מתח: לא פעם, הם כוללים בעצמם מוות טרום עלילתי (אם כי גם לעיתים מוות במהלך העלילה), אך לא פעם, כיוון שהסיפור הוא מנקודת מבטו של הבלש/שוטר, שבמקורו אינו קשור לדמות הנרצחת, לא פעם, ההשפעה שלו עליו תהיה אפסית. כמובן, כאשר מדובר ברצח של מישהו שקרוב לחוקר (רשמי או לא), העניינים הם סיפור אחר.

ככל הנראה זהו סוג המוות הנפוץ ביותר. מדובר במוות שאמנם יש לו מקום בסיפור, אבל הוא התרחש לפניו. הוא אינו חלק מהזמן בו מגולל הסיפור. מוות שכזה יכול להוות חלק מרקע של דמות, לעיתים רקע לסיפור (בספרי מתח) ולעיתים מהווה מניע (בעיקר לנקמה, אבל לפעמים לשינוי).

מוות כרקע: לעיתים מוות יכול להסביר מצבים נפשיים מסויימים (דיכאון, תחושת בדידות, פחד להיקשר לאנשים) ולעיתים הוא מפסל את החיים של הדמויות בצורה שונה: יתום לעומת ילד עם הורים (גם בבגרותו), אלמן/ה לעומת נשוי/נשואה, הורים שכולים, אנשים שאיבדו חבר קרוב וכו'.

לכן, כאשר אתם מוסיפים מוות טרום עלילתי, עליכם לחשוב מה הוא מוסיף לסיפור. אם הוא לא מוסיף שום דבר... אולי כדאי להשמיט אותו, או לתת לו מקום שולי יותר.

מוות על ההתחלה
הסיפור בקושי התחיל ומישהו כבר נרצח. הרצח והשלכותיו הישירות על הסובבים בא לידי ביטוי, בניגוד למוות טרום עלילתי, שמגולל בעיקר השפעות קצת יותר ארוכות טווח (מקרה יוצא דופן הוא מוות בתחילת סיפור מתח או אימה, אבל לצורך העניין, כפי שכבר הבנתם, ההתייחסות אליהם היא שונה).

מוות על ההתחלה לא חייב להיות בשורה הראשונה, אך כנראה שהוא יתרחש כבר בפרק הראשון. מקרים כאלה הם נדירים למדי למיטב ידיעתי. למוות מסוג זה יכולות מספר סיבות:

1) השוואת חיי הדמות הקשורה לנרצח (מעתה תקרא "הדמות") לפני ואחרי המוות. המוות אפילו יכול להיות טבעי לחלוטין. מוות שכזה ממלא מקום דומה למוות טרום עלילתי. במהות שלהם הם דומים, אבל הפעם, המוות יותר מוחשי לקורא.
2) מוות לצורך קידום עלילה: כמובן שמתח שוב קופץ כאן, אבל זה בהחלט לא המקרה היחיד. לעיתים מוות יכול להוביל לשינוי כלשהו: מלך שמת מה שמוביל לשינוי בממלכה, חייל שמת במלחמה ומותיר אלמנה/יתומים. בסיפורי מתח, לפעמים המוות הראשון הוא בהחלט לא המוות האחרון, אלא תקדים למקרים של רצח סדרתי.
3) מוות לצורכי טרגדיה: כנראה שכמעט בכל המקרים, זוהי טעות של מתחילים. המוות שולי להתקדמות העניינים ומטרתו העיקרית היא הסבת תשומת הלב של הקורא. נכון, לרב למוות כזה יכולה להיות איזושהי השפעה ארוכת טווח, אך באותה קלות, ניתן היה להשיג אותה במוות טרום עלילתי. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מכירים דמות בשביל... להיפטר ממנה דקה אחר כך. לעיתים במקרים כאלה, גורמים לקורא להיקשר מאוד לדמות המדוברת, לעיתים מתוך מחשבה שמדובר בדמות ראשית, בשביל להתבדות מהר מאוד.

מוות במהלך העלילה
אני מניחה שהמקום שבו נתקלים במוות הזה הוא בעיקר בעלילה שמלכתחילה כוללת סכנה, לרב מלחמה או קרב כזה או אחר (כמובן שקיימים עוד סוגים). מוות שכזה נועד לרוב לצורכי משבר, ולא פעם הוא אפילו נקודת השפל של הסיפור.

אף שגם כאן הסיכויים להרג דמות ראשית (מעתה תקרא "הגיבור") נמוכים, הם בהחלט עולים. ובכלל, גם אם לא מדובר בדמות הראשית ביותר, לא פעם זה מישהו מהמעגל הקרוב (דמות משנית ראשית, עד כמה שזה נשמע מוזר). החבר הקרוב שמת בקרב... זו דוגמה כל כך נפוצה.

מוות שכזה לרב מלווה בתפנית כלשהי.
1) תפנית פנימית: המוות משפיע נפשית על הדמויות האחרות: אולי הן מתוסכלות או אולי זה דווקא מחזק מוטיבציה.
2) תפנית חיצונית: לעיתים מוות של דמות מסויימת עלול להוביל לשינוי ההתנהלות שהייתה עד כה. כך למשל, הריגתו של מפקד תדרוש את החלפתו במישהו אחר או מוות של מלך יכול להוביל לשינוי בשלטון.
3) תפנית בחקירה: רלוונטי לסיפורי מתח בלבד.

מיותר לציין שהתפנית הפנימית מופיעה כמעט בכל המקרים ואילו תפנית חיצונית נדירה יותר.

ריבוי מקרי מוות
לרב, ספר שכולל הרבה מתים לא מנקז את כולם להתחלה או אפילו לסוף, אלא עושה את זה לאורך הסיפור. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שיש שם הכי הרבה מקום.

זוכרים את משחקי הכס? אנשים מתים על ימין ועל שמאל. לא קראתי או ראיתי את זה, אז קשה לי להציג את דעתי הקוהרנטית לגבי כל מוות שם (או אפילו אחד), אבל למי שמכם קרא/ראה משחקי הכס או כל דבר אחר שכולל מיתות מרובות בטח שאל את עצמו... אבל למה?!

כותבים ספר ומתכננים לעשות אותו דבר? אולי הגיע הזמן שגם אתם תשאלו את עצמכם למה. למה אתם צריכים שכל כך הרבה דמויות ימותו? הקו בין יצירת דרמה לבין להרוג לצורך להרוג הוא דק. יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות וכל אחת מהן תכאיב לקרוא באותה מידה. גם יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות והקורא כבר ישאל את עצמו "עוד פעם...?"

כיצד ניתן להבחין בין שני המקרים? טוב, אמרתי קו דק, נכון? מודה, אין לי הרבה ניסיון בזה. אני שונאת דמויות שמתות כל דקה. השאלה שצריכה להישאל: האם המוות משפיע על הדמות הראשית או שזה חולף לידו? מה מייחד את המוות הזה לעומת המוות הקודם? האם הוא מרגיש שהזמן דוחק לו? האם הוא מפחד להיות הבא בתור? כי אם ההשפעה היא פשוט להקשות עליו להמשיך (כיוון שהדמות שנהרגה ממלאת תפקיד כלשהי שכרגע איש לא ממלא).... פחות סוחף את הקורא.

מוות בסוף
המוות המוכר ביותר אף שבהחלט לא הנפוץ ביותר. למוות בסוף הסיפור יש השפעה על הטעם הכללי שיוותר לקורא בתום הספר, שזה אומר: האם הספר יזכר לטובה או לרעה. כי נכון, יש קוראים שמסתכלים על המכלול ולא על הסוף, אבל עם כל אחד כזה... יש הרבה יותר שסוף גרוע ישפיע על כל השאר. לכן. מוות שכזה צריך להיעשות בחוכמה.

ובאופן מאוד לא מפתיע, זה המוות שיקבל הכי פירוט.

המוות של היריב/הרשע
לא בדקתי את העניין באופן רשמי, אבל זה כנראה המוות הכי נפוץ תחת סוג זה. מישהו אמר אגדות ילדים ולא קיבל? כנראה שמוות של יריב פחות שכיח, אבל עדיין קיים. אבל בהחלט יותר כיף להרוג נבל קלאסי.

מוות מסוג זה מהווה חלק מהסוף הטוב. כי... כולנו אוהבים סוף טוב, נכון? (לא, בגלל זה יש עוד סוגי מוות בסוף). הריגת הנבל (מעבר למקרים של נקמה בלבד), פותחת איתה דלת אל עבר עתיד ורוד יותר.

אף שברב המקרים הנבל מת לבד, זה לא תמיד המקרה.

המוות של דמות משנית ראשית
כלומר, מוות של דמות משנית מהמעגל הקרוב. מטרת המוות של דמות בצד של הטובים היא לצורך תחושה ריאלית, אבל מצד שני, יש חשש להרוג את הגיבור המרכזי. לעיתים, המסע שהגיבור אבד יאבד מטעמו אם ימצא את חייו במותו. כך, מתלווה תחושה של הקרבה. לא הכל בא בקלות והגיבור לעיתים מנסה לכפר על כך.

המוות של הגיבור
בניגוד לנבל הראשי, שמותו יכול להתרחש רק בסוף (כל מי שלפניו הוא כנראה נבל משני), המוות של הגיבור אמנם יכול להתרחש עוד קודם, אך מקומו גם לרב בסוף.

מוות כזה יעיל יותר כאשר הוא נלחם למען משהו גדול מעצמו: טובת הממלכה/המדינה, הבאת צדק, הפחת תקווה אצל אחרים. גיבור שכל מהותו היא מאבק למען עתידו והצלחתו, לרב לא מוצא את מותו בסוף הסיפור. גיבור שנלחם על עצמו יכול להיות מי שמנסה לשרוד בעולם רעוע, אדם בעל מטרה להגיע לתפקיד מסויים, ולפעמים אפילו משהו פשוט כמו אדם שמחפש את דרכו בעולם. אדם נוקם הוא מן שילוב של השניים. לעיתים, הסופר יכול לבלבל את הקורא בין שתי סוגי המטרות. למשל (רשום בצהוב): בסרט האיש במסכת הברזל (1998), לאורך כל הסרט, נראה שד'רטניאן, מונע על ידי מניע שגדול ממנו (טובת הממלכה, שבועה שעליו לקיים), אך בסוף הסרט אנחנו נגלים שהמניע שלו היה אישי לחלוטין (המלך הוא הבן שלו, ולכן כל כך דאג לשלומו). בגרסת הספר, הדבר אינו רלוונטי.

מה ההבדל המהותי בשני המקרים?
כאשר הוא מת, אבל המטרה הייתה משהו גדול ממנו, עדיין זה יכול להיחשב כסוף טוב באופן כללי, כי נשאר האלמנט של ההצלחה במשימה, גם אם במחיר של הקרבה. כאשר מלכתחילה המטרה היא פרטית, המשמעות של מוות היא אי הצלחה במשימה. בדוגמה המובאת מעלה, כיוון שהדמות המוזכרת אינה דמות ראשית, אלא דמות משנית ראשית, ההפרדה המתוארת לא באה לידי ביטוי.

מוות בתר עלילתי
גם אני שואלת את עצמי למה הם קיימים. מודה, יצא לי להיתקל בזה פעם אחת בחיי, וגם זה... היה יותר מדי. שמעתי ממישהו לפחות על אחת נוספת (הפעם בספר שמתרחש בזמן מלחמה), אבל זה כנראה הכי פחות נפוץ. ממש נדיר.

כפי שעקרונית מוות טרום עלילתי יכול להתרחש בפתח דבר/הקדמה, מוות בתר עלילתי חייב להופיע באחרית דבר. כי אחרת... אין לו ממש איפה. כי זה שכולם ימותו מתישהו זה לא מוות בתר עלילתי.

למה משתמשים במוות מסוג שכזה? את האמת... אין לי מושג, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על ההיגיון, וכאמור, לא בדיוק היו לי מספיק דוגמאות לבסס עליהן את זה.

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של היריב/הרע בסיפור, כנראה שרצו להרוג אותו, אבל מסיבה כלשהי, המוות לא התרחש בידי הדמות המובבסיפור שלנו אנחנו האל של העולם שיצרנו. אנחנו מחליטים הכל, כולל מי יחיה ומי ימות עד סוף הסיפור. סיפורים רבים סופרו לאורך ההיסטוריה, שלא כללו בהם מוות, גם סיפורי למבוגרים. עם זאת, לא מעט קלאסיקות, אוהבות להכניס מוות בשלב כזה או אחר: זאב הים (ג'ק לונדון), עלובי החיים (ויקטור הוגו), נשים קטנות (לואיזה מיי אלקוט), ואפילו דברים שזכו לתהודה בשנים האחרונות: נעלמת (ג'יליאן פלין), טרילוגיית שר הטבעות (ג'.ר.ר. טולקין) ואיך אפשר שלא להזכיר את משחקי הכס (ג'ורג' ר. ר. מרטין).

האם יש מקרים מסויימים בהם מוות הכרחי?
אף שבאופן תאורטי, מוות אינו הכרחי אף פעם, לעיתים הוא יכול להוסיף המון: לפעמים הוא מניע, לפעמים הוא חלק מסיפור רקע שמסביר התנהגות מסויימת בהווה, יצירת משבר.

רב הז'אנרים, מעצם מהותם, לא דורשים מוות (אימה ומתח בצד לצורך העניין), אם כי בסיפורים שכוללים מלחמות... הציפייה תהיה שמישהו ימות. לא, אין ציפייה שזה יהיה משהו כמו הסרט 300 שכולם מתים. אך קוראים רבים מתוסכלים מכך שרק איזו דמות משנית נהרגת. מצד שני, יש את אלה שזה דווקא מעצבן אותם שהדמות שהם אוהבים נהרגת, אז זה חבל דק מאוד.

אילו סוגי מוות קיימים ומתי להשתמש בהם?
מוות טרום עלילתי
אני אעשה פסקה קצרה על סיפורי מתח: לא פעם, הם כוללים בעצמם מוות טרום עלילתי (אם כי גם לעיתים מוות במהלך העלילה), אך לא פעם, כיוון שהסיפור הוא מנקודת מבטו של הבלש/שוטר, שבמקורו אינו קשור לדמות הנרצחת, לא פעם, ההשפעה שלו עליו תהיה אפסית. כמובן, כאשר מדובר ברצח של מישהו שקרוב לחוקר (רשמי או לא), העניינים הם סיפור אחר.

ככל הנראה זהו סוג המוות הנפוץ ביותר. מדובר במוות שאמנם יש לו מקום בסיפור, אבל הוא התרחש לפניו. הוא אינו חלק מהזמן בו מגולל הסיפור. מוות שכזה יכול להוות חלק מרקע של דמות, לעיתים רקע לסיפור (בספרי מתח) ולעיתים מהווה מניע (בעיקר לנקמה, אבל לפעמים לשינוי).

מוות כרקע: לעיתים מוות יכול להסביר מצבים נפשיים מסויימים (דיכאון, תחושת בדידות, פחד להיקשר לאנשים) ולעיתים הוא מפסל את החיים של הדמויות בצורה שונה: יתום לעומת ילד עם הורים (גם בבגרותו), אלמן/ה לעומת נשוי/נשואה, הורים שכולים, אנשים שאיבדו חבר קרוב וכו'.

לכן, כאשר אתם מוסיפים מוות טרום עלילתי, עליכם לחשוב מה הוא מוסיף לסיפור. אם הוא לא מוסיף שום דבר... אולי כדאי להשמיט אותו, או לתת לו מקום שולי יותר.

מוות על ההתחלה
הסיפור בקושי התחיל ומישהו כבר נרצח. הרצח והשלכותיו הישירות על הסובבים בא לידי ביטוי, בניגוד למוות טרום עלילתי, שמגולל בעיקר השפעות קצת יותר ארוכות טווח (מקרה יוצא דופן הוא מוות בתחילת סיפור מתח או אימה, אבל לצורך העניין, כפי שכבר הבנתם, ההתייחסות אליהם היא שונה).

מוות על ההתחלה לא חייב להיות בשורה הראשונה, אך כנראה שהוא יתרחש כבר בפרק הראשון. מקרים כאלה הם נדירים למדי למיטב ידיעתי. למוות מסוג זה יכולות מספר סיבות:

1) השוואת חיי הדמות הקשורה לנרצח (מעתה תקרא "הדמות") לפני ואחרי המוות. המוות אפילו יכול להיות טבעי לחלוטין. מוות שכזה ממלא מקום דומה למוות טרום עלילתי. במהות שלהם הם דומים, אבל הפעם, המוות יותר מוחשי לקורא.
2) מוות לצורך קידום עלילה: כמובן שמתח שוב קופץ כאן, אבל זה בהחלט לא המקרה היחיד. לעיתים מוות יכול להוביל לשינוי כלשהו: מלך שמת מה שמוביל לשינוי בממלכה, חייל שמת במלחמה ומותיר אלמנה/יתומים. בסיפורי מתח, לפעמים המוות הראשון הוא בהחלט לא המוות האחרון, אלא תקדים למקרים של רצח סדרתי.
3) מוות לצורכי טרגדיה: כנראה שכמעט בכל המקרים, זוהי טעות של מתחילים. המוות שולי להתקדמות העניינים ומטרתו העיקרית היא הסבת תשומת הלב של הקורא. נכון, לרב למוות כזה יכולה להיות איזושהי השפעה ארוכת טווח, אך באותה קלות, ניתן היה להשיג אותה במוות טרום עלילתי. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מכירים דמות בשביל... להיפטר ממנה דקה אחר כך. לעיתים במקרים כאלה, גורמים לקורא להיקשר מאוד לדמות המדוברת, לעיתים מתוך מחשבה שמדובר בדמות ראשית, בשביל להתבדות מהר מאוד.

מוות במהלך העלילה
אני מניחה שהמקום שבו נתקלים במוות הזה הוא בעיקר בעלילה שמלכתחילה כוללת סכנה, לרב מלחמה או קרב כזה או אחר (כמובן שקיימים עוד סוגים). מוות שכזה נועד לרוב לצורכי משבר, ולא פעם הוא אפילו נקודת השפל של הסיפור.

אף שגם כאן הסיכויים להרג דמות ראשית (מעתה תקרא "הגיבור") נמוכים, הם בהחלט עולים. ובכלל, גם אם לא מדובר בדמות הראשית ביותר, לא פעם זה מישהו מהמעגל הקרוב (דמות משנית ראשית, עד כמה שזה נשמע מוזר). החבר הקרוב שמת בקרב... זו דוגמה כל כך נפוצה.

מוות שכזה לרב מלווה בתפנית כלשהי.
1) תפנית פנימית: המוות משפיע נפשית על הדמויות האחרות: אולי הן מתוסכלות או אולי זה דווקא מחזק מוטיבציה.
2) תפנית חיצונית: לעיתים מוות של דמות מסויימת עלול להוביל לשינוי ההתנהלות שהייתה עד כה. כך למשל, הריגתו של מפקד תדרוש את החלפתו במישהו אחר או מוות של מלך יכול להוביל לשינוי בשלטון.
3) תפנית בחקירה: רלוונטי לסיפורי מתח בלבד.

מיותר לציין שהתפנית הפנימית מופיעה כמעט בכל המקרים ואילו תפנית חיצונית נדירה יותר.

ריבוי מקרי מוות
לרב, ספר שכולל הרבה מתים לא מנקז את כולם להתחלה או אפילו לסוף, אלא עושה את זה לאורך הסיפור. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שיש שם הכי הרבה מקום.

זוכרים את משחקי הכס? אנשים מתים על ימין ועל שמאל. לא קראתי או ראיתי את זה, אז קשה לי להציג את דעתי הקוהרנטית לגבי כל מוות שם (או אפילו אחד), אבל למי שמכם קרא/ראה משחקי הכס או כל דבר אחר שכולל מיתות מרובות בטח שאל את עצמו... אבל למה?!

כותבים ספר ומתכננים לעשות אותו דבר? אולי הגיע הזמן שגם אתם תשאלו את עצמכם למה. למה אתם צריכים שכל כך הרבה דמויות ימותו? הקו בין יצירת דרמה לבין להרוג לצורך להרוג הוא דק. יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות וכל אחת מהן תכאיב לקרוא באותה מידה. גם יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות והקורא כבר ישאל את עצמו "עוד פעם...?"

כיצד ניתן להבחין בין שני המקרים? טוב, אמרתי קו דק, נכון? מודה, אין לי הרבה ניסיון בזה. אני שונאת דמויות שמתות כל דקה. השאלה שצריכה להישאל: האם המוות משפיע על הדמות הראשית או שזה חולף לידו? מה מייחד את המוות הזה לעומת המוות הקודם? האם הוא מרגיש שהזמן דוחק לו? האם הוא מפחד להיות הבא בתור? כי אם ההשפעה היא פשוט להקשות עליו להמשיך (כיוון שהדמות שנהרגה ממלאת תפקיד כלשהי שכרגע איש לא ממלא).... פחות סוחף את הקורא.

מוות בסוף
המוות המוכר ביותר אף שבהחלט לא הנפוץ ביותר. למוות בסוף הסיפור יש השפעה על הטעם הכללי שיוותר לקורא בתום הספר, שזה אומר: האם הספר יזכר לטובה או לרעה. כי נכון, יש קוראים שמסתכלים על המכלול ולא על הסוף, אבל עם כל אחד כזה... יש הרבה יותר שסוף גרוע ישפיע על כל השאר. לכן. מוות שכזה צריך להיעשות בחוכמה.

ובאופן מאוד לא מפתיע, זה המוות שיקבל הכי פירוט.

המוות של היריב/הרשע
לא בדקתי את העניין באופן רשמי, אבל זה כנראה המוות הכי נפוץ תחת סוג זה. מישהו אמר אגדות ילדים ולא קיבל? כנראה שמוות של יריב פחות שכיח, אבל עדיין קיים. אבל בהחלט יותר כיף להרוג נבל קלאסי.

מוות מסוג זה מהווה חלק מהסוף הטוב. כי... כולנו אוהבים סוף טוב, נכון? (לא, בגלל זה יש עוד סוגי מוות בסוף). הריגת הנבל (מעבר למקרים של נקמה בלבד), פותחת איתה דלת אל עבר עתיד ורוד יותר.

אף שברב המקרים הנבל מת לבד, זה לא תמיד המקרה.

המוות של דמות משנית ראשית
כלומר, מוות של דמות משנית מהמעגל הקרוב. מטרת המוות של דמות בצד של הטובים היא לצורך תחושה ריאלית, אבל מצד שני, יש חשש להרוג את הגיבור המרכזי. לעיתים, המסע שהגיבור אבד יאבד מטעמו אם ימצא את חייו במותו. כך, מתלווה תחושה של הקרבה. לא הכל בא בקלות והגיבור לעיתים מנסה לכפר על כך.

המוות של הגיבור
בניגוד לנבל הראשי, שמותו יכול להתרחש רק בסוף (כל מי שלפניו הוא כנראה נבל משני), המוות של הגיבור אמנם יכול להתרחש עוד קודם, אך מקומו גם לרב בסוף.

מוות כזה יעיל יותר כאשר הוא נלחם למען משהו גדול מעצמו: טובת הממלכה/המדינה, הבאת צדק, הפחת תקווה אצל אחרים. גיבור שכל מהותו היא מאבק למען עתידו והצלחתו, לרב לא מוצא את מותו בסוף הסיפור. גיבור שנלחם על עצמו יכול להיות מי שמנסה לשרוד בעולם רעוע, אדם בעל מטרה להגיע לתפקיד מסויים, ולפעמים אפילו משהו פשוט כמו אדם שמחפש את דרכו בעולם. אדם נוקם הוא מן שילוב של השניים. לעיתים, הסופר יכול לבלבל את הקורא בין שתי סוגי המטרות. למשל (רשום בצהוב): בסרט האיש במסכת הברזל (1996), לאורך כל הסרט, נראה שד'רטניאן, מונע על ידי מניע שגדול ממנו (טובת הממלכה, שבועה שעליו לקיים), אך בסוף הסרט אנחנו נגלים שהמניע שלו היה אישי לחלוטין (המלך הוא הבן שלו, ולכן כל כך דאג לשלומו). בגרסת הספר, הדבר אינו רלוונטי.

מה ההבדל המהותי בשני המקרים?
כאשר הוא מת, אבל המטרה הייתה משהו גדול ממנו, עדיין זה יכול להחשב כסוף טוב באופן כללי, כי נשאר האלמנט של ההצלחה במשימה, גם אם במחיר של הקרבה. כאשר מלכתחילה המטרה היא פרטית, המשמעות של מוות היא אי הצלחה במשימה. בדוגמה המובאת מעלה, כיוון שהדמות המוזכרת אינה דמות ראשית, אלא דמות משנית ראשית, ההפרדה המתוארת לא באה לידי ביטוי.

מוות בתר עלילתי
גם אני שואלת את עצמי למה הם קיימים. מודה, יצא לי להיתקל בזה פעם אחת בחיי, וגם זה... היה יותר מדי. שמעתי ממישהו לפחות על אחת נוספת (הפעם בספר שמתרחש בזמן מלחמה), אבל זה כנראה הכי פחות נפוץ. ממש נדיר.

כפי שעקרונית מוות טרום עלילתי יכול להתרחש בפתח דבר/הקדמה, מוות בתר עלילתי חייב להופיע באחרית דבר. כי אחרת... אין לו ממש איפה. כי זה שכולם ימותו מתישהו זה לא מוות בתר עלילתי.

למה משתמשים במוות מסוג שכזה? את האמת... אין לי מושג, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על ההיגיון, וכאמור, לא בדיוק היו לי מספיק דוגמאות לבסס עליהן את זה.

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של היריב/הרע בסיפור, כנראה שרצו להרוג אותו, אבל מסיבה כלשהי, המוות לא התרחש בידי הדמות המובילה את העלילה (מה שאומר, שכנראה לא מדובר במספר יודע כל. מה שאומר שהיה מוות בסוף).

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של הגיבור בסיפור... מי יודע? צחוק הגורל? הדמות הייתה חולה כל הספר/פצועה לקראת הסוף אבל לא רוצים לתאר את המוות שלו באופן ממשי מדי? ביום שמישהו ידע, תגידו לי.לילה את העלילה (מה שאומר, שכנראה לא מדובר במספר יודע כל. מה שאומר שהיה מוות בסוף).

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של הגיבור בסיפור... מי יודע? צחוק הגורל? הדמות הייתה חולה כל הספר/פצועה לקראת הסוף אבל לא רוצים לתאר את המוות שלו באופן ממשי מדי? ביום שמישהו ידע, תגידו לי.

סיפורים מוכרים עם טוויסט

  מכירים את זה שיש כל מיני רעיונות שחוזרים על עצמם מיליארד פעם, בדרך כלל בז'אנר הרומנטי? זה מרגיש שזו אותה גברת קיטשית באותה אדרת קיטשית...