יום חמישי, 15 באוקטובר 2020

סיפור שמונע מעלילה מול סיפור שמונע מדמויות

זה אולי ישמע מפתיע, אבל סיפור יכול להתקדם ללא עלילה, כפי שקורה ברב קומדיית המצבים  במילים אחרות, יש מצבים שבהם אין התפתחות עלילתית של ממש (נישואין והבאת ילדים לעולם זה לא בדיוק שיא העלילה), אבל הדמויות מתפתחות (לרב). מנגד, סדרות מתח/בילוש בהחלט נובעים מעצם התעלומה, ובהחלט יכולות לכלול דמויות שאינן מתפתחות. דוגמה קלאסית לכך שהיא שרלוק הולמס (גרסת הספר). אתם לא קוראים בשביל לראות שרלוק הולמס גדל כדמות, כי אם כן, אתם צפויים לאכזבה, כי הוא בהחלט לא מתפתח בשום צורה. אפילו ווטסון נשאר די מקובע במקומו. בסדרות אחרת, המתבססות על הרעיון (שרלוק של ה-BBC, אלמנטרי), ניסו להוסיף גם התפתחות של הדמות הסטטית.

מה ההבדל בין השניים?
העלילה מובילה את הסיפור: יש שמתייחסים לשיטה כאל פעולות מובילות עלילה - לא פעם, הדמות תהיה בשטח הבטוח שלה (כאמור, חקירות הן השטח הבטוח של שרלוק הולמס). במידה והם לא בתחום הבטות שלהם, כנראה שתהיה להם הרבה יותר הימנעות (ניק מנעלמת, אם מתעלמים מהתפתחותו כדמות).
הדמויות מובילות את הסיפור: יש שמתייחסים לשיטה זו כאל החלטות מובילות עלילה - בסופו של דבר, תמיד יש עולם חיצוני בחוץ, ההחלטות האישיות של הדמויות הן שיקדמו את העלילה לתפנית זו או אחרת.

האם יש הבדל בין ז'אנרים?
בהחלט ניתן, בהתסכלות רחבה, ניתן לחלק את הז'אנרים השונים בהתאם למניע:
  • הז'אנרים הרגועים (דרמה, קומדיה, רומנטיקה) יהיו לרב סיפורים מונעי דמויות. אפשר בהחלט להבין למה: מרכזם של הז'אנרים הם מערכות יחסית. גם קומדיה, לרב, אינה בחלל ריק ומתבססת על אינטרקציות שמובנות שלא כהלכה או לחילופין החלטה אחת שתגרור פאדיחה רצינית אחר כך.
  • הז'אנרים הסוערים (פעולה, מתח, מיסתורין, הרפתקאות, ריגול, מלחמה, אימה) יהיו לרב מונעי עלילה.
  • ז'אנרי הרקע (מד"ב, פנטזיה, היסטורי) שלא די בהם כדי לקבוע את טון הספר, יכולים להיות לכאן ולכאן. עם זאת, לרב מד"ב ופנטזיה יתקשרו לז'אנרים הסוערים (מתוך בחירה של הסופר/ת).
כמובן, קיימים סיפורים שמערבים יותר מז'אנר אחד, שיכולים לכלול ז'אנר סוער וז'אנר רגוע, ועל כן, גם הדמויות וגם העלילה יניעו את הסיפור. כאשר אין שילוב, סביר יותר שסיפור בז'אנר סוער יונע גם על ידי דמויות.

מה עדיף?
ההעדפה בקרב קהל הקוראים הוא סיפור מונע דמויות. כמובן, זה לא אומר שאין מקום כבר לסיפור מונע עלילה, בין אם באופן בלעדי או בשילוב התפתחות דמויות, גם בז'אנרים הסוערים. בהתאם לכך, יש מספר רב יותר של סיפורים מונעי דמויות מסיפורי עלילה (באופן בלעדי). בהתאם לכך, אם ברצונכם להתרכז במניע אחד לסיפור (עלילה/דמויות), כנראה שעליכם ללכת על דרמה/רומנטיקה (קומדיה היא לא בדיוק ז'אנר פופולרי בספרות) או לחילופין מסתורין, ריגול או פעולה, כיוון שלא פעם ז'אנרים אלה אינם מערבים בתוכם התפתחות של דמויות. לעומתם, הציפייה היא שבמתח, בהרפתקאות ובמלחמה היא שתהיה התפתחות של הדמויות. באשר לאימה... מומחית גדולה אני לא, אבל אני מניחה שזה יכול להשתנות.

מה דרוש לסיפור מונע דמויות?
בסיפורים מסוג זה, הדמות עובדת שינוי. כמובן, אין הכרח של שינוי של מאה שמונים מעלות. עם זאת, עלול להיות שינוי כלשהו, לרב הארה כלשהי. במקרים נדירים, דווקא ההפך קורה, והאדם טובע עמוק יותר בבוץ ככל שהסיפור מתקדם. מקרים כאלה הם מקרים של אנטי-גיבור.

השינוי אמור להגיע בעקבות מאורע שמאלץ את הדמות לצאת מגבול הנוחות שלה. מאורע זה יכול להיות בהשפעת התנהגות הדמות (מריבות בנישואין) או ללא קשר אליה (תאונת דרכים). המאורע יכול לבוא לידי ביטוי כך:
1) קיימים מספר מאורעות שונים במהותו שכל אחד בתורו מוביל את הדמות בכיוון שונה.(פיטורין ואחריהם גירושים) - המאורעות יכולים להיות תוצאה אחד של השני, אך לא חייבים.
2) הדמות נפגשת בפנים שונות של המאורע הראשון יותר מפעם אחת (מריבות בנישואין) - המאורעות חייבים להיות אותו סוג, אך ההשפעה שונה.
3) מאורע אחד שאין לו פתרון (היעדרות של אדם אהוב, נקמנות) - אין פתרון למאורע, והוא ממשיך לרדוף את הדמות. אט אט, היא מפתחת רגשות נוספים או שעוצמת הרגשות משתנה.

לפחות אחד המאורעות המדוברים מוכרח להיות משבר, אחרת, אין לו היכולת ליצור קונפליקט. עם זאת, חלק מהמאורעות יכולים להיות חיוביים (מערכת יחסים רומנטית, ילדים, מציאת המשפחה האובדת, מציאת חברים). עם זאת, גם למאורעות המשמחים יתלווה בהמשך משבר כלשהו שישפיע עליהם, במיוחד כאשר המאורע החיובי הוא חלק מהעלילה הראשית.

מה דרוש לסיפור מונע עלילה?
בהנחה ואינכם מעוניינים בשילוב ביחד עם סיפור מונע דמויות, הדמות שלכם צריכה להיות יציבה, ושתהיה סיבה טובה לכך שהמאורעות, מוזרים ככל שיהיו, יהיו באזור הנוחות שלה. עבור בלש הגיוני שחקירות יהיו באזור הנוחות, עבור מורה, פחות. ווטסון משרלוק הולמס אמנם אינו מורגל בחקירות, אבל הוא בהחלט רגיל לראות דם מעצם היותו רופא צבאי בדימוס. לכן, סביר להניח שהוא לא יתרגש מדם וגופות כמו האדם הממוצע.

אבל הדבר הכי חשוב... זו עלילה מעניינת. הארי פוטר ודמדומים למשל, מרשים לעצמם להשתמש בדמות ראשית משעממת באופן יחסי (הארי ובלה בהתאמה), כיוון שהם יודעים שהעלילה מעניינת מספיק על מנת לכפות על כך. בהארי פוטר זה בולט במיוחד, כי עדיין, מרכז העלילה של דמדומים מתעסקת בז'אנרים הפשוטים (רומנטיקה), בעוד הארי פוטר נשען בעיקר על הז'אנרים הסוערים (קרבות קסם, מסתורין, הרפתקאות). וכן, יש שיאמרו שהספר השישי יוצא דופן, אבל אני הפסקתי בסרט החמישי. כלומר, אפילו לא קראתי את הספרים. נסו לדמיין את אותו דמויות בבית ספר רגיל לחלוטין. האם עדיין תעדיפו את הארי כדמות הראשית, או שמא תעדיפו דווקא את הרמיוני או רון (או דמות אחרת שאני לא מכירה בשמה)?

יום חמישי, 1 באוקטובר 2020

הריגת דמויות

בסיפור שלנו אנחנו האל של העולם שיצרנו. אנחנו מחליטים הכל, כולל מי יחיה ומי ימות עד סוף הסיפור. סיפורים רבים סופרו לאורך ההיסטוריה, שלא כללו בהם מוות, גם סיפורים למבוגרים. עם זאת, לא מעט קלאסיקות, אוהבות להכניס מוות בשלב כזה או אחר: זאב הים (ג'ק לונדון), עלובי החיים (ויקטור הוגו), נשים קטנות (לואיזה מיי אלקוט), ואפילו דברים שזכו לתהודה בשנים האחרונות: הארי פוטר (ג'יי קיי רולינג), טרילוגיית שר הטבעות (ג'.ר.ר. טולקין) ואיך אפשר שלא להזכיר את משחקי הכס (ג'ורג' ר. ר. מרטין).

האם יש מקרים מסויימים בהם מוות הכרחי?
אף שבאופן תאורטי, מוות אינו הכרחי אף פעם, לעיתים הוא יכול להוסיף המון: לפעמים הוא מניע, לפעמים הוא חלק מסיפור רקע שמסביר התנהגות מסויימת בהווה, יצירת משבר.

רב הז'אנרים, מעצם מהותם, לא דורשים מוות (אימה ומתח בצד לצורך העניין), אם כי בסיפורים שכוללים מלחמות... הציפייה תהיה שמישהו ימות. לא, אין ציפייה שזה יהיה משהו כמו הסרט 300 שכולם מתים. אך קוראים רבים מתוסכלים מכך שרק איזו דמות משנית נהרגת. מצד שני, יש את אלה שזה דווקא מעצבן אותם שהדמות שהם אוהבים נהרגת, אז זה חבל דק מאוד.

אילו סוגי מוות קיימים ומתי להשתמש בהם?
מוות טרום עלילתי
אני אעשה פסקה קצרה על סיפורי מתח: לא פעם, הם כוללים בעצמם מוות טרום עלילתי (אם כי גם לעיתים מוות במהלך העלילה), אך לא פעם, כיוון שהסיפור הוא מנקודת מבטו של הבלש/שוטר, שבמקורו אינו קשור לדמות הנרצחת, לא פעם, ההשפעה שלו עליו תהיה אפסית. כמובן, כאשר מדובר ברצח של מישהו שקרוב לחוקר (רשמי או לא), העניינים הם סיפור אחר.

ככל הנראה זהו סוג המוות הנפוץ ביותר. מדובר במוות שאמנם יש לו מקום בסיפור, אבל הוא התרחש לפניו. הוא אינו חלק מהזמן בו מגולל הסיפור. מוות שכזה יכול להוות חלק מרקע של דמות, לעיתים רקע לסיפור (בספרי מתח) ולעיתים מהווה מניע (בעיקר לנקמה, אבל לפעמים לשינוי).

מוות כרקע: לעיתים מוות יכול להסביר מצבים נפשיים מסויימים (דיכאון, תחושת בדידות, פחד להיקשר לאנשים) ולעיתים הוא מפסל את החיים של הדמויות בצורה שונה: יתום לעומת ילד עם הורים (גם בבגרותו), אלמן/ה לעומת נשוי/נשואה, הורים שכולים, אנשים שאיבדו חבר קרוב וכו'.

לכן, כאשר אתם מוסיפים מוות טרום עלילתי, עליכם לחשוב מה הוא מוסיף לסיפור. אם הוא לא מוסיף שום דבר... אולי כדאי להשמיט אותו, או לתת לו מקום שולי יותר.

מוות על ההתחלה
הסיפור בקושי התחיל ומישהו כבר נרצח. הרצח והשלכותיו הישירות על הסובבים בא לידי ביטוי, בניגוד למוות טרום עלילתי, שמגולל בעיקר השפעות קצת יותר ארוכות טווח (מקרה יוצא דופן הוא מוות בתחילת סיפור מתח או אימה, אבל לצורך העניין, כפי שכבר הבנתם, ההתייחסות אליהם היא שונה).

מוות על ההתחלה לא חייב להיות בשורה הראשונה, אך כנראה שהוא יתרחש כבר בפרק הראשון. מקרים כאלה הם נדירים למדי למיטב ידיעתי. למוות מסוג זה יכולות מספר סיבות:

1) השוואת חיי הדמות הקשורה לנרצח (מעתה תקרא "הדמות") לפני ואחרי המוות. המוות אפילו יכול להיות טבעי לחלוטין. מוות שכזה ממלא מקום דומה למוות טרום עלילתי. במהות שלהם הם דומים, אבל הפעם, המוות יותר מוחשי לקורא.
2) מוות לצורך קידום עלילה: כמובן שמתח שוב קופץ כאן, אבל זה בהחלט לא המקרה היחיד. לעיתים מוות יכול להוביל לשינוי כלשהו: מלך שמת מה שמוביל לשינוי בממלכה, חייל שמת במלחמה ומותיר אלמנה/יתומים. בסיפורי מתח, לפעמים המוות הראשון הוא בהחלט לא המוות האחרון, אלא תקדים למקרים של רצח סדרתי.
3) מוות לצורכי טרגדיה: כנראה שכמעט בכל המקרים, זוהי טעות של מתחילים. המוות שולי להתקדמות העניינים ומטרתו העיקרית היא הסבת תשומת הלב של הקורא. נכון, לרב למוות כזה יכולה להיות איזושהי השפעה ארוכת טווח, אך באותה קלות, ניתן היה להשיג אותה במוות טרום עלילתי. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מכירים דמות בשביל... להיפטר ממנה דקה אחר כך. לעיתים במקרים כאלה, גורמים לקורא להיקשר מאוד לדמות המדוברת, לעיתים מתוך מחשבה שמדובר בדמות ראשית, בשביל להתבדות מהר מאוד.

מוות במהלך העלילה
אני מניחה שהמקום שבו נתקלים במוות הזה הוא בעיקר בעלילה שמלכתחילה כוללת סכנה, לרב מלחמה או קרב כזה או אחר (כמובן שקיימים עוד סוגים). מוות שכזה נועד לרוב לצורכי משבר, ולא פעם הוא אפילו נקודת השפל של הסיפור.

אף שגם כאן הסיכויים להרג דמות ראשית (מעתה תקרא "הגיבור") נמוכים, הם בהחלט עולים. ובכלל, גם אם לא מדובר בדמות הראשית ביותר, לא פעם זה מישהו מהמעגל הקרוב (דמות משנית ראשית, עד כמה שזה נשמע מוזר). החבר הקרוב שמת בקרב... זו דוגמה כל כך נפוצה.

מוות שכזה לרב מלווה בתפנית כלשהי.
1) תפנית פנימית: המוות משפיע נפשית על הדמויות האחרות: אולי הן מתוסכלות או אולי זה דווקא מחזק מוטיבציה.
2) תפנית חיצונית: לעיתים מוות של דמות מסויימת עלול להוביל לשינוי ההתנהלות שהייתה עד כה. כך למשל, הריגתו של מפקד תדרוש את החלפתו במישהו אחר או מוות של מלך יכול להוביל לשינוי בשלטון.
3) תפנית בחקירה: רלוונטי לסיפורי מתח בלבד.

מיותר לציין שהתפנית הפנימית מופיעה כמעט בכל המקרים ואילו תפנית חיצונית נדירה יותר.

ריבוי מקרי מוות
לרב, ספר שכולל הרבה מתים לא מנקז את כולם להתחלה או אפילו לסוף, אלא עושה את זה לאורך הסיפור. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שיש שם הכי הרבה מקום.

זוכרים את משחקי הכס? אנשים מתים על ימין ועל שמאל. לא קראתי או ראיתי את זה, אז קשה לי להציג את דעתי הקוהרנטית לגבי כל מוות שם (או אפילו אחד), אבל למי שמכם קרא/ראה משחקי הכס או כל דבר אחר שכולל מיתות מרובות בטח שאל את עצמו... אבל למה?!

כותבים ספר ומתכננים לעשות אותו דבר? אולי הגיע הזמן שגם אתם תשאלו את עצמכם למה. למה אתם צריכים שכל כך הרבה דמויות ימותו? הקו בין יצירת דרמה לבין להרוג לצורך להרוג הוא דק. יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות וכל אחת מהן תכאיב לקרוא באותה מידה. גם יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות והקורא כבר ישאל את עצמו "עוד פעם...?"

כיצד ניתן להבחין בין שני המקרים? טוב, אמרתי קו דק, נכון? מודה, אין לי הרבה ניסיון בזה. אני שונאת דמויות שמתות כל דקה. השאלה שצריכה להישאל: האם המוות משפיע על הדמות הראשית או שזה חולף לידו? מה מייחד את המוות הזה לעומת המוות הקודם? האם הוא מרגיש שהזמן דוחק לו? האם הוא מפחד להיות הבא בתור? כי אם ההשפעה היא פשוט להקשות עליו להמשיך (כיוון שהדמות שנהרגה ממלאת תפקיד כלשהי שכרגע איש לא ממלא).... פחות סוחף את הקורא.

מוות בסוף
המוות המוכר ביותר אף שבהחלט לא הנפוץ ביותר. למוות בסוף הסיפור יש השפעה על הטעם הכללי שיוותר לקורא בתום הספר, שזה אומר: האם הספר יזכר לטובה או לרעה. כי נכון, יש קוראים שמסתכלים על המכלול ולא על הסוף, אבל עם כל אחד כזה... יש הרבה יותר שסוף גרוע ישפיע על כל השאר. לכן. מוות שכזה צריך להיעשות בחוכמה.

ובאופן מאוד לא מפתיע, זה המוות שיקבל הכי פירוט.

המוות של היריב/הרשע
לא בדקתי את העניין באופן רשמי, אבל זה כנראה המוות הכי נפוץ תחת סוג זה. מישהו אמר אגדות ילדים ולא קיבל? כנראה שמוות של יריב פחות שכיח, אבל עדיין קיים. אבל בהחלט יותר כיף להרוג נבל קלאסי.

מוות מסוג זה מהווה חלק מהסוף הטוב. כי... כולנו אוהבים סוף טוב, נכון? (לא, בגלל זה יש עוד סוגי מוות בסוף). הריגת הנבל (מעבר למקרים של נקמה בלבד), פותחת איתה דלת אל עבר עתיד ורוד יותר.

אף שברב המקרים הנבל מת לבד, זה לא תמיד המקרה.

המוות של דמות משנית ראשית
כלומר, מוות של דמות משנית מהמעגל הקרוב. מטרת המוות של דמות בצד של הטובים היא לצורך תחושה ריאלית, אבל מצד שני, יש חשש להרוג את הגיבור המרכזי. לעיתים, המסע שהגיבור אבד יאבד מטעמו אם ימצא את חייו במותו. כך, מתלווה תחושה של הקרבה. לא הכל בא בקלות והגיבור לעיתים מנסה לכפר על כך.

המוות של הגיבור
בניגוד לנבל הראשי, שמותו יכול להתרחש רק בסוף (כל מי שלפניו הוא כנראה נבל משני), המוות של הגיבור אמנם יכול להתרחש עוד קודם, אך מקומו גם לרב בסוף.

מוות כזה יעיל יותר כאשר הוא נלחם למען משהו גדול מעצמו: טובת הממלכה/המדינה, הבאת צדק, הפחת תקווה אצל אחרים. גיבור שכל מהותו היא מאבק למען עתידו והצלחתו, לרב לא מוצא את מותו בסוף הסיפור. גיבור שנלחם על עצמו יכול להיות מי שמנסה לשרוד בעולם רעוע, אדם בעל מטרה להגיע לתפקיד מסויים, ולפעמים אפילו משהו פשוט כמו אדם שמחפש את דרכו בעולם. אדם נוקם הוא מן שילוב של השניים. לעיתים, הסופר יכול לבלבל את הקורא בין שתי סוגי המטרות. למשל (רשום בצהוב): בסרט האיש במסכת הברזל (1998), לאורך כל הסרט, נראה שד'רטניאן, מונע על ידי מניע שגדול ממנו (טובת הממלכה, שבועה שעליו לקיים), אך בסוף הסרט אנחנו נגלים שהמניע שלו היה אישי לחלוטין (המלך הוא הבן שלו, ולכן כל כך דאג לשלומו). בגרסת הספר, הדבר אינו רלוונטי.

מה ההבדל המהותי בשני המקרים?
כאשר הוא מת, אבל המטרה הייתה משהו גדול ממנו, עדיין זה יכול להיחשב כסוף טוב באופן כללי, כי נשאר האלמנט של ההצלחה במשימה, גם אם במחיר של הקרבה. כאשר מלכתחילה המטרה היא פרטית, המשמעות של מוות היא אי הצלחה במשימה. בדוגמה המובאת מעלה, כיוון שהדמות המוזכרת אינה דמות ראשית, אלא דמות משנית ראשית, ההפרדה המתוארת לא באה לידי ביטוי.

מוות בתר עלילתי
גם אני שואלת את עצמי למה הם קיימים. מודה, יצא לי להיתקל בזה פעם אחת בחיי, וגם זה... היה יותר מדי. שמעתי ממישהו לפחות על אחת נוספת (הפעם בספר שמתרחש בזמן מלחמה), אבל זה כנראה הכי פחות נפוץ. ממש נדיר.

כפי שעקרונית מוות טרום עלילתי יכול להתרחש בפתח דבר/הקדמה, מוות בתר עלילתי חייב להופיע באחרית דבר. כי אחרת... אין לו ממש איפה. כי זה שכולם ימותו מתישהו זה לא מוות בתר עלילתי.

למה משתמשים במוות מסוג שכזה? את האמת... אין לי מושג, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על ההיגיון, וכאמור, לא בדיוק היו לי מספיק דוגמאות לבסס עליהן את זה.

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של היריב/הרע בסיפור, כנראה שרצו להרוג אותו, אבל מסיבה כלשהי, המוות לא התרחש בידי הדמות המובבסיפור שלנו אנחנו האל של העולם שיצרנו. אנחנו מחליטים הכל, כולל מי יחיה ומי ימות עד סוף הסיפור. סיפורים רבים סופרו לאורך ההיסטוריה, שלא כללו בהם מוות, גם סיפורי למבוגרים. עם זאת, לא מעט קלאסיקות, אוהבות להכניס מוות בשלב כזה או אחר: זאב הים (ג'ק לונדון), עלובי החיים (ויקטור הוגו), נשים קטנות (לואיזה מיי אלקוט), ואפילו דברים שזכו לתהודה בשנים האחרונות: נעלמת (ג'יליאן פלין), טרילוגיית שר הטבעות (ג'.ר.ר. טולקין) ואיך אפשר שלא להזכיר את משחקי הכס (ג'ורג' ר. ר. מרטין).

האם יש מקרים מסויימים בהם מוות הכרחי?
אף שבאופן תאורטי, מוות אינו הכרחי אף פעם, לעיתים הוא יכול להוסיף המון: לפעמים הוא מניע, לפעמים הוא חלק מסיפור רקע שמסביר התנהגות מסויימת בהווה, יצירת משבר.

רב הז'אנרים, מעצם מהותם, לא דורשים מוות (אימה ומתח בצד לצורך העניין), אם כי בסיפורים שכוללים מלחמות... הציפייה תהיה שמישהו ימות. לא, אין ציפייה שזה יהיה משהו כמו הסרט 300 שכולם מתים. אך קוראים רבים מתוסכלים מכך שרק איזו דמות משנית נהרגת. מצד שני, יש את אלה שזה דווקא מעצבן אותם שהדמות שהם אוהבים נהרגת, אז זה חבל דק מאוד.

אילו סוגי מוות קיימים ומתי להשתמש בהם?
מוות טרום עלילתי
אני אעשה פסקה קצרה על סיפורי מתח: לא פעם, הם כוללים בעצמם מוות טרום עלילתי (אם כי גם לעיתים מוות במהלך העלילה), אך לא פעם, כיוון שהסיפור הוא מנקודת מבטו של הבלש/שוטר, שבמקורו אינו קשור לדמות הנרצחת, לא פעם, ההשפעה שלו עליו תהיה אפסית. כמובן, כאשר מדובר ברצח של מישהו שקרוב לחוקר (רשמי או לא), העניינים הם סיפור אחר.

ככל הנראה זהו סוג המוות הנפוץ ביותר. מדובר במוות שאמנם יש לו מקום בסיפור, אבל הוא התרחש לפניו. הוא אינו חלק מהזמן בו מגולל הסיפור. מוות שכזה יכול להוות חלק מרקע של דמות, לעיתים רקע לסיפור (בספרי מתח) ולעיתים מהווה מניע (בעיקר לנקמה, אבל לפעמים לשינוי).

מוות כרקע: לעיתים מוות יכול להסביר מצבים נפשיים מסויימים (דיכאון, תחושת בדידות, פחד להיקשר לאנשים) ולעיתים הוא מפסל את החיים של הדמויות בצורה שונה: יתום לעומת ילד עם הורים (גם בבגרותו), אלמן/ה לעומת נשוי/נשואה, הורים שכולים, אנשים שאיבדו חבר קרוב וכו'.

לכן, כאשר אתם מוסיפים מוות טרום עלילתי, עליכם לחשוב מה הוא מוסיף לסיפור. אם הוא לא מוסיף שום דבר... אולי כדאי להשמיט אותו, או לתת לו מקום שולי יותר.

מוות על ההתחלה
הסיפור בקושי התחיל ומישהו כבר נרצח. הרצח והשלכותיו הישירות על הסובבים בא לידי ביטוי, בניגוד למוות טרום עלילתי, שמגולל בעיקר השפעות קצת יותר ארוכות טווח (מקרה יוצא דופן הוא מוות בתחילת סיפור מתח או אימה, אבל לצורך העניין, כפי שכבר הבנתם, ההתייחסות אליהם היא שונה).

מוות על ההתחלה לא חייב להיות בשורה הראשונה, אך כנראה שהוא יתרחש כבר בפרק הראשון. מקרים כאלה הם נדירים למדי למיטב ידיעתי. למוות מסוג זה יכולות מספר סיבות:

1) השוואת חיי הדמות הקשורה לנרצח (מעתה תקרא "הדמות") לפני ואחרי המוות. המוות אפילו יכול להיות טבעי לחלוטין. מוות שכזה ממלא מקום דומה למוות טרום עלילתי. במהות שלהם הם דומים, אבל הפעם, המוות יותר מוחשי לקורא.
2) מוות לצורך קידום עלילה: כמובן שמתח שוב קופץ כאן, אבל זה בהחלט לא המקרה היחיד. לעיתים מוות יכול להוביל לשינוי כלשהו: מלך שמת מה שמוביל לשינוי בממלכה, חייל שמת במלחמה ומותיר אלמנה/יתומים. בסיפורי מתח, לפעמים המוות הראשון הוא בהחלט לא המוות האחרון, אלא תקדים למקרים של רצח סדרתי.
3) מוות לצורכי טרגדיה: כנראה שכמעט בכל המקרים, זוהי טעות של מתחילים. המוות שולי להתקדמות העניינים ומטרתו העיקרית היא הסבת תשומת הלב של הקורא. נכון, לרב למוות כזה יכולה להיות איזושהי השפעה ארוכת טווח, אך באותה קלות, ניתן היה להשיג אותה במוות טרום עלילתי. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מכירים דמות בשביל... להיפטר ממנה דקה אחר כך. לעיתים במקרים כאלה, גורמים לקורא להיקשר מאוד לדמות המדוברת, לעיתים מתוך מחשבה שמדובר בדמות ראשית, בשביל להתבדות מהר מאוד.

מוות במהלך העלילה
אני מניחה שהמקום שבו נתקלים במוות הזה הוא בעיקר בעלילה שמלכתחילה כוללת סכנה, לרב מלחמה או קרב כזה או אחר (כמובן שקיימים עוד סוגים). מוות שכזה נועד לרוב לצורכי משבר, ולא פעם הוא אפילו נקודת השפל של הסיפור.

אף שגם כאן הסיכויים להרג דמות ראשית (מעתה תקרא "הגיבור") נמוכים, הם בהחלט עולים. ובכלל, גם אם לא מדובר בדמות הראשית ביותר, לא פעם זה מישהו מהמעגל הקרוב (דמות משנית ראשית, עד כמה שזה נשמע מוזר). החבר הקרוב שמת בקרב... זו דוגמה כל כך נפוצה.

מוות שכזה לרב מלווה בתפנית כלשהי.
1) תפנית פנימית: המוות משפיע נפשית על הדמויות האחרות: אולי הן מתוסכלות או אולי זה דווקא מחזק מוטיבציה.
2) תפנית חיצונית: לעיתים מוות של דמות מסויימת עלול להוביל לשינוי ההתנהלות שהייתה עד כה. כך למשל, הריגתו של מפקד תדרוש את החלפתו במישהו אחר או מוות של מלך יכול להוביל לשינוי בשלטון.
3) תפנית בחקירה: רלוונטי לסיפורי מתח בלבד.

מיותר לציין שהתפנית הפנימית מופיעה כמעט בכל המקרים ואילו תפנית חיצונית נדירה יותר.

ריבוי מקרי מוות
לרב, ספר שכולל הרבה מתים לא מנקז את כולם להתחלה או אפילו לסוף, אלא עושה את זה לאורך הסיפור. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שיש שם הכי הרבה מקום.

זוכרים את משחקי הכס? אנשים מתים על ימין ועל שמאל. לא קראתי או ראיתי את זה, אז קשה לי להציג את דעתי הקוהרנטית לגבי כל מוות שם (או אפילו אחד), אבל למי שמכם קרא/ראה משחקי הכס או כל דבר אחר שכולל מיתות מרובות בטח שאל את עצמו... אבל למה?!

כותבים ספר ומתכננים לעשות אותו דבר? אולי הגיע הזמן שגם אתם תשאלו את עצמכם למה. למה אתם צריכים שכל כך הרבה דמויות ימותו? הקו בין יצירת דרמה לבין להרוג לצורך להרוג הוא דק. יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות וכל אחת מהן תכאיב לקרוא באותה מידה. גם יכול להיות שתהרגו שלוש דמויות והקורא כבר ישאל את עצמו "עוד פעם...?"

כיצד ניתן להבחין בין שני המקרים? טוב, אמרתי קו דק, נכון? מודה, אין לי הרבה ניסיון בזה. אני שונאת דמויות שמתות כל דקה. השאלה שצריכה להישאל: האם המוות משפיע על הדמות הראשית או שזה חולף לידו? מה מייחד את המוות הזה לעומת המוות הקודם? האם הוא מרגיש שהזמן דוחק לו? האם הוא מפחד להיות הבא בתור? כי אם ההשפעה היא פשוט להקשות עליו להמשיך (כיוון שהדמות שנהרגה ממלאת תפקיד כלשהי שכרגע איש לא ממלא).... פחות סוחף את הקורא.

מוות בסוף
המוות המוכר ביותר אף שבהחלט לא הנפוץ ביותר. למוות בסוף הסיפור יש השפעה על הטעם הכללי שיוותר לקורא בתום הספר, שזה אומר: האם הספר יזכר לטובה או לרעה. כי נכון, יש קוראים שמסתכלים על המכלול ולא על הסוף, אבל עם כל אחד כזה... יש הרבה יותר שסוף גרוע ישפיע על כל השאר. לכן. מוות שכזה צריך להיעשות בחוכמה.

ובאופן מאוד לא מפתיע, זה המוות שיקבל הכי פירוט.

המוות של היריב/הרשע
לא בדקתי את העניין באופן רשמי, אבל זה כנראה המוות הכי נפוץ תחת סוג זה. מישהו אמר אגדות ילדים ולא קיבל? כנראה שמוות של יריב פחות שכיח, אבל עדיין קיים. אבל בהחלט יותר כיף להרוג נבל קלאסי.

מוות מסוג זה מהווה חלק מהסוף הטוב. כי... כולנו אוהבים סוף טוב, נכון? (לא, בגלל זה יש עוד סוגי מוות בסוף). הריגת הנבל (מעבר למקרים של נקמה בלבד), פותחת איתה דלת אל עבר עתיד ורוד יותר.

אף שברב המקרים הנבל מת לבד, זה לא תמיד המקרה.

המוות של דמות משנית ראשית
כלומר, מוות של דמות משנית מהמעגל הקרוב. מטרת המוות של דמות בצד של הטובים היא לצורך תחושה ריאלית, אבל מצד שני, יש חשש להרוג את הגיבור המרכזי. לעיתים, המסע שהגיבור אבד יאבד מטעמו אם ימצא את חייו במותו. כך, מתלווה תחושה של הקרבה. לא הכל בא בקלות והגיבור לעיתים מנסה לכפר על כך.

המוות של הגיבור
בניגוד לנבל הראשי, שמותו יכול להתרחש רק בסוף (כל מי שלפניו הוא כנראה נבל משני), המוות של הגיבור אמנם יכול להתרחש עוד קודם, אך מקומו גם לרב בסוף.

מוות כזה יעיל יותר כאשר הוא נלחם למען משהו גדול מעצמו: טובת הממלכה/המדינה, הבאת צדק, הפחת תקווה אצל אחרים. גיבור שכל מהותו היא מאבק למען עתידו והצלחתו, לרב לא מוצא את מותו בסוף הסיפור. גיבור שנלחם על עצמו יכול להיות מי שמנסה לשרוד בעולם רעוע, אדם בעל מטרה להגיע לתפקיד מסויים, ולפעמים אפילו משהו פשוט כמו אדם שמחפש את דרכו בעולם. אדם נוקם הוא מן שילוב של השניים. לעיתים, הסופר יכול לבלבל את הקורא בין שתי סוגי המטרות. למשל (רשום בצהוב): בסרט האיש במסכת הברזל (1996), לאורך כל הסרט, נראה שד'רטניאן, מונע על ידי מניע שגדול ממנו (טובת הממלכה, שבועה שעליו לקיים), אך בסוף הסרט אנחנו נגלים שהמניע שלו היה אישי לחלוטין (המלך הוא הבן שלו, ולכן כל כך דאג לשלומו). בגרסת הספר, הדבר אינו רלוונטי.

מה ההבדל המהותי בשני המקרים?
כאשר הוא מת, אבל המטרה הייתה משהו גדול ממנו, עדיין זה יכול להחשב כסוף טוב באופן כללי, כי נשאר האלמנט של ההצלחה במשימה, גם אם במחיר של הקרבה. כאשר מלכתחילה המטרה היא פרטית, המשמעות של מוות היא אי הצלחה במשימה. בדוגמה המובאת מעלה, כיוון שהדמות המוזכרת אינה דמות ראשית, אלא דמות משנית ראשית, ההפרדה המתוארת לא באה לידי ביטוי.

מוות בתר עלילתי
גם אני שואלת את עצמי למה הם קיימים. מודה, יצא לי להיתקל בזה פעם אחת בחיי, וגם זה... היה יותר מדי. שמעתי ממישהו לפחות על אחת נוספת (הפעם בספר שמתרחש בזמן מלחמה), אבל זה כנראה הכי פחות נפוץ. ממש נדיר.

כפי שעקרונית מוות טרום עלילתי יכול להתרחש בפתח דבר/הקדמה, מוות בתר עלילתי חייב להופיע באחרית דבר. כי אחרת... אין לו ממש איפה. כי זה שכולם ימותו מתישהו זה לא מוות בתר עלילתי.

למה משתמשים במוות מסוג שכזה? את האמת... אין לי מושג, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על ההיגיון, וכאמור, לא בדיוק היו לי מספיק דוגמאות לבסס עליהן את זה.

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של היריב/הרע בסיפור, כנראה שרצו להרוג אותו, אבל מסיבה כלשהי, המוות לא התרחש בידי הדמות המובילה את העלילה (מה שאומר, שכנראה לא מדובר במספר יודע כל. מה שאומר שהיה מוות בסוף).

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של הגיבור בסיפור... מי יודע? צחוק הגורל? הדמות הייתה חולה כל הספר/פצועה לקראת הסוף אבל לא רוצים לתאר את המוות שלו באופן ממשי מדי? ביום שמישהו ידע, תגידו לי.לילה את העלילה (מה שאומר, שכנראה לא מדובר במספר יודע כל. מה שאומר שהיה מוות בסוף).

במידה והמוות הבתר עלילתי הוא של הגיבור בסיפור... מי יודע? צחוק הגורל? הדמות הייתה חולה כל הספר/פצועה לקראת הסוף אבל לא רוצים לתאר את המוות שלו באופן ממשי מדי? ביום שמישהו ידע, תגידו לי.

יום שלישי, 15 בספטמבר 2020

כתיבה ללא תכנון: חוויה ממקור ראשון

למי שמכם יצא לפשפש בסדרה על תכנון ספר, הגיע למסקנה שכל מה שקשור אליי ואל תכנונים... לא הולך ביחד. ברמה מזוויעה שאין לתאר. בינתיים הצלחתי אולי לתכנן סיפור בעל מספר פרקים. זה היה סיפור מתח שניסה להתחקות אחרי הסגנון של שרלוק הולמס, כלומר, מסתורין שאילץ אותי לתכנן. האם התוצאה הייתה מוצלחת? לפי אתר סיפורי המעריצים שפרסמתי בו... לא, או שזה פשוט לא מה שאנשים מחפשים, בהתאם לשאר הסיפורים באתר. 

אני לא יכולה להתגאות בגמירתם של הרבה סיפורים. היו לי סיפורים קצרים לאורך השנים, רובם נאבדו. היו לי ניסיונות לסיפורים ארוכים, אולי רק לאחד היה סוף לפחות. את כולם גמרתי אחרי כמה פרקים והם ננטשו. עם זאת, היו לי שני סיפורים ב"אורך מלא". האחד, כתבתי בכיתטת ז'-ח', והדמויות התבססו על סדרת טלוויזיה שראיתי בזמנו. לקחתי את העיקרון של הדמויות, שיניתי את השמות ואת מקום ההתרחשות לישראל של שנות ה-90 (אפילו שהספר נכתב בשנות ה-2000).

בספר הזה, לא היה ניסיון לתכנון. לא היה לי כל ידע על כתיבה יוצרת וכלי העזר היחיד שהיה לי זה אני. גם אם ידעתי פחות או יותר בראש, לא באמת ידעתי מהו מבנה של סיפור וכיצד לבנות דמויות. אלה דברים שלא למדתי לפני כתיבת הסיפור הזה.

לאחר מכן, הכתיבה ננטשה למשך שנים. חזרתי קצת בסוף תקופת הצבא וגם קצת אחרי עם סיפורים קצרים. ואז, הגיע החופשה בין השנה השנייה לשלישית באוניברסיטה, קיץ 2018. כיוון שלא הייתי בלימודים הייתי, כמו לא מעט צעירים, משוטטת ביוטיוב. ואז עליתי על סרטון. אני אפילו לא זוכרת על מה, אבל אני זוכרת של מי. פרסמתי כמה וכמה סרטונים שלה. ג'נה מורסי (Jenna Moreci) הייתה זו שפתחה בפניי עולם שבו זו לא רק אני לבד מול הנייר. יש מישהו שנותן הכוונה.

אז התחלתי לקחת את העניין יותר ברצינות. עברתי על סרטונים שונים, בהתחלה רק שלה, בהמשך של נוספים, בהם קיבלתי התרשמות רחבה יותר על העולם הזה. עולם, שעד אותו רגע, הוזנח לחלוטין כמעט.

החלטתי לעשות צעד גדול: להתחיל סיפור באורך שלם, כלומר "ספר" של ממש.

באותה תקופה, ראיתי שתי סדרות שלהן היה אלמנט ספרותי משותף: מישהו שהיה בעבר בצבא, התאכזב מתפקודו ובחר לעזוב אותו. וזו הייתה יריית הפתיחה.

כמו רבים וטובים שראו סרטונים כאלה לפניי, גם אני שמעתי שוב ושוב את העצה של תכנון ספר. כאמור, זה משהו שבקושי התנסיתי בו, בטח לא בסדר גודל כזה. אז התחלתי את התכנון. הדמויות קיבלו מאפיינים כלליים יותר מאשר איפיון של ממש לצורך כתיבת התכנון. כתיבת התכנון התנהלה באופן כרונולוגי לחלוטין. כתבתי חלק נכבד מהסיפור, אבל לא הגעתי ממש עד לסוף.

תחילה הסיפור נכתב במספר יודע כל. במהלך תחילת הכתיבה, החלטתי להמיר את הכתיבה לגוף שלישי עמוק (בעל איכויות של גוף ראשון, אבל מסופר בגוף שלישי). לספר היה גיבור אחד ויחיד: קילגן.

קילגן החל את דרכו ולא נדרשו יותר מדי פרקים בשביל לתת לו נפח שלא היה קיים בתכנון. כבר בשלב התכנון, הייתה דמות נוספת, שנועדה להוות דמות משנית שהופיע די מוקדם ודי הרבה. לדמות הזו קראו סייבק. מטרתו העיקרית של דמות זו הייתה יצירת עלילת משנה רומנטית, לצד התפתחותו כאדם. עם זאת, לסייבק לא היה תפקיד ממשי בעליל. כמובן שבדיעבד, ברור לי שזו הייתה טעות, אבל בעת כתיבת התכנון, הדבר לא עלה בדעתי. אולי חשבתי שאצליח לשלב אותו בדרך יותר משכנעת.

אז התחלתי לכתוב. פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי... ואז, הדמות המשנית, התחבבה עליי. פתאום, לא כל כך רציתי להשאיר אותו דמות משנית. אז הוספתי לו סיפור רקע בפרק 4. את העיקרון הכללי של פרק 5 הצלחתי לשמור פחות או יותר, אבל כשהסתכלתי על המשך התכנון הבנתי דבר אחד: אין כמעט שום דבר שאני רוצה להשאיר בו.

ופה, החל מעגל הקסמים. הסיפור נותר ללא כל עלילה נראית לעין. ולכן, הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש. ובזאת, הממלכה ממנה הגיע קילגן איבדה את מקומה. תחילה חשבתי עוד להכניס אותה בדרך אחרת. אולי אני אשתמש בדמות אחרת כדי להגיע לאותה נקודה. הבנתי שזה לא ילך. אני חושבת שלפחות 4-5 פעמים שיניתי את הסוף של הסיפור. ואף על פי שכל פעם הסוף השתנה, המשכתי לכתוב, לפעמים עם שינויים קלים בלבד של מה שקרה קודם.

לומר שאני זוכרת בוודאות מה היה כל אחד מהסופים? ממש לא, אבל אני זוכרת שהיו שם כמה שינויים. שינוי קו המחשבה הביא איתו שינוי בשתיים מהדמויות המשניות. והרומן שתכננתי לקילגן? ירד מהפרק, ושינויים רלוונטים נעשו בעריכה.

אבל בסופו של יום, הספר גמור. עם התחלה, עם אמצע וסוף. בערך 150 עמודים. הסיפור אינו מושלם, ובעריכה הנוכחית (רביעית במספר), אחרי שלא היו עריכות גדולות מדי, פתאום אני מוצאת את עצמי משנה קטעים. בעיקר מורידה, לעיתים מחברת. הבנתי שיש דברים שהם מיותרים או לא מוסברים טוב. לא עוד סתם תיקוני שגיאות כתיב (היו שינויים נוספים עוד קודם, פשוט עכשיו הם מאוד מורגשים מבחינתי).

בסופו של יום, עם כל העריכות, עדיין לא היה שינוי מהותי של ממש בעלילה. לפעמים קורה לעורכים שהם נאלצים לשנות את כיוון העלילה באופן קיצוני. אצלי... זה לא קורה (הודות לקוראי הבטא שאינם קיימים). מבחינתי, זו העריכה האחרונה. הסיפור ימצא את מקומו בוואטפד בשל חוסר תקציב.

והיום?

במהלך העריכה הקודמת, עלה לי רעיון לסיפור חדש. הוא אפילו תוכנן מראש. הסיפור הזה, בניגוד לקודם, הוא על טבעי במקום פנטזיה, כך שהוא מתרחש בעולם שלנו. הסיפור נכתב באנגלית ולא בעברית (בניגוד לסיפור הקודם).

אז זוכרים את התכנון מראש? כמו שאתם מנחשים, התכנון לא שרד הרבה. אולי הוא לא גרוע בהכרח, אבל חשבתי שיהיה יותר מעניין לראות איך הדמות הראשית מתפתחת יותר מאשר לראות איך כל שאר הדמויות מגוננות עליה. אז כרגע נשארתי עם שלושה צירים אפשריים לקחת את העלילה. רק שהפעם... בהתאם לסוף שאבחר אצטרך לבנות את שאר העלילה. הפעם, אני לא אוכל לשנות את הסוף כל חמש דקות. אני אשאיר את שלב ההתלבטות אחרי העריכה הנוכחית.


אז זהו, זה אני והניסיון יוצא הדופן שלי. כי לרב האנשים יש סוף בראש ליותר מ-5 פרקים רצופים... רוצים לשתף? מוזמנים!

יום שלישי, 1 בספטמבר 2020

כיצד לייחד דמות?

בהמשך לפוסט יצירת דמויות והצגת כמה דמויות במקביל בעקבות סרטון על קביעת הסצנה (תרגום שלי: ל-setting the scnee) מאת ג'נה מורסי (הסרטון העלה נקודות שונות שלא אעסוק בהן (כי אני מנסה להיות מקורית), בקבוצת הכותבים בה אני חברה עלתה השאלה: איך אני מייחד דמות?

יש את האנשים המעצבנים שזה בא להם בקלות יחסית (היי, שלום, נעים להכיר), אבל יש את אלה ש... צריכים עזרה. אז בשביל מה אנחנו פה אם לא לעזור לאנשים? עכשיו השאלה מי יעזור לי לעזור לכם....

אז... אחרי שיצרנו דמות באמצעות הפוסט המוזכר לעיל (או בלעדיו), עלינו להביא כמה דברים בחשבון:

גיל
בת כמה הדמות? האם היא צעירה ומרגישה שהיא מוכנה לטרוף את העולם? האם היא מבוגרת ומלאת ניסיון חיים? האם היא מלאת מרץ (לא שבלתי אפשרי להיות בעלי מרץ בגיל מבוגר, אבל ככל שמתבגרים, למרץ יש נטייה לרדת).

מגדר
האם הדמות של גבר או אישה (מבחינת מין)? האם יש היא בעלת אופי "גברי" יותר או "נשי" יותר? כמובן שאם זו אישה מותר לה לשחק כדורגל ואם זה גבר מותר לו להתעניין באופנה, אבל אתם צריכים לנסות לחשוב לאיזה כיוון הדמות נוטה. לעיתים, ייתכן שבתכונות מסויימת תהיה נטייה לכיוון "גברי" ובאחרות לכיוון "נשי". כך למשל, מישהי יכולה לאהוב מאוד קניות (מאפיין "נשי") אבל ללכת למכון כמו מטורפת (מאפיין "גברי").

נכון, החלוקה למאפיינים גבריים או נשיים היא יותר תפיסתית מאשר מוכחת מדעית, אבל כאשר המאפיין סותר את המגדר (ואת המין לפעמים), אתם בהחלט עלולים למצוא אנשים מרימים גבה. אין רע בזה, אבל זה חלק בלתי נפרד מהסיפור.

סטטוס בחיים
טוב, כמובן שסטטוס וגיל לא פעם הולכים יד ביד. עד גיל 6 אנחנו בגן, משם עד 18 בתיכון, צבא, לימודים, עבודה... ובכל זאת, הולך להיות הבדל בין בחור בן 21 שרק סיים צבא לבין בחור בן 21 שעכשיו סיים את התואר שלו. מן הסתם זה תלוי בעוד דברים, אבל זה גם עניין. כמובן, שגם סוגים שונים של עבודה/לימודים מתאימים לאנשים שונים. לרב אדם שלא סובל אנשים, לא הולך להיות פסיכולוג או רופא. אדם שמפחד לקחת סיכונים לא יקח עבודה מסוכנת (פיזית או כלכלית) וכו'.

סטטוס נוסף שיש לקחת בחשבון הוא משפחה. האם הוא נשוי? גרוש? אלמן? האם אלה נישואים בריאים? האם זה זוג בגיל התיכון שהתחתן? האם יש לו ילדים? איזה מן הורה הוא?

ואיך לא: סטטוס כלכלי. האם הוא חי מהיד לפה או ירש מיליונים מההורים? כמובן שיש אנשים באמצע, אבל כל אלה משפיעים.

סביבה
סביבה יכולה לכלול הרבה דברים: עבודה/בית ספר, שכונה/עיר/מדינה, משפחה. כיצד כל הגורמים האלה מעצבים את האדם להיות מי שהוא? האם הוא חי בשכונת פשע? האם הוא חי בשכונה של מיעוטים? האם העבודה שלו בעלת משמעת נוקשה? האם המשפחה שלו מלאת מריבות? האם לסביבה שלו יש יחס מסויים כלפיו (אוהד או חיובי)?

עבר
אילו דברים בעבר משפיעים על חייו היום? אהבה נכזבת? האם הוא נפצע בקרב או בתאונה? האם הוא חווה חוויה בילדותו שממנה קשה לו להתאושש עד היום?

תכונות אופי
יש תכונות אופי עם השפעה יותר דומיננטית על האישיות מאחרות. מאחר כרוני? הבוסים שלו ישנאו אותו, החברים והמשפחה שלו יכעסו עליו, אך לא די בזה כדי לעצב את האישיות. סמכותיות? טובה למקום העבודה, האם היא רלוונטית בהכרח עם חברים? אם יש מישהו יותר דומיננטי, יתכן שהסמכותיות תאבד מהשפעתה.

כמו כן, יש תכונות שהולכות יחד: מופנמות לא פעם הולכת עם ביישנות, שקדנות לא פעם מלווה בחריצות.

מערכות יחסים
מערכות היחסים ממש לא חייבות להיות רומנטיות. לא פעם, מערכות יחסים עם אנשים שונים מוציאה צדדים שונים מהאדם. מה שתעזו להגיד להורים אולי לא תעזו לומר לחברים ולהפך. אתה  מורה יתנהג בשונה עם תלמיד ועם המנהל שלו. ייתכן שבמקומות חדשים אדם ביישן ועם חברים שלו הוא דווקא פתוח.

צורת דיבור
כל אחד מדבר אחרת: האם היא מדבר הרבה או מעט? מהר או לאט? האם הוא שוכח מילים? האם יש לדמות סלנג בשפה או לא?  נכון שיש מבוגרים שמשתמשים בסלנג, אבל שימו לב שהם משתמשים בפחות ביטויים. האם יש לה ניסיון חיים? האם היא משתמשת במילים גסות?

בנוסף, לאנשים שונים יש נטייה לחזור על מילים מסויימות יותר מאחרות. ולא, אני לא מדברת על המילות הרגילים כמו "אני" או המכה של השנים האחרונות "כאילו". לא פעם מדובר במילות סלנג כלשהן: פגז, סחתיין, מה שתגיד. האם הם פונים למישהו (או לקבוצה מסויימת) באופן מיוחד? האם הדמות קוראת לכל המכרים הקרובים "כפרה"? האם היא עולה חדשה וניתן לא פעם למצוא ביטויים משפת המוצא שמשתרבבות בדיבור? לא פעם בשפה האנגלית (אבל לא רק) ניתן למשל למצוא את הכינוי "איש זקן" (old man) ככינוי לאבא. בארץ לא משתמשים בביטוי הזה... וטוב שכך. האם היא נוטה להשתמש במר/גברת (עוד משהו שלא מאפיין את הארץ)?  כמה צורת הדיבור שלה משתנה בהתאם לסביבה שלה?

לצורך דוגמאות, כיוון שכרגע יותר קשה לי לזכור מכלול של דמויות אחרות שקראתי עליהם, נלך על אחת הדמויות המרכזיות בסיפור שאני כותבת: קילגן.

  • גיל (28): צעיר בסך הכל, אך כבר מתחיל להרגיש את הגיל. מרגיש שיש לו די ניסיון, במיוחד לעומת הדמויות הצעירות ממנו בלפחות חמש שנים. 
  • מגדר (גבר): אין לי מה להוסיף מדי, אין לו מאפיינים "נשיים" מדי, אבל אנחנו נגיע לזה אחר כך.
  • סטטוס בחיים: נמצא במחתרת במדינה שלו, חשד תחת עינם המשגיחה של ממלכת בוהו (חסר אונים לעיתים, מרגיש שמתייחסים אליו כאל ילד). ללא מערכת יחסים כלשהי על אף שהוא כמעט 28, מה שהופך אותו למכור לצבא כביכול.
  • סביבה: קילגן הגיע מממלכה שמושפעת מאירופה של העבר, אז אתם יכולים להעלות על הדעת שדברים כמו מיניות נזילה פחות באים בחשבון שם. העולם שלו מתחלק לשניים: גברים ונשים. ואצלו שחור זה בהחלט לא צבע חגיגי.
  • עבר: חייל ששירת את ארצו (מרגיש מחוייב לארצו), אהבה נכזבת (היא עדיין רודפת אותו), אח בכור לתאומים (דוגמה לאיך חיי משפחה אמורים להיות)
  • תכונות אופי: הבחור אימפוליסיבי וזה מסבך אותו בהמון צרות. מצד שני, כשהוא לא חושד או כועס על חצי עולם, הוא מנסה כמיטב יכולתו להכנס לתפקיד האח הגדול מול הצעירים ממנו.
  • מערכות יחסים: קילגן מתאים את ההתנהלות שלו, במיוחד בהתחלה, בהתאם לדמות איתה הוא מתמודד. כך למשל, עם המלכה הוא רשמי, אף שהוא לא מעלה בדעתו כמעט להיות רשמי מול מי מהנסיכים. 
עוד דוגמה (הפעם בת): למריה
  • גיל (25): אף שהיא מתנהגת כאילו היא כל החיים לפניה, למעשה היא די מאחור: עד לא מזמן גרה עם ההורים, אין בין זוג (ההתייחסות הינה לעולם ממנו היא באה, ולא לעולם פה).
  • מגדר (אישה): תשאלו את הקימורים שלה, היא בהחלט אישה. עם זאת היא דומיננטית, עומדת על שלה ו... הפיוז שלה קצר.
  • סביבה: לא הרבה ידוע על הסביבה שלה, למעשה, מעצם היותה דמות משנית. אנחנו רק יודעים שעד לא מזמן חיה עם ההורים, ושהיא רוצה להיות קוסמת מים מוצלחת כדי להיות בעלת כוחות ריפוי.
  • עבר: היא מחליטה לנסות עם קילגן אחרי דחייה מחפירה.
  • תכונות אופי: לא פעם, אנחנו מוצאים אותה כועסת. כאילו אי אפשר למצוא אותה רגועה.
  • מערכות יחסיםן: חברה של אנקרה וקיימת הערכה בין השתיים. שונאת את סייבק ורבה איתו כל חצי דקה. ועם קילגן... טוב, בואו נגיד שמשתנה. 

יום ראשון, 16 באוגוסט 2020

תרגיל כתיבה: הבא לי שיר ואצור לך סיפור

ם הכותבים למיניהם חשופים למוזיקה, ויש מביניהם כאלה שאפילו מתעניינים בשירה (poetry). אבל בין אם אתם מתעניינים בשירה או רק בשירים עם לחן, זה לא משנה, כי בשניהם אתם יכולים להשתמש.

שירים (songs או poems), מכילים רעיון כלשהו, ולעיתים סיפור כלשהו, אבל את רב הסיפור לא מספרים לכם. אז התפקיד שלכם, ניחשתם נכון... הוא לכתוב את הסיפור שהשיר לא מספר!

השיר יכול להיות כאמור, עם מנגינה או בלי, חדש או ישן, בעברית או בכל שפה אחרת. אתם אפילו לא חייבים לדעת את המילים המדוייקות של השיר, אלא הרעיון שלו מספיק.

אני יודעת שזה קצר, אבל אין מיליון דברים לכתוב על זה. ותעשו לכם טובה, נסו לא לקחת שירים ממחזות זמר. ואם אתם לוקחים... נסו להעניק הסתכלות שונה לחלוטין עליו!

רעיונות נוספים:

אתם בכלל בקטע של מוזיקה קלאסית?! אז אולי ספרו לנו איך אתם הופכים את המנגינה לסיפור!
יהיו אנשים שפחות יאהבו את הרעיון הזה: התנ"ך (או אם אתם מעדיפים, הברית החדשה) מלאים בטקסטים שאם נקרא פשוטם כמשמעותם, מגוללים סיפורים שחסרים בהם יותר מדי פרטים. אז נכון, לאורך השנים נאספו כתבים שונים שבכוונתם להבהיר את הכתוב. אבל לקרוא את זה ולהמשיך עם הסיפור הזה, זה פשוט קל מדי. למה שלא תנסו לחפש פרשנות שונה לחלוטין מהמקובלת. ושיהיה ברור, זה תרגיל ספרותי בלבד, אין במהותו כדי לסתור את הפרשנות המקובלת. פשוט משחק של טקסט. התנ"ך קדוש לכם מדי? לכו לברית החדשה.

יום שבת, 1 באוגוסט 2020

אלמנטים ספרותיים (Tropes)

אלמנטים ספרותיים הם למעשה כל רעיון שנמצא בספר. זה יכול להתחיל ממשהו כמו "הגיבור הראשי הוא גבר" עד ל"ערפדים צמחוניים" (כינוי לערפדים שניזונים מחיות או אינם ניזונים באופן ישיר מבני אדם).

כל ספר (או סיפור קצר) באשר הוא למעשה הינו מכלול של אלמנטים ספרותיים (עלול להקרא "אלמנטים" כקיצור בפוסט). כל רעיון שחשבתם עליו... כבר כנראה נעשה. בינתיים הרעיון היחיד שאולי לא נעשה פעמיים זה ערפדים מנצנצים בשמש, אם בערפדים עסקינן.

אז אם הכל נעשה... אז מה, אני מעתיק/ה?
בערך כמו שאתם מעתיקים כשאתם משתמשים במילים שמישהו אחר משתמש. אני לא מדברת כמובן על ציטוט מדויק באורך פסקה. אם מישהו רשם "אני אוהב אותך", ונחשו מה, גם בסיפור שלכם יש את המשפט הזה, זו לא גנבה. כל עוד זה לא משפט שהוא סימן היכר מיוחד של הספר, לא מדובר בגנבה.

כפי שצוין כאמור, אלמנטים ספרותיים חוזרים על עצמם ביותר מיצירה אחת. מה שמבחין בין יצירות הוא כמובן, הביצוע. יש שיאמרו שהארי פוטר ופרסי ג'קסון מכילים הרבה אלמנטים ספרותיים דומים (אני אאלץ להאמין להם), ויש כאלה שיותר קל להם לראות את הדמיון מהשוני, אך בכל זאת, קיימים לא מעטים שרואים בהן כמקוריות ולא כהעתקה אחד של השני. למשל, שניהם השתמשו בקרברוס, הכלב התלת ראשי המאיים מהשאול בסיפורי המיתולוגי היוונית (קראתי על זה שניסיתי להבין מה לעזאזל ההתלהבות מפרסי ג'קסון ואז גיליתי שזה ספר לא לגיל שלי). אז... סביר להניח ששניהם העתיקו מהמיתולוגיה, אך כמובן, זה לא הדמיון היחיד בין השניים. אלמנט נוסף הוא הבחור הרגיל, הבחורה החכמה והבחור המצחיק, אלמנט ספרותי שמתברר די נפוץ בספרי פנטזיה לנוער (אם מישהו מכיר את הסדרה "הובוס ספר הקסמים הגדול", גם היא כוללת שלישייה כזו. וכן, גם אני הייתי פעם ילדה).

באילו אלמנטים ספרותיים להשתמש?
בסופו של דבר, בחירה שלכם. יש אלמנטים ספרותיים מסויימים שיותר מתאימים לז'אנרים מסויימים ואפילו לקהל יעד (גיל/מגדר). כך למשל, דמויות שהן רעות פשוט כי ככה ואין להן מורכבות, ניתן למצוא יותר בספרי ילדים. גיבורי על עד היום נתפסים יותר כמשהו גברי מאשר נשי, והם נוטים להיות... גברים בעצמם.

אלמנטים ספרותיים שמהם כדאי להימנע הם קלישאות (הקישור מוביל לפוסט בו מצויינים כמה מהם וגם דרכים להימנע מהם להפוך לקלישאתיים מדי). יכולים למצוא באינטרנט רשימות של קלישאות (אלמנטים בשימוש יתר) באינטרנט באנגלית. במידה ותהיה דרישה, אעשה פוסט נוסף בנושא.

בסופו של דבר, סיפור הוא יותר משילוב של אלמנטים. ספרים יכולים לכלול אלמנטים דומים אבל אופן הביצוע הוא שונה. לכן, חשוב האיך ופחות המה.

חושבים שיש אלמנט שיכול להוסיף המון לסיפור? לכו על זה. חושבים שאלמנט שאתם אוהבים עלול לעשות בדיוק את ההפך? אולי כדאי שתוותרו.

מעולם לא עבדתי עם אלמנטים. איך אני מתחיל/ה עכשיו?
אני אגלה לכם סוד... אני עצמי לא עובדת עם אלמנטים ספרותיים. הכוונה היא לא שאני הבן אדם הכי מקורי בעולם, אלא שאני נעזרת בהם באופן לא מודע. כמובן, לפעמים יש דברים שמוצאים חן בעיניי, בין אם בבדיה או במציאות שאני משלבת. ואפילו התחלתי את הסיפור שלי עם אלמנט ספרותי שמצאתי בשתי סדרות במשותף. והאמת היא, אין צורך לחפש באופן יזום אלמנטים. ככל שאתם מחפשים אותם פחות, הסיכוי שלכם להיות מקוריים גדל.

אז... בשביל מה עשינו את כל הדיון הזה?
כי כמו שכדאי שבנאי ידע באילו אבני יסוד הוא משתמש, כדאי שגם אתם. בהחלט יכול להיות שלא תכתבו על בסיס אלמנט ספרותי או שתחשבו שהוא מקורי לחלוטין אפילו שנעשה בעבר. אבל שילוב האלמנטים עוזר לבחון האם היצירה שלכם מקורית או למעשה חוזרת על יצירת קיימת.

גם אם לצורך העניין אתם כותבים סיפור מעריצים, נשאלת השאלה האם אתם מחפשים משהו שיהיה דומה למקור או שמא מחפשים משהו חדש. למשל, אם תסתכלו על סיפורי מעריצים של שרלוק הולמס, תמצאו שהרבה מהם כוללים יחסים רומנטיים בין הדמויות הראשיות. הם נאלצים להשתמש באלמנטים אחרים משהיו במקור. לעומת זאת, מי שמנסה לכתוב סיפור תעלומה בנוסח שרלוק הולמס, צריך לנסות לשחזר את האלמנטים. לא שזה קל, מניסיון לחקות את שרלוק הולמס, אבל האלמנטים של הדמויות חייבים לחזור על עצמם פה. כי כן, בסוף, גם חלקים מהאישיות שלהם יכולה להיות אלמנט (ווטסון: מספר מגוף ראשון שאינו הגיבור, הולמס: העדפת שכל על פני רגש).


אז זהו! יש לכם מה להוסיף? שאלות? מוזמנים לרשום בתגובות.

יום שישי, 17 ביולי 2020

עצות לכתיבה: כן, אבל... - העצות ההזויות

אני אלך מהקשה לקל.

אם אתם לוקחים נוגדי חרדה/דכאון או הולך לטיפול פסיכולוגי,  אתם הורסים את היצירתיות שלכם
כי האמנים הכי גדולים היו אומללים

השאלה המתבקשת כמובן היא: כן, אבל מי האידיוט שאמר את זה?! נכון, אומרים לאנשים בעלי הפרעות יש נטייה להיות יצירתיים יותר, גם בציור למשל. האם כל צייר או פסל או סופר סובל מהפרעות נפשיות? ממש ממש לא. נכון, הרבה מהיוטיוברים הסופרים טוענים שהם כאלה, אבל על כל אחד שכן יש הרבה שלא.

אז אם הדבר הזה איכשהו רלוונטי אליכם, תשליכו את העצה הזו ישר מהחלון. אני מודה, חיפשתי עצות גרועות שאנשים אומרים (כי אף אחד לא נותן לי עצות), אבל אני חושבת שיותר מכולן, זו העצה הכי גרועה.

אנשים עובדים הכי טוב כשטוב להם עם עצמם, לא כשהם חרדים, לא כשהם בדכאון, ולא עם כל בעיה אחרת שיש לכם על הראש. כי דווקא בתקופות האלה, היצירתיות יורדת. היצירתיות יותר באה לידי ביטוי בזמנים בין לבין.

אני מצטערת אם אני זו שמעלה את העצה הזו, אבל עדיף להעלות ולסתור מאשר... מי האידיוט שאמר את זה, שוב?

בלי קשר להיותכם סופרים, כותבים או סתם קוראים מתוך עניין, אני מאחלת רק בריאות, גופנית ונפשית כאחד.

מחסום כתיבה הוא אזהרה שאתם עושים את הדבר הלא נכון
הגיע הזמן שתפנה למקום אחר

שיטוט רנדומלי באינטרנט הוביל אותי לעצה הבאה. זוהי עצה מאת ריימונד דאגלס ברדבורי, שכנראה מוכר בארץ בעיקר או רק בזכות ספרו "פרנהייט 451" שזכה לגרסת סרט.

אז זה שהוא סופר מוכר או שכתב משהו ממש מוכר, עדיין לא הופך אותו לנותן העצות הטוב בהיסטוריה. וזה שזה מפורסם באינטרנט בתוך רשימה העצות הכי טובות שלו... מעורר תהיות על עושה הרשימה.

מחסום כתיבה הוא דבר מאוד נפוץ. רב הסופרים והכותבים מתמודדים עם מחסום כתיבה בשלב זה או אחר. ויש כאלה שאפילו נתקלים בכמה (אני, תודה ששאלתם). ואגב, גם העניין שמחסום כתיבה הוא שקר, הוא גם דבר שקרי בעיניי. לפעמים קורה ונתקעים, ולפעמים קורה שממש נתקעים ולוקח יותר זמן למצוא פתרון מחשבתם. אז יכול להיות שלפעמים אתם כל כך תקועים שאולי באמת כדאי לשקול להניח לזה לתקופה הקרובה, ולעבור לפרוייקט אחר. אני לא אומרת, אבל אם נעבור לספר הבא על כל מחסום כתיבה... אנחנו נמצא שספרים הם דבר בלתי אפשרי לכתיבה.

להלן קישור לפוסט שלי על מחסום כתיבה. לא תמצאו שם פתרון קסם (כי עוד לא נולד אחד), אבל אולי יעזור לכם להסתכל בפרספקטיבה אחרת.

משפטים ארוכים מעידים על אינטילגנציה
כי כבר בגיל 3 אנחנו יודעים להגיד משפט שלם

גם את העצה הזו נאלצתי לנבור באינטרנט, ומודה, לא שמעתי אותה בחיים. משפטים ארוכים אולי מוציאים אתכם חכמים, אבל את הקוראים הם דווקא יכולים להוציא מבולבל, כי הם ילכו לאיבוד. נקודה היא לא מילה גסה וגם לא פסיק. אני באמת צריכה מישהו שיסביר לי את ההיגיון מאחורי העצה הזו. איך היא באה לעולם? באותה מידה, כיוון שהשפה היום, איך לומר בעדינות, היא לא השפה של פעם, אולי כדאי לחשוב עוד פעם לפני שמשתמשים במילים ארכאיות שיצאו מהשפה כבר לפני 30 שנה.

הסוף של הספר לא חשוב ביחס לשאר
כי ברור שאנחנו זוכרים יותר טוב מה קרה ב-400 עמודים ולא בשני העמודים האחרונים.

תודו באמת: כמה אנשים שפגשתם אשכרה מאמינים בזה? לפעמים מישהו יכול לקרוא ספר מדהים ואז מגיע הסוף. ובסוף... הוא זוכר את הסוף שהרס לו את הספר. נסו לחשוב על עצמכם: כמה פעמים התבאסתם מסוף כל כך עד שלא רציתם לקרוא/לראות/לשמוע (אם זה ספר שמע) אותו שוב אי פעם בחייכם? כנראה שאלה היו הדברים עם הסוף הרע.

אז זה לא תמיד חייב להסתיים בסוף שמח, אבל זה בהחלט צריך להיות סוף שישאיר את הקורא מרוצה. וכפי שצויין בפוסטים קודמים, דמות שמתה לגמרי משום מקום באמצע הספר זה לא סוף מרצה.

סיפורים מוכרים עם טוויסט

  מכירים את זה שיש כל מיני רעיונות שחוזרים על עצמם מיליארד פעם, בדרך כלל בז'אנר הרומנטי? זה מרגיש שזו אותה גברת קיטשית באותה אדרת קיטשית...